קטלב מצוי
 קטלב מצוי
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | אברשאים |
| משפחה: | אברשיים |
| סוג: | קטלב |
| מין: | קטלב מצוי |
| שם מדעי | |
 Arbutus andrachneלינאוס, 1759 | |
קְטָלָב מָצוּי (שם מדעי: Arbutus andrachne) הוא עץ חורש יְרֹק-עַד מסוג קְטָלָב ממשפחת האַבְרָשִׁיִּים (שם מדעי: Ericaceae) הגדל בר בחורש הים תיכוני. מוצאו באגן הים התיכון, תפוצתו העולמית במזרח הים התיכון, והוא הנציג היחיד בארץ ישראל למשפחת האברשיים מרובת המינים ורחבת התפוצה. כריתתו בישראל נאסרה לפי פקודת היערות המנדטורית משנת 1926 (נרשם בעברית: "הורג-אביו")[2]. כריתת קטלב משונן (arbutus unedo) כעץ נוי נאסרה משנת 1997[3][4]. הוא הוכרז בישראל כצמח מוגן, וכערך טבע מוגן בשנת 2005[5][6][7].
תיאור העץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]קטלב מצוי הוא עץ ירוק עד, גזעו וענפיו המפותלים בולטים בקליפתם האדומה-חומה והחלקה. הקליפה נסדקת ללוחיות מסולסלות ומחוספסות מעט, מתקלפת ונושרת פעם בשנה בראשית הקיץ ומתחתה נחשפת קליפה ירוקה וחלקה אשר הולכת ומאדימה בהדרגה. נשירת הקליפה מונעת היווצרות חזזיות הפוגעות בעץ ומיטיבה את הקרקע בתרכובות אורגניות של רקבובית. גובה העץ 3 עד 8 מטרים והוא עשוי להתנשא לגובה של עד 12 מטר ומעלה ולהתפשט לקוטר נוף של 7 מטרים. הקטלב בעל קצב צימוח איטי, וכאשר כורתים או שורפים עצי קטלב הם מתחדשים מבסיס הגזע. עשרות חוטרים מבצבצים מצוואר השורש, מתחת לפני הקרקע, ולאחר שנים אחדות מתגברים חוטרים אחדים על אחרים, מתפתחים יותר ויוצרים גזעים. חורש קטלב שנכרת או נשרף הופך לסבך צפוף של עצים דקים, כשאר עצים ירוקי עד הגדלים בחורש[8].
העצה של הגזע והענפים קשה ועמידה נגד ריקבון ועל כן שימשו כחומר גלם למחרשות, לידיות של כלי מלאכה, ובעיקר לקירוי גגות, לפני שהחלו להשתמש בקורות ברזל וביציקת בטון. אפרו שימש מרכיב חיוני באבק שרפה שהיה בשימוש בגליל עד לשנות השלושים של המאה העשרים. בני אדם כרתו את הקטלב המצוי יותר מכל עץ חורש אחר בארץ ישראל.
הִתקָּלְפוּת הקליפה - לקליפת הקטלב בשונה מצמחים רבים ישנם שני טיפוסים של תאי שעם המרכיבות אותו. האחד, תאי שעם חלולים, דקי דפנות, המתרחבים במקצת בכיוון החישורי, והשני הוא תאי שעם עבי דפנות ופחוסים בכיוון החישורי. שני הטיפוסים ערוכים בגזע הקטלב בשכבות המתחלפות לסירוגין. עם היווצרותה של שכבת תאי שעם נוספת מכל סוג, ניתקות השכבות שמחוצה לה מאספקת מים ומזון, והן מתות ומצטרפות לחלק הנראה והנקרא סוּת חיצוני (Outer bark). בקטלב נפרדים הלוחות הגדולים של הרקמה החיצונית המתה מהחלקים הפנימיים יותר של הקליפה בגבול של שכבות תאי השעם דקי הדפנות, ואילו השכבות של תאי השעם עבי הדפנות שמתחתם נשארות על הגזע, ולכן פניו חלקים למגע[9].
צורת הקליפות - קליפת הקטלב מתקלפת בצורת דפים גדולים ולפעמים בסלסולים, בשונה מעצים רבים אחרים שבהן הקליפה מתקלפת או בצורת קשקשים או צדפות רעופות (סות קשקשית), או בצורת גלילים חלולים (סות טבעתית). צורת הקליפות זהה לצורה ההתפתחות של שכבות השעם הנוספות הקרויות בשם סות פנימית (Inner bark). לסות של הקטלב יש כעין צורת בינים בין שני הטיפוסים הנ"ל, השכבות החיצוניות של הסות מתקלפות בצורת דפים גדולים למדי[9].
גיזום עצמי - הקטלב ניחן בתופעה מיוחדת המכונה "גיזום עצמי". העץ "מייבש", ענפים מיותרים, אלה שנמצאים בצל ובחלקו התחתון של ענף מתפתח. הענפים הללו, אשר נותקו ממקור מים ומזון ימותו, ישחירו וייפלו. הענף הנושר כמו העלים יירקב והעץ יקבל חזרה תרכובות חנקן עליהן עמל קשה. הגזע או הענף יכסה את החתך של הענף המת ויוותר ללא בליטה משרידי הענף המת. מקום החתך של הענף המת יכוסו על ידי רקמת תאי שעם מתים בדומה לקורה במקום ניתוקם של העלים הנושרים, סביב חלקי צמח שניזוקו על ידי מחלות, ומתחת לפצעים. ייתכן וייווצר פלוגן (שכבה יוצרת של תאי שעם) בנוסף לשכבה המפרידה הזו, גם בשכבות החיות הבלתי פגועות שייצרה רִקְמַת הַשְׁעָמָה (פלודרם), ושכבה של תאי שעם מתים (פלם) בדרך הרגילה.
עלים ונשירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עלי העץ מסורגים, פשוטים, גלדניים וגדולים (4 עד 8 ס"מ), מוארכים (אליפטיים, דמוי ביצה), שפתם תמימה, צבעם ירוק כהה ומבריקים בצדם העליון. הפטוטרת שלהם קצרה וללא לוואים (ללא תוספת שבבסיסי העלים, במקום מגעם עם הגבעול) וללא שערות (קרחים). עלי נבטים ועלי עצים בשנותיהם הראשונות לעיתים רחוקות משוננים ושעירים. שטח העלה הוא 2,026 עד 5,625 מילימטר רבוע והוא הגדול ביותר מבין עצים ירוקי-עד בחורש ים תיכוני[10]. פיוניות העלה פתוחות בבוקר ולפני הצהריים, וסגורות מהצוהריים והלאה. כנראה שמכניזם הבקרה אינו קשור למצב המים בקרקע אלא לטמפרטורה או לשינויי לחות באטמוספירה. עלי העץ משתיירים - כל עלה נושר כשהוא בן 12 עד 14 חודשים. העלים מלבלבים בשני גלי צמיחה: הראשון באביב, בערך במקביל לפריחה, והשני לאחריה, בראשית הקיץ[11]. בין גל לגל, במקביל להתקלפות הקליפה, מיד לאחר נשירת הפרחים (שלכת לבנה) מתרחשת נשירה של חלק מן העלים הזקנים (שלכת צהבהבה-חומה) בין אפריל-מאי לבין יולי-אוגוסט. שיעור הנשירה גדול יותר בשנת בצורת.
הנקבה של הפרפר הגדול ביותר בישראל ואירופה, קֵיסָרִית הַקְּטָלָב (נִימְפִית הַקְּטָלָב), מטילה את ביציה על עלי קטלב צעירים. הפרפר נפוץ בהרי יהודה, הכרמל, הגליל העליון ובחרמון, ופעיל בחודשים מאי עד אוקטובר. הביצים עגולות וראשם שטוח, צבען ירקרק ולאחר ימים ספורים הביצה מקבלת טבעת חומה לראשה. מן הביצה בוקע זחל צהבהב, לאחר הנשל צבעו הופך לירוק קטיפתי. הזחל בוחר עלה עליו הוא נשאר במשך היום ומידי לילה הוא יוצא לאכול עלים אחרים. לאחר הארוחה הוא חוזר לעלה המקורי למנוחת היום. גודלו המרבי של הזחל כ-60 מ"מ. הזחל מתגלם על עץ הקטלב. הגולם בצורת ביצה מחודדת, בגודל של כ-30 מ"מ ובצבע ירוק.
פרחים ורבייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפריחה בעונת האביב, בחודשים מרץ ואפריל. היא מקדימה בהרים הנמוכים ומתאחרת בגוש הרם של הרי מירון. הפרחים שצבעם לבן או קרם בהיר וקוטרם 8 מ"מ, ערוכים בתפרחות אשכול דלילים, מרובי פרחים בקצות הענפים. הפרחים נישאים על עוקצים וצומחים לאורך ציר רצוף, הבכירים למטה והצעירים מעליהם ופתחיהם נוטים כלפי מטה. ציר התפרחת והעוקצים מכוסים שערות בלוטיות דביקות שמסוגלות ללכוד חרקים.
הפרח נכון (רב-סימטרי) ודו-מיני, בעל שחלה עילית, דמוי-כד בעל שפה של חמש אונות כותרת גלולות לאחור. הגביע אינו משתייר ובעל 5 אונות ירוקות וקצרות. הכותרת בעלת 5 עלי כותרת מאוחים בצבע לבן או קרם בהיר.
השחלה עילית וכדורית, עמוד העלי עבה ופשוט והצלקת פשוטה. השחלה ניצבת על לוח רחב בתוך הפרח והעטיף והאבקנים קבועים מתחתה או סביב בסיסה. מספר האבקנים 10, כפול מזה של עלי הכותרת. הזירים מעובים בבסיסם והמאבקים שבראשם מכילים ארבעה שקי אבקה. כל מאבק מחולק על ידי מחיצה לשני חללים. ובכל אחד מהחללים שני שקי אבקה ובהם גרגרי אבקה. גרגר האבקה אינו מכיל תא רבייה (תא זרע) בודד לאחר בשלותו כבצמחים רבים, אלא רביעייה של תאי רבייה הנשארים קשורים זה לזה גם בבשלותם ומהווים יחידת תפוצה.
ברוב הצמחים נפתח המאבק לאורך סדקים שבין שני שקי האבקה של אותו חלל. כל סדק כזה מכונה פיה (stomium). לפני הפתיחה מתפרק בדרך כלל חלק מהמחיצה המבדילה בין שני שקי האבקה של אותו חלל. לאחר מכן נשארת באזור הסדק רק שכבת תאים קטנים מאוד, והם נקרעים בנקל לעת הבשלת המאבק. במשפחת האברשיים יש טיפוס אחר של פיה דרכה האבקה נשפכת. הוא מתהווה רק בראשו של המאבק[9]. ובנוסף בכל ראש מאבק קיימות שתי בליטות זעירות וכפופות (קרניים) בעלי תפקיד חשוב. זבובי רחף ודבורים נמשכים אל הצוף הרב, שפרחי הקטלב מפיקים, ובדרכם אל הצוף הם חייבים ללחוץ על זוג הקרניים שבראש המאבק, ואז מתהפכים שקי האבקה, ותוכנם נשפך דרך הפתח שבראשן על גב החרק (תמונה משמאל).
דבש קטלב מיוצר נמכר מכוורות המצויות ליד ריכוזי עצי קטלב.
פירות והפצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרי הקטלב הוא ענבה כדורית קטנה שקוטרה כסנטימטר אחד ומכילה 4 או 5 זרעים קטנטנים. גודל הפרי הבשל מותאם לרוחב פתח המקור של הציפורים העיקריות הנמשכות אל הפירות, שמבשילים בסוף עונת הקיץ, בחודשים ספטמבר עד נובמבר. קליפת הפרי מחוספסת, ציפת הפרי צהבהבה, מתוקה ועסיסית וטובה למאכל אדם. צבעו האדום של הפרי בולט על הרקע הירוק של נוף העץ. הפרי הבשל ניכר בצבעו הנוטה לאדום ומגעו הרך. פרי בוסרי קשה וכתום מקהה את השיניים. ניתן להכין מהפירות הבשלים ליקר וקציפה.
בית הגידול
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקטלב גדל היטב בתנאים הבאים:
משקעים - הקטלב המצוי גדל היטב בחורש ים תיכוני עם כמות משקעים מעל 600 מ"מ לשנה. לעץ נדרש סוג קרקע הספוג במים רבים אשר יספיקו לשבעת חודשי יובש וחום באקלים ים תיכוני.
סוג קרקע - קטלב מצוי בדומה לאורן ירושלים גדל על סלעי חוואר צהבהב רך (תערובת של חרסית וקירטון (סלע משקע גירי) מתקופת קרטיקון עליון) שהתפתחה עליהם קרקע רנדזינה חווארית צהבהבה-לבנבנה. סלעים חוואריים, בניגוד לסלעים קארסטיים, הם נקבוביים אך אינם חדירים. עם רדת הגשמים סופג הסלע כמות מים ניכרת, החרסית שבו תופחת והוא נהפך לשכבה רוויית מים, אטומה, בלתי מחלחלת ואוצרת מים עם אוורור לקוי. וכך חרף השיעור הגבוה של הגיר בסלע ובסיסיותו - נוצרים תנאים של חוסר חמצון ותנאי חיזור ליצירת יון אמוניום בעקבות התמוססות אמוניה. לקרקע רנדזינה שמעל החוואר תכונות הדומות לאלו של המסלע, והיא לרוב שטוחה ורדודה. הקרקע והסלע מכילים מים שזמינים לצמחים כמעט עד סוף הקיץ, לעומת סלע הטרה רוסה, למשל המתייבש במהירות עם כמות משקעים שקטנה מ-600 מ"מ. סלעי קירטון חווארי מכוסים בנארי (קרום גירני קשה), והקרקע שעליהם היא רנדזינה חומה ולא רנדזינה חווארית בצבע צהבהב-לבנבן.
מדד חומציות - קטלב מצוי גדל בקרקע בסיסית, בשונה מקטלב משונן (arbutus unedo) הגדל גם בקרקע חומצית. קרקעות ההרים בארץ ישראל נייטרליות עד בסיסיות משום שהן מכילות כמות גדולה של קטיוני סידן ומגנזיום, שמקורם בסלעי המשקע של הגיר והדולומיט השולטים בנוף ההרים. חלק מן היסודות המינרליים המצויים בקרקע בסיסית, שה-pH בה גבוה מ-7, יוצרים תרכובות קשות תמס ונעשים בלתי זמינים לצמחים.
זמינות אמוניום - בניגוד למרבית הצמחים העילאיים, המסוגלים לקלוט חנקן רק בצורת יון חנקה (ניטרט), קטלב מצוי ניזון מן החנקן בצורת אמוניום וסובל מעקה כאשר האמוניום מוחלף בחנקה. העקה מתבטאת בדיכוי צמיחה, לעיתים עד כדי ניוון ומוות. אמוניום מתקבל כאשר האמוניה מתמוססת בתמיסת הקרקע. האמוניה נוצרת בקרקע בסיוע חיידקים אשר מבצעים קיבוע חנקן או פירוק תרכובות חנקן אורגניות של רקבובית. יון החנקה מתקבל מאמוניה בנוכחות חמצן ועל ידי חיידקי קרקע אווירנים (איירובים) בלבד.
מיקוריזה - הצלחתו הרבה של הקטלב על מסלע חוואר עם אחוז גבוה של חרסית תלויה כנראה בקיום של פטריות שורש החיות בקשרי הזנה הדדיים בינן ובין הקטלב (מיקוריזה). כנ"ל, חלק מהמינרלים הופכים בקרקע הבסיסית לתרכובות קשות תמס ונעשים בלתי זמינים לקטלב אך המיקוריזה מסייעת לו לינוק אותם. משורשי הקטלב עוברים אל הפטריות חומרים אורגניים הנוצרים במהלך הפוטוסינתזה. ובתמורה עוברים מהפטריות אל השורשים יסודות מינרליים שזמינותם לקטלב נמוכה בקרקע עשירת הגיר (סידן פחמתי), כגון ברזל.
תפוצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תפוצתו של הקטלב המצוי משתרעת במזרח התיכון בלבד. בארץ ישראל, הוא נפוץ בחורשים בגליל, בכרמל, בהרי יהודה והשומרון ובעיקר על קרקעות חוואריות. קצה גבול תפוצתו הדרומי הוא בשמורת עדולם, ליד נחושה. עומדים יפים של קטלב מצוי גדלים גם בהר חזון בגליל התחתון ובנחל דולב בשומרון. ריכוז גדול ויפה במיוחד של קִטְלָבים מצוי סביב האנדרטה בהר הטייסים שבהרי יהודה (בין צובה לאשתאול), הר כרמילה ובמורדות רמת רזיאל. בהר הצופים בירושלים, בבית הקברות האנגלי גדל עץ קטלב מבריק. בגן הבוטני בירושלים בהר הצופים גדלה קבוצת קטלבים מרשימה בחורש הים תיכוני. עצים יפים במיוחד נמצאים בפסגת הר גיורא ושמורת נחל קטלב בהרי יהודה. ממערב לכפר עין קיניה שבדרום השומרון, ליד קברו של שייח אבו אל-עויון, גדלה קבוצת עצי קטלב הגדולים בארץ. שלושה ארבעה איש נדרשים כדי להקיף את גזעו של כל אחד[11]. ריכוז אחר גדל "בחלקת הסחלבים" בהר מירון, בשולי הכביש המעפיל לפסגה (נ.צ. 1872/2673). הוא גדל בשפע "בחניון הקטלבים" בכרמל ליד אוניברסיטת חיפה.
מספר עצי קטלב, שהתאוששו יפה משרפה, גדלים במרכז קריית שמונה, עץ שגובהו מעל 7 מטר גדל בחצר בית בקריית שמונה (תמונה משמאל).
הצומח של חברות הקטלב המצוי מצטיין בקווי אופי בולטים ומוגדרים היטב של כיסוי נמוך, לפעמים אף היעדרות גמורה של צמחים חד-שנתיים, ועושר גדול של בתה ובני משפחת הסחלביים ובעיקר לוטמיים ושפתניים. הקטלב משתלט על הנוף ודוחק את אורן ירושלים כאשר אחוז החרסית גבוה בקרקע החוואר.
בשל כריתה מאסיבית של העץ במאות קודמות, עד שנות השמונים של המאה הקודמת נדיר היה למוצאו ממזרח להרי אדיר ומירון, באזור דובב ובהרי נפתלי שם קיימים בתי גידול האופייניים לבית גידולו, עם מסלע חוואר ובהם בתה וסחלבים. לאחר שהוקצו שמורות טבע באזור הים תיכוני, וצומצמה הכריתה לצורכי בניה, החלה התפשטות מחודשת של הקטלב במקומות שיש בהם מקורות לזרעים, למשל בהר נזר.
יופיו של העץ מבין עצי החורש ירוקי העד הניע גננים לנסות לאקלימו בגינות נוי, אך רוב ניסיונותיהם נכשלו בשל הצורך במכלול תנאים: בקרקע אנאירובית, בהזנת חנקן בצורת אמוניום המלווה במיקוריזה של פטריות על שורשיו, כאלה המותאמות לתנאים של חוסר אוורור. תנאים, שמאוד קשה להשיגם בגינות נוי במיוחד בעת התבססות הנבט בשנותיו הראשונות.
קטלב בספרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאיר שלו מספר בספרו "גינת בר" על תלאותיו כדי להציל קטלב שנטע בגינתו ונטה למות[12].
עזריה אלון מספר בספרו "טבע ואדם": "...ואילו בשנת 2008 לכבוד תשעים שנותי, ערכו לי הסטודנטים מסיבה בסיום הקורס ונטעו לכבודי עץ קטלב בגן הבוטני של הטכניון. קשה לי לחשוב על מתנה מרגשת יותר. אולי אלון?"[13].
שמות העץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיימות מספר אגדות עממיות המסבירות את שמו של העץ בעברית ומתייחסות לצבעו האדום של הגזע. אחת האגדות מספרת כי רועה רב עם אביו. תוך כדי המריבה הניף הבן מטה על אביו והרגו. הענף הוכתם בדם והצמיח עץ שגזעו אדום וחלק. מכאן "קטלב" - קטל-אב. שם דומה מופיע גם בלשון הסורית למין הקטלב השני במזרח התיכון - הקטלב המשונן (arbutus unedo) ܩܛܠ ܐܒܘܗܝ (בתעתיק "קטל אבוהי") שפירושו "קטל אביו" (נרשם בעברית: "הורג-אביו")[2]. השם "הורג אביו" מופיע גם בילקוט הצמחים משנת 1930 ולצדו נאמר ר' קטלב (סעיף 202)[14].
החוקר ניסים קריספיל טוען ששמו המקראי של הקטלב הוא תרזה.
בערבית: קֵייקאבּ או קַטְלִיבּ.
באנגלית הקטלב נקרא "עץ תות השדה" (Eastern Strawberry tree) בשל פירותיו.
תמונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
-
פירות קטלב מצוי -
קטלב מצוי בהרי ירושלים -
קטלב מצוי בהרי ירושלים -
קטלב מצוי זקן, בבית הקברות הבריטי בי-ם -
מזקני הקטלבים בארץ, בבית הקברות הבריטי בי-ם -
קטלב מצוי בגן הבוטני בירושלים -
קטלב מצוי משיל את קליפתו -
קטלב מצוי בחצר בית בקריית שמונה (עמק החולה) -
קטלב משיל את קליפתו -
קטלב מצוי בפריחה מרץ 2022
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטלב מצוי, באתר המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (באנגלית)
קטלב מצוי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)- קטלב מצוי, באתר צמח השדה
- קטלב מצוי, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- קטלב מצוי, באתר Tropicos (באנגלית)
קטלב מצוי, באתר GBIF (באנגלית)- קטלב מצוי, באתר The Plant List (באנגלית)
קטלב מצוי, באתר האינדקס הבין-לאומי לשמות צמחים (באנגלית)- קטלב מצוי
- מעצי החורש הטבעי בישראל(הקישור אינו פעיל, 17.6.2021)
- קטלב מצוי, באתר למטייל
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ קטלב מצוי באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ 1 2 צבי אבני, התפתחות הגנת האילנות בחוק הישראלי (חלק ראשון), יער גליון 8, קק"ל, עמ' 9-13
- ^ פקודת היערות, באתר https://www.nevo.co.il
- ^ צו היערות (אכרזה על אילנות מוגנים) (מס' 2), תשנ"ז-1997, באתר www.nevo.co.il
- ^ חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח-1998, באתר https://www.nevo.co.il/
- ^ אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), התשס"ה-2005, באתר https://www.nevo.co.il
- ^ צבי אבני, התפתחות הגנת האילנות בחוק הישראלי (חלק שני), יער גיליון 8, 7-2007, עמ' 3-8
- ^ אלון, ע, צמחים בעלי פרחים ב' החי ובצומח של ארץ ישראל כרך 11, משרד הבטחון והחברה להגנת הטבע, 1983, עמ' 12-14
- ^ 1 2 3 אברהם פאהן, אנטומיה של הצמח, רעננה: הקיבוץ המאוחד, 1988, עמ' 450, 498
- ^ אבי פרובולוצקי, אסתר לחמן וגדי פולק, החורש הים - תיכוני : רקע כללי - סיכום ספרות, החברה להגנת הטבע יד הנדיב, 1992, עמ' 55
- ^ 1 2 עזי פז, בארץ אהבתי, ישראל: מסדה, 1988, עמ' 132-136
- ^ מאיר שלו, עצי בר, גינת בר, ישראל: הוצאת עם עובד בע"מ, תל אביב, 2017, עמ' 30-31
- ^ עזריה אלון, טבע ואדם, רעננה: עם עובד, 2012, עמ' 288
- ^ פ. אוירבך ומ. אזרחי, ילקוט הצמחים, באתר האקדמיה ללשון העברית, 1930