קהילת יהודי טעטש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קהילת יהודי טעטש (באוקראינית: Тячів; בהונגרית: Técső; ברוסית: Тячево; ברומנית: Teceu Mare; בסלובקית: Tačovo; ביידיש: טעֶטש; בגרמנית: Großteutschenau) ששכנה במחוז מרמורש, בין העיר סיגט והעיר חוסט, החלה מהעשור השלישי של המאה ה19. עד אז נאסרה ישיבת קבע של יהודים בעיר למעט יהודים בודדים בעלי מקצועות נדרשים. היהודים הראשונים הגיעו לטעטש מהיישובים הסמוכים לה-בעדעוולא, ווערמעזיף, רעמיט וגליציא. סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה הקהילה היהודית מנתה כ-2,500 תושבים, על פי מפקד ראשי בתי האב היהודים. השמדת יהודי הקהילה במהלך המלחמה התרחשה בשלבים, מי שלא החזיקו באזרחות הונגרית גורשו כבר ביולי 1941 לאוקראינה ונרצחו בידי הנאצים ועוזריהם המקומיים. לאחר כיבוש הונגריה בידי הגרמנים ב-1944 הוקם גטו בטעטש ורוכזו בו 8,000 יהודי העיר וסביבתה. אנשיו נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.

תולדות יהודי הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית ההתיישבות היהודית בטעטש מוטלת בספק. הישיבה בטעטש באופן קבוע נאסרה על היהודים עד ראשית המאה ה-19. גם אז ניתנה הראשות לישיבת קבע רק ליהודים בודדים, כנראה בעלי מקצוע נדרשים. יש מצאצאי ילידי טעטש המעידים על אבות אבותיהם שהיו היהודים הראשונים שקבלו רשות לגור בטעטש בלי הגבלות זמן החל מהעשור השלישי של המאה ה19. היהודים הראשונים הגיעו לטעטש מהישובים הסמוכים לה- בעדעוולא, ווערמעזיף וגליציא. בשנת ת"ר (1840) לערך נפתחו שערי טעטש בפני כל היהודים אשר רצו לגור בה. עד שנת 1940 היהודים יכלו להתגורר בטעטש בלא הגבלה.

הגידול באוכלוסיה בין השנים 1830- 1930:[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1830- 1930, נמצא שיש גידול מרשים בריכוז האוכלוסייה היהודית בטעטש. ב1830 היו היהודים בטעטש פחות מחצי אחוז (0.4%) מכלל האוכלוסייה וב1930 היו היהודים כבר מעל 20% מהאוכלוסייה הכללית. מכל חבל ארץ מרמורוש, ריכוז האוכלוסייה היהודית בטעטש היה הגדול ביותר באחוזים. ניצול טעטש, יצחק גרשוני, מציין מזכרונותיו שבשנת תרצ"ז (1937), ערכה הנהלת הקהילה בטעטש מפקד של ראשי בתי אב יהודים לצורך הטלת מס. באותו מפקד נמצאו קרוב ל500 בתי אב. כלומר ערב מלחמת העולם השנייה היו בטעטש כ- 2500 נפשות. הגידול המשמעותי של האוכלוסייה לא היה רק כתוצאה מהריבוי הטבעי, אלא גם מזרם בלתי פוסק של יהודים מישובים שונים שעברו לטעטש לאחר שנפתחו שעריה. אפשר לשער מה הביא יהודים לטעטש: אחד הגורמים הוא מיקומה הגאוגרפי של טעטש אשר שכנה בדרך המלך סמוך לקו מסילת הברזל הראשי של חבל מרמורוש ושל קרפטורוס. המיקום של טעטש העלה את קרנה בעיני השלטונות בכל הזמנים שקבעו אותה כמרכז מנהלי לכל ישובי הנפה. גורם נוסף היה האקלים המתאים לגידול תפוחי עץ. היה זה ענף חקלאי שהתפתח מאוד מאז שהיהודים התחילו לזרום לטעטש והוא היווה מקור פרנסה למשפחות רבות של יהודים בטעטש.

חילופי השלטונות בנפת טעטש:[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה טעטש תחת שלטון הונגריה במסגרת האימפריה האוסטרו-הונגרית. לאחר המלחמה הייתה העיר תחת שלטון צ'כוסלובקיה. בשנת 1939, במסגרת חלוקת צ'כוסלובקיה, השתלטו האוקראינים על העיר ולאחר מספר חודשים היא עברה לשלטון הונגריה. באפריל 1944 נכנסו הנאצים להונגריה וטעטש עברה לשלטונם. אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה טעטש בשלטון ברית המועצות כיום טעטש היא חלק מאוקריאנה.

מקורות הפרנסה והמסחר:[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים שמצבם הכלכלי היה מבוסס היו על פי רוב סוחרים בטקסטיל ובפירות. טעטש הייתה עשירה בבוסתני תפוחים אותם ייצאו. היו יהודים שעסקו במסחר זעיר או במתן שירותים. מצבם הכלכלי של אלו היה בינוני.

בתקופת השלטון הצ'כי היו לנוער שאיפות לרכישת מקצוע, המקצועות שלמדו בטעטש היו בעיקר חייטות וסריגה במכונה. הגברים למדו חייטות והנשים תפירה. סריגה במכונה למדו הן הנשים והן הגברים.

ראשי ורבני הקהילה:[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בראשית הווסדה של הקהילה היהודית בטעטש, הייתה התארגנות של היהודים כקהילה. ב-1851 מונה הרב יעקב קליין לרבה הראשון של טעטש.

בכתב העת "יידשע שטימע" שהופיע במונקץ' יש עדות לבחירות לראשות והנהלת הקהילה. ראשי הקהילה דאגו לענייני הדת, הפרנסה והרווחה של יהודי טעטש.

באביב תש"ד (1944), כאשר השתלטו הגרמנים על הונגריה, הממשלה הנאצית פרסמה צו על פיזור ארגוני הקהילות של היהודים והקמת "מועצת יהודים" (יודנראט). ביצוע הצו בטעטש נקבע ליום האחרון של פסח תש"ד.  בדיוק כאשר קהל המתפללים בבית הכנסת הגדול בטעטש עמד להתפלל תפילת מוסף של החג, הופיע פקח של המועצה המקומית והזמין את ר' ישראל וייס ראש הקהילה לבוא בפני הרשם הראשי של המועצה, מפקד הז'נדרים ועוד כמה נאצים ידועים. ר' ישראל וייס נצטווה מיד לארגן את "מועצת היהודים" ולהיות ראש היודנראט. ר' ישראל וייס גילה אומץ לב וסירב לקבל את דרישתם. כמה מן הנוכחים הראו לר' ישראל את נחת זרועם אולם הוא עמד בדיבורו. לבסוף שחררו אותו ומינו את יעקב רוט לעמוד בראש היודנראט.

זרמים ותנועות בקהילה:[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילת טעטש הייתה אורתודוכסית אך עם זאת רב גונית. חברי הקהילה נמנו על החסידים והפרושים, המסורתיים והמודרניים, תלמידי החכמים והמשכילים. מבחינה פוליטית הייתה הקהילה גם כן רב גונית, היו בה ציונים - אנשי מזרחי, אנשי הרבי מסאטמר והרבי ממונקץ' וסוציאליסטים תומכי הבונד.

חיי התורה בקהילה:[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הגדול בטעטש שימש את מרבית הקהילה. כמו כן פעלו כבתי תפילה הקלויז של חסידי ויז'ניץ, ביהכנ"ס של חסידי אנטונינא, בתיהם של ר' ישראל וויס ור' קלמן קרמר ומועדונים של ארגונים ותנועות שפעלו בעיירה.

שירותי הדת התרכזו ב"חצר הקהילה" וכללו מקווה, אטליזים, משחטה, וכן תלמוד תורה אשר לא פעל.

מוסדות לשירותי חינוך, סעד, רווחה וחברה:[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות החינוך בטעטש:[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"חדר" כמוסד חינוכי היה קיים בטעטש רק כאשר היו בקהילה כבר כמה עשרות של יהודים. עד אז היו הילדים הולכים ל"חדרים" בקהילות רחוקות כמו ווערמעזיף.

מרבית ילדי הקהילה למדו ב"חדרים".

היו משפחות אשר ה"חדר" נראה להם כמוסד חינוכי ישן ולא שלחו לשם את ילדיהם. מרביתן הביאו מלמדים פרטיים לילדיהם שלימדו אותם מספר שעות בכל שבוע בבתיהם.

מעטים היו שלא נתנו שום חינוך יהודי מסורתי לילדיהם. (פחות מ10 משפחות מתוך 500 משפחות יהודיות שהיו בטעטש ערב פרוץ מלחמת העולם השניה).

בסוף שנת ת"ש השלטון ההונגרי אסר על לימוד ב"חדרים".

בנוסף על הלימודים ב"חדר" היו הילדים לומדים בבית ספר ממלכי בהתאם לחוק חינוך חובה. בתקופת השלטון האוסטרו-הונגרי למדו בבית ספר הונגרי שהיה משותף ליהודים ולגויים. אולם לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר קרפטורוס סופחה לצ'כוסלובקיה, ניתנה ליהודים אפשרות להקים בתי ספר כללים עצמאיים והם בחרו להקים בית ספר כללי יהודי בשפה הגרמנית.

בגיל מבוגר יותר נשלחו הבנים ללמוד בישיבות כדוגמת רומניה- (ויז'ניץ), סלובקיה- (נייטרא ופרשבורג) והונגריה- (פאפא ובודפשט).

הבנות התחנכו בבית ובבית הספר המקומי. חלקן למדו למודי יהדות במסגרת פרטית אחר הצהריים. בנות ממשפחות מבוססות נשלחו לפנימיות.

חברה קדישא[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברה עסקה כנהוג בקהילות ישראל ברכישת שטח האדמה לבית העלמין, בהחזקת בית העלמין ובטיפול בנפטרים כדי להביאם לקבר ישראל. הכנסות החברה קדישא היו מדמי חברות חד פעמיים בסכום גבוה עם כניסת החבר לחברה וממכירת קרקעות לקברים. חברות בחברה קדישא נחשב לכבוד רב.

חברת ביקור חולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברה זו עסקה בעיקר באספקת תרופות ושירותי ריפוי לחולים נזקקים שלא עלה בידם לממן שירותים אלו. מקורות מימון החברה נסמכו על עודף ההכנסות של החברה קדישא.

חברת תלמוד תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברה זו פעלה בשני תחומים: לאפשר להורים דלי אמצעים לשלוח את ילדיהם ללמוד ב"חדר" ולשפר את תנאי הדיור של ה"חדרים" ע"י הקמת מבנה מיוחד ובו מספר חדרים מרווחים שבהם ישוכנו ה"חדרים". מימון החברה נבע מתרומות של בעלי אמצעים בקהילה ומשתי מגביות בשנה.

חברת מתן בסתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברה זו עסקה במתן תמיכות קבועות למשפחות נזקקות אשר התביישו לבקש סעד בגלוי. לחברה זו היו תורמים קבועים החל מסכומים קטנים של כתר צ'כי בשבוע ועד סכומים גדולים יותר שנתרמו באירועים שונים.

חברת מלביש ערומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברה זו עסקה בעיקר באספקת בגדים לחורף לילדים ממשפחות נזקקות. הכנסות חברה זו נבעו מקופות הצדקה שנקבעו בקירות בתי הכנסת בטעטש ומהכנסות העליות לתורה בתחילת השנה.

חברת סנדקאות ועזרה ליולדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברה זו פעלה בעזרה ליולדות ממשפחות נזקקות, החל מהתשלום למיילדת ועד אספקת המצרכים והציוד הנדרש ליולדת והיילוד. כמו כן עזרה החברה בעריכת הסעודה שלאחר ברית המילה/ הקידוש לבת.

מפעל ההזנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר יהודים רבים גויסו לצבא האוסטרו- הונגרי ומשפחותיהם נותרו ללא מפרנס, נפתח מפעל הזנה בו חולקו בימות החול במהלך החורף, ארוחות צהרים לילדים מחוסרי אמצעים.

מקורות המימון של מפעל זה נסמכו על מענקים ותרומות של מוסדות מקומיים.

מפעל ההזנה סייע ליהודים במהלך הכיבוש ההונגרי, ההונגרים הטילו גזרות קשות על היהודים- שללו רישיונות עסקים וגייסו יהודים למחנות עבודה. מפעל ההזנה היה צריך להתרחב ולתת עזרה לכל יהודי הקהילה. מפעל זה חזר לפעול במשך כמה חודשים לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה עד שירד מסך הברזל על קרפטורוס.

מפעל הצדקה הגדול ביותר היה "הקמחא דפסחא" בראשו עמד ר' ישעיה אלעזר שטאל אשר מסופר עליו שגם כאשר התנועה ברחובות העיר הייתה מוגבלת ומסוכנת, לא היסס לצאת מביתו לאסוף מצרכים עבור הנזקקים הרבים בעיר.

התנועה הציונית וארגונים פוליטיים:[עריכת קוד מקור | עריכה]

נראה כי ראשית התנועה הציונית היא לאחר מלחמת העולם הראשונה כפי שאנו רואים בישובים אחרים במרמרוש, וכי מי שהחלה מפעל זה הייתה הקרן הקיימת לישראל.

אנשי טעטש הצביעו בבחירות לקונגרס הציוני ופעלו בעיירה תנועות "עזרה", "השומר הצעיר" (מאדר תרצ"ב), "ויצו", "החלוץ" (מקיץ תרצ"ב), "הליגה למען ארץ ישראל העובדת" ו"המזרחי" (מטבת תרצ"ג).

חורבן הקהילה בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמדת יהודי הקהילה במהלך המלחמה התרחשה בשלבים. מי שלא החזיקו באזרחות הונגרית גורשו כבר ביולי 1941 לאוקראינה ונרצחו בידי הנאצים ועוזריהם המקומיים. לאחר כיבוש הונגריה בידי הגרמנים ב-1944 הוקם גטו בטעטש ורוכזו בו 8,000 יהודי העיר וסביבתה. אנשיו נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ. חורבן הקהילה היה בחודש סיון תש"ד. ביום ז'

בחשוון תש"ה (24.10.44) הגיעו לטעטש חיילי צבא ברית המועצות יחד עם חיילי הלגיון הצ'כי ושחררו את טעטש מעול הנאצים.

עם השחרור התחילו להגיע יהודים בודדים לטעטש- הן יוצאי טעטש והן יוצאי הישובים בסביבתה של טעטש. אלה היו יהודים ששרתו בפלוגות עבודה שמוקמו באיזור.  עם סיום המלחמה חזרו לטעטש שרידים ששוחררו במחנות הריכוז בגרמניה. רוב החוזרים נשארו לזמן קצר ומיד עזבו את המקום. לקראת ראש השנה תש"ו התקבצו בטעטש כמה עשרות משרידי הקהילה, ניקו את בית הכנסת הגדול ותכננו לחדש את התפילה ולארגן את הקהילה בטעטש מחדש. תקוותם נגוזה תוך זמן קצר כאשר ירד מסך הברזל על קרפטורוס והשלטון הקומוניסטי החרים את בניין בית הכנסת הגדול והפך אותו לאולם ספורט והתעמלות. השלטון הקומוניסטי לא אפשר ליהודים לחדש את ארגון הקהילה. כיום טעטש ריקה מיהודים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק גרשוני, תפוח: קובץ שמות ופרטים מתולדות קהלת טעטש, באר שבע, תשנ"ה. (ערך זה נכתב על פי המידע המובא בספר)