שיבניק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שיבניק
Šibenik
Sibenik coat of arms.jpg
סמל שיבניק
Sibenik flag.JPG
דגל שיבניק
Šibenik.JPG
שיבניק וחוף הים האדריאטי
מדינה קרואטיהקרואטיה  קרואטיה
מחוז מחוז שיבניק-קנין
חבל ארץ דאלמטיה
ראש העיר ניידליקה קלאריץ'
תאריך ייסוד 1298 (כעיר)
שטח 459.00 קילומטר רבוע
גובה 0 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 46,332 (נכון ל־2011)
קואורדינטות 43°44′06″N 15°53′26″E / 43.73500°N 15.89056°E / 43.73500; 15.89056
אזור זמן UTC +1
http://www.sibenik.hr
בית העירייה

שיבניקקרואטית: Šibenik, באיטלקית: Sebenico) היא עיר בדאלמטיה שבקרואטיה ובירת מחוז שיבניק-קנין. העיר יושבת לחופי הים האדריאטי במקום בו נשפך נהר קרקה אל הים. בשנת 2006 התגוררו בעיר 37,120 תושבים, רובם המכריע - כ-94% - קרואטים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לערים אחרות בדאלמטיה אשר נוסדו בידי האילירים, היוונים או רומאים, נחשבה שיבניק לעיר העתיקה ביותר באזור אשר נוסדה בידי הקרואטים, אם כי חפירות באזור טירת מיכאל הקדוש הראו כי המקום היה מיושב זמן רב לפני בוא הקרואטים. הקרואטים בנו במקום מצודה, לכל המאוחר במאה ה-9. העיר נזכרה לראשונה במגילה מאת המלך הקרואטי פטר קרשימיר הרביעי (Petar Krešimir), והאפיפיור בוניפקיוס השמיני העניק לה מעמד של עיר ודיוקסיה בשנת 1298.

העיר נשלטה לפרקי זמן קצרים במאה ה-12 על ידי ונציה ושוב מ-30 באוקטובר 1412. למרות שהעות'מאנים התקיפו את העיר מספר פעמים ב-1570, 1647 ו-1659, הם לא כבשוה, והביצורים שהוקמו על ידי הונציינים עומדים עדיין על תילם. ב-1649 נפלה העיר קרבן למגפת דבר אשר כילתה שלושה רבעים מתושביה. בנפול ונציה ב-1797, עברה העיר לשליטת בית הבסבורג, אשר החזיק בה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה, למעט תקופת כיבוש צרפתי בין השנים 1806 ו-1813. העיר גדלה ושגשגה ונבנו בה מערכת להספקת מים בשנת 1879 ובית חולים בשנת 1883, והיא חוברה למפעל ההידרו-אלקטרי על נהר קרקה בשנת 1895.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה העיר לחלק מממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים מכוח הסכם רפאלו. בזמן מלחמת העולם השנייה נכבשה העיר בידי האיטלקים והגרמנים אחריהם. כמו האזור כולו הייתה שיבניק לאחר המלחמה לחלק מיוגוסלביה, וב-1991 נכללה בקרואטיה העצמאית כשזו הכריזה על עצמאותה. העיר הופצצה על ידי הצבא היוגוסלבי בזמן מלחמת העצמאות של קרואטיה, והתושבים הצליחו למנוע את כיבושה בשישה ימי קרב בין 16 בספטמבר ל-22 בספטמבר 1991, המכונים "קרבות ספטמבר". עם זאת חלקים מסביבתה של העיר נתפסו על ידי צבא יוגוסלביה ושוחררו על ידי צבא קרואטיה במבצע סערה רק ב-1995. למרות שנזקי המלחמה תוקנו, חיסלה זו לחלוטין את תעשיית האלומיניום ששגשגה בעיר.

העיר במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קתדרלת יעקב הקדוש בשיבניק

עיקר גאוותה של העיר הוא על קתדרלת יעקב הקדוש הנמנית עם רשימת אתרי המורשת העולמית. סמוך לקתדרלה נמצא ארמון הלוג'יה הגדולה (Loggia Grande) אשר שימש את מועצת העיר בתקופה הונציינית. העיר מוקפת במספר מבצרים, ובהן מבצר מיכאל הקדוש, מבצר ניקולס הקדוש (שהוא חלק מאתר המורשת העולמית מפעלי ההגנה הוונציאניים בין המאות ה-16 וה-17: סטטו דה טרה ומערב סטטו דה מאר) ומבצר יוחנן הקדוש. שיבניק מנסה לשווק את עצמה כיעד תיירותי, בין היתר בשל קרבתה לפארקים הלאומיים קרקה וקורנטי.

יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוכחות יהודים מתועדת בשיבניק החל מ-1432. אין פרטים על קהילה זו ומוסדותיה. ידוע שבראשית המאה ה-16 גורשו יהודי העיר בצו מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.[1] במחצית השנייה של המאה ה-16 הזמין השלטון המקומי בנקאיים ומלווים בריבית יהודים לעיר. היהודים גבו ריבית נמוכה הרבה יותר מהמלווים המקומיים. ב-1586 תועדו האחים גרשון ורפאל זיזא אשר הפעילו בנק למתן הלוואות שפעל עד סוף המאה. ב-1622 תועדו האחים שם-טוב ושמשון סמאדג'ה ואנג'לו פרנקו אשר קיבלו כתב זכויות למתן הלוואות. ב-1649 תועדה ברשומות פטירתו של יהודי בשם שמואל פרנקו. בתקופה זו לא הייתה קהילה מאורגנת והיהודים שפעלו בעיר נסמכו הלכתית על קהילת ספליט. עד המחצית השנייה של המאה ה-18 קיים תיעוד על פעילות סוחרים ובנקאים יהודים כגון משפחות אבינון, פנסו, לוי, רוסו, ג'אני, לוסינה וחביליו. החל מראשית המאה ה-19 פסק התיעוד לגבי יהודים שהתגוררו בשיבניק.[2]

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שיבניק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודי קרואטיה, באתר jewish cemetery project (באנגלית).
  2. ^ הקהילה היהודית בשיבניק, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1988, עמ' 309.