ריינר ורנר פאסבינדר

ריינר ורנר פאסבינדר
Rainer Werner Fassbinder
לידה	31 במאי 1945; Bad Wörishofen, בוואריה, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
פטירה	10 ביוני 1982 (בגיל 37); מינכן, גרמניה המערבית
מקום קבורה	בית הקברות של בוגנהאוזן
שם במה	Franz Walsch
סוגה מועדפת	הקולנוע הגרמני החדש
מדינה	גרמניה המערבית
תקופת הפעילות	מ-1965
בן או בת זוג	יוליאנה לורנץ; ; בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה אודו קיר; ; גינטר קאופמן; אל הדי בן סאלם; בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו ;
פרסים והוקרה	German Film Award for Best Screenplay (1970); פרס לוצ'ינו ויסקונטי (1979); German Film Award for Best Direction (1979); פרס דב הזהב (1982); פרס גרהרט האופטמן (1969); German Film Award for Best Direction (1978); German Film Award for Best Feature Film (1972); גביע סאת'רלנד (1974); German Film Award for Best Direction (1971); פרס גרימה (1974) ;
	פרופיל ב-IMDb

ריינר ורנר פאסבינדר (בגרמנית: Rainer Werner Fassbinder‏, 31 במאי 1945 – 10 ביוני 1982), היה במאי סרטים גרמני, תסריטאי ושחקן. הוא נחשב אחד מהמייצגים החשובים ביותר של הקולנוע הגרמני החדש. פאסבינדר היה יוצר סרטים פורה, שעבד בקצב מסחרר: מ-1969 עד 1982 הוא ביים יותר מ-40 הפקות, רובן פיצ'רים (סרטים באורך מלא), וחלקן הקטן סרטי טלוויזיה. לפני המעבר לקולנוע, הוא עסק בתיאטרון, ניהל להקת תיאטרון ובמסגרת זו היה מעורב בכתיבה ובימוי של 27 מחזות.

פאסבינדר היה יוצר קולנוע מגוון, שעסק ברבים ממקצועות הסט וההפקה בו זמנית: הוא כתב או עיבד למסך בעצמו כמעט את כל סרטיו. כמו כן, הוא היה ארט-דיירקטור ברוב סרטיו המוקדמים, ועורך או עורך שני ברבים מהם. הוא שיחק בחלק מסרטיו ואף בסרטים של במאים אחרים. מדי פעם מילא תפקידים נוספים כגון צלם ומפיק.

עבודותיו של פאסבינדר מניחות ביסודן בסיס פרובוקטיבי מוצק. האנרגיה היצירתית הפנומנאלית שלו התנגשה עם סגנון פרוע, מלא הרס עצמי ואף מופקר, שיצרו לו מוניטין של "הילד הרע" של הקולנוע הגרמני החדש, ובמקביל הפכו אותו לאחת הדמויות המרכזיות של קולנוע זה. מחד הוא ניהל מערכות יחסים קשות ואף מתעללות עם השחקנים והצוות הטכני בסרטיו, מצד שני סרטיו מראים רגישות עמוקה לאאוטסיידרים ולדחויים חברתית, ואת שנאתו לאלימות ממוסדת. נושא החוזר בסרטיו הוא ביקורת על הבורגנות הגרמנית, הגזענות ועל החיים האנושיים באופן כללי.

שנותיו הראשונות ותחילת הקריירה

פאסבינדר נולד בעיירה קטנה בבוואריה בשם באד וריסהופן (Bad Wörishofen), ב-31 במאי 1945, כשלושה שבועות לאחר כניעת גרמניה הנאצית. במהלך ילדותו ונעוריו נתקל פאסבינדר בקשיים משפחתיים רבים. הוא סבל מחוסר תשומת לב מצד הוריו, שהתגרשו בהיותו בן 6, וממערכות-יחסים קשות עם בני הזוג של אמו ושל אביו, שבביתו התגורר. מגיל צעיר ולאורך כל גיל ההתבגרות גילה משיכה עצומה לקולנוע ולעיתים צפה במספר סרטים באותו היום. מאוחר יותר טען כי "הקולנוע היה חיי, המשפחה שמעולם לא הייתה לי בבית". בשנות הנעורים החל לכתוב פואמות, מחזות וסיפורים קצרים. במהלך שנים אלה כבר ניהל מערכות יחסים עם גברים.

בגיל 18 (1963) יצא פאסבינדר מהארון כהומוסקסואל, חזר למינכן והחל ללמוד משחק. בשנים 1964-1966 למד בסטודיו למשחק במינכן, שם פגש את חנה שיגולה (Hanna Schygulla), שתהיה אחת מהשחקניות החשובות ביותר בסרטיו. במהלך תקופה זו יצר סרטי 8-מ"מ ראשונים, ועבד כשחקן, עוזר במאי ואיש-סאונד. הוא ניסה להתקבל לבית הספר לקולנוע של ברלין, אך נדחה על ידם.

ב-1967 הצטרף פאסבינדר לתיאטרון האקשן של מינכן, בו היה פעיל כשחקן, במאי וכותב. ב-1968 ביים את הפקת הבכורה שלו: Katzelmacher, סיפורו של עובד זר מיוון שהופך למושא לשנאה גזעית, מינית ופוליטית על ידי קבוצת בווארים. מספר שבועות לאחר מכן, נהרס אולם התיאטרון של הלהקה על ידי אחד ממייסדיו, שקינא בכוחו הגדל של פאסבינדר בתוך הקבוצה. להקת התיאטרון התפרקה, והוקמה מחדש תחת השם "אנטי-תיאטרון" בניהולו של פאסבינדר. בין היתר כללה הקבוצה את הארי באר (Harry Baer) וקורט ראב (Kurt Raab) שביחד עם חנה שיגולה ואירם הרמן (Irm Hermann) הפכו לחברים החשובים ביותר בלהקת האמנים שהשתתפו בסרטיו.

סגנון בימוי התיאטרון שלו היה דומה לזה של סרטיו המוקדמים, והוא הושפע פחות מהמסורת התיאטרלית ויותר ממחזות זמר, קברט וסרטים. אחרי שיצר את סרטו הארוך הראשון ב-1969, מיקד פאסבינדר את מאמציו בקריירה שלו כבמאי קולנוע, אך נשאר מעורב בתיאטרון עד ימיו האחרונים.

בשנת 1985, כשלוש שנים לאחר מותו, נעצרה העלאת מחזהו "העיר, האשפה והמוות" על ידי הקהילה היהודית בפרנקפורט עקב דמות של איש נדל"ן יהודי שמבוססת על נרטיבים אנטישמיים. המחזה עלה במדינות אחרות, כולל בישראל, בסטודיו של יורם לוינשטיין ב-1999^[1] ובגרמניה רק בשנת 2012.^[2]^[3]

הקריירה הקולנועית

כאמור, החל מגיל 21, ובמהלך כ-15 שנים, יצר פאסבינדר מספר עצום של סרטים וסדרות טלוויזיה (זאת בצד המחזות ותסכיתי הרדיו שכתב). נוסף למעורבותו בסרטיו שלו ובסרטים אחרים ברבים ממקצועות הסט (ממשחק, דרך צילום ועד עריכה), הוא כתב 33 תסריטים ושיתף פעולה עם תסריטאים אחרים בכתיבת 13 נוספים.

ברבים מסרטיו חקר פאסבינדר באופן מלא חמלה את האופן בו החברה דוחה אנשים בשוליה, מסיבות שמעבר לשליטתם. למרות ההבנה הרבה לדחוי ולחלש, הוא היה ידוע לשמצה כאדם קשה, ובאופן מכוון יצר תדמית של אדם לא חביב. הוא הראה מודעות עצמית רבה לאישיותו הקשה ולנטיותיו המקרבנות. הוא הציג תמונות קשות מאוד של מערכות יחסים, בהן הוא הראה חמלה גם כלפי הקורבנות וגם כלפי המקרבנים. להבדיל מבמאים אחרים שיצרו דמויות קשות ואכזריות למטרות דרמטיזציה, פאסבינדר היה מודע לאכזריותו והנכיח אותה בדמויות בסרטיו ובמערכות היחסים בהן. במובן זה, יחסי הכוח המוצגים בסרטיו הם למעשה דרך לקתרזיס והתמודדות עם השדים של עצמו, ותצוגה אמיתית וכנה של מה שמעסיק אותו.

עבודותיו נוצרו מתוך חוויותיו האישיות ורגשות הדחייה והניכור שחש בהיותו צעיר הומוסקסואל, שמאלני ובעל עודף משקל בתקופת "הנס הכלכלי" של מערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, ויצירותיו עסקו בנושאים קשים כמו טרוריזם, מתחים בין גזעיים, ניכור, ניצול מעמדות (בשמאל ובימין הפוליטי), טרנס-סקסואליות ומזוכיזם, באופן פרובוקטיבי אך לא סנסציוני. כפי שציין Gilbert Adair, פאסבינדר היה גם אחד מיוצרי הסרטים האישיים ביותר בהיסטוריה של המדיום, שחקר בעיקר את המיניות שלו בכנות מוחלטת.

ניתן להתייחס לשלוש תקופות מובחנות בקריירה של פאסבינדר: תקופת האוונגארד המוקדמת (1969-1971), תקופת המלודרמות הגרמניות (1972-1975) ותקופת הסרטים הבינלאומיים (1976-1982).

תקופת סרטי האוונגארד (1969-1971)

בתחילת הקריירה הקולנועית שלו, נעזר פאסבינדר בעבודתו בתיאטרון. רבים משחקני ומאנשי הצוות של האנטי-תיאטרון עבדו עמו לאורך כל הקריירה. הוא הושפע עמוקות ממושג ההזרה (Verfremdungseffekt) של ברכט, ומסרטי הגל החדש הצרפתי, בראשם סרטיו של גודאר - פיירו המשוגע ו - week end. הוא פיתח שיטות עבודה משלו, ובין היתר עבד מהר, נמנע מחזרות והשתמש בטייק הראשון. בזכות היכרותו עם הצוות, הוא הצליח ליצור ארבעה-חמישה סרטים בשנה, בתקציב נמוך מאוד.

עשרת הסרטים הראשונים שלו (1969-1971) היו הרחבה של עבודתו בתיאטרון, ונוצרו במקביל לעבודה זו. פאסבינדר יצר סגנון משלו, שאופיין בפורמליזם מאוד מודע לעצמו. הסרטים היו חמורי-סבר ומינימליסטיים בסגנונם. הם צולמו בדרך כלל במצלמה סטטית, והדיאלוגים בהם היו לא-טבעיים במתכוון. למרות ששובחו על ידי מבקרים רבים, הם היו קשים להבנה ובלתי-נגישים לקהל הרחב.

בין הסרטים שיצר בתקופה זו: האהבה קרה ממוות (1969, Liebe ist kälter als der Tod) - שהיה דה-קונסטרוקציה של ז'אנר סרטי הגנגסטרים, Katzelmacher (1969) עיבוד למחזה שביים, החייל האמריקאי (1971, the American soldier), ו הסרט האחרון בתקופה זו - Beware of a Holy Whore (1971) - שביטא ביקורת עצמית גבוהה וקיצונית, ובמובן מסוים מיצה את אופן הביטוי בו השתמש עד אז בתקופה קצרה ומלאת יצירה זו.

תקופת המלודרמות הגרמניות (1972-1975)

לאחר Beware of a Holy Whore, לקח פאסבינדר הפסקה של 8 חודשים מעשיית סרטים. במהלך תקופה זו, פנה פאסבינדר למודל היצירה של מלודרמות הוליוודיות, בראשן המלודרמות של דאגלאס סירק (Douglas Sirk, שהיגר להוליווד מגרמניה). מלודרמות אלה נוצרו בהוליווד עבור אולפני יוניברסל בשנות ה-50 של המאה ה-20. פאסבינדר נמשך לסרטים אלה לא רק בגלל ערכם הבידורי, אלא גם בגלל שהציגו צורות שונות של דיכוי וניצול. בתקופה זו עסקו סרטיו של פאסבינדר בדמויות חלשות, קורבנות (בדרך כלל ממעמד הפועלים). דרך דמויות אלה הוא חקר עד כמה הדעות הקדומות על גזע, מין, אוריינטציה מינית, פוליטיקה ומעמדות מושרשות ואינהרנטיות בחברה. תקופה זו הגדירה את הנושא הכללי של רוב סרטיו: פשיזם של היומיום בחיי המשפחה והחברות. זוהי התקופה בה קיבל תשומת לב בינלאומית.

בין סרטיו הבולטים בתקופה זו:

סוחר 4 העונות (1972, Händler der vier Jahreszeiten). הסרט מתאר את חייו של זוג נשוי, העובר משברים רבים המערבים אלימות, דחייה, וקשיים בריאותיים. כל אלה מובילים את הבעל להרס עצמי מוחלט. סרט זה היה הפעם הראשונה בה ניסה פאסבינדר ליצור מה שהוא הצהיר שאליו שאף: הצהרה קולנועית ביחס למצב האדם, שתשבור גבולות של לאום (כמו סרטיהם של מיכאלאנג'לו אנטוניוני, אינגמר ברגמן ופדריקו פליני).

דמעותיה המרות של פטרה פון קאנט (1972), שחקר יחסים בין נשים, כולל יחסים רומנטיים, יחסי סאדו-מזוכיזם, ויחסי משפחה. פטרה פון קאנט, הדמות הראשית, מסתבכת כאשר אינה מצליחה לנהל באופן חלק את יחסיה עם עוזרתה, בה היא מתעללת, האישה שהתאהבה בה, קארין - אשר חוזרת לבעלה, ועם אימה, בת דודה, ואחרות סביבה, עליהם היא מוציאה את תסכולה.

סרטו הראשון שזכה להצלחה בינלאומית היה עלי, פחד אוכל את הנשמה (1974, Angst essen Seele auf). סרט זה מבוסס באופן חופשי על סרטו של סירק All That Heaven Allows. הוא מתאר את התגובה האכזרית של המשפחה והקהילה לאישה לבנה מזדקנת ובודדה, עובדת ניקיון, המתחתנת עם מהגר צעיר, שחור, מרוקאי, הצעיר ממנה בשנים רבות. הסרט מתאר כיצד לחצי הסביבה יוצרים קונפליקטים בתוך הזוג עצמו. סרט זה, שנוצר ב-15 ימים ובתקציב נמוך מאוד, השפיע רבות על הקריירה של פאסבינדר וזכה לביקורות משבחות בכל העולם.

תקופת הסרטים הבינלאומיים (1976-1982)

ההתלהבות מסרטיו של פאסבינדר גדלה במהירות אחרי עלי: פחד אוכל את הנשמה. למרות ההצלחה מחוץ לגרמניה, סרטיו לא הצליחו להרשים את הקהל המקומי, שהכיר אותו יותר בזכות סדרות הטלוויזיה שלו ובשל פתיחותו הרבה כהומוסקסואל. בשילוב עם הנושאים השנויים במחלוקת בהם עסק בסרטיו - טרוריזם, אלימות, גזענות, יחסים בין המינים וכדומה - פאסבינדר נתפס כפרובוקטור ועורר את זעמם של לא מעט אנשים.

ניתן לומר כי קבוצת הסרטים האחרונה שיצר פאסבינדר, הייתה מגוונת יותר באופייה. הוא יצר עוד סרטים אישיים ודלי תקציב עד שנת 1978 בערך, ולאחר מכן החל ליצור סרטים שהיו יותר ראוותניים. הוא הפך יותר ויותר אידיוסינקרטי במונחי העלילה, הצורה והנושאים בסרטים כמו בשנה של 13 הירחים (1978, In einem Jahr mit 13 Monden), הדור השלישי (1979, Die Dritte Generation) ו - Querelle (1982). בחלק מהסרטים בתקופה זו שיחקו שחקנים בינלאומיים, בין היתר משום שלהקת השחקנים איתה עבד עוד מתקופת התיאטרון התפרקה. עם זאת, רבים מחברי הלהקה המשיכו להשתתף בסרטיו.

בתקופה זו יצר פאסבינדר בין היתר, טרילוגיה שעסקה באישה בגרמניה הפוסט-פאשיסטית, תקופה שכונתה ה"נס הכלכלי" של מערב גרמניה. הסרט הראשון בטרילוגיה היה נישואיה של מריה בראון (1978, Die Ehe der Maria Braun). הסרט מתאר את חייה של מריה בראון, אישה שאפתנית וחזקה, שהקריירה שלה הולכת ומתפתחת, אך חייה האישיים סובלים ממשברים ואכזבות. הסרט נוצר במסורת ההוליוודית של סרטי הנשים, המציגים נשים המתגברות על קשיים ומכשולים. ניתן להתייחס לדמותה של מריה בראון כמשל למערב-גרמניה המתפתחת כלכלית במהירות עצומה. סיפורה של מריה בראון, שעסק במניפולציות ובגידות, חשף את ההתאוששות הכלכלית המדהימה של גרמניה לאחר המלחמה, במונחים של הערכים והמחירים האנושיים שלה. שני החלקים הנוספים בטרילוגיה הם "לולה" (1981) ו"ורוניקה פוס" (1982). שלושתם עוסקים בנשים בתקופת ה"נס הכלכלי" של גרמניה.

גם סדרת הטלוויזיה ברלין, אלכסנדרפלאץ (1980, Berlin Alexanderplatz ) נוצרה בתקופה האחרונה של יצירתו. בהתבסס על הרומן של אלפרד דבלין מ-1929, יצר פאסבינדר סדרת מופת, בת כ-15 שעות, שאיפשרה לו לעסוק באופן מעמיק ונרחב בנושאים שהעסיקו אותו מאז ומתמיד: אהבה, חיים וכוח.

מותו

פאסבינדר מת בגיל 37 מכשל-לב שנבע מהשפעה משולבת וקטלנית של גלולות שינה וקוקאין. מותו נחשב לעיתים קרובות כמסמן את סוף הקולנוע הגרמני החדש. סרטו האחרון, Querelle הוקרן לראשונה לאחר מותו.