קודו גמלוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןקודו גמלוני
קודו גמלוני (זכר)
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששconservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: פריים
תת־משפחה: פרים
שבט: סלילני קרניים
סוג: קודו
מין: קודו גמלוני
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Tragelaphus strepsiceros
פלס, 1766
תחום תפוצה
תפוצת תת-המינים
  קודו גמלוני צפוני
  קודו גמלוני מזרחי
  קודו גמלוני דרומי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קודו גמלוני (שם מדעי: Tragelaphus strepsiceros), המכונה גם קודו ענק או בפשטות קודו (Kudu), הוא מין של אנטילופה גדולה בסוג קודו החיה בדרום, מזרח, ומרכז אפריקה. למרות הטווח הגדול שלו, הוא נפוץ בדלילות ברוב האזורים בשל ציד נרחב ואובדן בית גידולו. הקודו שייך למשפחת הפריים וכמו שאר בני המשפחה גם הוא מעלה גרה. הקודו הגמלוני מסווג בתת-משפחת הפרים ובשבט סלילני הקרניים, והוא תואר לראשונה בשנת 1766 על ידי הזאולוג הגרמני פיטר סימון פאלאס. המין קודו זוטר דומה לו מאוד, ונחשב בעבר כתת-מין שלו. הקודו הגמלוני הוא המין הגדול בסוג קודו, והאנטילופה השלישית בגודלה לאחר האילנד הענק והאילנד המצוי.

שמו המדעי נגזר מיוונית כדלהלן: "Tragos" = תיש, "elaphos" = צבי; שילוב בין שניהם מתייחס לאנטילופה. "strephis" = סלסול, "ceras" = קרן.[2] צירוף של שתי המילים פירושו "אנטילופה בעלת קרניים מסולסלות" - ומתייחס לקרניים הספיראליות של מין זה. קודו הוא כינוי בשפה ההוטנטוטית לאנטילופה זאת, בעוד שהשם גמלוני מתייחס למבנה הגוף הארוך שלו, והשם ענק - בשל העובדה שזהו מין הקודו הגדול ביותר.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש וקרניים של זכר בוגר

לקודו הגמלוני זוג קרניים ספריאליות ומסולסלות בצורת בורג, והן הארוכות ביותר במיני הקודו. אורך הקרן נע בין 100 ס"מ ל-140 ס"מ כאשר הממוצע הוא כ-120 סנטימטרים.[3] אורך הקרן המרבי שתועד הוא 1816 מ"מ (כלומר: כ-1.8 מטר).[4]

מיקום כל קרן סמוך לאוזן ומעל העין, כאשר בבסיס הן סמוכות אחת לשנייה ונוטות להתרחק ככל שהקרן מסתלסלת. הקרן צומחת באלכסון לאחורה או לצדדים, כשמבנה הסלסולים משתנה: יש והסלסול יצמח בדיוק מעל קודמו - כך שהקרן נראית ישרה למדי, ויש וכל סלסול יתרחק בקיצוניות לצדדים. לעומת יעל בורג, הסלסולים של קרני הקודו הגמלוני עדינים יותר, ומספרם לא יהיה יותר מ-3 בדרך כלל. הקרן מתחילה לצמוח כאשר הקודו בגיל 12-6 חודשים ובתחילה בולט רק החוד, כשהסלסולים מתחילים בגיל שנתיים; רק לאחר 6 שנים הם מגיעים ל-2 וחצי סלסולים או נדיר יותר ל-3.[3] הקרניים עבות יחסית בבסיס, ונהיות דקות יותר בחלק העליון; בסופם יש שפיץ חד ישר, שלעיתים מתעקל בצורת צבתות סרטן. לאורכם יש טבעות וחריצים קטנים ובהירים, שנעלמים לקראת סוף הקרן. אין כל הוכחה מדעית לטענות שלקודואים המצויים באזורים הררים קרניים צרות ולאלו המצויים במישור קרניים רחבות, כיון ששתי הצורות תועדו בכל סוגי בתי הגידול.[5] צבע הקרניים נע בין שחור לאפור כחלחל או חום כהה, בעוד שהחוד של הקרן יהיה בצבע צהבהב. הזכרים הם היחידים שמצמיחים קרניים, וזהו ההבדל העיקרי בינם לבין הנקבות; לעיתים נדירות ביותר עלול לצמוח לנקבה קרן קצרה כשל דוקרן.

כסות חיצונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

למעלה: זכר. למטה: נקבה.

הפרווה של הקודו הגמלוני קצרה ודקה ומורכבת משערות דלילות - עובדה שמסייעת לו להתמודד עם האקלים האפריקני. צבע הפרווה מגוון ביותר, ונע בין אפור בהיר/כהה/כסוף, לצהבהב בהיר/כהה/זהוב, חום חלוד/בהיר/אדמדם, או שחור כחלחל.[6] בעוד שצבע הנקבות נוטה לחום אדמדם, הזכרים נוטים לאפור כהה; לנקבות הצוואר אפרפר בדרך כלל ואילו לזכרים הצבע אחיד, אך לעיתים זה יכול להיות הפוך. הרגליים בצבע חום צהבהב בהיר בחלק הקדמי ולבן בחלק הפנימי אצל שני המינים. צבעי פרווה אלו מספקים לו הסוואה מעולה בבית גידולו הסבוך, ומשתנים לעיתים בין תת-המינים.

כפי שאופייני לסלילני הקרניים, בפלג הגוף העליון יש לקודו הגמלוני 4-10 פסים לבנים ארוכים ובולטים היורדים מהשדרה לבטן, ומשתרעים מתחילת הזנב עד לכתפיים. מספרם משתנה בין תת-המינים.[5] לעיתים כל הפסים או חלקם יורדים רק עד אמצע המותניים - מה שנראה כחצאי פסים; מקצתם עלולים להיות דהויים. פעמים רבות כל פס מתפצל באמצע הגוף ל-3-2 פסים נוספים, ויש מקרים הפוכים שבהם שני פסים יוצאים מהשדרה ומתחברים באמצע לאחד. מאפיינים אלה גורמים לכך שלכל קודו דפוס פסים אחר - בדומה לזברה.

הן לזכרים והן לנקבות יש לאורך השדרה רעמה קצרה יחסית בצבע שחור, חום, צהבהב, אפור או שילוב ביניהם. הרעמה משתרעת החל מתחילת הזנב עד לאוזניים, וגדולה ובולטת בעיקר באזור הכתף. הזכרים מתאפיינים בזקן קצר עד בינוני בתחילת הסנטר בצבעי לבן, שחור וחום, והצבע עלול להשתנות בהתאם לצבעי הפנים.[6] סמוך לזקן ישנה רעמה נוספת גדולה, ארוכה וייחודית כשל עבדקן הרעמה או כבש אוריאל, היורדת מהגרון עד לחזה ונמצאת אצל הזכר בלבד. צבע הרעמה הוא רבגוני מאוד, כשכל השערות מתחלקות על פי רוב לארבעה גוונים: החלק התחתון הצמוד לבשר בצבע בז', מעליו צבע שחור, מעליו צבע לבן-קרם, ובסוף צבע חום בהיר או כהה. צבע הרעמה עלול להשתנות בין 5-3 גוונים שונים כשלעיתים חלק מהצבעים יעדרו, ויכול להיות שחור, לבן או חום לגמרי. הרעמה מתחברת בדרך כלל עם הזקן.

גם לקודו הגמלוני סימוני פנים וגוף האופייניים לקרוביו: שפתיים לבנות, פס לבן עבה או שלוש נקודות גדולות בכל לחי, שערות לבנות, שחורות וחומות באוזניים, שני חצאי פסים לבנים עבים בין העיניים בצורת V, שלעיתים קרובות מתחברים ביניהם לפס אחד; וגבות או עיגולים לבנים דהויים סביב העיניים. הצבע הכללי של הלחי אפרפר, ואזור החוטם נוטה להתכהות. הסימונים נמצאים אצל שני המינים, אך בולטים יותר אצל הזכר כיון שאזור המצח, החוטם, ולפעמים גם הלחי שלו בצבע שחור או חום כהה. הזנב של הקודו דומה מאוד לזנב האייל, צבעו העליון חום, וצבעו התחתון לבן, ובסופו כתם שחור.[6] ברגלי הקודו יש כתם לבן גדול ובתוכו רצועה שחורה. סמוך לפרסות יש פס שחור, ומעליו כתם לבן. בטנו של הקודו בצבע חום בהיר או לבן, ולאורכה 2-1 פסים שחורים עבים.

מבנה הגוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שמשתמע משמו, לקודו הגמלוני מבנה גוף, צוואר, וראש ארוכים וצרים. אוזניו גדולות ורחבות, כשהאוזן של הנקבה עגולה יותר משל הזכר.[3] זנבו בנוני, עיניו ואפו גדולים ושחורים, ופיו שחור ומחודד. רגליו ארוכות ודקות, ובסופם פרסות עדינות בצבע אפור. לקודו הגמלוני דו-צורתיות זוויגית ניכרת: הזכרים גדולים וכבדים בהרבה מהנקבות, יש להם קרניים ורעמה בצוואר, וצבעי גופם מתכהים מאוד עם הגיל.

מידות הגוף של הקודו הגמלוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודו גמלוני זכר בפארק לאומי אטושה, נמיביה.
  • גובה כתף הזכר: 160-128 ס"מ.[3][5] במקרים נדירים עד 170 ס"מ.
  • גובה כתף הנקבה: 141-119 ס"מ.[5]
  • אורך ראש וגוף הזכר: 245-195 ס"מ.[3]
  • אורך ראש וגוף הנקבה: 235-185 ס"מ.
  • אורך הזנב (לשני המינים): 55-30 ס"מ.
  • אורך הקרניים (לזכר בלבד): 120 ס"מ בממוצע. ישנה טענה לקרן שהגיעה לאורך שיא של 181.6 ס"מ.[4]
  • משקל הזכר: 315-190 ק"ג.[5]
  • משקל הנקבה: 215-120 ק"ג.[5]

תת-מינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר תוארו ארבעה תת-מינים, אבל לאחרונה ישנם שלושה שמוכרים על בסיס צבע הגוף, מספר הפסים ואורך הקרן:[5]

  • קודו גמלוני דרומי (T. s. strepsiceros), נפוץ בדרום, דרום מזרח ודרום מערב אפריקה. צבע פרוותו אפור או חום בהיר ולו 12-9 פסים.
  • קודו גמלוני מזרחי (T. s. chora/bea), נפוץ במזרח וצפון מזרח אפריקה. צבע פרוותו כהה יותר ויש לו 8-6 פסים.
  • קודו גמלוני צפוני (T. s. cottoni), נפוץ בצפון מרכז אפריקה. פרוותו חיוורת ובהירה ויש לו 7-4 פסים.

סיווג זה נתמך על ידי ההבדל הגנטי של פרט אחד שנבדק בצפון קניה (מזרחי) בהשוואה למספר פרטים מטנזניה וזימבבואה (דרומי). לא נבדקו פרטים מהאוכלוסייה בסודאן וצ'אד, אבל ככל הנראה הם תת-מין שלישי (צפוני). במהלך 1800-1700, האוכלוסייה באזור הכף המזרחי בודדה משאר האוכלוסיות על ידי התיישבות אנושית וציד, וכתוצאה מכך השתנתה בגודל הגוף ואורך הקרן - ונחשבה כתת-מין נוסף בשם קודו הכף, אך כיום מוסכם כי היא מהווה חלק מתת-המין הדרומי.

תפוצה ובית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודו הגמלוני נפוץ בדרום, מרכז, ומערב אפריקה. תפוצתו משתרעת החל מאוכלוסייה מבודדת בפרובינציית הכף המזרחי שבדרום אפריקה, עוברת לטווח העיקרי המשתרע על פני פרובינציות קוואזולו-נאטאל, לימפופו שבמזרח דרום אפריקה, סווזילנד, מוזמביק, זימבבואה, בוצוואנה, גולש מעט לפרובינציית הכף הצפוני בדרום אפריקה, ממשיך לנמיביה, דרום ומרכז אנגולה, מרבית זמביה, דרום מזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מלאווי, טנזניה, צפון מזרח אוגנדה, קניה, מרבית אתיופיה, מערב סומליה (נכחד), ג'יבוטי (ייתכן שנכחד), ודרום מזרח דרום סודאן (ייתכן שנכחד); אוכלוסייה גדולה נוספת משתרעת סמוך לחופי הים האדום על פני צפון אתיופיה, אריתריאה, וצפון מזרח סודאן (ייתכן שנכחד), ושלוש נוספות קטנות יחסית: אחת על דרום מערב סודאן, ומזרח צ'אד, אחת על מזרחה של דרום סודאן, ואחת בצפון מזרח הרפובליקה המרכז אפריקאית.[3] התפוצה מחולקת בין תת-המינים כדלהלן:[5]
קודו גמלוני דרומי מאכלס את דרום אפריקה, סווזילנד, נמיביה, אנגולה, בוצוואנה, זימבבואה, מוזמביק, זמביה, מלאווי, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, טנזניה ודרום קניה.
קודו גמלוני מזרחי מאכלס את צפון קניה, אוגנדה, סומליה, ג'יבוטי, אריתריאה, אתיופיה, ומזרחה של סודאן ודרום סודאן.
קודו גמלוני צפוני מאכלס את מערבה של דרום סודאן וסודאן, צ'אד, והרפובליקה המרכז אפריקאית.

זכר בפארק הלאומי צובה, בוצוואנה.

בית הגידול של הקודו הגמלוני הוא פסיפס של שיחים עבותים וסבוכים, שיטה, חורשים, סלעים, סוואנות צחיחות וגשומות, סוואנת שיחים דוקרנית, ערבה גשומה וצחיחה, כרי דשא ומדרונות הרריים בגבהים של עד 4,000 מטר מעל פני הים באתיופיה טנזניה ודרום אפריקה, אזורים מדבריים למחצה כדוגמת מדבר קלהארי, או מדבריים לחלוטין כגון האגן המערבי של מדבר הקלאהרי ושולי מדבר נמיב. הם נוטים להימנע מיערות עבותים, אזורי חוף, סוואנות פתוחות ומישורים, אם כי עלולים להגיע אליהם לזמנים קצרים בשביל מזון. בדיונות חול או יערות גשם טרופיים, הם לא נצפו מעולם. הגורמיים העיקריים שמשפיעים על בחירת בית הגידול, הם מקורות מים זמינים, גיוון במקורות המזון ואזורי סבך גדולים שבהם יוכלו להסתתר מפני טורפים.[5]
הם מצויים גם בקרבת ביצות, אגמים וימות כגון: דלתת האוקבנגו, ביצות מקריקרי, מפלי ויקטוריה (בוצוואנה), ביצות בנגוואולו (זמביה), ימת ויקטוריה, מורו, טנגנייקה (טנזניה, קניה ואוגנדה), נקורו, טורקאנה (קניה), מלאווי (מלאווי), אגם טאנה (אתיופיה), ביצת סוד (דרום סודאן), ביצות אטושה (נמיביה), ונהרות הנילוס הלבן, הנילוס הכחול, זמבזי, אורנג, ואל, ג'ובה, בחר אל-ע'זאל, קובנגו, אוואש, לימפופו ורבים אחרים. הטמפרטורות בתחומיי מחייתו נעים בין 10 מעלות באזורים מסוימים בדרום אפריקה, עד 40 מעלות במזרח סודאן, וכמות המשקעים הממוצעת בהם היא 2,000-50 מילימטר בשנה.

אקולוגיה, רבייה ומחזור חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודו גמלוני מוסווה בבית גידולו הסבוך.

הקודו הגמלוני עשוי להיות פעיל 24 שעות ביממה, עם שיא פעילות בשעות הבוקר המוקדמות ושעות הצהריים המאוחרות, ובשעות החמות של היום הוא נח באזורים מוצלים.[3] בעוד שבאזורים שקטים הוא נוטה לפעילות ביום, במקומות בהם הוא מופרע על ידי פעילות אנושית מוגברת הוא יהיה פעיל בלילה בלבד. בדרך כלל 54% מהיום הוא מבלה בחיפוש אחר מזון.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודו גמלוני שותה מים.

תזונתו של הקודו כוללת עשבים, עשבי תיבול, שיחים, עלים, ענפים, פרחים, דשא, פירות (במיוחד הדרים גפנים, וסקולנטיים), דגניים, ושורשים ופקעות שעשירים בנוזלים.[5] באפריקה יורדים לעיתים בעונה היבשה כמויות גשם קטנות שגורמות רק לפריחת עצים גבוהים כדוגמת השיטה; מלבד הג'ירף היחיד שיכול להגיע לענפים הגבוהים האלו הוא הקודו הגמלוני, שבשילוב עם גופו, צווארו ורגליו הארוכות מגיע בעמידה לגובה של 3.5 מטר לפעמים. ממחקרים בסוואנות הדרומיות עלה כי תזונתו מורכבת בעיקר מ-12-5% עשבים, 18-15% עלים, ו-80-70% שיחים ועצים; בעוד שבסוואנות הצפוניות עשבים ועשבי תיבול היו 18% מהתזונה, עלים 21%, ושיחים 61%. קודו בוגר צורך בממוצע כ-3.7 ק"ג של צמחייה בעונה היבשה, ו-5 ק"ג בעונה הרטובה.[5] בתקופות גשומות הקודו מקבל את מרבית הלחות הנדרשת לו מהצמחים ויכול לחיות תקופות ממושכות ללא מים, אך בעונה היבשה הוא תלוי מאוד במקורות מים זמינים.[6] למרות שהם נוטים להישאר באזור אחד, בתקופות של בצורת הקודואים הגמלונים נודדים בחיפוש אחר מקורות מים - בעיקר בדרום נמיביה שהמים שם די נדירים כל השנה - הם גומאים מרחקים ארוכים בחיפוש בפרקי זמן קצרים. באזורים חמים מאוד כדוגמת נמיביה וסודאן הם עלולים לשתות 9-7 ליטרים ביום.[5] בקרב הקודואים הגמלוניים נפוצה תמותה גבוהה כאשר יש התקפים פתאומיים של קור וגשם בעונת בצורת. מקרים כאלה נפוצים במיוחד במישורי ה"קארו הגדול" הדרום אפריקני, והם התרחשו מספר פעמים: ב-1979, 1983, 1991, 1996 ו-2002; רוב מקרי המוות הם של נקבות בוגרות מעל גיל שש שנים.

ארגון חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכר צעיר ושתי נקבות שותים מבור מים בבוצוואנה.
שני זכרים בוגרים לצד זכר צעיר. נמיביה.

הנקבות נמצאות בעדרים קטנים של 25-6 פרטים יחד עם הצאצאים שלהם; הזכרים נוטים לחיות בבדידות, אך לפעמים הם יוצרים עדרי רווקים המכילים 4 עד 8 זכרים צעירים וזכר אחד מבוגר. זכרים מבוגרים פעילים לעיתים בזוגות, ומלבד עונת הרבייה הם גם מצרפים מדי פעם לעדרי הנקבות. בעדרי הזכרים ישנה היררכיה חברתית הנקבעת על ידי גודלו וגילו של הקודו. לעיתים נדירות ניתן לצפות בעדרים גדולים של 60-40 פרטים, בעיקר בתקופות יובש. העדרים מתפזרים לקבוצות או בודדים בעונת הגשמים כאשר יש אוכל בשפע, ואילו בעונה היבשה הם נוטים להתקבץ ביחד בבתי גידול נוחים.[5] בכל עונות השנה מבנה הקבוצות של הזכרים והנקבות רופף למדי, כאשר כל קודו עשוי להצטרף לקבוצה אחרת כל כמה זמן או להסתובב בגפו. הקודו הגמלוני אינו טריטוריאלי, אך יש לו שטח קבוע שבו הוא נמצא תמיד. תחומי המחייה של הנקבות כ-4 קילומטרים רבועים, והם חופפים לקבוצות אחרות של נקבות. תחומי המחייה של הזכרים גדולים יותר - עד 11 קמ"ר, ובדרך כלל מקיפים שטחי מחיה של שתיים או שלוש קבוצות של נקבות. גם באזורים בהם חיים קודואים רבים צפיפות האוכלוסייה נמוכה למדי: 3.2-1.9 פרטים לקמ"ר.[3] זכרי הקודו הגמלוני קולניים למדי ומתקשרים עם מגוון קולות כדוגמת: נביחות, נהמות, פעיות, יבבה חנוקה, ועוד. הנקבות שקטות יותר, ובדרך כלל ינבחו רק כאשר יבחינו בסכנה.

התמודדות עם טורפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה אריות טורפים קודו גמלוני.

האוזניים הגדולות של הקודו רגישות מאוד לרעשים, מה שמקשה להתבונן בו או לצודו.[3] כאשר הם מבחינים בסכנה, הם נותנים נביחות גרוניות שמזהירות את כל בעלי החיים שבאזור. בנסיבות רגילות הקודו נוטה להסתתר ולהתחמק במקרה של אבחנה בטורף, אך כאשר הוא מופתע או נבהל הוא פותח בסדרה של קפיצות גדולות תוך כדי ריצה כשזנבו מתגלגל כלפי מעלה וקדימה לאות אזהרה. הקודו אמנם זריז מאוד בהשוואה לממדי גופו, אך אין לו יכולת סיבולת גבוהה והוא אינו מסוגל לרוץ במהירות למרחקים גדולים. מסיבה זאת כאשר הוא נרדף על ידי טורף, הוא קופץ במהירות לתוך סבך שיחים ועצים - שיהפוך את המרדף אחריו לבלתי אפשרי. לאחר שנכנס מספיק לעובי הסבך הוא נוטה לעמוד ללא ניע ולחכות שהטורף יעזוב, כשפרוותו האפרפרה-חומה מפוספסת מתמזגת עם השיחים והעצים. כיון שלקודו אין יכולת לרוץ למרחק גדול, הוא עוצר לעיתים ומביט אחורה - הרגל קטלני שהופך אותו למטרה קלה לציידים. למרות מבנה גופו הכבד, הקודו הוא בין הקפצנים הטובים ביותר במשפחת הפריים, ומסוגל לקפוץ בקלות לשיא של 2.5 מטר ולמעלה מזה.[3]
טורפיו העיקריים של קודו גמלוני בוגר הם אריות, צבועים מנוקדים, ונמרים אפריקאים[6], בעוד שברדלסים וזאבים טלואים מתקשים להכניע קודו בוגר ויטרפו בעיקר נקבות ועופרים. בימים הראשונים לחייו העופר עלול להיטרף על ידי סרוואלים, תנים, בבוני זית ופיתוניים. האזורים המועדים יותר לטריפה הם ליד מקורות המים, שם הם גם בסכנה של טריפה על ידי תנינים, ועל כן כשמספר קודואים באים לשתות הם מרחרחים את האוויר פעמים רבות, ותמיד יהיו שניים או שלושה זקיפים שמשגיחים כאשר השאר שותים. בקרבת בורות המים הקודואים נפגשים עם פרסתנים רבים אחרים כגון: גנואים, זברות, דלגנים, אימפלות, צבאים, ראמי צבי, קובוסים ממושקפים, פילים וג'ירפות, והם נעזרים בקריאות האזהרה שלהם.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש נקבות בטנזניה.
עופר של קודו גמלוני

עונת הרבייה מתרחשת בסוף עונת הגשמים, ויכולה להשתנות מעט בהתאם לאזור ולאקלים. במהלך העונה צווארם של הזכרים מתרחב בדומה לצבי פרסי, ולזכרים יש נטיות תוקפניות כלפי זכרים אחרים. עם זאת הם אינם אגרסיבים כאנטילופות אחרות, והקרבות ביניהם די נדירים. כאשר נפגשים שני זכרים יריבים בגודל דומה, הם סומרים את שערותיהם ועומדים בתנוחה מאיימת שמפריזה בגודלם; במקרה ואחד יהיה קטן מהשני הוא יעדיף לוותר על הלחימה, אך כשהם בגודל זהה הלחימה בלתי נמנעת.[6] הקרבות שלהם סוערים למדי וכוללים: לקיחת תנופה והתנגשות חזקה עם הקרניים, ניסיון לדקור בבטן או להתיש את היריב על ידי נעילת הקרניים הספיראליות והחזקות שלהם; לעיתים הקרניים המסולסלות מסתבכות כל כך חזק, עד שהם אינם מצליחים לשחרר את עצמם ועלולים למות.[3] הקרב מסתיים כאשר אחד מהם נכנע. בהיעדר קרניים, הנקבות עלולות לפעמים לנשוך את הזכרים כשהללו מטרידים אותם יתר על המידה.
ההריון נמשך 9-7 חודשים (כ-240 ימים), כאשר מרבית הלידות מתרחשות בעונת הגשמים - שאז יש שפע מזון.[6] סמוך להמלטה הנקבה עוזבת את הקבוצה שלה ומחפשת מקום שקט ובטוח. בסבך השיחים היא ממליטה עופר אחד או שניים, השוכב ללא ניע בצמחייה העבותה בשבועות הראשונים לחייו, מחשש לטורפים. האמה נשארת סמוך לעופר רוב הזמן, וכאשר הוא גודל מעט היא חוזרת איתו לעדר.[6] בתחילה העופר מחכה שאימו תניק אותו, אך לאחר זמן כשהוא גודל הוא הופך לתובעני ואגרסיבי יותר. העופר נגמל לאחר שישה חודשים, ובעוד שהנקבות מצטרפות לעדר של אימם, הזכרים עוזבים לאחר כשנה וחצי.[6] נקבות מגיעות לבגרות לאחר 21-15 חודשים, וזכרים לאחר 24-21 חודשים.[3]

תוחלת החיים של הקודו הגמלוני: בטבע 16-12 שנה לזכרים ו-7-9 שנים לנקבות[5]; בשבי עד 23 שנה[6].

מינים דומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קודו זוטר (Tragelaphus imberbis) הקרוי גם קודו מזרח-אפריקני, בעל מבנה גוף דומה מאוד לקודו הגמלוני ובעבר נחשב כתת-מין שלו. הוא קטן יותר מהקודו הגמלוני, אין לו רעמה בגרון, וצבע גופו אפור כחלחל. יש לו כ-14 פסים בגב, ושתי רצועות לבנות גדולות בצוואר. גם לו יש קרניים מסולסלות, אך הן קטנות וישרות יותר. הנקבות של מין חומות יותר אך צווארם נוטה לאפור, ומשום זה הם דומות לנקבות הקודו הגמלוני. תפוצתו של הקודו הזוטר במזרח ובקרן אפריקה בלבד (טנזניה עד סומליה וסודאן), ובאזורים רבים הוא חופף לתפוצת הקודו הגמלוני.
  • קודו ניאלה (Tragelaphus angasii), דומה בפנים לקודו הגמלוני אך קטן ממנו ושונה בהרבה: צבע גופו הכללי שחור כהה, יש לו כתמים בצבע חום בהיר על המצח והרגליים, פסים רבים יותר ומספר נקודות על הרגליים האחוריות. הוא גם שעיר מאוד סביב הצוואר, הרגליים, הבטן והזנב, והדו-צורתיות זוויגית שלו בולטת יותר - הזכרים שחורים והנקבות חומות לגמרי. תפוצתו של קודו ניאלה בדרום מזרח אפריקה בלבד - ממזרח דרום אפריקה ועד מוזמביק ומלאווי.

איומים ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

צייד לצד קודו גמלוני
זכר ונקבה באתיופיה.

הקודו הגמלוני מסווג על ידי IUCN במצב השימור "ללא חשש" (LC), בשל תפוצה רחבה של 15% באזורים מוגנים, ו-61% בחוות ציד פרטיות; בעבר היה מסווג בקטגורית "תלוי שימור" (CD), עד שזו בוטלה על ידי הארגון. מגמות האוכלוסייה נמצאים בעלייה בחלקים המרכזיים והדרומיים, ובירידה בצפוניים - כך שבאופן כללי המגמה יציבה ומאוזנת. מסיבה זאת הקודו אינו מתקרב לקרטריונים של קטגורית ה"פגיע" (VU), ואפילו לא ל-"קרוב לסיכון" (NT). למרות שהקודו איבד חלקים גדולים מהטווח הצפוני שלו על ידי ציד ואובדן בית גידול - שגרם להכחדתו מסומליה ולקיום מוטל בספק בסודאן, ג'יבוטי ודרום סודאן - ההתיישבות האנושית גרמה דווקא להרחבת האוכלוסייה בחלקים הדרומיים יותר על ידי צינורות ובארות מים שנחפרו באזורים צחיחים, או על ידי הקמת חוות ציד. כמו כן יכולתו של הקודו לשרוד באזורים מיושבים בתנאי שיש בהם מספיק אזורי סבך, מסייעת לו מאוד. למרות שהקודו רגיש להתפרצויות של וירוסים ומחלות, הוא מתאושש מהם די במהירות.

קודואים גמלוניים על דולר נמיבי.

מלבד מאות חוות פרטיות בנמיביה, זימבבואה, טנזניה, קניה ודרום אפריקה, הקודואים הגמלוניים מצויים באזורי השימור רבים; להלן חלק מהם: "הפארק הלאומי אומו", "הפארק הלאומי אוואש" (אתיופיה), "הפארק הלאומי זאקומה" (צ'אד), השמורות "צאבו", "בארינגו", "ליקיפיאה", ומסאי מארה (קניה), הפארק הלאומי סרנגטי, שמורת הציד סלוס, "הפארק הלאומי טרנגירה", הפארק הלאומי קילימנג'רו, הפארק הלאומי ארושה, "הפארק הלאומי רואה", ואזור השימור נגורונגורו (טנזניה), "הפארק הלאומי קאפו" ו"עמק לואנגווה" (זמביה), "הפארק הלאומי ניקיאה" (מלאווי), הפארק הלאומי בריכות מאנה, הפארק הלאומי צ'יזארירה", "הפארק הלאומי הוואנג", גבעות מטובו, ו"הפארק הלאומי ג'ונארזו" (זימבבואה), "הפארק הלאומי אטושה" (נמיביה), "הפארק הלאומי קגאלאגדי", "הפארק הלאומי צובה", ו"הפארק הלאומי מוראמי" (בוצוואנה), "הפארק הלאומי טראנספרונטיר" "שמורת חלוחלווה-אומפולוזי", והפארק הלאומי קרוגר (דרום אפריקה).

איור של זכר ונקבות, 1894
שופר תימני מסולסל

סך האוכלוסייה של הקודו הגמלוני בטבע ובחוות ציד: 482,000 פרטים. עם זאת כיון שהאומדנים מתבססים על סקירה אווירית שמהם קשה לצפות בקודואים באזורים סבוכים, סביר להניח שמספריו גדולים בהרבה.

הקודו והאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודו הגמלוני הוא האנטילופה הפופולרית ביותר בקרב ציד-שעשוע, וניצוד גם באופן נרחב על ידי הילידים האפריקנים לבשר, עור, קרניים, ופוחלצים; עובדה זאת דווקא הרחיבה מאוד את תפוצתו בשל הקמת עשרות חוות ציד פרטיות שהתפתחו לכדי תעשייה ממשית ברחבי אפריקה. הקודו הגמלוני מופיע על ציורי מערות באפריקה, ובמקומות רבים באפריקה בחרו בו כסמלם; להלן חלק מהם: סמל זימבבואה, סמלה של העיר יוסאקוס, גרוטפונטיין וגובאביס בנמיביה, סמלם של הפרובינציות הדרום אפריקניות - הכף הצפוני, ומפומלנגה, ובעבר בסמל סומלילנד הבריטית. בחלק מהאזורים ישנם שבטים אפריקנים שמחשיבים אותו ל"חיה קדושה" והם אינם נוגעים בו לרעה. הוא מופיע גם על מספר שטרות אפריקנים כדוגמת הדולר הנמיבי. הקודואים הגמלוניים מצויים בגני חיות רבים ברחבי העולם.

בהקשר היהודי, את השופר התימני המסולסל הנהוג בקרב יהדות תימן מכינים מקרני קודו זה. הקודו הוא מכפיל פרסה ומעלה גרה ולכן מהווה חייה כשרה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קודו גמלוני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קודו גמלוני באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ Huffman, Brent. "Greater Kudu." An Ultimate Ungulate Fact Sheet. N.p., 22 Mar. 2004.
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 מידע על קודו גמלוני באתר Ultimate Ungulate.
  4. ^ 4.0 4.1 Ronald M. Nowak, Walker's Mammals of the World, JHU Press (עותק בגוגל ספרים) - עמ' 1137.
  5. ^ 5.00 5.01 5.02 5.03 5.04 5.05 5.06 5.07 5.08 5.09 5.10 5.11 5.12 5.13 מידע על קודו גמלוני באתר Wild Life Ranching.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 6.7 6.8 6.9 מידע על קודו גמלוני באתר Animal Diversity.