קולוניאליזם באפריקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפה של אפריקה ב-1910

היסטורית הקולוניאליזם באפריקה נחלקת לשניים: התקופה הקלאסית והקולוניאליזם האירופאי. בשיח הפופולרי קולוניאליזם באפריקה מתייחס בעיקר לכיבושים האירופאיים שהובילו ל"מרוץ לאפריקה" בעקבות ועידת ברלין שהתרחשה במאה ה-19[1][2]. הקולוניות האירופאיות גרמו לדחיקה ולהנמכת מעמדם של הילידים באפריקה מצד אחד, אך מאידך הביאו עמן גם שיטות ממשל אירופאיות, מוסדות אקדמאיים וחידושים טכנולוגיים וחקלאיים[3].

כיום כמעט בכל ארצות אפריקה שפת הממשל ושפת התקשורת הן שרידים של גלי הקולוניאליזם האירופאי.


היסטורית אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה של אפריקה מתחילה בהופעת ההומינואידים, אב קדמון של האדם המודרני (הומו ספיאנס) לפני כ-200 אלף שנים, וממשיכה בשינויים הדמוגרפיים וההתארגנויות המדיניות-חברתיות של האוכלוסייה האפריקאית מאז. בעת העתיקה, אנשים מדרום אירופה ומערב אסיה אכלסו את צפון אפריקה, בעוד שאנשים מדרום מערב אסיה אכלסו את מדגסקר. בימי הביניים הקולוניאליזם נמשך בצפון ומזרח אפריקה על ידי אנשים ממערב אסיה. בעת המודרנית אנשים ממערב אירופה הקימו קולוניות בכל חלקי אפריקה. התהליך התרחש במהלך המרוץ לאפריקה בסוף המאה ה-19. לאחר מלחמת העולם השנייה חל תהליך הדה קולוניאליזם[4].

תהליך הקולוניזציה הפנימי של אפריקה היה בעיקר נדידת הבאנט

קולוניאליזם בעת העתיקה ובימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של מערב אפריקה ב-1736

צפון אפריקה עברה קולוניאליזם מאירופה ומערב אסיה בעת העתיקה, בעיקר על ידי היוונים והפיניקים.

תחת שלטונו של הפרעה אמאיס במצרים (570-526 לפני הספירה) הוקמה קולוניית מסחר יוונית בנאוקרטיס, 80 ק"מ ממיקומה של אלכסנדריה שנוסדה מאוחר יותר[5]. היוונים הקימו קולוניות גם בסירנאיקה באותה תקופה[6]. אלכסנדר הגדול (356-323 לפני הספירה) ייסד את אלכסנדריה כשכבש את מצרים. אלכסנדריה הפכה לאחת מהערים הגדולות בתקופות ההלניסטיות והרומיות והיוותה תחנת מסחר ומרכז תרבות, כמו גם מפקדה צבאית.

הפיניקים הקימו מספר קולוניות לאורך החוף של צפון אפריקה. חלק מהן הוקמו יחסית מוקדם. אוטיקה לדוגמה, הוקמה בשנת 1100 לפני הספירה. קרתגו, שפירושה "עיר חדשה", הוקמה בשנת 814 לפני הספירה. היא הוקמה במה שהיום מכונה תוניסיה והפכה למעצמה מרכזית במזרח התיכון לקראת המאה ה-4 לפני הספירה. תושבי קרתגו שלחו משלחות לאורך החוף האטלנטי של אפריקה במטרה לחקור את האזור ולהקים שם קולוניות חדשות[7].

הקרתגים נאבקו כנגד הרומאים. לאחר המלחמה השלישית והאחרונה ביניהם, המלחמה הפונית השלישית (150-146 לפני הספירה), הרומאים השמידו לחלוטין את קרתגו. ישנם ציונים של תוכניות להקמת קולוניה רומית חדשה ליד המיקום של קרתגו שהובסה. תוכניות אלו תוכננו על ידי גאיוס גרקכוס לקראת סוף המאה ה-2 לפני הספירה ועל ידי יוליוס קיסר ואוגוסטוס לקראת אמצע-סוף המאה ה-1 לפני הספירה. לבסוף, עיר זו הוקמה על ידי אוגוסטוס ונהייתה לבירת הפרובינקיה הרומית של יבשת אפריקה[8].

במהלך המאה ה-5 לספירה ונדלים גותים הקימו באותו אזור ממלכה לתקופה קצרה. ממלכה זו נפלה לבסוף חזרה לידי הרומאים הביזנטים. במאה ה-7 לספירה האימפריה הרומית/ביזנטית בצפון אפריקה נפלה לידי הערבים. הערבים הביאו את השפה הערבית ואת האסלאם בתחילת תקופת ימי הביניים, בעוד שתושבי מלאי הביאו ניבים שונים משפתם למדגסקר אף מוקדם יותר[9][10].

הקולוניאליזם האירופאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1870-1900 אפריקה עמדה בפני אימפריאליזם אירופאי, לחצים דיפלומטיים, פלישות צבאיות, כיבוש והתיישבות. החברות האפריקאיות התנגדו לניסיון ההתיישבות בארצותיהן. עם זאת, בתחילת המאה ה-20 רוב אפריקה, למעט אתיופיה וליבריה, עברה קולוניאליזם על ידי מעצמות אירופאיות.

האימפריאליסטים האירופאיים הונעו להתיישבות בעקבות שלושה גורמים עיקריים: כלכליים, פוליטיים וחברתיים. המוטיבציה להתיישבות התפתחה במהלך המאה ה-19 כתוצאה מקריסת רווחיות סחר העבדים ומהתפתחות התעשייה הקפיטליסטית. החיפוש אחר חומרי גלם, שווקים מובטחים והשקעות רווחיות דרבנו את התפתחות "המרוץ לאפריקה".[11]

המרוץ לאפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזורים שנשלטו על ידי מעצמות אירופאיות ביבשת אפריקה 1914

המרוץ לאפריקה כולל את הכיבוש, החלוקה וההתיישבות בטריטוריות אפריקאיות על ידי מעצמות אירופאיות בתקופת האימפריאליזם החדש. אימפריות מבוססות, בעיקר בריטניה, פורטוגל וצרפת, תבעו עבור עצמן אזורים נרחבים באפריקה ואסיה, וכוחות אימפריאליים עולים כמו איטליה וגרמניה פעלו בצורה דומה בקנה מידה קטן יותר. עם הפיטורים של הקנצלר המזדקן ביסמרק על ידי הקיסר וילהלם השני, הקולוניאליזם השיטתי יחסית הפך למרוץ מטורף. ועידת ברלין משנת 1885, שביסמרק יזם כדי לבסס קווים מנחים בין-לאומיים להשתלטות על טריטוריות אפריקאיות, הפכה את ה"אימפריאליזם החדש" לרשמי.

בין מלחמת צרפת-פרוסיה למלחמת העולם הראשונה, אירופה הוסיפה כמעט 23 מיליון קמ"ר – כחמישית מהשטח היבשתי של כדור הארץ – לכיבושיה הקולוניאליים מעבר לים.

וינסנט חפויה, פרופסור למדעי המדינה שחקר רבות על הפוליטיקה באפריקה, מציין שמדינות אירופאיות חשו הערכה עצמית גדולה לנוכח כיבוש טריטוריות שהיו גדולות בהרבה מהטריטוריות שלהן. הוא מוסיף לציין את המאבק של האפריקאים כנגד הכוחות הגדולים. הוא מעיד שמיליון אנשים מהשושלת האפריקאית נלחמו עבור בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה ושני מיליון במלחמת העולם השנייה.[12]

חפויה בוחן את הסגנונות הניהוליים של המיישבים. "הצרפתים, הפורטוגלים, הגרמנים והבלגים התאמנו בסגנון מרוכז מאוד של ניהול שנקרא 'שליטה ישירה'".[13] הבריטים שלטו באמצעות זיהוי מוקדי הכוח המקומיים ועידודם או אילוצם לנהל בשם האימפריה הבריטית. זו הייתה צורת שליטה לא ישירה.[14]

צרפת שלטה מתוך צרפת, באמצעות מינוי מנהיגים באופן עצמאי ללא התחשבות בקריטריונים מסורתיים, והסתפקה רק בנאמנות לצרפת. צרפת ביססה שתי פדרציות קולוניאליות גדולות באפריקה: מערב אפריקה הצרפתית ואפריקה המשוונית הצרפתית. צרפת מינתה פקידים, העבירה חוקים, ובנוסף כל החלטה שהתקבלה על ידי האספות הקולוניאליות הייתה צריכה לקבל אישור מצרפת.

אזורים שנשלטו על ידי מעצמות אירופאיות ביבשת אפריקה 1939

קבוצות מקומיות במזרח אפריקה הגרמנית התנגדו לעבודה הכפויה ולמיסוי הגרמניים; הגרמנים אף כמעט איבדו את המושבה שלהם במרד אבושירי ב-1888. עם זאת, כעשור לאחר מכן נראה כי הקולוניה נכבשה. ב-1905 הגרמנים נדהמו מהתקוממות נרחבת שקיבלה תמיכה רחבה מהאוכלוסייה. התנגדות זו הייתה מוצלחת בתחילה, אולם בתוך שנה המרד דוכא על ידי כוחות תגבורת חמושים במכונות ירי. גם הניסיונות הגרמניים לשלוט בדרום מערב אפריקה ייצרו התנגדות נלהבת שדוכאה בכוחניות רבה.[15]

מלך בלגיה ליאופולד השני קרא לקולוניה הפרטית והעצומה שלו מדינת קונגו החופשית. הכוונה למעשה הייתה כי אלו המנצלים את האזור יהיו חופשיים מכל מגבלה ויחויבו לספק הסבר רק למלך הבלגי.[16]הטיפול באפריקאים תחת שיטה זו היה אכזרי מספיק כדי לגרום לכוחות קולוניאליים אחרים לבקש מהמלך הבלגי למתן את היחס לקונגולזים המקומיים. לבסוף הממשלה הבלגית סיפחה את הטריטוריה כמושבה בלגית.[16]

חפויה מציין את תשומת הלב המשמעותית שהכוחות הקולוניאליים נתנו לכלכלה של הקולוניאליזם. זה כלל את: ההשתלטות על הקרקע, עבודה בכפייה, הכנסה של גידול חקלאי שיווקי לפעמים עד כדי הזנחה של גידול חקלאי למאכל, שינוי דפוסי סחר הפנים אפריקאים מהזמנים הקדם-קולוניאליים, הכנסה של עובדים מהודו וההמשכיות של אפריקה כמקור של חומרי גלם עבור התעשייה האירופאית.[17]בהמשך הכוחות הקולוניאליים התמקדו בביטול העבדות, פיתוח תשתית ושיפור הבריאות והחינוך.[18][19]

השפעת הקולוניאליזם על התפתחותה הכלכלית של אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני "המרוץ לאפריקה", הכלכלה האפריקאית הייתה בעיצומה של התפתחות בכל תחום ובייחוד בתחום הסחר. הכיבוש הקולוניאלי וחלוקת אפריקה בין המעצמות הקולוניאליות עצרו התפתחות זו.

לפני הקולוניאליזם אפריקה לא הייתה מבודדת משאר העולם. מדינות אפריקאיות עסקו במסחר בין לאומי החל מתקופת הפרעונים במצרים, ובמערב אפריקה במיוחד התקיימה מערכת מסחר בין לאומי מפותחת בתקופות של אימפריות גאנה, מאלי וסונגהאי. אימפריות אלו השתכרו ממיסוי של סחר זר למימון הוצאות הממשל.  עושר האימפריות הגיע בעיקר מסחר בזהב אך גם ממיסים, מכס ושלל ביזה ממשלחות זרות.

התקופה שגרמה לשינוי הכלכלי הראשון ביבשת הייתה התקופה בה התקיים סחר העבדים האטלנטי, בין המאה ה-16 למאה ה-19. סחר העבדים הביא להתפתחות מערכות מסחר מתוחכמות של אשראי והחלפות. תוצאה אחת של תהליך זה הייתה שהכלכלה האפריקאית הייתה כפופה לאינטרסים של הקונים. מערכת הסחר בעבדים גרמה לכך, על ידי עידוד החלפה בין חומרי גלם מאפריקה-במקרה זה כוח עבודה, בתמורה למוצרים אירופאיים. כך תושבי אפריקה צרכו יותר מוצרים זרים ממוצרים מקומיים, מה שגרם לעיכוב בהתפתחות התעשיות המקומיות וחוסר יכולת של התעשייה המקומית להתחרות מול ייבוא סחורה זרה. למעשה, כבר מתקופה זו החל דפוס של אפריקה בתור ספקית של מוצרי גלם וצרכנית של סחורות מוגמרות. דפוס זה של מסחר לא מאוזן המשיך גם לאורך התקופה הקולוניאלית ונשמר במידת מה גם היום.[20]

סוף הסחר בעבדים החל ב-1807 כשממשלת בריטניה הוציאה את סחר העבדים מהחוק. עידן "הסחר הלגיטימי" החל ואפריקה הפכה למקור של מוצרי גלם ששימשו את ההתפתחות התעשייתית המואצת של אירופה. "סחר לגיטימי" במערב אפריקה במיוחד אופיין על ידי התפתחות רבה של חקלאות לשם ייצוא בתמורה לייבוא מוצרים אירופאיים, או תמורת כסף. בשל העלייה הרבה בדרישה האירופאית למוצרים חקלאיים כגון שמן דקלים ואגוזים למיניהם סחר זה הצליח לספק מקור הכנסה טוב לאפריקה. תהליך זה גרם לאינטגרציה של חלקים שונים של אפריקה ותרם להתפתחות הפוליטית ביבשת. מדינות אפריקאיות גדולות היו בעלות השפעה גדולה על הסחר בין אפריקה לאירופה וניסו לחזק את הכלכלה הפנימית שלהן תוך בקרה על הסחר הבינלאומי. כיוון שלמדינות אלו הייתה שליטה על המשאבים, היה ביכולתן לדרוש מחירים גבוהים עבורם.[20]

עם עליית הקולוניאליזם ובתקופת המרוץ לאפריקה, המעצמות הקולוניאליות לקחו את השליטה מידי המעצמות המקומיות ובכך גרמו לירידה דרסטית במחירים של משאבים שונים. המטרות הכלכליות של המדינות הקולוניאליות היו לספק רווח כלכלי מקסימלי במחיר מינימלי. במעצמות הקולוניאליות העיקריות של הבריטים, הצרפתים והגרמנים, הצרכים האינדיבידואליים של התושבים בקולוניות לא קיבלו חשיבות. המטרה הקולוניאלית הייתה לשלוט בייצור מהשלב ההתחלתי ועד האספקה לאירופה שהתפתחה בקצב מהיר ונזקקה למשאביה של אפריקה. זאת בניגוד למצב לפני חלוקת אפריקה בו הסחר האפריקאי היה נתון לדרישות הבינלאומיות, אך היה תחת פיקוחן של מעצמות אפריקה שיכלו לנצלו לתועלתן. היה בכוחן להחליט מה לייצא ומה להשאיר לכלכלה הפנימית, בניגוד למצב לאחר הקולוניאליזם בו כל המשאבים יועדו לייצוא, ובו המעצמות הקולוניאליות החליטו איזה משאבים להפיק או אילו גידולים חקלאיים לגדל. דוגמה בולטת לכך היא הגידול המסיבי של כותנה שאינה תורמת לסיפוק המזון הדרוש לתמיכה בתושבים. גידולים מסיביים ולא מקיימים אלו אמנם שמרו על המחירים הנמוכים באירופה, אך גרמו לחסר באספקת המזון באפריקה, שהוביל לרעב.[20]

המעצמות הקולוניאליות הגבילו את הסחר בקולוניות שלהן, כך שהן הייצוא והן הייבוא היו מוגבלים רק לאותה מעצמה ששלטה בקולוניה. כך המסחר הבינלאומי של אותן מדינות אפריקאיות נפגע אנושות. החקלאי האפריקאי המקומי כבר לא יכל להחליט אילו יבולים לגדל או אילו משאבים לנצל, והיה מוגבל במקומות אליהם יכל לשלוח את סחורתו. הקולוניאליזם השלים את האינטגרציה של אפריקה למערכת הכלכלית העולמית, אך בדומה לסחר בעבדים, התושבים האפריקאים לא היו שותפים שווים באינטגרציה זו.[20]

ההשפעה הקולוניאלית על הכלכלה הורגשה גם בזירות אחרות. כיוון שכל מאמצי הפיתוח הושקעו בייצוא, המעצמות הקולוניאליות דאגו לפיתוח תשתיות למען ייעול שינוע המשאבים והגידולים לעבר החוף, אך לא למען פיתוח תשתיות לשיפור הקולוניות עצמן. כתוצאה מכך, רוב הכבישים והמסילות חיברו בין הקולוניות לחוף אך כמעט ולא נבנו בתוך הקולוניות או ביניהן.[20]

בנוסף, כיוון שהמדיניות הכלכלית יועדה לשמירה על מחירים נמוכים, החקלאות הפכה ליותר ויותר מסחרית. לכן תחת הקולוניאליזם נוצרה כמות גדולה של בעלי אדמות לשעבר שאיבדו את אדמתם ונדדו ממקום למקום בחיפוש אחר עבודה. נעשה קל יותר לעבוד בתור פועל מאשר לעבוד בשוק הייצוא.[20]

הקולוניאליזם שינה גם את דפוסי העבודה והתפקידים המגדריים בחברה. ההתפתחות של חקלאות ממוסחרת לייצוא דרשה עבודה רבה שגרמה לנשים וילדים להיכנס לשוק העבודה וכך גרמה לשינויים במבנה החברתי של חברות אפריקאיות רבות.[20]

השפעה דורסנית נוספת על הכלכלה האפריקאית הייתה ההתמקדות של כל קולוניה בייצור חקלאי אחד או שניים שהיה דרוש באירופה. כתוצאה מכך, לאחר סיום הקולוניאליזם הקולוניות התפרקו למדינות שונות ובמקרים רבים לא היו בעלות המגוון החקלאי הכולל שהיה קיים לכל הקולוניות ביחד, כזה שדרוש להתקיימות יציבה[20]

במהלך תקופת הקולוניאליזם הממשלות הקולוניאליות בנו תשתיות נרחבות, הכניסו ליבשת חקלאות למטרת ייצוא ולא למטרת סיפוק מזון למקומיים ושינו את הסטנדרטים המסורתיים של עושר ומעמד. רפורמות חינוכיות הוכנסו לאפריקה ומערכות ממשל מודרניות הוטמעו בתחומים רבים. מנגד, ההשפעות ארוכות הטווח של ההתפתחות האירופאית על חשבון ההתפתחות האפריקאית היו בעלות השלכות שליליות מאוד כלפי אפריקה. כאמור לעיל, אמנם היה פיתוח של תשתיות רבות, אך הוא שימש ברובו להרחבת ניצול המשאבים מהקולוניות.[20]

לפני המרוץ לאפריקה וועידת ברלין, התוצרת האפריקאית המקומית סיפקה לאפריקאים מגוון רחב של מוצרים וסחורה והיבשת עברה אינטגרציה כלכלית שהלכה והשתפרה עם הזמן. בשל המדיניות של המעצמות הקולוניאליות, שגרמה להשקעת כל המאמצים בייצוא, גם היום מדינות אפריקה תלויות יותר בייצוא ופחות בסחר פנימי. אילו התעשייה המקומית הייתה מטופחת תחת השלטון הקולוניאלי, ייתכן ומצבה הכלכלי של אפריקה כיום היה טוב בהרבה.[20]

השפעות חיוביות של הקולוניאליזם על אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד ההשפעות השליליות הרבות שמייחסים לקולוניאליזם באפריקה, ישנם גם כמה אקדמאים שחקרו את נושא ההשפעות החיוביות של הקולוניאליזם,

כגון הבאת ערכים חברתיים מערביים שגרמו לדעיכת מנהגים ופולחנים שונים שכללו קורבנות אדם אצל חברות אפריקאיות רבות.[21][22]

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

חינוך קולוניאלי היה אחד מהגורמים בתהליך ההתמערבות. מערכת החינוך של האפריקאים הילידים הייתה קשורה מאוד לחיים החברתיים האפריקאים, מבחינה רוחנית וחומרית כאחד. היא אופיינה על ידי דברים כמו טקס פולחני של מעבר מילדות לבגרות, הופעות אומנותיות, הכנה לתפקידים בוגרים, טקסים, משחקים, פסטיבלים, ריקודים, שירה וציור.[23] אולם, מערכת החינוך המסורתית יכלה רק להכין את בני הנוער המקומיים להיות רלוונטיים בחברות אליהן הם שייכים ולא בהכרח לחיים מחוץ לאפריקה.

לעומת זאת, בתהליך ההמרה וההטמעה של ערכים מערביים באפריקה נבנו בתי ספר על מנת לחנך אפריקאים וחלק מהאפריקאים נשלחו לאירופה כדי לרכוש השכלה גבוהה לאחר סיום בית הספר התיכון. ההכנסה של חינוך פורמלי עזרה להרחיב את ההשקפה של האפריקאים ולבטא את הפוטנציאל החבוי בהם. בעזרת החינוך הקולוניאלי (למרות שהמבנה שלו היה שונה מהרקע התרבותי האפריקאי) בית הספר כבר לא עסק רק בפולחנים וטקסי מעבר. המשמעות שלו כעת הייתה להרוויח חינוך שיאפשר לאפריקאים להתחרות עם מדינות כמו ארצות הברית ומדינות אירופאיות.

יתרה מכך, מדינות אפריקאיות עכשוויות משתמשות ברעיונות פוליטיים ומוסריים ששורשיהם נטועים עמוק בחינוך המערבי.[24]

דה-קולוניאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינסנט חפויה מציין את כוחות ההתנגדות המשמעותיים שעמדו מול האימפריות האירופאיות בדרך לשליטה באפריקה. הכיבוש והבקרה קרו כתוצאה מהעליונות הטכנית של האירופאים. היו אפריקאים תומכי עצמאות שזיהו את הערך של החינוך האירופאי בהתמודדות עם האירופאים. היו אפריקאים שייסדו כנסיות משלהם. האפריקאים שמו לב לעדות הלא שווה של הכרת התודה אשר קיבלו עבור מאמציהם לתמוך במדינות האימפריאליסטיות במהלך מלחמות העולם.[12]

כמו כן, הוא מציין שבזמן שהאירופאים כפו גבולות שאינם תואמים את השטחים המסורתיים, שטחים חדשים כאלו גרמו לגופים לרכז את מאמציהם עבור תנועות עם קול פוליטי מתגבר עד לעצמאות. הקבוצות המקומיות שעסקו בדבר כללו מקצוענים כגון עורכי דין ורופאים, את מעמד הבורגנות הזעירה (כמרים, מורים, סוחרים קטנים), עובדים עירוניים, חקלאי יבול, חקלאים עובדי אדמה ועוד. כך קרה שהאיגודים המקצועיים והארגונים הלא פוליטיים התפתחו ללא כוונה תחילה לתנועות פוליטיות.

חפויה מתאר את ההבדלים בהשגת העצמאות בין הקולוניה הבריטית והצרפתית. הבריטים ביקשו לבצע הליך הדרגתי של העברת הכוח. מדיניות ההטמעה הצרפתית ניצבה מול תרעומת, בעיקר בצפון אפריקה.[25]קווין שילינגטון, היסטוריון בריטי מתאר את הענקת העצמאות למרוקו ותוניסיה במרץ 1956 על מנת לאפשר את ההתרכזות באלג'יר, שם היה מאבק ארוך (1954-1962) ועקוב מדם להשגת עצמאות.[26] חאפויה כותב שכאשר הנשיא דה- גול קיים משאל עם על הנושא בקולוניות האפריקאיות שלו ב-1958, רק גינאה הצביעה עבור עצמאות מוחלטת. אף על פי כן, ב-1959 צרפת תיקנה את החוקה על מנת לאפשר לקולוניות אחרות את האפשרות הזו.[27]

כפי ששילינגטון מתאר, חקלאים במזרח אפריקה הבריטית כעסו על הניסיונות לקחת את אדמתם ולכפות שיטות חקלאיות שמנוגדות לרצון ולניסיון שלהם. בטנגניקה, ליוליוס נייררה הייתה השפעה ניכרת לא רק בקרב האפריקאים המאוחדים על ידי שפת הסוואהילי הנפוצה, אלא גם בקרב כמה מנהיגים לבנים שהקול הלא-פרופורציונלי שלהם היה משמעותי תחת חוקה משוקללת מבחינה גזעית. הוא הפך למנהיג של טנגניקה העצמאית ב-1961. בקניה, לבנים גירשו דיירים אפריקאים חקלאים בשנות ה-30; מאז שנות ה-40 היה קונפליקט שהתעצם ב-1952. עד 1955 בריטניה דיכאה את המרד ועד 1960 היא קיבלה את העיקרון של שלטון הרוב האפריקאי. קניה הפכה לעצמאית שלוש שנים לאחר מכן.[28]

שילינגטון מתאר בצורה חיה וססגונית את התנגדותה הראשונית של בלגיה לעצמאות, את הדרישות שהתקבלו מכמה אפריקאים עירוניים, את הבחירות המקומיות של 1958 ו-1959 שנועדו להרגיע את חוסר שביעות הרצון הזה, את אי השקט הכללי שסחף את הקולוניה, את הענקת העצמאות המהירה ואת המאבק האזרחי שהגיע בעקבותיה.[29]

התקופה העיקרית של הדה-קולוניאליזם באפריקה החלה לאחר מלחמת העולם השנייה. תנועות העצמאות ההולכות וגדלות, מפלגות מקומיות ואיגודים מקצועיים, יחד עם לחץ מצד המעצמות האימפריאליסטיות ומארצות הברית, הבטיחו את הפירוק של רוב היבשת ב -1980. בעוד שכמה אזורים, בפרט דרום אפריקה ונמיביה, שמרו על אוכלוסייה גדולה ממוצא אירופאי, רק המובלעות הספרדיות של סאוטה ומלילה והאיים של ראוניון, האיים הקנריים ומדיירה נשארו תחת שליטה אירופאית. האיים הקנריים ומדיירה מעולם לא היו חלק מאף ממשל אפריקאי ויש בהם אוכלוסייה אירופאית באופן גורף.

מסגרות תאורטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה של הפוסט-קולוניאליזם בנושא הבעיות וההשלכות של הקולוניאליזם באפריקה על המדינה.

מחמוד ממדני

מחמוד ממדני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחמוד ממדני כתב את ספרו Citizen and Subject  ב-1996. הנקודה המרכזית בטענותיו היא שהמדינה הקולוניאלית הפכה למדינה מפוצלת. "שתי צורות של כוח תחת אוטוריטה הגמונית אחת".[30] המדינה הקולוניאלית באפריקה חולקה לשתיים: מדינה אחת לאוכלוסייה האירופאית ומדינה שנייה לאוכלוסיית הילידים. הכוח הקולוניאלי היה בעיקר בעיירות אורבניות ובערים והוגש על ידי השלטון הנבחר. הכוח של הילידים נכח ביישובים הכפריים ונשלט על ידי אוטוריטה שבטית שנראתה כשומרת על ההיסטוריה והמסורת. ממדני ציין שבאזורים עירוניים המוסדות של הילידים לא קיבלו הכרה. הילידים, אשר תוארו על ידי האירופאיים כחסרי תרבות, הוצאו ממסגרת הזכויות האזרחיות.[31] החלוקה של המדינה הקולוניאלית יצרה הפרדה גזעית בין האירופאים "האזרחים" והאפריקאים "הנתינים" בנוסף לחלוקה של מוסדות השלטון.

חולות קיה \ בלובוסרנד - יוהנסבורג, מערב אפריקה. מתוך הפרויקט "UNEQUAL SCENES"


החלוקה שממדני מציין בספרו עדין נראית לעין בערים אפריקאיות. ההפרדה עליה דיבר הייתה על בסיס גזע אך עכשיו היא גם על בסיס עושר ומעמד. אזורים עירוניים של ערים אפריקאיות מחולקים בין אזורים עשירים ואזורים עניים שלא מקבלים שירותים. הדבר תואר בצורה הטובה ביותר על ידי ג'וני מילר, שיצר את הפרויקט בשם "Unequal Scenes" ומטרתו להציג את אי השוויון הקיים במספר אזורים עירוניים. אחת מהערים שמילר התבונן עליהן, היא העיר ניירובי שבקניה. התמונות שמילר סיפק מדגישות את חוסר השוויון בנושא הדיור. הפרבר של לורשו הוא בית לאנשים עשירים שחיים בקהילות מגודרות, ולעניים שחיים בשכונות עוני. הם מופרדים רק בעזרת מחסום בטון. המחסום מסמל את חלוקת המעמדות והפיזור הלא שוויוני של העושר.[32]


אשיל מ'במבה

אשיל מ'במבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשיל במבה הוא היסטוריון קמרוני, תאורטיקן פוליטי ופילוסוף שכתב באופן נרחב ופיתח תאוריות על החיים בקולוניה והשלכותיה. ספרו משנת 2000, " On the Postcolony", בוחן באופן ביקורתי את החיים הפוסט קולוניאליים באפריקה כתוצאה מעבודתו הפורה בענף העוסק בפוסטקולוניאליזם.  דרך בחינת הפוסט-קולוניאליזם מ'במבה חושף את המצבים בהם הופעל כוח בקולוניות האפריקאיות. הוא מזכיר לקורא שהכוח הקולוניאלי דרש אלימות כלפי אפריקאים ששימשו לעבודה שהשפיעה על עיצוב הזהות הכנועה של הקולוניות.

דרך השוואת הכוח בקולוניות ובפוסט קולוניות, מ'במבה מציין שאלימות בקולוניה הופעלה כלפי אפריקאים למטרת עבודה וכניעה.[33] כוחות קולוניאליים אירופאיים מצאו משאבים טבעיים בקולוניות של אפריקה ונדרשו לכוח עבודה כדי לחלץ אותם ובו זמנית לבנות את הערים הקולוניאליות מסביב לאותן תעשיות. מכיוון שהאירופאים ראו בילידים אנשים נחותים שצריכים אילוף, אלימות הייתה הכרחית כדי ליצור פועלים כנועים. [34][33]

המיישבים ראו באלימות כלי הכרחי וטוב מכיוון שהיא עיצבה את האפריקאים להיות עובדים יעילים יותר.[33] היו להם מטרות בו זמניות של ניצול כוח עבודה גולמי ועיצוב הזהות והאופי של האפריקאי. על ידי הכאת האפריקאים לצייתנות, הקולוניאליסטים בסופו של דבר עיצבו ואכפו את הדרך שבה אפריקאים יכולים לעבור דרך מרחבים קולוניאליים. חיי היום יום של האפריקאים הפכו לתצוגת כניעה באמצעות תרגילים ופרויקטים של עבודות ציבוריות וגיוס צבאי.[33]

מ'במבה משווה את האלימות הקולוניאלית עם זו של הפוסט קולוניאלית. ומציין כי האלימות הפוסט קולוניאליסטית היא גסה יותר וכללית יותר לצורך הפגנת הכוח הגולמי. ביטויים של עודף והגזמה מאפיינים את האלימות הזו.

התאוריה של מ'במבה על האלימות בקולוניה מאירה את היחסים הבלתי שוויוניים בין המיישבים לתושבים ומזכירה לנו את האלימות שהופעלה כלפי האפריקנים לאורך כל תהליך הקולוניאליזם. הנושא לא יכול להיות מובן ולא צריך להילמד מבלי ההקשר של האלימות הזו.

סטפני טרני בראון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטפני טרני בראון היא אקדמאית בתחום הקולוניאליזם. במאמר שלה מ-2014 היא חוקרת כיצד תברואה ולכלוך שימשו את הנרטיבים הקולוניאליים ומציינת את הדוגמה של קמפלה באוגנדה. בראון כותבת גם על מנגנון השפלה באמצעות תכנון התברואה בעיר וכיצד הדבר משחק תפקיד מפתח בסיפור הנרטיב של הקולוניאליזם.[34]

בראון מתארת את ההשפלה (ביזוי) כתהליך שבו קבוצה אחת גורמת דה הומניזציה לאחרת. אלו שנחשבים בזויים לרוב נמנעים מהאחרים ונראים כנחותים. התהליך משמש לרוב כמנגנון לשליטה על קבוצת אנשים. במקרה של הקולוניאליזם היא טוענת שהמערב השתמש בתהליך זה בכדי לשלוט על אוכלוסיית הילידים של אפריקה.[34]

לכלוך ותנאי תברואה משמשים להבחנה בין דמויות מערביות שולטות לבין האוכלוסייה המקומית. לכלוך נתפס כמשהו ששייך ל"קבוצת החוץ". לעומת זאת, ניקיון ניתן לייחס ל"קבוצת הפנים".

התגובות ללכלוך וטומאה קשורות לעיתים קרובות לנורמות חברתיות ולהקשר תרבותי רחב יותר, לכן מעצבות את הדרך בה אפריקה עדין נתפסת כיום.

בראון דנה בדרך שבה הרשויות הקולוניאליות עסקו בבניית מערכת ביוב פעילה כדי לשרת את הקולוניאליסטים עצמם ולא דאגו לאוכלוסייה האוגנדית. הרטוריקה של התברואה היא חשובה מכיוון שהיא נתפסת כמרכיב מרכזי של מודרניות ותרבותיות, לכן האוכלוסייה האפריקאית נתפסת ככזו שאינה תרבותית. המחסור בתברואה תקינה ומערכות ביוב נאותות מוסיפות לשיח על חוסר התרבות והפראיות של אנשי אפריקה ואפריקה עצמה, ומשחק תפקיד חשוב בצורה בה המערב מצדיק את תהליך ה"תירבות". בראון מתייחסת לתהליך ההשפלה באמצעות השיח על הלכלוך כמורשת חומרית ופיזית של קולוניאליזם אשר עדיין קיימת היום בקאמפאלה ובערים אפריקאיות אחרות.[34]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריות ביקורתיות על ההתיישבות באפריקה מאוחדות במידה רבה בגינוי פעילויות אימפריאליסטיות. התאוריה הפוסט קולוניאלית נגזרת מתפיסה אנטי-קולוניאלית\אנטי-אימפריאלית זו, וכותבים כמו מ'במבה, ממדני, בראון ועוד השתמשו בתפיסה זו כנרטיב של עבודתם על ההתיישבות באפריקה.

פוסט קולוניאליזם הוא נושא רב תחומי במדעי החברה והרוח שממקד מחדש את תשומת הלב בעבר הקולוניאלי ונותן ביקורת על ההבנה של מקום המערב בסיפור.[35]

דעתם הרווחת של גאוגרפים פוסט קולוניאליסטים רבים היא שקולוניאליזם, אם כי אולי לא בצורה כה ברורה, עדין מתרחש כיום.

התאוריות של מ'מבמבה, ממדני ובראון מתעסקות באופן עקבי בנושא של האפריקאים הילידים שנתפסו כאזרחים לא מתורבתים וכאזרחיים משניים. תפיסה זו ממשיכה עד עצם היום הזה בהרבה ערים שהיו קולוניאליות בעבר, כשהפעם החלוקה של האנשים היא לא לפי גזע אלא לפי מעמד ועושר.

מ'במבה הוא אחד הסופרים הבולטים בתחומו ועבודתו נסקרה על ידי אנשי אקדמיה רבים. בעבודתו על הפוסט-קולוניאליזם הוא קיבל ביקורות רבות מאקדמיים כגון מרדית' טרטה על ההתמקדות היתרה במדינות אפריקאיות ספציפיות כגון קמרון.[36] הדים של ביקורת זו אפשר למצוא גם בעבודתו של ממדני, אשר חקר את התאוריות שלו באפריקה שעברה קולוניאליזם בדרכים שונות על ידי אירופאיים בעלי אידאולוגיות אימפריאליסטיות שונות.[37]

בניגוד למ'במבה וממדני, בראון היא סופרת פחות מוכרת ועבודתה עוד לא נסקרה על ידי אקדמאיים אחרים, כלומר, כיום קשה יותר להבין אילו ביקורות אקדמיות יהיו כנגד התאוריות שלה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרוץ לאפריקה

דה-קולוניזציה של אפריקה

נאו-קולוניאליזם

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Harris, Norman Dwight, (1870- )., Auteur., Europe and the East, Houghton, Mifflin Company, [©1926]
  2. ^ Miers, Suzanne. Klein, Martin A., Slavery and colonial rule in Africa, Routledge, 2006
  3. ^ William Easterly, Ross Levine, The European Origins of Economic Development, 2012-06, עמ' 21 (3): 225–257
  4. ^ J. D. Fage, The Cambridge History of Africa, Cambridge:Cambridge University Press, כרך 69
  5. ^ L.F. Janssen, J. BOARDMAN, The Greeks Overseas. Harmondsworth,, Mnemosyne, Penguin Books, עמ' 114
  6. ^ L.F. Janssen, J. BOARDMAN, The Greeks Overseas Harmondsworth, Mnemosyne, Penguin Books, עמ' 151
  7. ^ Robert E. A. Palmer, Donald Harden, The Phoenicians, The Classical World, 26, עמ' 163-168
  8. ^ S. S. Frere, From the Gracchi to Nero. A History of Rome from 133 B.C. to A.D. 68. 1959. 25s., The Antiquaries Journal, London: Methuen & Co, עמ' 37, 150, 216 doi: 10.1017/s0003581500083335
  9. ^ Joseph Mullens, On the Origin and Progress of the People of Madagascar, The Journal of the Anthropological Institute of Great Britain and Ireland, 5, 1876, עמ' 181-189 doi: 10.2307/2841393
  10. ^ Hoyland, Robert G., In God's path : the Arab conquests and the creation of an Islamic empire, Oxford University Press, cop. 2015
  11. ^ Ekechi, Felix. "The Consolidation of Colonial Rule, 1885–1914." In Colonial Africa, 1885–1939, vol. 3 of Africa, Carolina Academic Press, 2002
  12. ^ 12.0 12.1 Vincent Khapoya, The African Experience, עמ' 148 doi: 10.4324/9781315662596
  13. ^ Bensoussan, David, historien des religions., Il était une fois le Maroc témoignages du passé judéo-marocain, iUniverse Inc, 2012
  14. ^ Vincent Khapoya, The African Experience, עמ' 126 doi: 10.4324/9781315662596
  15. ^ Kevin Shillington, History of Africa, New York: St. Martin's Press, עמ' 340 doi: 10.1007/978-1-137-00333-1
  16. ^ 16.0 16.1 Vincent Khapoya, The African Experience, עמ' 131 doi: 10.4324/9781315662596
  17. ^ Vincent Khapoya, The African Experience, עמ' 141-143 doi: 10.4324/9781315662596
  18. ^ Paul E. Lovejoy, Paul E. Lovejoy, Transformations in Slavery, Cambridge:Cambridge University Press
  19. ^ Ferguson, Niall, author., Empire : how Britain made the modern world, London: Allen Lane
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 20.4 20.5 20.6 20.7 20.8 20.9 Settles, Joshua Dwayne, The impact of colonialism on African economic development, 1996
  21. ^ Oni, Samuel & Segun Joshua, Colonial Africa and its Emerging Cultures. In Osuntokun, Akinjide, Adebileje, Adebola, Oluwaniyi, Oluwatoyin and Fryanka, Bernard B (eds) Peoples, Cultures and Civilization., 2014, עמ' 14
  22. ^ Vincent Khapoya, The African Experience doi: 10.4324/9781315662596
  23. ^ Woolman, David C., Educational reconstruction and post-colonial curriculum development: A comparative study of four African countries, International Education Journal, 2, 2001, עמ' 27-46
  24. ^ Patrick Ziltener, Daniel Kunzler, Impacts of Colonialism: A Research Survey, Journal of World-Systems Research, 19, 2013-08-26, עמ' 290–311 doi: 10.5195/jwsr.2013.507
  25. ^ Vincent Khapoya, The African Experience, עמ' 177 doi: 10.4324/9781315662596
  26. ^ Kevin Shillington, History of Africa, עמ' 380 doi: 10.1007/978-1-137-00333-1
  27. ^ Vincent Khapoya, The African Experience, עמ' 183 doi: 10.4324/9781315662596
  28. ^ Kevin Shillington, History of Africa, עמ' 385 doi: 10.1007/978-1-137-00333-1
  29. ^ Kevin Shillington, History of Africa, עמ' 391 doi: 10.1007/978-1-137-00333-1
  30. ^ Mahmood Mamdani, Citizen and Subject, Princeton:Princeton University Press, עמ' 18
  31. ^ Mahmood Mamdani, Citizen and Subject, Princeton:Princeton University Press, עמ' 16
  32. ^ Miller, Johnny, Nairobi, unequalscenes
  33. ^ 33.0 33.1 33.2 33.3 Achille Mbembe, Provisional notes on the postcolony, Africa, 62, 1992-01, עמ' 3–37 doi: 10.2307/1160062
  34. ^ 34.0 34.1 34.2 Stephanie Terreni Brown, Planning Kampala: histories of sanitary intervention and in/formal spaces, Critical African Studies, 6, 2014-01-02, עמ' 71–90 doi: 10.1080/21681392.2014.871841
  35. ^ Daniel Clayton, Handbook of Cultural Geography, 1 Oliver's Yard, 55 City Road, London EC1Y 1SP United Kingdom:SAGE Publications Ltd, עמ' 354–368
  36. ^ Meredith Terretta, Achille Mbembe, On the Postcolony, Canadian Journal of African Studies / Revue Canadienne des Études Africaines, 36, 2002, עמ' 161 doi: 10.2307/4107414
  37. ^ Copans, Jean, Review of Citizen and Subject, 1998