רודיון מרקוביץ'

רודיון מרקוביץ'
Markovits Rodion

רודיון מרקוביץ', בציור מאת שאנדור מוהי
רודיון מרקוביץ', בציור מאת שאנדור מוהי
לידה	15 ביולי 1884 קישגרצה (גרצה מיקה), ארץ האואש, טרנסילבניה, ממלכת הונגריה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	27 באוגוסט 1948 (בגיל 64) טימישוארה
שם לידה	יאקאב מרקוביץ'
מדינה	הונגריה, רומניה
לאום	יהודי
שם עט	Markovits Rodion
מקום לימודים	אוניברסיטת אטווש לוראנד
שפות היצירה	הונגרית
סוגה	ספר זיכרונות, עיון, רפורטז'ה
זרם ספרותי	ספרות מודרניסטית

רודיון מרקוביץ' (בהונגרית: Markovits Rodion, שמו בלידה – יאקאב מרקוביץ' – Markovits Jakab; ‏15 ביולי 1884, קישגרצה (ברומנית: גרצה מיקה) – 27 באוגוסט 1948, טימישוארה) היה סופר ועיתונאי יהודי-הונגרי מטרנסילבניה, אחד הנציגים המוקדמים של הספרות ההונגרית המודרניסטית בטרנסילבניה ובאנאט. התפרסם בעולם בספר שלו בסגנון רפורטאז'ה מורחבת "הגרניזון מסיביר" (1927–1928) שבו ליקט כתבות על חוויותיו מימי מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים ברוסיה. נודע גם בתרומתו לעיתונות הפוליטית והתרבותית בהונגרית בטרנסילבניה. למרקוביץ', אזרח רומני החל משנת 1920 (בעקבות איחוד טרנסילבניה עם ממלכת רומניה), הייתה זיקה לקהילה ההונגרית ולזו היהודית במולדתו, והיה שותף, אם כי צדדי, לקבוצת האמנים שמסביב המגזין "מא" (Ma – עכשיו) ולחוג הסופרים "ארדאיי הליקון" (Erdélyi Helikon). מרקוביץ' היה עורך דין בהכשרתו.

רודיון מרקוביץ' נחשב בעיני בני תקופתו לאקסצנטרי, ובעיני כמה מעמיתיו היה סופר מינורי ושולי. הוא הצטיין בנטיותיו השמאליות, שהתגבשו בעת המגע שלו עם הבולשביזם אך התמתנו בעשורים האחרונים של חייו. אף על פי שהמשיך לפרסם עד לשנות ה-40 של המאה ה-20 וכתב שלד של רומן בשם Aranyvonat ("רכבת הזהב"), יצירותיו לא יכלו להגיע להצלחה של "הגרניזון מסיביר". ביתו האחרון היה העיר טימישוארה, בירת חבל באנאט, שבה עבד בשירותם של עיתונים רומנים והונגרים, ובסופו של דבר היה לפעיל של "ברית העם ההונגרי" MNSz.

קורות חיים

שנות ילדותו וצעירותו ומלחמת העולם הראשונה

מבחינה תרבותית ואתנית השתייך מרקוביץ' ליהדות הונגריה, ומבחינה חברתית למעמד הנמוך. הוא היה יהודי מתבולל שראה את עצמו הונגרי אך לא נרתע מזיקתו לתרבות היהודית החילונית והסתייג מהמתבוללים הקיצונים. ההיסטוריון אטילה גידו העריך כי מרקוביץ' נמנה עם זאת עם היהודים הבולטים ביותר בקידום מבפנים של התרבות ההונגרית העירונית בטרנסילבניה.

יישוב הולדתו היה קיש-גרצה (Kisgérce), ברומנית גרצה מיקה (Gherța Mică), שהוא חלק מהאזור האתנוגרפי חבל אואש, בקצה הצפוני של טרנסילבניה, שהייתה אז שייכת לממלכת הונגריה כחלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. הכפר, שהיה מאוכלס בעיקר ברומנים, שוכן על גדות הנהר טור. הורי הסופר היו יוז'ף מרקבויץ', בוגר ישיבת פרשבורג, סוחר ומתווך אדמות, ואווה לבית שטיינר. סבו מצד האב, יעקב מרקוביץ' שנולד באזור מישקולץ, למד בישיבה בסאין (סינרוואראליה), והתיישב בכפר גרצה מיקה, שבה התחתן עם בת של המשפחה היהודית היחידה. אלו היו יהודים שעסקו בחקלאות ובגידול בקר. כפי שסיפר רודיון מרקוביץ' בשנת 1929 במאמר בעיתון "קלטי אוישאג" בחגים היו נוסעים להתפלל בבתי הכנסת בהלמאו, טורץ או לקינצה, שבהם כיהנו רבנים. בשנים שבהן לא היה בכפר בית קברות יהודי נקברו בני המשפחה קבורת ישראל בבית העלמין בהלמאו. אמו של הסופר, נצר למשפחת רבנים ודיינים, נולדה בכפר סאמושסג (כיום בהונגריה) והייתה אישה שוחרת ספרות ותרבות. בן דוד שלה, רב אייזיק היה רבה הראשי של יהודי הומונה בסלובקיה של ימינו.

מרקוביץ' בילה את ילדותו בעיר סאטו מארה (בהונגרית – סטמר נמטי), המרכז העירוני העיקרי של האזור, ולמד בה בבית ספר קתולי ואחר כך במכללה הקלוויניסטית קלצ'יי. אחר כך נסע ללמוד משפטים באוניברסיטת בודפשט. אולם משקל גדול יותר בחייו היה לשאיפתו להיות סופר ועיתונאי בתחום התרבות וברוח זו פרסם בעיתונים שמאליים וסטיריים כמו "פידיבוס" (Fidibusz), "נפסאווה" (Népszava – דבר העם), "פיגטלן" (Független – "העצמאי"), "איפיו ארק" (Ifjú Erők – כוחות צעירים), "קורבאץ'" (Korbács – השוט), "סטמר אש וידקה" (Szatmár és Vidéke – סאטו מארה והסביבה), מדיאראורסאג (Magyarország – הונגריה) של מרטון לובאסי. בתום לימודיו עבד כעורך דין.

כדברי ההיסטוריון הרומני קורנל אונגוריאנו מלחמת העולם הראשונה היה "ההרפתקה העיתונאית הגדולה הראשונה" של מרקוביץ'. הוא גויס לצבא האוסטרו-הונגרי חודשים אחדים אחרי פרוץ המלחמה. בתחילת שנת 1915 נשלח עם גדוד הרגלים 12 של הצבא המלכותי ההונגרי אל החזית המזרחית ונלקח בשבי על ידי חיילים רוסים בקיץ 1916. האירוע קרה לדבריו בשיאה של מתקפת ברוסילוב. טור השבויים ההונגרים, שבתוכם רבים מן הגדוד 12, קיבל פקודה לצעוד אל מחנה המעבר בדרניציה, על יד קייב אחר כך הוסע ברכבת אל קינשמה ועל סירות אל מקרבו. כעבור זמן נודע להם שיעדם הסופי הוא סיביר ואכן הוסעו לגדות הנהר אוסורי, על יד הגבול בין רוסיה לסין.

מלחמת האזרחים

מרקוביץ' בילה את שבע השנים הבאות של חייו בסיביר וב"מזרח הרחוק" הרוסי, תחילה בשבוי מלחמה כעובד ארעי נע ונד. הוא הוחזק בהתחלה במחנה השבויים קרסנאיה רצ'קה, שבו הקים עיתון בשביל השבויים ההונגרים "Szibériai Újság" (סיבריאי אוישאג – עיתון סיבירי).במחנה נודע לשבויים מאוסטרו-הונגריה על מהפכת פברואר 1917 ועוד לפני אוקטובר אותה שנה התחילו להתארגן בסיעות פוליטיות או לאומיות תוך כדי זריעת אי סדר. חופשיים באופן רשמי, השבויים הושארו להסתדר לבד. אחרי פריצת מלחמת האזרחים הרוסית, הם רכשו רכבת ונסעו בה לסמארה, עברו דרך יחידות בולשביקיות ולגיונרים צ'כוסלובקים, ולבסוף המלחמה הדפה אותם בחזרה לסיביר. כמה הונגרים עזבו את השיירה כדי להצטרף ל"בולשביקים.

מרקוביץ' הוחזק במחנה בודד ומאולתר על יד קרסנויארסק, שתנאי המחיה בו הידרדרו תוך כדי האנרכיה שהשתלטה עליו. השבויים האוסטרו-הונגרים במקום היו עדים למרד של חיילים רוסים מן הגדוד 30 שדוכא באכזריות על ידי הצבא הלבן שהוציא להורג את כל המורדים שנשקם פורק וגם לרציחתם של מספר הונגרים שנחשדו בסיוע למורדים. לפי סיפורו של מרקוביץ', תושבי המחנה נקמו וירו בחיילים בנסיגה של הצבא הלבן של אלכסנדר קולצ'ק ולכדו כ-8,000 מתוכם. פעולה אחרונה זו הביאה להתפרצות של מגפת טיפוס הבהרות במחנה.

מרקוביץ' שרד והצטרף לבסוף לצבא האדום. הוא הפך במסגרתו לקומיסר פוליטי חטיבתי. מרקוביץ' סיפר, לא ידוע באיזו מידה של דיוק היסטורי, כי התנדב לעזור למשטר הקומוניסטי בהובלות פחם וכתגמול קיבל רשות לשוב למולדתו – דרך המדינות הבלטיות, פרוסיה המזרחית ופולין.

חזרתו לטרנסילבניה

בהגיעו לטרנסילבניה, מצא כי בעקבות חוזי השלום היא הפכה לחלק ממלכת רומניה. החליט להתיישב בסאטו מארה, ופתח בה משרד עריכת דין. כמו כן חידש את פעילותו העיתונאית כעורך של היומון ההונגרי "סאמוש" (Szamos, שהוא שמו ההונגרי של הנהר סומש) וככתב בעיר קלוז' מטעם העיתון "קלטי אוישאג" (עיתון המזרח – Keleti Ujság). חזר לכתוב סיפורים שנקבצו בקובץ "Ismét találkoztam Balthazárral" (שוב פגשתי את בלטזר) שפורסם ב-1925.

לפי תיאורו של אונבוריאנו, נשאר מרקוביץ' תומך ברעיונות הלניניזם. בדומה לאינטלקטואלים רבים במערב – כדוגמת אנדרה מאלרו, הרברט ג'ורג' ולס, פאנאיט איסטרטי, ג'ורג' ברנרד שו אנדרה ז'יד ואחרים, התלהב להתגייס מרקוביץ' בשנות ה-1920 המוקדמות לטובת האשליות האוטופיות של הקומוניזם. באמצע שנות ה-1920 יצר מגעים עם מגזין האמנות הסוציאליסטי "מא" שהופיע בשפה ההונגרית בווינה בעריכתו של לאיוש קאשאק וסופרים שמאלנים אחרים שהתנגדו למשטר של הורטי בהונגריה המגזין "מא" שדגל בקונסטרוקטיביזם הקיבוצי גלה לווינה אחרי הדחת המשטר הקומוניסטי של בלה קון בהונגריה והתגברות "הטרור הלבן". מרקוביץ' פעל לצידה של קבוצת אקדמאים בעלי דעות שמאליות וקוסמופוליטיות מקרב האוונגרד ההונגרי והרומני, כמו אאורל בוטיאנו, אנדרה קארוי, רוברט רייטר ויוליוס פודליפני. פרט למגזין "מא" היה החוג שלהם בקשר גם עם הירחון הרומני "קונטימפוראנול".

המשך פעילותו הספרותית

פרסום "הגרניזון בסיביר" בעולם

"הגרניזון מסיביר" פורסם בפיליטון ב"קלטי אוישאג" במהלך שנת 1927. בשנה הבאה הוצא לאור בשני כרכים. הם משכו את תשומת לבו של לאיוש הטוואני שתרגם אותם לגרמנית עבור פוסישן צייטונג ומאוחר יותר עבור ההוצאה לאור אולשטיין. ב-1929 הוראס ליווריכט פרסם גרסה אנגלית מאת ג'ורג' הלאס ומהדורתו הראשונה אזלה תוך חדשים ספורים. ב-1930 הופיע גם תרגום לצרפתית בהוצאה לאור "פאבו". לפני 1933 תורגם הספר לעוד 12 שפות, כולל באסיה ובדרום אמריקה. לפי היסטוריון איוואן סנדרס, לפרק זמן מסוים, הפך מרקוביץ' ל"סופר הטרנסילבני הידוע בעולם" וכפי שציינו המבקרים "הגרניזון מסיביר" היווה ציון דרך בהתפתחות הספרות ההונגרית בטרנסילבניה, אף על פי שהנשוא והתכנים של הספר לא עלו ממש בקנה אחד עם יעדי המועדונים הספרותיים שפעלו בטרנסילבניה.

בהקשר הרחב של הספרות ההונגרית בין שתי מלחמות העולם היו לכתיבתו של מרקוביץ' מקבילות לספרות המלחמה של גזה גיוני, אלאדאר קונץ, מאטה זאלקה ולאיוש זילאהי. לדעתו של אונגוריאנו, היו למרקוביץ' קשרים אמיצים עם שואה שלמה של אינטלקטואלים אוסטרו-הונגרים שהפכו למהפכנים. היה והעלילה התקיימה בפרובינציות של פעם שלך האימפריה האוסטרו-הונגרית או בעת נדודים בעולם בחיפוש אחרי מטרה "צודקת יותר", מחברים אלו ראו מול עיניהם סוף אחד – טביעת הספינה.

אחרי קבלת הפרסום הבינלאומי, עורר ספרו של מרקוביץ' עניין גם בקרב הסופרים הטרנסילבנים והרומנים בני תרבויות שונות. העיתון דימיניאצה בבוקרשט פרסם גם הוא גרסת פיליטון של הרומן זמן קצר אחרי המהדורה הגרמנית. מו"לים של המגזין ההונגרי הטרנסילבני "ארדיי הליקון" הזמין את מרקוביץ' להצטרף לחוגם הספרותי ובשנת 1929 הוא ביקר אצלם ביישוב ברנקובנשט – מארושווץ' שבמחוז מורש. אחד מעורכי "הליקון", ארנה ליגטי, השאיר פרטיכל של המפגש, ותיאר בו את מרקוביץ' כטיפוס סגור באופן אקסצנטרי. הוא בא בטענות אל הסופר (לפי סנדרס, מתוך מבוכה וקנאה) שלא הראה כבוד למעריציו חסרי פרוטה וגם לא האג'נדה החינוכית של "הליקון" ופתח את הפה רק כדי לספר בדיחות מצחיקות.

בטימישוארה

אחרי פברואר 1933 עבר מרקוביץ' לגור בבירת חבל באנאט, טימישוארה, שבה השיג משרת עורך בעיתון בהונגרית "טמשווארי הירלפ", עיתון בעל אוריינטציה ליברלית שהוקם על ידי לסלו פוגאן (פוגאני). כדברי אונגוריאנו, עם מעברו לטימישוארה נטש מרקוביץ' את מחויבויותיו הקומוניסטיות והמציא את עצמו מחדש כ"עיתונאי הגון". כתביו פורסמו גם במגזין בשפה הרומנית "ורריה" (Vrerea – הרצון) שבעריכת המשורר יון סטויה-אודריה, הקרוב לשמאל. האג'נדה המשותפת שלהם, שבאה לידי ביטוי גם אצל אינטלקטואלים אחרים מטימישוארה, כמו וירג'יל בירואו, זולטאן פראניו, אנדריי א. לילין, ויוז'ף מליוס, דגלו במושגים של "רב-תרבותיות" ומלחמת מעמדות.

בראיון בשנת 1935 הכריז מרקוביץ' את "מחויבותו הספונטנית, הכנה והשלמה" להצעות לחיזוק שיתוף הפעולה בין הסופרים ההונגרים והרומנים. באותן השנים פרסם מרקוביץ' עוד שני ספרים – Aranyvonat ו-Sánta farsang וכן את קובץ הספורים הקצרים Reb Ancsli és más avasi zsidókról szóló széphistóriák (רב אנשל ויהודים אחרים מהרי האואש). לפי סנדרס, ספרים אלו לא הגיעו להצלחת "הגרניזון מסיביר". ליגטי סבר ש"רב אנצ'לי" עשוי להחזיר את עניין המו"לים בכתיבתו של מרקוביץ'.

תכתיב וינה השאיר את טימישוארה בתחום רומניה, להבדיל מאזור הולדתו של מרקוביץ' שסופח להונגריה של הורטי. בנסיבות אלה שרד מרקוביץ' בשלום את תקופת השואה. ב-1944 רומניה שנאלצה ברגע האחרון לכרות ברית עם ברית המועצות, כבשה מחדש גם את צפון טרנסילבניה. בשלהי שנות ה-1940 היה עד לתהליך השתלטות המפלגה הקומוניסטית על שלטון. הוא הפך לפעיל בהתנדבות של האיחוד העממי ההונגרי, סיעה אתנית שותפה של המפלגה הקומוניסטית הרומנית. הוא חידש את פעילותו העיתונאית וכתב שעיתונים בהונגרית ברומניה ובהונגריה השכנה שצעדה גם היא אל המשטר הקומוניסטי ("קפש אוישאג" – עיתון מאויר, סאבאד סו (המילה החופשית), אוטונק (דרכנו), וילאג (עולם)). השתתף בהקראות פומביות מכתביו החדשים והרצה באוניברסיטת הקיץ על שם בלה ברטוק. הוא נבחר לזמן מה כיושב ראש איגוד הסופרים ההונגרים בחבל באנאט.

רודיון מרקוביץ' נפטר באופן פתאומי בשנתו ב-27 באוגוסט 1948 והובא לקבורה בבית העלמין היהודי בטימישוארה. רודיון מרקוביץ' היה נשוי לארז'בט פפייפר ונולדו לו שני ילדים.

יצירתו הספרותית

Ismét találkoztam Balthazárral היה למעשה הסיפור המקדים של הרפתאותיו בסיביר. הוא נכתב ב-1930. המבקר יון קינזו העיר בכתב העת "Societatea de mâine" (סוצ'טאטיה דה מאינה – "חברת המחר" ברומנית) כי הספר היה כתוב ברשלנות. "המנייריזם של הזיכרונות הסיביריים האלה, כתובים ברשלנות של בית קפה, איננו המלצה ראויה". לעומת זאת, הגרניזון מסיביר שרד כספרו הטוב ביותר של מרקוביץ'. קינזו עצמו דירג אותו מעל ספרי מלחמה אחרים כמו "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק, כיוון שמעבר ל"אופנה ולפסיכוזה" יש לו תכונות יוצאות מן הכלל. מאמר סקירה בעיתון הצבאי האמריקאי Coast Artillery Journal ציין על "הגרניזון מסיביר" שבזכות הפך ל"סנסציה הספרותית של אירופה". בסך הכול, היה קשה למבקרים לסווג את הספר בין הסוגות המצויות. על אף שנקרא תכופות כמו רומן ("רומן תיעודי") המפרש דברים דרך אספקלריה של אובייקטיביות, שכל ישר ושעמום, ה-Coast Artillery Journal ראה ב"גרניזון מסיביר" יצירה בלתי נשכחת המשתייכת לסוגה מיוחדת במינה – רומן, יומן, דיווח היסטורי וספר מלחמה בו זמנית. קינזו ציין כי הספר חסר כל התכונות הפורמליות של רומן ופונה אל "חד גוניות מצלצלת", אולם לכל אורכו, הוא חי ומעלה את עצמו למודעות הקורא. בעל הטור אנדרה פייר מ-"La Quinzaine Critique" העיר: "הספר מתמקם מחוץ למסגרת הספרות, ומהווה תעודה רותחת של חיים, עתירת הזיות מתעתעות". מבקר אחר, אל. סימיון, סבור שהחוזק של הספר עומד ב"מוחשות הדימויים", אירוניה "מעודנת או לא כל כך מעודנת" ובכלל, ובהירות המזכירה את זאת של המעיינות העמוקים ביותר". עולמו של הספר, הוא טוען, "הוא אולי שטוח, אך לא שקוף". ה-Coast Artillery Journal מצא שהסיפור הוא "סלאבי אופייני: איטרוספקטיבי, אנליטי, לפעמים חולני, עם קבלה פטליסטיות של הבלתי נמנע".

על רקע האירועים ההיסטוריים, "הגרניזון מסיביר" חוקר נושאים קיומיים. לפי קינזו, הטקסט הוא חשוב בתיאור הניכור של השבוי, הפיכת האדם ל"מספר אלמוני", ואת האספסוף האפאתי שבו הוא שוקע. הגיבורים מתחלקים לשתי קטגוריות: אלו שנוח להם לשכוח את ארצות מוצאם למשך כל תקופת סבלם ואלו המתגעגעים אליהן כל כך שמסתכנים בבריחה ובנדודים מעלי אימה ברחבי אסיה. מתוך מאמץ מתמיד להתעלות על האפתיה, קמה בקרב השבויים התארגנות מיליטריסטית ולויאליסטית המכריזה את עצמה לשלוחה סיבירית של חברת הלאומנים ההונגרים "טורול". מרקוביץ' מספר בעזרת אירוניה עצורה, את כישלונו הדרמטי של "מערכת הכבוד" ואת הגיחוך שבמאמצים שלהם בתחום התרבות (קינזו מכנה זאת "הדפים החומצתיים הרבים"). אל. סימיון מציין, כי בגלותם הסיבירית, השבויים מגיעים להבין את שבירות האימפריה שלהם. מעבר ל"פשיטת הרגל הבורלסקית של המיליטריזם" הרפורטאז'ה היא ביקורת הומוריסטית של הקפיטליזם. קינזו רואה זאת בתיאור של מרקוביץ' את הקצינים, כולל אל המזדקנים, הפורשים במהירות ובונים לעצמם קריירות משתלמות כסנדלרים או בעלי חנות. המבקר הרומני מסכם: "כאן, בלבה של אסיה, מתהווה הניגוד הנצחי בין מנצלים ומנוצלים". ניצוץ המהפכה מצליח להשיג את הרס המוסכמות החברתיות, אולם מחליף את החד גוניות על ידי תחושת הקריסה הכללית." באחד האירועים, כותב סימיון, הדרמות והטרגדיות הפרטיות או הקולקטיביות מתנהלות בקצבים מואצים, בקבלקדה לעיתים קרובות מטורפת. היוצא מן הכלל, האפוקליפטי הופך לחוויה יומיומית. לדעתו של פייר, המאמץ הספרותי של מרקוביץ' שווה ברמתו ליומניו של אדווין אריך דווינגר גם הוא שבוי בסיביר. שניהם, מרקוביץ' ודווינגר, מתארים את אותה מצוקה, אותן הסטיות המיניות, מערבולת של רעיונות ואמונות אחרי המהפכה הרוסית, הפיכת מחנה השבויים ל"פלנסטר" של פועלים.

לדעתו של איוואן סנדרס עם "רב אנצ'לי" הרחיק מרקוביץ' את קהלו ההונגרי-רומני. אוסף מסקרן זה, ציין סנדרס, הוא הרבה יותר קרוב ברוחו ובסגנונו לספרות העממית היידית, מאשר לזו ההונגרית הטרנסילבנית, גם ליגטי מציין זאת תוך תערובת של שעשוע וזלזול.

מורשתו

תחת המשטר הקומוניסטי ברומניה באמצע שנות ה-1960 קם פרויקט במסגרת ההוצאה לאור הממלכתית לספרות ולאמנות ESPLA, בעריכתם של זולטאן פארניו ויוז'ף מליוס, לתרגום מחדש של ספרו של מקרוביץ' – הגרניזון מסיביר – ולפרסומו. בסביבות 1968 קודמה על ידי המשטר מורשתו של מרקוביץ', לצד זו של ינה דשידה, שאנדור מאקאי ואלאדאר קונץ', בסופרי קאנוניים של הספרות ההונגרית ברומניה. יחד עם זאת נשמרה שתיקה לגבי עמדות פוליטיות פחות מקובלות של אותם המחברים. במאמר סקירה על הספרות ההונגרית ברומניה שפורסם במגזין הפוליטי "ארה סוצ'אליסטיה" (Era Socialistă), קונץ ומרקוביץ' הוצגו כנציגי "הרומן האנטי-מיליטריסטי" החושף את אכזריות מלחמת העולם הראשונה. דן קולצ'ר ערך תרגום חדש של "הגרניזון" לרומנית שפורסם בהוצאה לאור קריטריון. ב-1978 הסופר יאנוש סקרנייש פרסם וערך קובץ מאמרים של מרקוביץ' Páholyból (בקופסה).

הנצחה

• אחרי המהפכה הרומנית ב-1989 פורסמה יצירתו במסגרת אנתולוגיה של סופרים ממחוז סאטו מארה.
• 2010 – בית הסופר בכפר גרצה מיקה הפך למוזיאון לזכרו. ב-2013, לרגל מלאת 65 שנים מיום מותו – הוחלף לוח הזיכרון שעל הבית.

פרסומים

• 1925 – Ismét találkozom Balthazárral – שוב פגשתי את בלתזר (סיפורים, סאטו מארה)
• 1927 – Szibériai garnizon – הגרניזון מסיביר, רומן רפורטאז'ה (מהדורות חדשות: 1965 – בעריכתו של יוז'ף מליוס, 1981 – עם מבוא מאת נמה קובאץ', ב-2005 בהוצאה תיאור "קריטריון" עם מבוא מאת יאנוש סקרנייש)
• 1929 – Aranyvonat (רכבת הזהב) (מהדורות חדשות בקלוז' 2011, עם מבוא מאת גוסטב פילפ טמאש, ב-2012 – בהוצאת קראטר)
• 1933 – Sánta farsang (קרנבל צולע) (מהדורה ב-1967 בבוקרשט)
• 1939 – Reb Áncsli és más avasi zsidókról szóló széphistóriák רב אנצ'ל ומעשיות אחרות על יהודי אואש (טימישוארה, מהדורה חדשה ב-1967 יחד עם Sánta farsang)
• 1970 – Páholyból (בקופסה) לקט כתביו הפובליציסטיים בעריכת יאנוש סקרנייש, עם אחרית דבר

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רודיון מרקוביץ' בוויקישיתוף

• János Szekernyés מקורותיה, יסודותיה והשלכותיה של הצלחה עולמית, בכתב העת Mult és jövő
• Csaba Sz.Szabó במגזין (Kötve-Fűzve (Origo Kultúra