שי זכאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שי זכאי
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1957 (בת 67 בערך)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה

מכללת הדסה לצילום

האוניברסיטה העברית בירושלים
עיסוק צלמת, אמנית וסופרת אוצרת ופעילה אקולוגית
https://www.shaizakai.com/
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שי זכאי (נולדה ב-1957) היא צלמת, אמנית, סופרת אוצרת ופעילה אקולוגית הידועה ביצירות האמנות שלה העוסקות בטיוב מים.[1][2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכאי נולדה בתל אביב, בעלת תואר ראשון בתולדות האמנות ותואר שני, רב תחומי ב-"אמנות ומדיניות סביבתית", בתוכנית שהותאמה לה באופן אישי וכללה שילוב של אמנות, לימודי סביבה, ופילוסופיה ואתיקה סביבתית. את שני התארים רכשה באוניברסיטה העברית בירושלים.[3][4] בהמשך למדה צילום במכללת הדסה.[3]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכאי ניהלה את "המרכז לצילום ואמנות אקולוגית" בשנים 1999–2009 ושימשה מנכ"לית מרכז הצילום והאקו-ארט בין השנים 1985-2016.[5]

היא הקימה וניהלה את עמותת הפורום הישראלי לאמנות אקולוגית בשנת 1999 כדי לעודד את התפתחות האמנות האקולוגית בארץ ובעולם.[6][7] הארגון יזם שיתופי פעולה בין אמנים, מדענים והציבור.

זכאי יזמה והקימה מספר תנועות ירוקות קהילתיות כגון: "מצילים ירוקים" (חוסכים ירוקים) (1996), הפורום לאיכות הסביבה של המועצה האזורית מטה יהודה (1999) ויצרה את "הכנס הבינלאומי הראשון לאמנות ואקולוגיה בישראל (1999).[5]

בשנים 1992 - 1990, פיתחה שיטה להדפסת צילומים על לוחות ברזל. הצילומים, שעסקו בבדיקה ומיון של מושג הזמן, הוצגו בתערוכת יחיד בגלריה ארטיפקט בתל אביב בשנת 1992.[8]

זכאי היא גם מטפלת הוליסטית העוסקת בנשיות ובטיפול בנפש באמצעות החיבור אל הטבע.[3]

זכאי הציגה ביותר מ-90 תערוכות יחיד וקבוצתיות ברחבי העולם.[5] היא אצרה עשר תערוכות לאורך עשר שנים עבור עמותת פורום ישראלי לאמנות אקולוגית.[5]

בשנת 1994, חברה זכאי לחברה להגנת הטבע בהתנגדות לסלילת כביש שש. בשיתוף עמית שפירא, ראש האגף לשטחים פתוחים היא מכינה 120 תיקים עם תצלומיה שנשלחו ל-120 חברי הכנסת. תחת כל תצלום הופיעה ציטטה מדברי שמעון פרס, "אם לא נזהר, תהיה לנו מדינה אך לא תהיה לנו ארץ". בערך כשליש מחברי הכנסת הגיבו.[9]

פרויקטים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"נחל בטון 1999-2002", יצירת האמנות הידועה ביותר של זכאי היא, פרויקט בן ארבע שנים שהחל ב-1999 וכלל בתחילה מעקב ומיפוי אחר הנזקים ובהמשך תיעד את ניקוי נחל עציונה, בעמק האלה, שזוהם בבטון שנשפך ממפעל סמוך עד שנחסם.[3] היצירה כוללת סרט תיעודי וצילום של הניקיון, כמו גם פסל שנוצר מהפסולת המנוקה.[10][11][12] זכאי הציגה את היצירה בכנס הבינלאומי “פסגת כדור הארץ” ביוהנסבורג, בנוכחות 65 אלף איש מכל העולם כולל ראשי ממשלות ושרים.[3] הפרויקט הוצג בארצות הברית - נבדה, אריזונה, קליפורניה, לוס אנג'לס, בגרמניה - ברלין, פרנקפורט, דרום אפריקה, יפן ובישראל.[5]

"תמונת אישה" פרויקט צילומים של 46 נשים בסביבת החיים הטבעית שלהן.[3]

"מנגינות יער - הספרייה", פרויקט ארוך הטווח, מתייחס לכריתת יערות, אובדן מים במגוון ביולוגי ובעיות התחממות כדור הארץ, באמצעות מיצב אמנותי רב-מדיה. זכאי הוזמנה להציג את מיצב היער הנודד שלה באו"ם , לרגל "שנת היער" (לא התבצע, בשל בעיות תקציב). במסגרת פרויקט זה - ספריית העלים שלה, מיצב קונספטואלי רב מדיה, הכולל עלים מ-19 מדינות, ביניהן, קוריאה, יפן, קזחסטן, טורקיה, גרמניה, ארצות הברית, ועוד, לאורך 17 שנים (1995–2012), מסתובב ברחבי העולם.[5]

"מה שמביאה הים" המראות של ים יפו, כמסמך אחד חברתי, אמנותי, צילומי, אנתרופולוגי, היסטורי-עכשווי. (2019-הווה).[13]

"חיי הקהילה הארמנית במנזר בירושלים" פרויקט דקומנטרי מצולם, הוצג בתערוכות יחיד בירושלים ובסלוניקי. (1990 - 1989).[8]

מתערוכותיה[8][14][עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1988 - "בריאה חלק ב'", גלריית סדנאות האמנים, ירושלים.
  • 1990 - "קרוב - רחוק - ארמנים בירושלים", גלריית תיאטרון ירושלים.
  • 1992 - "זיכרון נעלם (אטוטולוגיה)", גלריה ארטיפקט, תל אביב.
  • 1993 - "Photo Synkyria", חודש הצילום בסלוניקי יוון.
  • 1994 - "תמונת אשה", מוזיאון הרצליה.
  • 1995 - "תמונת אשה", המוזיאון הלאומי של בני - ברית, ע"ש קלאצניק, בוושינגטון, ארצות הברית.
  • 1996 - "מוח הצמה", מוקד אמנות, עם דב אור-נר, בסטודיו של זכאי. 1997
  • 1997 - "מוח הצמה", חלק ב', מוזיאון בר דוד.
  • 1997 - "מוח הצמה-החלק הרביעי של הטרילוגיה", גלריית הקיבוץ, תל אביב
  • 1998 - "מוח הצמה-יומן אירועים", בית האמנים, תל אביב
  • 1998 - "פנים והיבטים", מרכז פיטון, המילטון, מרחב האמנות, לימה, אוהיו.
  • 2001 - "קונצרט למערבלי מלט" נחל בטון - 1999–2002, נחל עציון, אמנות ספציפית לאתר ויצור מופע מולטי מדיה ואמנות חזותית.
  • 2002 - "רחוב 18, אמנות עכשווית", סנטה מוניקה, לוס אנג'לס. ארצות הברית.
  • 2002 - "בטון קריק 1999-2002", וידאו-ארט, פסגת כדור הארץ, יוהנסבורג.
  • 2003 - "בטון קריק 1999-2002", וידאו-ארט, פורום המים ה-3 העולמי, קיוטו, יפן.
  • 2003 - "ניקית נחל היום?", "נחל בטון 1999-2002",וידאו-ארט, סינמטק תל אביב.
  • 2005 - "מנגינות יער - הספרייה, 1995-2005", גלריה אנגל, תל אביב.
  • 2007 - "מנגינות יער - הספרייה, 1995-2005", ב-וואטק (Watec), תל אביב.
  • 2008 - "מנגינות יער - הספרייה, 1995-2005", גלריית Crane art, פילדלפיה, ארצות הברית.
  • 2009 - "מנגינות יער - הספרייה, 1995-2009", מרכז לאמנות עכשווית (CCANW), בריטניה.
  • 2010 - "מנגינות יער - הספרייה 1995-2010", גלריה בארי, קיבוץ בארי.

תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין התערוכות שאצרה[14][עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1999 - "העונג העיקרי" בגלריה סדנאות האמנים, ירושלים,
  • 2006 - "ניצוצות, מחשבות על סביבה בכאב", בקולנוע תל אביב.
  • 2000 - "מעבר להנאה שבעיקרון" - גלריה סדנת אמנים, ירושלים (גם הציגה).
  • 2006 - "ניסויים", מרתון אמנות עכשווית, תל אביב (גם הציגה).
  • 2007 - "יום כדור הארץ", סינמטק תל אביב. (גם הציגה}.
  • 2014 - "טקסים מצולמים", בפסטיבל הצילום הבינלאומי.

מבין ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1987 הציפור התינוקת של אמא ואבא, תמר ברגמן, הוצאת כתר (תמונות)[14]
  • 1988 דורבנים מרחוב אפרתה', דניאלה כרמי, הוצאת מעריב (תמונות)[14]
  • 1994 פנים והיבטים (דיוקן אישה), הוצאת MOD[15][5]
  • 2011-1995 תווי יער – הספרייה - ספר האמנות הירוק הראשון בישראל[15]

פרסים והכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1985 - פרס גייל רובין, מכללת הדסה, ירושלים[14]
  • 1986 - הפרס הדו-שנתי השני לצילום, מוזיאון עין חרוד לאמנות וחברת קודאק[14]
  • 2000-1 - פרס אמן-מורה, משרד המדע והתרבות[14]
  • פרס הגלריה מסה בוונציה על תמונותיה.
  • 2006 - פרס צילום, גלריית לקומבה, ונציה, איטליה[14]
  • 2006 - נבחרה על ידי מגזין "דה מרקר", להיות בין ארבעים הנשים המשפיעות ביותר בישראל, המובילות שינוי חברתי.[5]
  • 2009 - Google Earth בחרו בפרויקט נחל בטון להיות אחד מ-20 יצירות האמנות הסביבתיות המשפיעות ביותר בעולם והיחיד במזרח התיכון והמופיעים על המפה.[3][5][16]
  • 2011 - פרס מרכז הספרים והספריות ומשרד התרבות על ניגוני יער-הספרייה.[14]
  • פרויקט נחל בטון הוא יצירת האמנות היחידה שמופיעה במפת סימון השבילים הרשמית של ישראל.[3]
  • וועדת השמות הממלכתית של מדינת ישראל קראה לפרויקט נחל בטון - “שביל הבטון”.[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Mark Cheetham (15 בפברואר 2018). Landscape into Eco Art: Articulations of Nature Since the '60s. Penn State University Press. pp. 237–. ISBN 978-0-271-08140-3. {{cite book}}: (עזרה)
  2. ^ Boulder Museum of Contemporary Art; EcoArts (14 בספטמבר 2007). Weather report: art and climate change. Boulder Museum of Contemporary Arts. ISBN 978-0-9799007-0-9. {{cite book}}: (עזרה)
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 אלכסנדרה שלומי, אומנות אקולוגית: ראיון עם האמנית שי זכאי שהפכה את המצלמה לשומרת טבע, באתר The golden whale, ‏12 לאוגוסט 2021
  4. ^ Ariʼel. Cultural and Scientific Relations Division, Ministry of Foreign Affairs. 1994.
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 שי זכאי, באתר שי זכאי
  6. ^ Karin Kloosterman (7 במרץ 2009). "Nature's Social Worker, Ecological Artist Shai Zakai". {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ Dana Gilerman (1 באפריל 2005). "Jean d'Arc of the Ela Valley". Haaretz. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 3 תמונת אישה, באתר סימניה
  9. ^ אמנות אקולוגית, באתר פייסבוק, ‏9 ביולי 2023
  10. ^ "Jewish Enviro-Artists Have the Whole World in Their Hands". The Forward. 21 בספטמבר 2014. נבדק ב-11 ביוני 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ "Artist Statement: Concrete Creek 1999 – 2002 – Shai Zakai". Green Museum. 2010.
  12. ^ Alix W. Hopkins (2005). Groundswell: Stories of Saving Places, Finding Community. Trust for Public Land. ISBN 978-1-932807-04-2.
  13. ^ אמנות אקולוגית, "מה שמביאה הים", באתר פייסבוק, ‏26 במאי 2023 ·
  14. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 שי זכאי קורות חיים, באתר שי זכאי
  15. ^ 1 2 הספרים שכתבה שי זכאי, באתר הסימניה
  16. ^ שי זכאי, נחל בטון – שיקום נחל כיצירת אמנות, באתר אקולוגיה וסביבה, ‏25 בנובמבר 2021
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שי_זכאי&oldid=38448897"