רם אורן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

רם אורן (נולד ב-8 במרץ 1936) הוא עיתונאי, עורך, סופר ומו"ל ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורן נולד בתל אביב. בתחילת דרכו שימש אורן כעורך דין ועיתונאי, לאחר מכן, בגיל מתקדם יחסית החל לעסוק בכתיבה ספרותית. את הקריירה העיתונאית שלו החל כנער שליח בגיל 15 בעיתון "ידיעות אחרונות" וכמתלמדו של אלכסנדר זאובר, עורכו של "עיתון מיוחד". את עבודתו העיתונאית (בה הגיע להישגים ולעריכת מוספים חשובים בעיתון) שילב עם לימודי משפטים ועבודה כעורך דין.

בשנת 1994 פרסם את ספרו הראשון "פיתוי" (הוצאת כתר). הספר לא הצליח בתחילה, ונחשב לכישלון מבחינת המכירות עד הופעתו בתוכנית הטלוויזיה של דן שילון, שהייתה אז תוכנית האירוח הפופולרית ביותר, ואשר שימשה כמנוף לקידום הספר, שהפך לאחד מרבי-המכר הפופולריים ביותר בישראל אי פעם. ב-2002 הופק סרט קולנוע על פי הספר.

בד בבד עם שיגשוג הצלחתו ופריחתו המסחרית של אורן, הביאה אותו לייסוד הוצאת ספרים בשם "קשת הוצאה לאור". ההוצאה מפרסמת את ספריו של אורן ושל סופרים אחרים כשפרה הורן, עירית לינור, שלי יחימוביץ', יורם יובל וקובי אוז.

לאחר הצלחתו הראשונית מנסה אורן לתת בספריו תמונה של תופעות שונות בשיח התרבותי הישראלי (לדוגמה: הנהייה אחרי המיסטיקה המזרחית באשראם). הספרים תורגמו למספר שפות, ביניהן אנגלית וצרפתית.

מרבית ספריו הם בז'אנר הספרות הבלשית, אך בשנת 2002 פרסם לראשונה רומן היסטורי - לטרון, עליו זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. בשנת 2004 פרסם ספר נוסף בסוגה זו - המטרה - תל אביב, העוסק בפלישת הצבא המצרי לישראל במלחמת העצמאות.

ב-2005 היה מעורב בפרויקט נוסף - התמודדותה של קבוצת התקשורת "כאן" במכרז ערוץ 2. אורן שימש כראש חטיבת התוכן של הקבוצה. הקבוצה לא זכתה במכרז ופורקה ב-2007.

במשך השנים התבסס רם אורן כסופר ישראלי מצליח ביותר. כל ספריו זכו בפרסי ספר הזהב וספר הפלטינה. "פיתוי" ו"אות קין", שניים מספריו, הם מהספרים הנמכרים ביותר בישראל אי פעם.

חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורן מתגורר בתל אביב. נשוי לניצה מאז 1961, אב לשלושה וסב לנכדים.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פיתוי (כתר, 1994)
  • משחק מכור (כתר, 1995)
  • אות קין (קשת, 1996)
  • לב (קשת, 1997)
  • צל של ספק (קשת, 1997)
  • אשראם (קשת, 1998)
  • אש חיה (קשת, 1999)
  • חווה ואדם (קשת, 2000)
  • עירום (קשת, 2000)
  • אהבה בדלתיים סגורות (קשת, 2001)
  • לטרון (קשת, 2002)
  • התמכרות ועוד סיפורים (קשת, 2002)
  • נסיכה אפריקנית (קשת, 2003)
  • המטרה - תל אביב (קשת, 2004)
  • היורשת (קשת, 2004)
  • אחות קטנה (קשת, 2005)
  • אהובי אויבי (קשת, 2006)
  • ימים אדומים (קשת, 2006)
  • רמטכ"ל (קשת, 2006)
  • השבועה (קשת, 2007)
  • כוח עליון (קשת, 2008)
  • גרין קארד (קשת, 2008)
  • מהתנ"ך באהבה (קשת, 2009)
  • ילד אחד יותר מדי (כתר, 2010)
  • סילביה : חייה ומותה של לוחמת ה"מוסד" (קשת, 2010)
  • זהות כפולה (קשת, 2011)
  • סודות גלויים (קשת, 2011)
  • נפש הומיה (קשת, 2012)
  • כבשה שחורה (קשת, 2012)
  • הצעיף האדום (קשת, 2013)
  • אמא (קשת, 2014)
  • אהבה כואבת - חלק ראשון: שירי (קשת, 2015)
  • אהבה כואבת - חלק שני: דני (קשת, 2015)
  • אהבה כואבת - חלק שלישי: אמירה (קשת, 2015)
  • בשידור חי (קשת, 2016)[1]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבתו של רם אורן זכתה לביקורות מעורבות. המרכיב העיקרי של הביקורת השלילית מתחלק לשתי רמות: רמת התחקיר - נטען כי אורן חושף את קוראיו למקומות וקהלים לא מוכרים, אך בניגוד לצפוי אינו מעמיק בתחקיר על מושאי הכתיבה ומספק לקהל את אותם תיאורים סטריאוטיפיים שציפה לקבל. הרמה הספרותית - נטען כי אורן מרבה לעשות שימוש בקלישאות, ובפאתוס מוגזם. כמו גם בשילוב משלבי שפה שונים למשפט אחד.[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עלית קרפ, רם אורן מציג את גיבורותיו באופן מגוחך ומרושע, באתר הארץ, 6 באפריל 2016
  2. ^ רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית - דיוקן העברית הישראלית, עם עובד, 2001. מצוטט אצל: פאר פרידמן, על "אחות קטנה" מאת רם אורן, מעריב 13 במאי 2005. (גרסה אחרת של המאמר באתר "רשימות מקרופולוס").