שרה שמוקלר
 | |
| שרה שמוקלר (1907, קייב) | |
| לידה |
1889 בוברויסק, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
6 במאי 1919 (בגיל 30 בערך) קבוצת כנרת, ישראל |
| מקום קבורה |
בית הקברות כנרת |
| מקום מגורים | זכרון יעקב, יסוד המעלה, חוות כנרת ודגניה. |
| ידועה בשל | דמותה משמשת סמל לחלוצות התקופה |
| בן זוג | ברל כצנלסון |
  | |
שרה שמוקלר (1889[1] בוברויסק – 6 במאי 1919, קבוצת כנרת) הייתה אחות ורוקחת, מאנשי העלייה השנייה. הייתה יד ימינו של ד"ר הלל יפה בזכרון יעקב וביסוד המעלה. עבדה בחקלאות בחוות כנרת ובדגניה. בת זוגו של ברל כצנלסון. נפטרה מקדחת בגיל 30. דמותה משמשת סמל לחלוצות התקופה.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שרה נולדה בבוברויסק לזאב ונחמה שמוקלר. סיימה בהצטיינות את הגימנסיה המקומית. בתקופה בה גרה בבוברויסק הכירה והתחברה לשניים שהיו שותפים להמשך דרכה: ברל כצנלסון (ששרה הייתה לחניכתו) ולאה מירון. היא עברה ללמוד רוקחות בבית-הספר לאחיות בקייב, אותו סיימה בהצטיינות. עם סיום הלימודים עברה לעבוד כחובשת בזמסטבה של פלך סמרה ברוסיה הלבנה, במשך שנתיים.
ב-1913 עלתה ארצה במסגרת העלייה השנייה כדי להרחיב את ידיעותיה בתחום מחלות בארץ[2]. בארץ הצטרפה לבית החולים של ד"ר הלל יפה בזכרון יעקב[3], והפכה ליד ימינו במלחמתו בקדחת.
ב-1915 נסחפה ברוח החלוצית, עזבה את בית החולים והצטרפה לחלוצים שישבו בדגניה א', ולאחר מכן עברה לחוות כנרת. בחווה הצטרפה שרה לחבורתו של בן-ציון ישראלי כחלק מ"חבורת בוברויסק"[4] (או "חבורת החברות"[5]), ועבדה בגינת הירק ובמטבח, ובמקביל ניצלה את ידיעותיה הרפואיות כדי לטפל בחבריה ובפועלים שהתגוררו לחוף הכנרת. אך שרה לא הייתה מחוסנת, וגם היא חלתה.
באותה שנה התכנסה ביישוב ועידת פועלות, ושרה נבחרה לוועד הפועלות, יחד עם חיותה בוסל ורחל כצנלסון. במסגרת זו היא הביאה את מחאתן של החלוצות כנגד אפלייתן לרעה בקבוצות ונגד היעדר שותפות אמת בינן לבין הפועלים. הן תבעו את זכותן להשתתפות שווה בעבודות המשק ובענייני הציבור.
במהלך מלחמת העולם הראשונה פרצה מגפת טיפוס הבהרות ביסוד המעלה וד"ר הלל יפה, שנשלח ליישוב, הזעיק את שרה לעזרתו, והיא עזבה את חוות כנרת ועלתה לגור ביסוד המעלה. לאחר שהתגברו על מחלת הטיפוס פרצה ביישוב מחלת הקדחת הצהובה, ושרה נרתמה שוב לעזור לחולים. אך לרוע מזלה חלתה גם היא בקדחת. ב-3 במאי 1919 החמיר מצבה, והיא נלקחה לבית החולים רוטשילד בצפת, שם קדחה במשך שלושה ימים, וב-6 במאי נפטרה כשחברתה הטובה, לאה מירון, סועדת אותה. ברל כצנלסון, שהוזעק גם הוא, הגיע לבית החולים יום לפני שנפטרה, כאשר כבר הייתה נטולת הכרה.[6] שרה הובאה לקבורה בבית הקברות של קבוצת כנרת, ורבים מחבריה השתתפו בהלוויה וספדו לה. ד"ר הלל יפה ספד לה בהלוויה:
היא נפלה על שדה המערכה לא כחייל, מונע מרצון הממונה עליו, לא כסחופה באיזה זרם של התלהבות חולפת, כי אם הקרב הקריבה את עצמה מתוך רצון והכרה ברורה, מתוך אימוץ לב קר ובפשטות של כבוד.
הקשר עם ברל כצנלסון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת בה חייתה שרה בחוות כנרת שהו על שפת הכנרת מספר רב של מחוסרי עבודה[7] וביניהם היה גם ברל כצנלסון. החווה ודגניה השתדלו לרתום לעבודה את אותם מחוסרי עבודה, וכך נקלט ברל בגן הירק של החווה. זה היה הזמן בו ניצתה האהבה בין שרה וברל, וכשרצו להתייחד הסכימה לאה מירון לפנות להם את החדר המשותף לה ולשרה.[8]
בין כסלו לסוף אדר תרע"ט, מיעטו ברל ושרה להיפגש, כשהיא ממשיכה לגור ביסוד המעלה וברל גר ביפו. הפעם האחרונה שהתראו הייתה בפסח תרע"ט (1919) ביסוד המעלה, לשם הגיע ברל במהלך חופשה שקיבל בזמן שירותו בגדודים העבריים.[9] נטען כי השניים החליטו להינשא בל"ג בעומר אותה שנה, אולם לדברי אניטה שפירא, הביוגרפית של ברל כצנלסון, "גרסה זו מעוררת פיקפוק". זמן קצר לאחר שובו של ברל לגדוד, חלתה שרה בקדחת צהובה ונפטרה. המשתתפים בהלווייתה תיארו את יגונו הרב של ברל שהביאוהו לבכי ולירידה לבור הקבר על מנת להיפרד מאהובתו.[9] קיימת מחלוקת האם שרה הייתה בהריון כשנפטרה.[10][11] לדברי אניטה שפירא, הייתה זו רק שמועה שמקורה היה כנראה המורה פתחיה לבטוב, איש סודה של שרה ביסוד המעלה, "אך היא לא נתמכה בשום מקור נוסף". היחסים בין שרה וברל נמשכו 15 שנה.[6] כשנפטר ברל, הסכימה בת זוגו וחברתה של שרה, לאה מירון, שייקבר ליד שרה, מתוך הבנה שהייתה אהבתו הגדולה.
מורשתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מותה הפכה שרה לסמל בעיני בני דורה. היו אלו מכלול תכונותיה המיוחדות שהפכו אותה לכזו (אהבת אדם, טוב-לב, אמונה עמוקה ביעודה בחיים, מסירות לחולים, הבנת נפש הזולת, חברות, רצינות, ענווה, אינטליגנציה, חריצות ומעורבות חברתית).
לזכרה נבנה בית ההבראה "ארזה" במוצא.[12][13]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שמעון קושניר, אנשי נבו : פרקי עלילה של אנשי העלייה השניה, הוצאת עם עובד, 1968
- הלל יפה, דור מעפילים: זכרונות, מכתבים, יומן, הוצאת הספרייה הציונית, 1971
- אניטה שפירא, ברל: ביוגרפיה, הוצאת עם עובד, 1980
- מוקי צור, לחופי ירדן וכנרת, הוצאת אריאל, 1998
- אליעזר שוחט וברכה חבס, ספר העלייה השנייה, הוצאת עם עובד, 1947, עמודים 724-725 (דברי הלל יפה)
- ד"ר הלל יפה, שרה שמוקלר (מתוך ספר העלייה השנייה, בעריכת ברכה חבס ואליעזר שוחט, הוצאת עם עובד, 1947, עמודים 724-725)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שרה שמוקלר, מצבות מדברות, עודד ישראלי
- שרה שמוקלר, אתר קבוצת כנרת
- שיעור מולדת: סוד אהבתה של שרה שמוקלר, אתר הקיבוצים, איתמר לוי
- סיפורי נשים במושבה - שרה שמוקלר, אתר אחוזת דוברובין - יסוד המעלה
- פ. לב טוב, מכתב למערכת - הגעת שרה שמוקלר ארצה, דבר, 10 באוגוסט 1951
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שפירא, חלק א, עמ' 159: "אור ליום שלישי, ו' אייר תרע"ט, נפטרה. כבת שלושים הייתה במותה".
לעומת זאת, בדף שרה שמוקלר, באתר קבוצת כנרת כתוב: "01/06/1894 תרנ"ד". - ^ יחד איתה עלו עוד שתי בוגרות בית הספר לאחיות בקייב: הניה יבנאלי (אשתו של שמואל יבנאלי) ויוכבד רבינוביץ' (אשתו של יוסף רבינוביץ').
- ^ שפירא, חלק א, עמ' 94.
- ^ חלוצות נוספות בקבוצה היו לאה מירון, בלומה סלוצקין (אחותה של לאה ואשתו של אליעזר משה סלוצקין), בתיה ברנר (אחותו של יוסף חיים ברנר), חנה כצנלסון (אחותו של ברל), רחל כצנלסון (אשתו של זלמן שזר) ובתיה שיין (אשתו של אליעזר שיין).
- ^ שפירא, חלק א, עמ' 97.
- ^ 1 2 שפירא, חלק א, עמ' 159.
- ^ חלקם הגדול של אותם מחוסרי עבודה גורשו על ידי הטורקים ממרכז הארץ בתקופת מלחמת העולם הראשונה
- ^ שפירא, חלק א, עמ' 109.
- ^ 1 2 שפירא, חלק א, עמ' 157–158.
- ^ טעות נשיאותית - על הריונה של שרה שמוקלר, האתר של איתמר לוי, דף מידע 23; רכילות בצמרת - על הריונה של שרה שמוקלר, האתר של איתמר לוי, דף מידע 61
- ^ שרה סיפרה על הריונה לחברתה לאה מירון[דרוש מקור]
- ^ שפירא, חלק ב, עמ' 414.
- ^ היה זה ברל כצנלסון שיזם את הקמת בית ההבראה כדי להנציח את זכרה של שרה[דרוש מקור]