שמואל בלום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שמואל בלום
Samuel S. Bloom
SSBlm.jpg
המצאות עיקריות
המצאות מגוונות בתחום השיניים התותבות
נתונים נוספים
תאריך לידה 25 בדצמבר 1860
תאריך פטירה 10 באוקטובר 1941 (בגיל 80)
מקצוע תעשיין
ארצות מגורים ליטא, רוסיה, ארצות הברית, קפריסין, ארץ-ישראל
הערות מראשי הקונגרס היהודי האמריקאי, ממקימי 'אוהל שם'
שמואל בלום בטיול לספינקס הגדול של גיזה, מצרים, תחילת המאה ה-20
שמואל בלום נואם בוועידת היסוד של מוסד 'אוהל שם' בתל אביב, לצד י"ח רבניצקי (ראשון מימין) וחיים נחמן ביאליק (שלישי מימין). ל"ג בעומר תרפ"ח (1928)
בנין "אהל שם" בשנת 2012
שמואל בלום (משמאל) וחתנו הרב ד"ר שלום צבי דוידוביץ (מימין) בפילדלפיה, שנות ה-20 של המאה ה-20

שמואל (סם) שמעון בלוםאנגלית: Samuel S. Bloom‏; 25 בדצמבר 1860, וילקומיר, ליטא10 באוקטובר 1941, י"ח באלול ה'תש"א, תל אביב, ארץ-ישראל) היה איש ציבור יהודי, נדבן ציוני, מראשי הקונגרס היהודי האמריקאי, תעשיין וממציא. ממקימי 'אוהל שם' ומפרנסי תל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות והגירה לאמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה וילקומיר (הנקראת כיום אוקמרגה) שבליטא לרב נחום בלום, ראש ישיבה בוילקומיר, וקיבל חינוך יהודי אורתודוקסי בחדר ובישיבות בליטא. בבחרותו עסק בצריפת זהב. בשנת 1882, לאחר שהתייתם מאביו ושירת בצבא הרוסי, היגר לארצות הברית, שם פיתח המצאות מגוונות בתחום השיניים התותבות. בלום הקים בפילדלפיה מפעלים ליצור שיניים תותבות ועשה הון רב. הוא אף זכה להוקרה על פועלו מנשיא ארצות הברית דאז וודרו וילסון[1].

בלום השתתף כציר קבוע בקונגרס הציוני (החל מהקונגרס השני בשנת 1898) ושימש כיו"ר הוועד היהודי לסיוע בפילדלפיה בזמן במלחמת העולם הראשונה. היה מראשי הקונגרס היהודי האמריקאי, ולאחר הקרע בהסתדרות הציונית באמריקה השתייך לסיעתו של השופט לואי ברנדייס.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלום ביקר לראשונה בארץ ישראל בשנת 1909 יחד עם קבוצת ציונים אמריקאים. במהלך הביקור הפגיש אותו מנחם שינקין עם הפרופ' בוריס שץ, שניסה לשכנע אותו להעתיק את מפעל השיניים התותבות שבבעלותו לארץ ישראל. בעקבות לחציו של שץ הגיע בלום לארץ ישראל ב-1914 במטרה לבדוק האם העתקת המפעל אפשרית; שץ הקצה לו חדר בבנין בצלאל בירושלים בו ניסה בלום לבדוק את התאמת המים בארץ ליצור השיניים, משהצליחו הניסויים הוחלט להעתיק את בית החרושת לארץ ישראל. בלום התלבט רבות היכן להקים את המפעל והמועמדות המובילות היו חיפה ותל אביב. ב-1924 נפגש בפילדלפיה עם ראש העיר מאיר דיזנגוף ששכנע אותו להקים את המפעל בתל אביב.

בשנת 1926 עלה בלום באופן סופי והקים בתל אביב את בית החרושת הראשון לייצור שיניים תותבות שנקרא "החברה האמריקאית לשיני חרסינה בע"מ". אריה שנקר קידם את בואו של בלום בקריאה: "טוב לדעת שהתעשייה האמריקאית איתנו". בית החרושת הווה מקור פרנסה חשוב ביישוב העברי ובשיאו העסיק למעלה מ-200 עובדים יהודים[2]. עיקר תוצרתו של המפעל כוון לייצוא לחו"ל[3]. מבנה המפעל הוקם תחילה ברחוב המגיד ומאוחר יותר עבר למבנה ליד נחלת יצחק על סף נחל איילון. היה זה מקרה יוצא דופן שיהודי בעל אמצעים מארצות הברית משקיע בעסק תעשייתי בארץ.

בעקבות הסכם אוטווה (1932) שקבעו "העדפה אימפריאלית" למושבות האימפריה הבריטית, ומאחר ופלשתינה-א"י הייתה תחת המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים ולא מושבת כתר (דומיניון) - נקבע מכס בשיעור גבוה על תוצרת המפעל. בעקבות כך הקים בלום מפעל נוסף בקפריסין (בניהולו של חתנו רחביה אדיבי) והמשיך את פעילות המפעל בתל אביב ליצוא אל שווקים חדשים מחוץ לאימפריה הבריטית[4].

בלום נתן את ברכתו ואישורו לארגון ההגנה להשתמש במתקני בתי החרושת שלו לצורכי התעש של הארגון במחתרת.

הקמת אוהל שם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אהל שם (מפעל תרבות)

בלום היה דמות חשובה בחיי הציבור בתל אביב, הירבה לתרום למוסדות התרבות שלה ואסף אומנות מקומית, ובפרט את עבודותיו של הצייר הישראלי-אמריקאי אריה לובין איתו קשר קשרי ידידות. הוא נמנה עם באי ביתו של המשורר חיים נחמן ביאליק, ותמך כלכלית בהוצאת הספרים דביר שביאליק היה הרוח החיה בה ומכתיב דרכה. בשנת 1928 החליט בלום לתרום את המגרש הגדול שבבעלותו, ברחוב בלפור בתל אביב, לטובת הקמת בניין שייקרא "אהל שם" לכבוד יובל השישים של ביאליק. בלום תרם גם את עלות בניית הבניין. בתיאטרון "אוהל שם" נערכו מדי שבת מסורת "עונג שבת" - מפגשי תרבות של אמנים וסופרים שהפכו למסורת בתל אביב[5]. על חזונו של בלום ל"אוהל שם" כתב ביאליק:

ההקדשה של מר בלום מצטיינת ברצינות ובכובד הראש שהיא כתובה בה, ועושה רושם כצוואה. צוואה יפה היא זו, וברטט לב שמעתיה. כך היו נוהגים לצוות אחריהם אבותינו הראשונים והטובים. הצוואה נכתבה מתוך צלילות הדעת וכוונה טהורה. הכל צפוי ומחושב בה עד לפרטי-פרטים, וניכר שהאיש השקיע שם מיטב רצונו ושאיפתו. רבים יקנאו בו, במר בלום, כי לא רבים זוכים לכך. מתוך כתב-ההקדש ברור, שכוונת הנדבן הייתה להקדיש את הבית לתרבות, ספרות וכו', הנכללות כולן במושג "תורה", תורה זו שהיא למעלה מן הזמנים ומן המפלגות והיא לישראל הר. בכתב-ההקדש נאמר "להרבצת תורה וחכמה מן המקורות הראשונים ועד דורנו", ויש להתפלא כיצד יהודי סתם, סוחר פשוט, ידע לכלול את כל מה שיש במושג "תורה", שאין בה חלקים וגבולים והיא מאחדת את כל הנגודים. לתורה זו, שהיא עצמה שלום ואמת ומטילה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין אדם לחברו – נתכוון הנדבן. את הבית הזה הקדיש לחברת "עונג שבת" לשם קידוש מיוחד של יום השבת.

חיים נחמן ביאליק על תעודת "אהל שם", ה'תרפ"ט

מסוף שנות ה-30 ועד להקמת היכל התרבות היה אולם "אוהל שם" משכנה הקבוע של התזמורת הארץ-ישראלית והתזמורת הפילהרמונית הישראלית. משנת 2010 משמש הבניין את תיאטרון אורנה פורת.

גאולת אדמות בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף להקמת "אוהל שם" הרבה בלום לרכוש קרקעות בארץ ישראל ונטע בהן פרדסים; רבים מהם על פי המלצתו של גואל הקרקעות יהושע חנקין). כך רכש למשל את האדמות בהם שוכנת היום אבן יהודה וחלק מאדמות כרכור, קדימה-צורן ובני ברק. בלום היה מייסדי בית החולים הראשון לחולי נפש בת"א, תרם תרומה נכבדה להקמת מעון לילדים עזובים בת"א[6], לבית הספר הריאלי בחיפה, ולבית הכנסת הגדול בתל אביב. היה חבר חבר המועצה הארצית של "בני בנימין", וממקימי החברה הארץ-ישראלית לביטוח כללי.

מותו ומשפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל בלום נפטר בביתו ברחוב מלצ'ט[7] בתל אביב בסתיו 1941, ונקבר בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור. אשתו הראשונה ואם ילדיו רבקה בתו של המורה אפרים פישל שטרן[8] אשתו השנייה מרים בתו של ד"ר רודולף זק"ש[9]. הניח אחריו שני בנים: נתן וליאון ממשיכו בתעשייה, וארבע בנות: מלי אשת יוסף כהן, חיה אשת הרב הקונסרבטיבי ד"ר שלום צבי דוידוביץ, לינה אשת התעשיין רחביה אדיבי (פיינשטיין) (לימים ראש עיריית אשקלון), ורוזה אשת העו"ד רפאל מני[10] (בנו של השופט מלכיאל מני). בין ניניו נמנים הזמר דני מסנג והמשורר עמיחי חסון[11].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Samuel S. Bloom, Samuel S. Bloom - My Memories, Published by Palestine Publishing Company, Tel-Aviv, 1938
  • David De Vries, From Porcelain to Plastic: politics and Business in a Relocated False Teeth Company, 1880s-1950s, Enterprise & Society: The International Journal of Business History, 14, 1, 2013, 144-181.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך א, עמ' 204
  2. ^ ר' שמואל בלום בגבורות, דבר, 19 בינואר 1941
  3. ^ בספרו "על החתום" מציין התעשיין אפרים אילין כי "סחורות הייצוא היחידות של ישראל היו אז הדרים, שיניים תותבות ומעט טקסטיל" [1]
  4. ^ בית חרושת לשיניים - בין א"י לקפריסין, דבר, 12 באפריל 1934
  5. ^ הנחת אבן הפינה ל"אוהל שם", הצפירה, 23 במאי 1928
  6. ^ ידיעה, 3000 לא"י לעיריית ת"א - נדבת ה' שמואל בלום, דואר היום, 1 בינואר 1936
  7. ^ תל אביב: שמואל בלום ז"ל, המשקיף 11 בספטמבר 1941
  8. ^ דוד תדהר (עורך), "אפרים פישל שטרן)", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1455
  9. ^ דוד תדהר (עורך), "ד"ר רודולף זק"ש)", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יח (1969), עמ' 5347
  10. ^ דוד תדהר (עורך), "רפאל מני", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2205
  11. ^ רוויטל מדר, בספר השירים החדש שלו עמיחי חסון מזגזג בין הזהות המזרחית לזהות האשכנזית שלו, באתר הארץ, 17 ביולי 2015