קרב איפר השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב איפר השני
מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
תאריך התחלה: 22 באפריל 1915
תאריך סיום: 25 במאי 1915
משך הסכסוך: 4 שבועות ו-6 ימים
מקום: איפר, בלגיה
50°53′28″N 2°58′44″E / 50.891°N 2.979°E / 50.891; 2.979 קואורדינטות: 50°53′28″N 2°58′44″E / 50.891°N 2.979°E / 50.891; 2.979 
תוצאה: הגרמנים כבשו את רוב בליטת איפר
הצדדים הלוחמים

בריטניהבריטניה  בריטניה

הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית  הקיסרות הגרמנית

מפקדים
כוחות

2 דיוויזיות צרפתיות ו-6 דיוויזיות בריטיות

7 דיוויזיות

אבידות

70,000 הרוגים, פצועים ושבויים

35,000 הרוגים, פצועים ושבויים

קרב איפר השני היווה חלק מקרבות החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. קרב זה, אשר נערך בסביבות העיירה איפר שבבלגיה, היה שם כולל לארבעה קרבות שונים, אשר נערכו באותו אזור, בין ה-22 באפריל ל-25 במאי 1915. קרב איפר השני היה הניסיון הרציני היחיד של הגרמנים לתקוף בחזית המערב באותה שנה, 1915, בה הם הפנו את עיקר תשומת לבם מזרחה, כלפי הרוסים.

בקרב זה הגרמנים השתמשו לראשונה בחזית המערב בנשק כימי, ולראשונה בהיסטוריה נעשה שימוש צבאי בגז רעיל. קרב איפר השני היה אחד משורה ארוכה של קרבות בהם ניסו שני הצדדים היריבים לשבור את קיפאון מלחמת החפירות בחזית המערב, וכמו כמעט בכל הקרבות האלה (קרב ורדן, הקרב על הסום, קרב פשנדל ועוד), גם ניסיון זה עלה בתוהו, תוך אבדות כבדות לשני הצדדים, על אף שהושגה הפתעה בעצם השימוש החדשני בנשק הכימי. בכל זאת, בסופו של מאמץ זה, הגרמנים התקדמו מספר קילומטרים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המרוץ אל הים, אשר שלבו האחרון היה קרב איפר הראשון, הצליחו הכוחות הבריטים, הצרפתים והבלגים, להחזיק בפינתה הדרומית מערבית של בלגיה, במה שנודע כמבלט איפר, על שם העיירה הבלגית שבתוך המבלט. המבלט היה מוקף על ידי הגרמנים משלושה צדדים: צפון, מזרח ודרום. לאחר אותו שלב של המלחמה, התחפרו שני הצדדים, ומכאן ואילך החזית המערבית התייצבה, וכל ניסיון של מי משני הצדדים לשבור את הקיפאון, נכשל, לרוב, תוך אבדות כבדות. כך, בסתיו 1914 החלה בחזית המערב מלחמת החפירות, כאשר באותו שלב החזיקו הצרפתים ברובו של קו החפירות. הבריטים, שצבאם התגייס בהדרגה, נטלו על עצמם החזקת קטע חזית גדל והולך, בהתאם למספרי החיילים אשר נשלחו לחזית המערב. בשלב זה של המלחמה הם החזיקו בכמה עשרות ק"מ באזור איפר, לצד הצרפתים, אשר החזיקו באותו שלב בקטעי החזית שמימינם ומשמאלם. אל הבריטים הצטרפו בחורף 1915 כוחות מן האימפריה הבריטית: ההודים, בפיקוד בריטי, ואחר כך הקנדים.

ההתבצרות בקו החזית הייתה דלילה למדי בשל מי תהום גבוהים באותו אזור, כמה עשרות ס"מ מפני השטח. לפיכך, היא כללה מגננים המרוחקים זה מזה כמה מאות מטרים, וביניהם תעלות קשר רדודות. הצרפתים בנו כמה ק"מ מאחורי הקו הקדמי קו ביצורים רציני יותר, ואף בו מגננים המרוחקים כמה מאות מטרים זה מזה, תעלות קשר חיברו בין המגננים, ובחזית אותו קו, מערך סבוך של גדרי תיל.

הקרב השני של איפר נפתח בניסיון גרמני לכבוש את מבלט איפר, אשר נראה, עקב מעמדו הפגיע, כנקודת תורפה במערך צבאות מדינות ההסכמה. בנוסף, באותה גזרה היה לגרמנים יתרון מקומי: 11 אוגדות לעומת חמש בריטיות (כולל הודיות וקנדיות) ושתי צרפתיות, ויתרון גדול אף יותר בארטילריה. פרט לנחיתות במספר קני הארטילריה, הבריטים, אשר בגזרתם התרחשו רוב הקרבות, סבלו ממחסור חמור בפגזים, ולעתים נאלצו להגביל עצמם לשלושה פגזים לתותח ליום. לידי מדינות ההסכמה הגיעו ידיעות עמומות אודות נשק הגז, אך אלה לא זכו להתייחסות מיוחדת.

Map
אזור איפר

הקרבות סביב איפר באביב 1915[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב חרוונסטאפל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרמנים תיכננו התקפה מוגבלת למדי בהיקפה על ס'חרוונטאפל (s'Gravenstafel), כפר הנמצא מספר ק"מ מצפון מזרח לאיפר, בקצה הצפון מזרחי של "בליטת איפר". בנטל ההתקפה נשאה הארמייה הגרמנית הרביעית. הקו של כוחות מדינות ההסכמה, בצפון מזרח הבליטה, היה מאויש, משמאל לימין, באוגדה של חיילים טריטוריאליים צרפתים, מבוגרים מכדי לשרת ביחידות מסתערות, אוגדה צרפתית של חיילים קולוניאליים מצפון אפריקה ואוגדה קנדית.

פריצת הקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב החל בשעה 17:00 ב-22 באפריל 1915, עת הגרמנים פתחו בהפגזה כבדה. במקביל הגרמנים פיזרו כ-170 טון גז כלור לאורך חזית של כ-6.5 ק"מ, במקום בו איישו אותה האוגדות הצרפתיות. היה זה השימוש הראשון בהיסטוריה בגז רעיל, לאחר שבקרב בולימוב, חלק מן הקרב השני על האגמים המזוריים במהלך קרבות החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה, נעשה שימוש לא מוצלח בגז מדמיע. הגז שוחרר ידנית, באמצעות פתיחת המיכלים תוך הסתמכות על הרוח שתישא את הגז מן הקו הגרמני לקו מדינות ההסכמה. כיוון שכך, גם חיילים גרמנים לא מעטים נפגעו, ואף נהרגו, מן הגז אליו נחשפו. לצרפתים נגרמו כ-6,000 אבדות, רובן נגרמו בדקות הראשונות שלאחר התקפת הגז. חיילים שנותרו בחפירות נפגעו מן הגז הכבד מן האוויר, בעיקר בעיניהם ובריאותיהם. אחרים נמלטו מן החפירות, ונפגעו בהיותם חשופים מאש כבדה שהמטירו הגרמנים. כתוצאה, קטע החזית המותקף נפרץ, אלא שהגרמנים לא ניצלו כהלכה את הצלחתם, הן כיוון שהופתעו בעצמם מן האפקט של כלי הנשק החדש, שגם מבחינתם היה ניסיוני במידה רבה, הן בשל היעדר עתודות מספיקות, הן כיוון שהם עצמם, מודעים לסכנת הגז, המתינו בטרם התקדמו. הגרמנים פרצו גם את חלק החזית בו החזיקה האוגדה הקנדית. התקפה משנית, שערכו הגרמנים ק"מ מספר דרומה משם, ריתקה חלק מן האוגדות הבריטיות בגזרת איפר, ומנעה מהן לשלוח תגבורות כדי לסכור את הפרצה בקו.

התקפת הנגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים קנדיים, שהחזיקו את קטע החזית הסמוך לזה שנפרץ, הצליחו למנוע את איגופם, אם כי תוך אבדות כבדות. וכיוון שהגרמנים בוששו לנצל את הצלחתם המקומית, הבריטים הצליחו לתגבר את קו החזית מאחורי המקום בו נפרץ. לקראת חצות, ערכו שני גדודים קנדיים התקפת נגד, כדי לסגור את הפרצה בקו החזית, במקום שכונה "יער קיצ'נר" (Kitchener's Wood, מן המילה האנגלית ל"מטבח", ולא על שם הורשיו קיצ'נר, שר המלחמה הבריטי באותה עת). הם פילסו דרכם דרך משוכות שיחים, ובהן שזורים חוטי תיל, באמצעות קתות הרובים, ובהגיעם, תוך כדי קרב כידונים, אכן הצליחו לעקור את הגרמנים, אך במחיר אבידות של כ-75% מן התוקפים. אל הקרב הצטרפו חיילים צרפתים, אשר ניסו להשתלט חזרה על תותחים שנטשו בעת נסיגתם מוקדם יותר. כך, התקפת הנגד השיגה מעט, תוך אבדות עצומות. בסופו של דבר, אם כי הגרמנים לא הבקיעו את קו מדינות ההסכמה, הם בכל זאת התקדמו מספר ק"מ.

קרב סנט ז'יליאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכפר סנט ז'יליאן (St. Julien, כיום נקרא סנט יוליאן (St. Juliaan)) נמצא מספר ק"מ מערבה לס'חרוונסטפל, ולפיכך, מעט מאחורי קו החזית טרם המתקפה. לאחר התקדמות הגרמנים נמצא הכפר על קו החזית עצמו.

בבוקר ה-24 באפריל הגרמנים הגבירו את עוצמת הפגזותיהם על קו מדינות ההסכמה. בהמשך הם שבו ותקפו בגז רעיל בגזרת סנט ז'יליאן, והפעם היו אלה הקנדים אשר ספגו לראשונה את ההתקפה הגרמנית. החיילים הקנדים, אשר החזיקו באותו קטע חזית, למדו עד מהרה שניתן לנטרל במידת מה את גז הכלור באמצעות מטליות בד טבולות בשתן, אם כי אמצעי זה לא סיפק הגנה מלאה, וכן לא ניתן היה להילחם בעת השימוש בהן. כך, באותה התקפה הגרמנים כבשו את הכפר והתקדמו מעט מעבר לו. ביום המחרת ערכה בריגדה בריטית התקפת נגד, ואם כי זו לא השיגה את יעדה, בכל זאת הבריטים התקדמו מעט, וקו החזית עבר סמוך יותר לכפר. יום לאחר מכן, בהתקפה נוספת, הבריטים הצליחו להאחז בכפר, אך נעקרו ממנו, לאחר שאבדותיהם הגיעו ל-1,940 איש. ב-1 במאי פקד סיר ג'ון פרנץ', מפקד הכוחות הבריטיים בחזית המערבית, על נסיגה משמעותית בבליטה. ביום המחרת תקפו הגרמנים בגז חזית של כחמישה ק"מ בגזרה אותה החזיקו הבריטים. הבריטים הפגיזו את השטח שמאחורי ענן הגז, בהנחה שהגרמנים צפויים להתקדם בו, ואכן, הפגזה זו עכבה את התוקפים. עד הרביעי למאי הבריטים השלימו את נסיגתם המתוכננת.

קרב רכס פרצנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 במאי הגרמנים פתחו בהתקפה ברכס פרצנברג (Frezenberg), מספר ק"מ ממזרח לאיפר, ומספר ק"מ מדרום לגזרות הלחימה הקודמות בבליטת איפר. לקראת ההתקפה הם ריכזו שלושה קורפוסים, יחד עם כמות ארטילריה מסיבית, וזאת אל מול שתי אוגדות בריטיות, אשר כלל גם כוחות קנדיים. ההפגזה מחצה את קו החפירות הבריטי, ואליה נוספה התקפת גזים בעשירי לחודש, אולם הגרמנים השיגו התקדמות מועטה בלבד. גם כאשר הגרמנים הצליחו לפרוץ את קו החזית הבריטי, תגבורות והתקפות נגד הצליחו להדפם, או לפחות למנוע התקדמות נוספת. ב-13 לחודש, לאחר ששה ימי קרבות, הגרמנים השיגו התקדמות של פחות מק"מ.

קרב בלוורדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 במאי, בשעה 03:00, שוב תקפו הגרמנים, ושוב השלב הראשון בהתקפתם היה פיזור גז בכיוון קו החזית, שבגזרה זו החזיקו בו הבריטים. הגזרה המותקפת הייתה קטע חזית בן כששה ק"מ בבלוורדה (Bellewaerde), ק"מ מספר ממזרח לאיפר. כיוון שכיוון הרוח היה נוח להתקפת גזים גרמנית, הבריטים לא הופתעו, ובשלבים הראשונים של הקרב הם התגוננו בהצלחה. בכל זאת, בהמשך היום, עם גבור הלחץ הגרמני, הבריטים נאלצו לסגת. כך, הגרמנים התקדמו הן באגף הדרומי, הן באגף הצפוני של הגזרה. הבריטים ערכו מספר התקפות נגד, ונהדפו. כיוון שכך, הבריטים נסוגו עוד כק"מ באגף הצפוני, שם נוח היה יותר להגן על אותו קטע חזית. למחרת פסקה התקפת הגרמנים.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת "גבעה 60" ליד איפר, לזכר קרבנות הדיוויזיה ה-14

לאחר קרב איפר השני נותרה בידי הגרמנים כמחצית מ"בליטת איפר" המקורית, אך במחיר אבדות עצום לשני הצדדים. אבדות הבריטים הגיעו ל-59,275, אבדות הגרמנים הגיעו ל-34,933 (שיטת הספירה הגרמנית לא כללה פצועים שלא אושפזו), אבדות הצרפתים הגיעו לכ-22,000 ואבדות הקנדים הגיעו ל-5,975, מהם כ-1,000 הרוגים. העיירה איפר, שכעת התקרב אליה קו החזית, סבלה מהרס עצום.

לאחר השימוש שהגרמנים עשו בנשק הגז, אימצו אותו מכאן ואילך שני הצדדים, כאשר תוך מספר חודשים גם מדינות ההסכמה פיתחו נשק כזה ועשו בו שימוש.

קרב איפר השני היה הניסיון הרציני היחיד של הגרמנים לתקוף באותה שנה, בה הם הפנו את עיקר תשומת לבם כלפי הרוסים, בחזית המזרח.

יותר משנתיים אחר כך, בסתיו 1917 נערך באותה אזור קרב איפר השלישי. עצם קיומו, והעובדה שקו החזית כמעט שלא השתנה לאחר זמן כה רב של לחימה מרובת אבדות, המחיש יותר מכל את אופייה של מלחמת החפירות בחזית המערב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב איפר השני בוויקישיתוף

סקירה של קרב איפר השני, באנגלית:

ארכיון סרטים אודות מלחמת העולם הראשונה, כולל הקרבות סביב איפר:

ציוות כוחות הבריטיים בקרב איפר השני, 1915: