אילנד ענק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgאילנד ענק
אילנד ענק מערבי
מצב שימור

מצב שימור: ללא חשש (LC)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששconservation status: least concern
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: פריים
תת־משפחה: פרים
שבט: סלילני קרניים
סוג: אילנד
מין: אילנד ענק
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Taurotragus derbianus
תחום תפוצה
תפוצת תתי-המין

██ אילנד ענק מערבי

██ אילנד ענק מזרחי

אילנד ענק (שם מדעי: Taurotragus derbianus), הידוע גם כאילנד לורד דרבי או כקאנה ענקית, הוא מין פרסתן מעלה גרה גדול החי באפריקה. האילנד הענק מסווג בתת-משפחת הפרים בשבט סלילני הקרניים ובסוג אילנד, והוא תואר לראשונה בשנת 1847 על ידי ג'ון אדוארד גריי. האילנד הענק הוא מין האנטילופה הגדולה בעולם, ואחת מהאנטילופות הפופולריות ביותר בקרב ציידים-חובבנים.

כיתר הפריים, האילנד הענק צמחוני וניזון מעשבים, עלים וענפים. בניגוד לאנטילופות אחרות, אילנדים אלה חיים בעדרים קטנים בהיקף של 25-15 פרטים ומורכבים בעיקר מנקבות, בעוד שזכרים נוטים לחיות בגפם. האילנדים הענקיים אינם טריטוריאליים, והם מבלים את מרבית זמנם בשטחים קבועים. הם בעלי חיים ערניים וזהירים, מה שמקשה להתקרב ולהתבונן בהם. הם יכולים לרוץ במהירות של עד 70 ק"מ לשעה ולהשתמש במהירות זו כהגנה מפני טורפים. הרבייה מתרחשת כל שנה אך בעיקר בעונת הגשמים. הם מאכלסים בעיקר סוואנות רחבות עלים, יערות וקרחות יער.

אנטילופות אלה נפוצים באופן ודאי במדינות: קמרון, הרפובליקה המרכז אפריקאית, צ'אד, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, גינאה, מאלי, סנגל, ודרום סודאן, ובעלי נוכחות מוטלת בספק בניגריה, גינאה ביסאו ואוגנדה. הם נכחדו בוודאות מגמביה, גאנה, חוף השנהב וטוגו. תתי-המין רשומים בסטטוסי שימור שונים על ידי IUCN.

אטימולוגיה, טקסונומיה וגנטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האילנד הענק תואר לראשונה בשנת 1847 על ידי ג'ון אדוארד גריי - זואולוג בריטי, שכינה אותה "Boselaphus derbianus" (שם שלאחר מכן הודבק לנילגאי). באותו זמן, שמו הנפוץ היה "אילנד שחור צוואר" ו"ג'ינג'י-גאנגה". מאוחר יותר קיבל את שמו המדעי הנוכחי -"Taurotragus derbianus" הנגזר משלוש מילים: "Tauros" (פר), "tragos" (תיש) ו-"derbianus". "טאורוס" הוא שם יווני לפר או שור ומתייחס לגודלו של האילנד; "טראגוס" = תיש ביוונית, ומתייחס לקצוות שיער שגדלות באוזן האילנד ומזכירות זקן תיש. "דרביאנוס" פירושו בלטינית "שייכת לדרבי" - על שמו של אדוארד סמית-סטנלי, לורד דרבי ונשיא האגודה הזואולוגית בלונדון (כנ"ל לגבי שמו הנוסף "אילנד לורד דרבי"); היה זה הודות למאמצים שעשה ב-1835 על מנת שהאילנד יובא לראשונה לאנגליה. לורד דרבי התבקש על ידי הבוטנאי הבריטי ג'וזף בורק להביא בעלי חיים אפריקנים לגן חיות; לאחר מאמצים רבים הובאו לאנגליה על ידו האילנדים הראשונים שנחשבו בתחילה כאילנדים מצויים, ומאוחר יותר זוהו כאילנדים ענקיים.
"אילנד" הוא כינוי הולנדי לאייל קורא, והוא הושאל גם לאנטילופות אלה על ידי המתיישבים ההולנדים באפריקה בשל ממדי גופם שהזכירו את האייל שהיה מוכר להם באירופה; בניגוד למשמעות הרווחת, הכינוי "ענק" מתייחס דווקא לקרניו הגדולות ולא בשל זה שהינו האנטילופה הגדולה ביותר.


האילנד הענק ממוקם בשבט סלילני קרניים (Tragelaphini) שבתת-משפחת הפרים (Bovinae). למרות שסיווגו המוכר הוא בסוג אילנד יחד עם האילנד המצוי (Taurotragus orux), ישנם טקסונומיות המחשיבות אותו לחלק מהסוג קודו (Tragelaphus) על בסיס פילוגנטיקה מולקולרי. עם זאת הדעה הרווחת היא שהאילנדים הם סוג נפרד כיון שהם נבדלים מהקודואים במספר מאפיינים: גופם עבה ורחב יותר, צווארם רחב וקצר יחסית, זנבם ארוך, קרניהם אינן מסתלסלות, ויש להם דמיון מסוים למיני הבקר. האילנד הענק והמצוי נחשבים כיום לשני מינים, אך חוקרים מסוימים (בעיקר בעבר) החשיבו אותם למין אחד.
לאילנד הענק שני תתי-מין מוכרים:

לזכרי האילנד הענק יש 31 כרומוזומים, ולנקבות 32. במחקר פילוגנטיקה של סלילני הקרניים נמצאה טרנסלוקציה כרומוזומלית (דמיון כרומוזומים) המכונה טרנסלוקציה רוברטסונית בין בקר הבית (Bos Taurus) וכל המינים בשבט סלילני הקרניים הכוללים את: האילנד הענק, אילנד מצוי (Taurotragus orux), קודו גמלוני (Tragelaphus strepsiceros), קודו זוטר (Tragelaphus imberbis), קודו ההרים (Tragelaphus buxtoni), קודו ניאלה (Tragelaphus angasii), קודו הביצות (Tragelaphus spekei), קודו משורטט (Tragelaphus scriptus) ובונגו (Tragelaphus eurycerus), כך שרבייה ביניהם אפשרית.
מזיווג מקרי בין אילנד זכר לנקבת קודו גמלוני יצאו וולדות זכרים עקרים, אך למרות זאת הם הפגינו התנהגות גברית. מחקר של הכרומוזומים שלהם הראה כי כרומוזום מספר-1, 3, 5, 9 ו-11 נבדל מהקריוטיפ של ההורים. התכונות הבולטות שלהם היו אוזניים מחודדות כמו של האילנד, והם התרחבו קצת בדומה לקודו. זנבם היה חצי מאורכו של האילנד וציצת השיער בסופו הייתה כשל קודו.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקריב ראש של זכר האילנד הענק. ניתן להבחין בקרניו הגדולות דמויות -"V".

האילנד הענק מתאפיין בזוג קרניים ספיראליות ענקיות בצורת האות "V", שמהם בא שמו. מיקומם הוא מעל העיניים וסמוך לאוזניים, כאשר בבסיסן הן סמוכות אחת לשנייה וככל שהקרן צומחת הן מתרחקות; בקצוות הקרניים למשל, המרחק ביניהן עשוי לעלות על מטר אצל זכרים גדולים. בניגוד למבט ראשוני, הקרניים דמיות-הבורג של האילנד אינן מסתלסלות כקרני הקודו גמלוני, אך הצמיחה הסיבובית שלהן גורמת להן להיראות כך. כאשר הקרניים של עגלי האילנד מתחילות לצמוח, בולט בתחילה החוד של הקרן, ולאחר כשנתיים מתחילה הצמיחה הסיבובית של הקרן.
הקרניים צומחות באלכסון אחרונית ולהם שלושה מבנים אופיינים: 1. הקרניים צומחות באלכסון ישר - נפוץ אצל הנקבות בלבד. 2. הקרניים צומחות באלכסון ומתכופפות מעט קדמית (כקרני צבי סוף) או באופן ניכר אחורנית (כקרני ראם) - נפוץ הן אצל הזכרים והן אצל הנקבות. 3. הקרניים צומחות באלכסון לצדדים ובסופם יוצאים שפיצים גדולים לכיוון מעלה - נפוץ אצל זכרים גדולים בלבד. בעזרת הקרניים ניתן לקבוע בקלות עם האילנד זכר או נקבה: קרני הנקבה דקות וקטנות יותר, וקרני הזכר עבות מאוד וארוכות; כמו כן אצל שני המינים חודי הקרניים ארוכים מאוד, אולם בעוד שאצל הנקבה הם דקים וישרים, אצל הזכר הם עבים יותר וצמיחתם היא לכיוון הצדדים ומעלה בצורה קיצונית, הגורמת להם להיראות כסיעוף של הקרן או כצבתות סרטן.
הצמיחה הסיבובית של קרני האילנד הענק יוצרת טבעות גדולות לאורכם עד תחילת חודי הקרניים; על פי רוב יש 4-3 טבעות ובמקרים מסוימים הן עלולות לעלות על 6 - בעיקר כשהאילנד מזדקן. מלבד הטבעות יש גם חריצים קטנים עד תחילת החוד, ובמקרים רבים הקרן חלקה לגמרי. צבע הקרניים נע בין חום אפרפר ל-אפור בהיר\כסוף\כהה, או שחור כחלחל.

הפרווה של האילנד הענק קצרה למדי, מורכבת משערות דקות, ועלולה להיות עבה יותר באזור הצוואר. צבע הפרווה נע בין חום צהבהב\כתמתם בהיר לחום אדמדם כהה-ערמוני, ובעוד שהרגליים והחלקים האחוריים והתחתוניים של הגוף נוטים לצהבהב בהיר, אלו שקרובים לכתפיים נוטים דווקא להתכהות. על פי רוב, לנקבות צבע הפרווה בהיר ואחיד, לעומת הזכרים שמתכהים מאוד באזור הכתפיים, ופרוותם באופן כללי מתכהה יותר עם הגיל.
בפלג הגוף העליון יש לאילנדים 15-8 פסים לבנים בולטים, היורדים במאונך מהרעמה שבגב לבטן; הפסים משתרעים בדרך כלל מתחילת הזנב עד הכתפיים, ולעתים יש פסים נוספים לאחר הכתף שצבעם דהוי על פי רוב. במאפיינים אלה ההבדלים בין תתי-המין אינם רבים; תת-המין המערבי קטן יותר, מתאפיין ב-15 פסים בגוף, וצבע פרוותו נוטה לצהבהב חולי, ואילו תת-המין המזרחי גדול יותר, פרוותו נוטה לצבע אדמדם, ולו 12 פסים על הגוף בדרך כלל.
לאורך שדרתו של האילנד, ישנה רעמה שחורה קצרה המשתרעת החל מהזנב עד לאוזניים, ובולטת במיוחד על הכתפיים; הרעמה הכהה מפוספסת בלבן על ידי הפסים, והשערות סומרות בעיקר באזור הכתפיים.

תתי-המין של האילנד הענק
אילנד ענק מזרחי
אילנד ענק מערבי
למעלה: אילנד ענק מזרחי. למטה אילנד ענק מערבי.


בדומה למיני הבקר כדוגמת הקופראי או הבנטנג, לאילנדים דלדול עור גדול מאוד וייחודי היורד מהצוואר ותלוי מהלוע עד החזה - דבר יוצא דופן אצל האנטילופות. ביחס לשאר הגוף הפרווה שלו עבה מאוד, ולאורכו ישנה רעמה קצרצרה בצבע שחור. ישנם הסבורים כי הוא משמש לאיבוד חום מהגוף.
צווארו העבה של האילנד בצבע שחור בולט, ומשום כך הוא נקרא גם אילנד שחור צוואר. באזורים הסמוכים ללחי צבע הצוואר משתנה לאפרפר בהיר עד לבן, וניגודיות זו משתקפת גם בצבעי כפל העור: בחלקים התחתונים - שחור חזק, ובעליונים לבן. בתחילת הצוואר ישנו חצי פס לבן עבה שמפריד בין הצבע האדמדם של הגוף לשחור של הצוואר, מה שבשילוב עם הצוואר והכפלי עור נראה כסינר גדול. בעוד שלזכרים מבוגרים הצוואר כהה ביותר, לזכרים צעירים ולנקבות צבעו של הצוואר דהוי, ובמקרים רבים יש להם במקומם רק פס לבן וכתם שחור.
כשאר סלילני הקרניים, גם פניו של האילנד רב-גונים ולהם סימונים שונים. המצח ובין הקרניים בצבע אדמדם ערמוני כהה, וממנו נמשך לאורך החוטם כתם שחור גדול הכולל גם את האף. לעומת זאת הלחי בצבע אפרפר\כתמתם בהיר, וסביב השפתיים ומעל העיניים לבן. בדומה לקודואים גם לאילנד הענק יש לאורך קו הלסת פס לבן או שני עיגולים לבנים, ומכל עין יוצא חצי פס לבן דק הנעצר בכתם השחור של החוטם. פנים האוזניים מורכב משערות לבנות רכות, ומחוצה להם ישנם פסים וכתמים שחורים, וכתם נוסף לבן בצד התחתון החיצוני.
השילוב של השחור והלבן ניכר גם בעוד מקומות: תחתית הבטן לבנה, ובמרכזה עובר פס שחור עבה. צידם הפנימי של הרגליים לבן, ועל כל קרסול יש כתם או פס שחור עבה הבולט בעת ההליכה. צידו החיצוני של הזנב חום, צידו הפנימי לבן, והוא מסתיים בציצת שערות שחורה וגדולה כשל בקר.

כפי שמצופה מהאנטילופה הגדולה בעולם, ממדי גופו של האילנד גדולים ביותר והוא גבוה אף יותר ממיני בקר כדוגמת הבנטנג, תאו הפיליפינים ותאו אפריקני, והרביעי בגודלו לאחר הגאור הביזון והתאו האסייתי במשפחת הפריים כולה. גם במשקל הוא עוקף את מרביתם, אם כי הם חורגים לעתים קרובות בהרבה ממשקלם הרגיל. גופו של האילנד הענק ארוך ורחב, צווארו קצר ורחב, וראשו ארוך וקטן יחסית. אוזניו גדולות ורחבות ודומות מאוד לאוזני הקודו, שלא כמו האוזניים הצרות של קרובו המצוי; כמו כן עיניו ואפו גדולים, וצבעם שחור-כחלחל. זנבו ארוך למדי ורגליו דקות יחסית לגופו, אולם הן עבות מאוד בהשוואה לאנטילופות אחרות. פרסותיו גדולות ואפורות, ומעליהם עיגולים לבנים המוקפים בכתם שחור גדול.

למרות שהאילנד הענק מפגין דו-צורתיות זוויגית מובהקת, אין זה מוכרח להיות בולט. מעבר לכך שהזכרים גדולים וכבדים בצורה ניכרת מהנקבות, הם נבדלים גם בקרניים גדולות ועבות יותר ובעלות מבנה שונה; צבע הפרווה שלהם כהה יותר מהנקבות; צווארם של הזכרים עבה יותר, והסינר השחור בצוואר כהה יותר אצלם לעומת הנקבות; כפלי העור של הזכר גדולים וארוכים יותר משל הנקבות. סימוני הפנים של הזכר בולטים יותר משל הנקבות.
מידות הגוף של האילנד הענק:
גובהו בכתפיים: 183-150 ס"מ; במקרים נדירים עד 200 ס"מ.
אורך ראשו וגופו של הזכר: 345-240 ס"מ.
אורך ראשה וגופה של הנקבה: 290-210 ס"מ.
אורך קרני הזכר: כ-123 ס"מ.
אורך קרני הנקבה: כ-69 ס"מ.
אורך הזנב (לשני המינים): 90-78 ס"מ.
משקל הזכר: 1,000-400 ק"ג.
משקל הנקבה: 600-300 ק"ג.

אילנד מצוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוף אופייני לבית גידולו של האילנד הענק בסנגל.

האילנד המצוי (Taurotragus orux), זהה בממדי גופו לאילנד הענק וקטן ממנו אך במקצת. לעומת זאת הוא נבדל ממנו במגוון דברים: קרניו קטנות באופן ניכר וצמיחתם גם אצל הזכרים ישרה למדי. צבע גופו נוטה לצהבהב אחיד, והפסים שעל גבו דהויים ונוטים להעלם בבגרותו. צבע גופם של זכרים מבוגרים הופך לאפרפר-כחלחל, ולאורך המצח יש להם משטח של שער סבוך כהה. צווארו אפרפר, ולא שחור. כפלי העור שלו דלילים בשיער ואפורים, ואוזניו צרות יותר. רגליו קצרות במעט, ואין עליהם סימונים רבים. האילנד המצוי נפוץ יותר מעמיתו, ותפוצתו משתרעת החל מאתיופיה ודרום סודאן עד דרום אפריקה.

תפוצה ובית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

האילנד הענק נפוץ במרכז ומערב אפריקה. בעבר, תפוצתו השתרעה לכל אורך חגורת ה"סוואנות הסודאניות" ו"סוואנות גינאה" המפרידות בין הסאהל ליערות הגשם הטרופיים - מהנילוס בדרום סודאן במזרח ועד סנגל במערב. כיום הוא נכחד משטחים גדולים מתחומי מחייתו, ותפוצתו מתחלקת לשני חלקים: חלק הארי של תפוצתו מאוכלס על ידי תת-המין המזרחי, ומשתרע על פני מזרח דרום סודאן, דרום מזרח סודאן, צפון הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מחצית משטחה של הרפובליקה המרכז אפריקאית ודרום מזרח צ'אד; אוכלוסייה נוספת נמצאת בצפונה של קמרון, ודרום מערב צ'אד. נוכחותו של תת-מין זה מוטלת בספק בצפון ניגריה ואוגנדה. החלק הקטן יותר מאוכלס על ידי תת-המין המערבי ומשתרע על פני דרום מזרח סנגל, צפון גיניאה ודרום מאלי, ובעבר גם בדרום בורקינה פאסו, מזרח גמביה, וצפון חוף השנהב, גאנה וטוגו; הנוכחות שלו בגינאה ביסאו אינה וודאית.

בית גידולו של האילנד הענק הוא בעיקר ה"סוואנות הסודאניות" ו"סוואנות גינאה" המהוות שילוב בין סוואנה יבשה לגשומה, חורשות ויערות דלילים, וקרחות יער הסמוכות לאזורים הרריים או סלעיים. הזיאולוג וסופר המדע ג'ונתן קינגדון טען כי האילנד הענק מצוי רק ביערות של עצי "איסוברליניה-דוקה" ("Isoberlinia doka", עץ אפריקני ממשפחת הקסאלפיניים), אך מחקרים שנעשו לאחרונה הוכיחו כי הם מאכלסים גם יערות עם עצים של מיני ההדסאים. כמו כן הם מצויים במידה פחותה בשולי הסאהל (- סוואנת שיחים דוקרניים), יערות גשם טרופיים, נהרות (ניז'ר, גמביה, שרי, והנילוס), אזורים מדבריים צחיחים-למחצה וכרי דשא הררים בגבהים של 1,400-200 מטר מעל פני הים. הטמפרטורות באזורי תפוצתו בסביבות 30-20 מעלות צלזיוס לאורך השנה, וכמות המשקעים הממוצעת בהם היא 2,000-500 מילימטר לשנה.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכר ונקבה בסנגל.
עגל של אילנד ענק.

האילנד הענק פעיל בעיקר בשעות הלילה, אך למרות זאת הוא נצפה תדיר גם ביום. רוב הזמן הוא נמצא בשטח קבוע המשתרע על פני מספר רב של קילומטרים, שבו הוא אוכל, שותה ונח. לאילנדים יש דפוסי נדידה עונתיים, שבהם הם עוברים מאזורים דלילים בצמחייה ויבשים לאלו שעשירים בפלורה וגשומים. האילנדים הענקיים הינם בעלי חיים חברותיים, ופעילים בעיקר בעדרים של 25-15 פרטים ופעמים רבות עד 60. על פי רוב הם מתחלקים לעדרים של זכרים צעירים ומתבגרים, ונקבות עם צאצאיהן. הזכרים המבוגרים נוטים לחיות בגפם, ולעתים קרובות מצרפים מספר שעות בשבוע לעדרי הנקבות. בניגוד לעדרי הפרסתנים אחרים שבעונת הגשמים מתחלקים לקבוצות קטנות, עדרי האילנד נשארים ביחד גם בתקופות של שפע במזון, מה שמראה כי הם חברותיים מלכתחילה, ולכידותם אינה תלויה בגורמים אקולוגיים. במהלך השנה האילנדים אינם טריטוריאליים, ודי נדיר לצפות בזכרים אגרסיבים, אפילו בעונת הרבייה. בשעות החמות של היום, הן הפרטים והן העדרים נחים מתחת לאזורים מוצלים כגון עצים ושיחים עבותים. כבעלי חיים רבים, האילנדים הענקיים מבקרים באתרי ליקוק מינרלים כדוגמת מלח, והם משתמשים עם קרניהם הגדולות כדי לגרד ולהוציא גושי מינרלים מהאדמה.

האילנד הענק הוא בעל חיים עירני וזהיר מה שמקשה להתקרב אליו או לצודו. זכרים גדולים משמיעים בעת הליכתם "קליק" רם הנשמע למרחק של קילומטר, המגיע ככל הנראה מעצמות הפרקים, הפרסות או גידי הרגליים הקדמיות; "קליקים" אלה עוזרים להם לשמור על קשר ביניהם תוך כדי הליכה או ריצה, ומשמשים בעיקר להכרזת דומיננטיות. כאשר הם נמצאים בטווח ראיה אחד מהשני, הם משתמשים בתנועות האוזניים כמכשירי איתות. בדומה לטיגריס, פרוותו הצהבהבה והמפוספסת של האילנד מספקת לו הסוואה מצוינת בבית גידולו, המהווה פסיפס של שיחים עבותים, עשבים גבוהים ועצים. במקרה והאילנד יבחין באיום קרוב, הוא ייתן נביחות גרוניות עמוקות תוך כדי ריצה, ויחזור על קריאות האזהרה עד שכל העדר יהיה מודע לסכנה. האילנד הענק יכול לנוע בזריזות, מסוגל לרוץ במהירות של 70 ק"מ לשעה, ולמרות מבנה גופו הגדול והכבד הוא קופץ בקלות לגובה של 2.5-1.5 מטר ממצב עמידה. הטורפים העיקריים של האילנד הענק הם אריות, וצבועים מנוקדים, וככל הנראה גם נמרים אפריקנים. ברדלסים, וזאבים טלואים עלולים לטרוף עגלים. בשל גודלם של האילנדים הם יכולים לספק ארוחה טובה לטורפים, אך כדי להכניע אילנד בוגר נדרש מאמץ רב כך שבעיקר הלביאות הן אלו שמסוגלות להתמודד איתו. כאשר האילנד מותקף הוא יעדיף להימלט, ובמקרה שאין לו ברירה - לתקוף עם קרניו המסיביות. כמו כן גם הנקבות יגנו על העגלים מטורפים קטנים בעזרת קרניהן.

אילנד ענק אוכל מעצי שיטה.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Acacia greggii thorns.jpg Saba senegalensis 0002.jpg
Zizip maurit 110717-16070 Fl sntong.jpg Terminalia foliage.jpg
צמחים שונים הנאכלים על ידי האילנד הענק.

כמרבית הפריים האילנד הענק הינו בעל חיים צמחוני, הניזון משיחים, נבטים, זרעים, פרחים צמחי ושרכי מים, עשבי תיבול, צמחים חד-פסיגיים ודו-פסיגיים, עלים, וחלקים אחרים של צמחים. בעונה גשומה, הם נוטים לאכול עשבים, ובעונה היבשה הם יאכלו גם עשב גס ויבש אם אין צמחים אחרים בנמצא. תזונתם כוללת גם כמויות ניכרות של פירות כדוגמת מיני הפרונוס. לעתים קרובות הם משתמשים בקרניהם הגדולות והארוכות על מנת לשבור ענפים לאכילה. בשבי תזונתם כוללת בעיקר חציר ואספסת, וירקות כגון: גזר וחסה. נין לראותם רועים לצד פרסנים נוספים כתאו היער, קובוס שחור רגל, בובאל ג'קסון, ועוד.

מספר מחקרים שבחנו את תזונתו של האילנד הענק בחלק משמורות טבע בסנגל גילו כי הצמחים המועדפים עליו ביותר היו עצי שיטה, אזדרכת הודית ומינים שונים של הדסאים, פרפרניים, מימוסיים, הרדופיים, ותרמילים של קסאלפיניים. מחקר אחר בסודאן הראה כי האילנד הענק העדיף בעיקר את מיני הקסאלפניים, כיון שאלו היו הקטניות הנפוצות ביותר שם.
מחקרים בחלקים הדרומיים של תפוצתו הראו כי תזונתו של האילנד הענק המזרחי מורכבת מ-75% שיחים, ו- 25% דגניים. מניתוח היסטולוגי של צואת האילנד הענק המערבי בפארק הלאומי ניוקולו-קובה וב"שמורת הטבע באנדיה" עלה, כי נבטים של צמחים, שיחים, ועלים ופירות שונים הם המרכיבים העיקריים של תזונתו. מרכיבים אחרים שהופיעו בממדים קטנים כדוגמת גבעולי פרחים ועשבים, היו בדרך כלל מתחת ל-5% מנפח הצואה. הנבטים והעלווה היו בעיקר של מיני החלמיתיים, האשחריים, הצלפיים, והמלפיגאים, והפירות בעיקר של שיטה וגנציינאים. בשמורת באנדיה גם זוהו הבדלים בתזונה אצל אילנדים בני גילאים השונים. במרבית האזורים דווח כי בעונה היבשה תזונתו מתבססת כמעט באופן מוחלט על שיחים ועלים, ועשבים נצרכים בכמויות מזעריות, בניגוד לעונת הגשמים.

האילנדים אינם תלויים כל כך במים, אך הם מעדיפים מקומות עם מקורות מים זמינים. יש להם מספר תכונות המסייעות להם לשרוד במחסור במים, על ידי שמירה של כמות מספקת בגופם. כך למשל הם מאפשרים לטמפרטורת גופם לעלות במהלך היום מבלי להזיע, מה שחוסך מאוד בנוזלים; הגללים שלהם יבשים מאוד בהשוואה לבקר הבית. בשטחים צחיחים למחצה של הסאהל, הם מקבלים את המים הדרושים להם מהלחות של העשבים או מפירות של צמחים בשרניים כדוגמת מיני הסוקולנטים. דרך נוספת שבה הם מונעים התאיידות רבה היא על ידי מנוחה ביום ופעילות בלילה, כך שהם ממזערים את כמות המים הנדרשים כדי לקרר את עצמם.

רבייה ומחזור חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב בין זכרים.

הרבייה מתרחשת לאורך כל שנה, אבל כמו שאר האנטילופות - בעיקר בעונת הגשמים שבה יש שפע של מזון; עונת הרבייה עלולה להשתנות בין האזורים. בניגוד לאנטילופות רבות האילנדים הענקיים שקטים ורגועים גם בעונת הרבייה ובדרך כלל לא נצפים אצלם כלל ביטויים של עצבנות וזעם. הקרבות בין הזכרים הם בעיקר על מעמד הזכר הדומיננטי והשליט, וגם הזכר הדומיננטי אינו מגרש משטחו זכרים אחרים; הוא אף אנו מקים הרמון אלא מתרבה עם מספר נקבות בלבד. הקרבות של הזכרים כוללים התנגשות עם הקרניים בחוזקה, נעילת הקרניים, וניסיון לסובב את צווארם של יריביהם. קרניהם הענקיות עלולות לגרום לצלקות וחתכים גדולים, אך בדרך כלל הקרבות שלהם אינם קטלניים ביחס לאלו של סאיגות, האנטילופות הטיבטיות, אנטילופות ההודיות וראמי סהרה. לאורך עונת הרבייה הזכרים משפשפים את מצחם בשתן או בבוץ, כדי שריחם יהיה חזק יותר. הם גם משתמשים בקרניהם כדי לחפור באדמה ולזרוק על עצמם עפר. קרני הזכרים המבוגרים נשחקות בשל השפשוף המתמיד שלהם בעצים בעונת הרבייה.

ההריון נמשך כ-תשעה חודשים, לאחר מכן נולד עגל אחד השוכב ללא ניע בצמחייה העבותה בשבועות הראשונים לחייו; הפרווה הצהבהבה והפסים הלבנים מספקים לו הסוואה מצוינת בסביבתו המנוקדת בעצים ושיחים שטופי שמש. הלידה מתרחשת בדרך כלל בלילה, ואמו אוכלת לאחר מכן את השליה ומלקקת אותו כדי למנוע מהטורפים להריחו. היא מגיעה מספר פעמים ביום כדי להניקו, ומידי כמה ימים מעבירה אותו למקום מסתור אחר. תקופת ההנקה יכולה להימשך ארבעה עד חמישה חודשים, והעגל נשאר עם אמו במשך שישה חודשים. לאחר שישה חודשים האילנד הצעיר עשוי להצטרף לקבוצה של עגלים בני גילו. נקבות מגיעות לבגרות בסביבות 15 חודשים עד 3 שנים, וזכרים בגיל דומה, אולם האחרונים יתחילו להתרבות לאחר 6-4 שנים בשל ההיררכיה החברתית.

תוחלת החיים של האילנד הענק: בטבע עד 25 שנה, בשבי עד 20 שנה.

איומים ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכר צעיר מתת-המין המערבי בפארק הלאומי ניוקולו-קובה.
זכר בוגר מתת-המין המזרחי בגן חיות.

האילנד הענק מסווג במצב השימור ללא חשש (LC) על ידי IUCN, בשל מספרים גדולים ויציבים בחלקים גדולים מהטווח המזרחי שלהם, אם כי מגמת האוכלוסייה נמצאת בירידה על פני כל אזורי תפוצתו בשל ציד, אובדן בית גידול, עימותים צבאיים, בצורות, תחרות עם בעלי חיים ביתיים, רגישות לוירוסים ועוד. תתי-המין נמצאים בקטגוריות של מצבי שימור מנוגדים לגמרי:

  • אילנד ענק מזרחי, מסווג בקטגורית - ללא חשש (LC), כיון שחלקים גדולים מבתי הגידול שלו לא מיושבים כלל ולא צפוים להיות מאוימים בעתיד הקרוב - בעיקר בצפון ומזרח הרפוליקה המרכז-אפריקנית, דרום מערב דרום סודאן וצפון קמרון, שבהם מספריו גדלו באופן ניכר. לעומת זאת בסודן וברפובליקה הדמוקרטית של קונגו מספריו נמצאים בירידה, ובניגריה ואוגנדה נכחד ככל הנראה. הגורמים לירידתו הם בעיקר ציד, מלחמות אזרחים ועימותים צבאיים כגון מלחמת קונגו השנייה, והתפרצות הוירוס "rinderpest" שהגיע מבקר הבית וגרם לו לירידה הרסנית של 80-60% מהאוכלוסיות בשנת 1983.

האילנד הענק המזרחי נמצא כיום במספר שמורות ופארקים מוגנים כגון הפארק הלאומי מנובו-גונדה סנט פלוריס, "שמורת מינגוי-בנגוראן" ורוב שמורות הציד שברפובליקה המרכז-אפריקנית, ובקמרון ב"פארק הלאומי באנווא" (צפון מרכז), "הפארק הלאומי פארו" (צפון מערב), ו"הפארק הלאומי בודה נגידה" (צפון מזרח).

סך אוכלוסייתו של תת-המין המזרחי: 20,000-15,000 פרטים, מתוכם 12,500 ברפובליקה המרכז-אפריקנית.

  • אילנד ענק מערבי מסווג בקטגורית - סכנת הכחדה חמורה (CR), בשל הצטמצמות דרסטית באוכלוסייתו, והכחדתו מגמביה, גאנה, חוף השנהב, וטוגו; כמו כן לא ברור האם קיים עדיין בגינאה ביסאו. למרות שדווח פעם אחת בטוגו - ארגוני השימור מניחים כי הדבר נבע מבלבול עם הבונגו. האיומים העיקריים עליו הם הציד הנרחב לבשרו, מלחמות אזרחים, והרס בית גידולו שנגרם על ידי התרחבות של יישובי אדם ומרעה בעלי חיים ביתיים. תפוצתו העיקרית כיום היא בסנגל. בשנת 1990, מספר האילנדים רק במדינה הנזכרת היה כ-1000, מתוכם 800 בניקולו קובה והשאר סביב נהר גמביה. החל משנת 2008, האוכלוסייה בפארק פחתה ביותר מ-80%, ובשאר המדינות הסמוכות יש רק אילנדים בודדים.

כיום האילנד הענק המערבי נמצא תחת שמירה הדוקה בפארק הלאומי ניוקולו-קובה, "שמורת באנדיה", שמורת פאטאלה" ו"שמורת הציד פאהם" בסנגל. מחקרים מוכיחים כי ניוקולו-קובה הוא האזור האקולוגי המתאים ביותר לאילנד ענק. כפי שנצפה במפקד של שנת 2000 בפארק, מספר מקרי מוות בעשור היה רק כ-90 פרטים. ממחקרים של אסטרטגיית שימור לטווח ארוך בשמורות "באנדיה" ו"פאטאלה" המבוססים על ניטור רציף של הרבייה השנתית משנת 2000 עד 2009, עלה כי שיעור הרבייה עמד על 84% וגידול אוכלוסייה השנתית היה 1.36. עד שנת 2009 האוכלוסייה השבויה למחצה הגיעה ל-54 פרטים מתוכם 26 זכרים, ו-28 נקבות. מאז הם חולקו לחמישה אזורים הנתונים תחת מעקב צמוד.

סך אוכלוסייתו של תת-המין המערבי כ-200 פרטים בלבד, מרביתם בסנגל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]