ארזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מוצא
"הבית הלבן"

אַרְזָה או בשמו המלא ארזה - בית הבראה לחלוצים, הוא מתחם שבו פעל בית הבראה, המצוי באזור מוצא על כביש שבע האחיות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתו של המתחם - ארז הרצל[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ראשיתו של מתחם ארזה ניתן לזהות עוד בסוף 1898, אז הגיעו למקום בנימין זאב הרצל ודוד וולפסון ונטעו בו עצים (הרצל נטע ארז ווולפסון נטע דקל). הרצל הגיע לאזור מוצא (לאחר סיום פגישתו עם הקיסר וילהלם השני בירושלים) בעקבות הצעתו של שמואל ברוזה, מחקלאי המושבה. הרצל מתאר את האירועים ביומנו:[1]

בשלוש וחצי נסעתי עם וולפסון ובודנהיימר והמתיישב ברוזה אל המושבה יפת הנוף אך הענייה עדיין מאוד מוצא, שם החל הצעיר האמיץ הזה [ברוזה], לפני ארבע או חמש שנים, לעבד את הקרקע הנידחת והנוקשה הזאת [...] הנסיעה מירושלים למוצא בדרך הציורית הזאת, המזכירה קצת את הפירינאי, חלפה בקלות [...] במוצא, על חלקתו של ברוזה, על צלע הגבעה, נטעתי ארז צעיר. וולפסון נטע דקל קטן. ערבים אחדים סייעו לנו, וגם המתיישבים ברוזה וכץ. שבנו לירושלים בחשכת הליל

באופן מקרי העץ, שניטע כסמל לחידוש ההתיישבות היהודית באזורי יהודה, ניטע בדיוק בתאריך שבו פורסמה לימים הצהרת בלפור (2 בנובמבר). הארז שניטע באותו יום קיבל בספרות ובעיתונות את השם "ארז הרצל". המקום הפך לסוג של אנדרטה וחקלאי מוצא שמרו עליו. באוגוסט 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, נפגע האתר והעצים נפגעו קשות, ככל הנראה כתוצאה מפגיעה של ערביי הכפרים השכנים. לימים טענה סועאד אל-חוסייני, בתו של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, שאביה היה זה שגדע את הארז, כאשר למד בנערותו לרכוב על סוסים בשדות המשפחה בקולוניא, והוא וחבריו, האחים ראג'ב ורושדי אלאימאם, החליטו לבטא את איבתם לציונות באמצעות גדיעת העץ.[2]

הניסיונות לשקם את העצים עלו בתוהו. לבסוף, כמה ימים לאחר ט"ו בשבט 1920, נטעו במקום אנשי הוועד הלאומי (בנוכחות הרברט סמואל) כמה עצי אורן ירושלים. מאוחר יותר ניטעו עצים נוספים בסביבה והצליחו לשקם את הדקל שנטע וולפסון. גדם הארז שנטע הרצל שוּמר מאוחר יותר בתוך קופסת זכוכית במקום. על אף שהמסורת על העץ שנטע הרצל התקבעה על ארז ואף העניקה למתחם את שמו ככל הנראה, בדיקה בוטנית[3] מוכיחה כי הרצל נטע למעשה ברוש. כך או אחרת, את מסורת נטיעת העצים במקום העביר הרצל הלאה לראשוני נשיאי מדינת ישראל שנטעו כל אחד בתורו עץ במתחם. כיום מצויים בו העצים ששתלו יצחק בן צבי (ברוש), זלמן שזר (ברוש), אפרים קציר (ברוש), יצחק נבון (ארז) וחיים הרצוג (ארז).

הקמתו של בית ההבראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1923 הונחה אבן פינה להקמת בית הבראה במתחם, בצמידות לאתר שבו ניטעו שלוש שנים קודם לכן האורנים. מדובר היה בגלגולו של רעיון שהעלה עוד הרצל. שטחו של בית ההבראה הוקצה ב-1904 והקמתו עברה להסתדרות הכללית בסוף 1920. בית ההבראה פתח את שעריו לציבור הרחב ב-1924 ובו כשישים מיטות. בית ההבראה נקרא על שם שרה שמוקלר, חלוצה ואחות רחמניה שנפטרה בשנת 1919 מקדחת. דוד רמז הציע לקרוא למקום "ארזו" על שם ארזו של הרצל אם כי בהמשך הלכה ותפסה המקבילה הנקבית שהתקבלה לבסוף - "ארזה". המנהל הראשון של "ארזה" היה הד"ר אברהם רוזנטל, (1924-1938).

בתחילה שימש המבנה בעיקר לטיפול בבעיות במערכת העיכול והוא שימש כמוסד רפואי של ממש. עם הזמן החלה הפעילות במקום להיות יותר ויותר אינטנסיבית. בשנות השלושים של המאה העשרים, נקלעה ההנהלה למשבר כלכלי, בעקבות כך עבר בית ההבראה למתכונת פעילות חלקית כאשר הוא פועל רק מספר חודשים בשנה ונשקלה החכרתו ל"ליגה למלחמה בשחפת", דבר שלא יצא לבסוף אל הפועל.

פעילות המתחם בשנות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלוף השנים התבסס בית ההבראה כמוסד מוכר והתחזק כלכלית. בתחילת מלחמת העצמאות ספג המתחם, שהיה בלב סביבה עוינת, הפגזות מכוחות חזית ההצלה של קאוקגי, פונה והפך למפקדה צבאית של הכוחות שנלחמו באזור ובעיקר של גדוד "בית חורון". עדויות שונות מצביעות על כך שבעת פינוי המתחם לקחו איתם תושבי מוצא גם את "ארז הרצל" מחשש שייפול בידי הערבים. לאחר ארבעה חודשים, עם סיום הקרבות באזור, שוקם בית ההבראה על ידי אריה סגל וחזר לפעילות מלאה.

בתחילה נשא המקום אופי אריסטוקרטי והפך לאתר נופש מלון ידוע לאליטה הישראלית המתהווה. בשמו של המקום נקשרו גם אגדות על שייח'ים עשירים מחצי האי ערב שהגיעו אליו על מנת להתבשם מהאוויר ומהנופים. בהמשך גדל מספר החדרים במקום והוא איבד מהאריסטוקרטיות שלו. בשנות השמונים הוסב המתחם למרכז כנסים והשתלמויות.

המתחם כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזית המבנה הראשי בתכנון יוסף ברלין כיום, 3/10

בשנות התשעים, עם הפרטת נכסיה של ההסתדרות ומכירת חברת הכשרת היישוב שהייתה אחראית על המתחם, גווע המקום סופית ובהדרגה החלו להתהוות תוכניות נדל"ניות בשטח זה. בעקבות עתירה לבית המשפט נאסרה הפגיעה בגינת הרצל, בניין המנהלה, המבנה הראשי וחלקת נשיאי ישראל. בשאר השטח אמורות להיבנות כ-220 יחידות דיור במגדל בן 68 קומות. נכון ל-2011, המתחם נטוש ומגודר, מלבד בקתת שומר ומשרד אדריכלים. הבניינים ההיסטוריים, ובהם גם הבניינים שהוכרזו כראויים לשימור, בתהליכי התבלות מתקדמים. המקום עומד עזוב ומפוזר בו זבל רב. על פי טענות שהועלו על ידי ותיקי המקום בזמן האחרון נגדעים גם העצים ששתלו במקום נשיאי ישראל. אנשי שימור אתרים מתלוננים על ההזנחה הרבה, גם באתרים המיועדים לשימור. טענה אחרת שעלתה היא על העובדה שהחלטת השימור היא על נקודות ספציפיות אך איננה משמרת את המתחם בכלליותו ובכך זה מאבד את אופיו.

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

את המבנה הראשון, הראשי, שקרוי גם "הבית הלבן" עיצב האדריכל יוסף ברלין בסגנון נאו-קלאסי. חזית המבנה דמתה לסגנון שהיה מקובל בירושלים באותה תקופה. על הסגנון הנאו-קלאסי הוסיף ברלין מעטה מודרני. את הבניין מעטרים עמודים דוריים, בכל אחת מן הקומות בולטת אכסדרת עמודים עגולה. אופיו הייחודי של בניין זה הביא להכרזתו כ"מבנה לשימור".

את מבנה המנהלה שניבנה ב-1930, עיצבו בסגנון הבאוהאוס, נקי מעיטורים וממונומנטליות. מבנה זה מהווה מבחינות רבות ניגוד למבנה הראשי שביקש לבטא באופן סמלי את הקשר בין העבר לעתיד המקום. במתחם כולו ניטעו עצי ארז רבים (כדי להצדיק את שמו) ונחפרה בריכת שחייה.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ירושלים - 2.11.1898
  2. ^ הלל כהן, תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, עמ' 276, הוצאת כתר, 2013 (על פי ביוגרפיה על אמין אלחוסייני מאת תיסיר ג'בארה מאוניברסיטת א-נג'אח, סמאחת מפתי פלסטין, 1995).
  3. ^ גדעון ביגר, נילי ליפשיץ, "עץ הרצל – ברוש או ארז", "טבע וארץ" תמוז-אב תשנ"ב. יולי 1992. חוברת מס' 250.