בקעת הבטיחה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 32°52′28″N 35°38′10″E / 32.87444°N 35.63611°E / 32.87444; 35.63611

מבט אל הבטיחה מאזור אלמגור
מבט מלמעלה

בקעת הבטיחה היא בקעה הנמצאת בשיפולי רמת הגולן והגליל המזרחי, צפונית-מזרחית לכנרת, ובה שמורת טבע. הבקעה נקראת גם בקעת בית ציידה על שם כפר דייגים קדום שישב בה. שמורת הבטיחה משתרעת על פני 6,930 דונם. אל בקעת הבטיחה זורמים נחל זוויתן, נחל משושים, נחל דליות ונחל יהודיה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת בית ראשון שכנה בבקעת הבטיחה העיר "צר" המזוהה היום עם תל בית צידה, בירת ממלכת גשור, שבה נבנו ארמון, חומה איתנה ובניינים מרשימים. גשור קיימה קשרים הדוקים עם המלך דוד, שנשא לאשה את מעכה, בת תלמי מלך גשור, אם בנו אבשלום.[1]

בתקופה הרומית עברו שלוש דרכים ברמת הגולן, המרשימה בהן היא "איסטרטא דציידן" המוזכרת בתלמוד הירושלמי (מסכת עבודה זרה, פרק ה הלכה ה). הייתה זו דרך סלולה שהובילה מכפר נחום לכיוון הבשן ועברה בבקעת הבטיחה. לאורך הדרך נמצאו שרידים של אבני מיל, ומגדלי שמירה רומיים.[2]

רבים מחכמי המשנה והתלמוד מזוהים עם בקעת הבטיחה, באמצעות התוספת "איש ציידן" לשמם. כך: "אבא גוריון איש ציידן" (ירושלמי קידושין דף מז, ב פרק ד הלכה יא), "אבא יודן איש ציידן" (בבלי יבמות דף קכב ע"א). במקום אף התגלה בית כנסת עתיק מתקופה זו.[3]

ההתיישבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הבק בבקעת בית ציידא

לעומת בקעת גינוסר (המערבית) לא התקיימה כמעט התיישבות יהודית בעת החדשה בבקעת הבטיחה (המזרחית), אך מתחילת המאה ה-20 נעשו ניסיונות רבים לרכוש את קרקעות הבטיחה הפוריות על מנת לישב בהם יהודים. האדמות במקום נקראו "בית הבק" על שם בעל הקרקעות.[4]

קבוצת יהודים מחצי האי קרים שברוסיה הגיעה לבקעת הבטיחה בסוכות 1904, חכרה את המקום וחייתה בו במשך 5 שנים. ואולם, לאחר מגפת מלריה שהכתה בתושבים, ולאחר שלא עמדו בקשיי התחבורה בחורף, כאשר כל הדרכים היו מוצפות, ולטבריה ניתן היה להגיע רק בסירות, נטשו בשנת 1909 את מקום מושבם בבית הבק.[5]

המומחה הגדול בנושא גבולות ארץ ישראל באותה התקופה, אהרן אהרנסון, הוא שכתב את הפרק על גבולות ארץ ישראל בתזכירי ההסתדרות הציונית לוועידת השלום בסיום מלחמת העולם הראשונה. אהרנסון שם דגש על כך שארץ ישראל היא ארץ שחונה, שתהיה חייבת להתבסס על מקורות המים הגדולים בצפון, ולכן לדעתו הדרישה לכלול את החרמון, הירמוך, ונחלי הגולן הזורמים לכנרת בתחומי הבית הלאומי היהודי היא מחויבת המציאות.

מאביב 1930 ניהל מנהל חברת "הכשרת היישוב", יהושע חנקין, משא ומתן עם שלושת בני עבדול רחמאן על רכישת אדמותיהם בגולן ובבטיחה. הוא הקדיש את כל מרצו להשגת האדמה, והדגיש כי אדמות בני עבדול רחמאן אינן רחוקות מקרקעות הברון בחורן, וכי רכישתן תאפשר יצירת גוש התיישבות יהודי רציף.

ב-7 ביוני 1933 כתב אליהו אילת למשה שרת, שבאותה שנה נתמנה לראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, על אפשרות לרכישת קרקעות בגולן ממשפחה מכובדת מדמשק, המעוניינת למכור לתנועה הציונית שטח אדמה של 450,000 דונם הנמצא מהצד המזרחי בכנרת, ובחלקו גם בגולן. 170,000 דונם נמצאו על יד הכנרת, בגבול עם ארץ ישראל, על יד חמת גדר. בתחילה התלהב שרת מהרעיון, אך כשהובהרו לו התנגדויותיהם של שלטונות המנדט הצרפתי בסוריה, גורמים סורים לאומיים ושל הנציב העליון, חזר בו מהתלהבותו.

ב-16 במרץ 1934 נחתם בתל אביב חוזה התקשרות בין חנקין לבין נציגי אחד עשר יורשי הבק, על רכישת אדמות בבטיחה ובגולן. מדובר על שטח עצום של כ-300 אלף דונם, שעשוי היה לתת ליישוב היהודי שליטה מלאה על הכנרת מכל עבריה. זו הייתה אמורה להיות פריצת דרך חשובה לקראת מימוש התיישבות בשטחי הגולן, החורן והבטיחה.

כדי לעקוף את האיסור הצרפתי וההתנגדות הסורית, החליט חנקין לשוות למפעל אופי כלכלי: לא תהיה זאת רכישת קרקעות, אלא הקמת מפעל פיתוח כלכלי, שחלק ממניותיו יהיו בידי סורים. ב-24 במאי 1935 הוקמה החברה, שנקראה "החברה לפיתוח הגולן ובטיחה". מיד לאחר מכן החלו הקשיים: יורשי הבעלים לא הצליחו לפנות את האריסים מהאדמות ולהשיג את הרישיון הדרוש להעברת הקרקע, והעיתונות הערבית גילתה כי הציונים עומדים מאחורי החברה החדשה ויצאה נגד הקנייה. לבסוף הודיעה הממשלה הסורית בפירוש כי לא תרשה התיישבות יהודית בבטיחה. בעקבות התפתחויות אלו, שרת, שהתייחס קודם לכך בחיוב רב לרכישת גולן ובטיחה, טען שאין עוד לעשות באותו זמן שום צעד בעניין.

אוסישקין שלח מכתב לוויצמן ולבן-גוריון, שהיו במשא ומתן עם אנשי משרד החוץ הצרפתי, על אפשרות רכישת קרקעות והתיישבות בגולן. הוא כתב על הזדמנות לרכישת שטח של 700 אלף דונם מצפון-מזרח לכנרת, בעמק הבטיחה ובגולן, עד קוניטרה, תמורת מיליון ליש"ט, מיורשי הבק. יוזמה זאת נפלה עקב התנגדות שלטונות המנדט הצרפתי בסוריה.

באוגוסט 1936 נפגשו נציגי הסוכנות היהודית בדמשק עם אישים מרכזיים בצמרת הממשל הסורי, בתקווה ליצור שיתוף פעולה בין שתי התנועות לשחרור לאומי – הסורית והציונית – מתוך אמונה בקיום סיכוי להיענות סורית לרכישת קרקע להתיישבות בבטיחה ובגולן.

חקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלי מרכז הגולן מושכים את מימיהם ממורדות התילים של רכס הגבול ומאגן ההיקוות שלמרגלותיו. בסמוך לשפכיהם אל הכנרת, גורפים הנהרות איתם שפע של סחף, ובהגיעם אל חופי הכנרת הם מאבדים בבת אחת את אנרגיית הזרימה שלהם, כך שהם מרבידים באפיקיהם את הטעונת הרבה, שהיא קרקע פורייה ביותר.

מתיישבי הגולן מחלקים ביניהם כל משבצת קרקע בבקעת הבטיחה, שהיא בית גידול אופטימלי למטעים סובטרופיים הזקוקים לשפע של מים וחום רב, בין הגידולים: תמר, מנגו, ליצ'י, אבוקדו, בננות ועוד.

עם כניסתם אל הכנרת, יוצרים הנהרות של מרכז הגולן מניפת סחף גם בתוך המים. מניפות אלה סוחפות אליהן גם דגה רבה המעדיפה מים מתוקים, היורדים בנחלי הגולן בשפע. הלגונות והחיבור שלהן לאגם הרדוד הן בית גידול חשוב להתרבות האמנונים ולאימון הדגיגים על ידם. דייגי טבריה באים בלילות לפרוש רשת לחופי הבטיחה.

שמורת הטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוף בבקעה הנשקף תל בית צידה

שמורת הבטיחה משתרעת על פני 6,930 דונם, ומייצגת רצף בתי גידול (בית גידול ביצתי, בית גידול לגוני ובית גידול אגמי). בבטיחה יש השתנות של מפלס המים, דבר שמכתיב את מהות בית הגידול המיוחד של ביצה, לגונות ואגם, עם קשרי גומלין הדוקים ביניהם. בתי גידול דומים הם שפכי נחלים לים ומלחות אחדות, אך הבטיחה ייחודית בהיותה ביצה בעלת לגונות וקשר לאגם מתוק.[6]

הצומח[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב ריבוי בתי הגידול בשמורה קיימת בה גם צמחייה ביצתית, כגון פשטה שרועה, ארכובית צמירה ואגמית רבת שורשים, שבתי הגידול שלהם בארץ ספורים, וכן צמחים צפים המאפיינים נוף לגונות כגון: נהרונית צפה, ומדד זוחל, ומיני גדות, כמו שנית גדולה, שנית מתפתלת ומיני ארכובית אחרים.

החי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עופות - ללגונות חשיבות רבה לעופות, שכן זהו אזור דגירה חשוב למיני השלדג, בהם לבן החזה, הפרפור וכן השלדג הגמדי (דוגר נדיר בארץ). בית הגידול האגמי חשוב למיני ברווזים וצוללנאים כגון קורמורן גדול, קורמורן גמדי ומיני אנפות. בנוסף מצויים בהן לבניות, שחפיות ים, (מין שאוכלוסייה קטנה שלו דוגרת בארץ). מיני סבכיים כגון: קנית קטנה, קנית אפריקנית, צטיה, ושיחנית קטנה. סופית מצויה, טבלן מצויץ וטבלן גמדי. באזור הלגונות נעשה ניסיון להשיב לטבע את מין הדורס הנדיר, עיטם לבן-זנב, הניזון מדגים ואוכלוסייתו הדוגרת נעלמה מן הארץ בשנות ה-60 של המאה ה-20. פרטים ממנו כבר הושבו לטבע בשמורת החולה. בחודשי החורף והאביב מארגנים מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים וקיבוץ עין גב סיורים מיוחדים על גבי סירות. הסיורים מאפשרים מבט שונה וחווייתי ביותר על אלפי הקורמורנים, השחפים, הטבלנים הברווזים ועוד.

טחנת הקמח והבריכה בחזיתו בשטח פארק הירדן

דגים - מיני הדגים הנמצאים בדלתא של בקעת הבטיחה הם: אמנון הגליל, אמנון הירדן, אמנון מצוי, טברנון סימון כנרתי, טברנון לסתני ואמנונית יוסף.[7]

יונקים - רבים התקבצו ובאו ליהנות מתנאי החיים המשופרים של הלגונות – מקבץ שנדיר למצוא במקומות אחרים. להלן רשימה חלקית: חזיר בר, נמיה, לוטרה (נדירה מאוד), חתול ביצות, חתול בר, דרבן, ונוטריה.[8]

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשמורת הבטיחה שני מסלולים מסומנים, בערוצי נחלים. מסלול הזאכי, שרוב ההליכה בו נעשית במים, ומסלול המג'רסה אשר קצר יותר ומיועד למשפחות. יתר ערוצי הנחלים בשמורה סגורים למטיילים, בין היתר משום שמדובר באזורי ההטלה של דג האמנון.

בשנת 2004 הוקם מערך כניסה למג'רסה, אשר מסדיר את הפיקוח וכניסת המבקרים לשמורה. מטרת המערך היא שיפור השליטה בתנועת הקהל המבקר בשמורה, וכן שמירה על הניקיון וערכי הטבע בשמורה, תוך הפרעה מינימלית לבעלי החיים. מערך הכניסה משמש גם כנקודת הסברה למבקרים.

מסלול הזאכי - הוא הכינוי לערוץ נחל משושים אחרי ההתמזגות עם נחל יהודיה. הזאכי זורם לאורך בקעת הבטיחה. שם הערוץ ניתן לו מערבית ומשמעו הוא צלול וזך[9]. עם זאת, יש האומרים כי נחל הזאכי נקרא על-שם יצחק עבאדי, המכונה זאכי. יצחק היה יהודי סורי שרכש את אדמות בית ציידא ולאחר קום המדינה, במסגרת הסכם עם משפחתו הועברו האדמות לחזקת המדינה[10]. בערוץ הזאכי מסלול מסומן המחולק לתשעה מקטעים שביניהם מפרידים שמונה נקודות יציאה. נקודות היציאה מאפשרות לעקוף את חלק הנחל וללכת על גדתו, ובכך לא לטבול בו. אורך המסלול "הרטוב", הכולל שחייה או הליכה במים, הוא כ-2 ק"מ.

מסלול המג'רסה - מסלול העובר בנחל ופופולרי בעקבות עבירותו הקלה.

בפינה הצפון-מערבית של הבקעה נמצא פארק הירדן, פארק תיירות ונופש הכולל שרידי אתרים ארכאולוגים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ e-ירוק, הצעות שבועיות לטיול בשבילי קק"ל, אתר חוג ידידי קרן קיימת לישראל
  2. ^ ד"ר חיים בן דוד, דרכים עתיקות בגולן, 'שישי בגולן' - עיתון קצרין יישובי הגולן והסביבה
  3. ^ בן ציון סגל, הגאוגרפיה במשנה, אתר "צל הרים"
  4. ^ יחסם של מנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל לרכישת קרקעות ולהתיישבות בגולן ובחורן, הוגש כחלק מהדרישות לשם קבלת תואר מוסמך במחלקה לימודי ארץ ישראל של אוניברסיטת בר-אילן
  5. ^ איתמר כהן, קצרין, מסלול טיול-רמת הגולן-נחל זכי, פורטל התיירות של ישראל - Fixtravel
  6. ^ חוה גולדשטיין ודידי קפלן, השפעות סביבתיות בפיתוח שמורת הבטיחה, אתר "רשות הטבע והגנים", 27 במאי 2004
  7. ^ פרופ' משה גופן, מארג המזון בכנרת, מינהלת הכנרת
  8. ^ אבירם ברקאי, מהבטיחה שבצפון הכנרת לבניאס שבצפון הגולן, 4x4 אתר השטח הישראלי
  9. ^ [מסלול הזאכי http://www.golan.org.il/h/1/%26mod%3Ddownload%26me_id%3D3279]
  10. ^ טיולי, הזאכי – שפך נחל משושים, ‏29 במאי 2016