תיירות באיטליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הקולוסיאום ברומא, אחד מיעדי התיירות הפופולרים בעולם
החוף האמאלפיטאני, אחד מיעדי התיירות הבולטים באיטליה

איטליה היא המדינה החמישית בעולם במספר התיירים המגיעים אליה, עם 52.4 מיליון תיירים נכון לשנת 2016[1]. גורמי המשיכה לתיירות למדינה הם תרבות, המטבח האיטלקי, היסטוריה, עתיקות, אופנה, אמנות, ותיירות נופש לאורך חופי המדינה. באיטליה 51 אתרי מורשת עולמית יותר מכל מדינה אחרת בעולם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית התיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני אדם ביקרו באיטליה במשך מאות שנים, ואולם הראשונים שביקרו מסיבות תיירותיות היו אריסטוקרטים במסגרת הטיול הגדול (Grand Tour), החל בסוף המאה ה-17, ובהמשך באופן מוגבר יותר במאה ה -18.

רומא כעיר הבירה ומרכז הכוח וההשפעה של האימפריה הרומית משכה אלפים אל העיר מכל רחבי האימפריה, שכללה את רוב הים התיכון, צפון אפריקה, בריטניה וחלקים במזרח התיכון. סוחרים הגיעו לאיטליה ממקומות שונים בעולם.

כאשר האימפריה הרומית נפלה בשנת 476 לספירה, רומא לא הייתה עוד מוקד של הפוליטיקה והתרבות באירופה. מנגד היא הייתה מקום מושבו של האפיפיור ששלט בדת הנוצרית] ההולכת וגדלה, מה שהביא לכך שרומא הייתה לאחד ממוקדי העלייה לרגל הגדולים באירופה. עולי הרגל, במשך מאות שנים ועדיין כיום, היו מגיעים לעיר, ואלה היו המקבילה המוקדמת ל"תיירות" או "תיירות דתית".

הרפובליקות הימיות ונציה, ג'נובה ופיזה משכו אליהן אנשי עסקים וסוחרים מכל רחבי העולם, שהגיעו לאיטליה באופן קבוע. במאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17 בשיא תקופת הרנסאנס, הגיעו סטודנטים לאיטליה על מנת ללמוד את אדריכלות הרנסאנס האיטלקית, וביניהם היה גם האדריכל האנגלי איניגו ג'ונס.

הטיול הגדול (Grand Tour)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיירות "אמיתית" באיטליה החלה עם התחלתו של מנהג "הטיול הגדול" (הגרנד טור), במחצית השנייה של המאה ה-17. אריסטוקרטים אירופאים, ברובם מבריטניה, ערכו טיול לאירופה בעיקר לאיטליה וליוון, ויעדים ים תיכוניים אחרים. מטרת הטיול הייתה ללמוד על התרבות המקומית והארכיטקטורה העתיקה[2]. הגרנד טור קיבל דחיפה על ידי הספר "Voyage to Italy" שנכתב על ידי הכומר הקתולי ריצ'רד לסלס שפרסם אותו ב-1670. טורינו הפכה ליעד פופולרי. מילאנו הייתה גם תחנת עצירה פופולרית, אך נסיעה לעיר לא נחשבה כנסיעת חובה, ורבים חלפו ליעדם מבלי לבקר בה, או נשארו בה לתקופה קצרה בלבד. מבקרים שהגיעו באמצעות סירה, נשארו ללון מספר ימין בג'נובה. יעדים חשובים במסע זה היו ונציה, האתרים הארכאולוגים סביב נאפולי ומפרץ נאפולי וכן העיר רומא[3]. יעדים נוספים היו ויצ'נצה, ורונה ופאדובה. בהמשך, ערים טוסקניות כגון פירנצה, סיינה, פיזה, לוקה וסן ג'ימיניאנו, נחשבו גם הן ליעדים חשובים. לאחר גילויים ב-1710, היו פומפיי והרקולנאום יעד מבוקש אף הם. סיציליה נחשבה לחלק משמעותי מהמסלול, ואחדים בהם יוהאן וולפגנג פון גתה, ביקרו באי.

תיירות המונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך המאה ה-17 והמאה ה-18 היה הגרנד טור מבוצע בעיקר על ידי מלומדים ובני האליטות. בשנות ה-40 של המאה ה-19 החלה להופיע תחבורה מסילתית באירופה, וזוהרו של הגרנד טור הועם. דבר זה הוביל להתפתחותה של תיירות ההמונים. בתקופה זו המעמד הבינוני בבריטניה החל לתייר באיטליה. גם תיירים מארצות הברית, היה באפשרותם לסייר במדינה, ותיירים רבים אחרים החלו לבקר בארץ המגף. מקומות כגון ונציה, פירנצה, רומא, נאפולי וסיצליה היו למתוירים מאוד. עם התקדמות המאה, הסיבות לביקורים במדינה היו פחות על מנת לספוג את התרבות במקום, ויותר בגלל הטבע במקום ומזג האוויר הנוח. אתרי הנופש על חוף הים כמו אלה בחוף הליגוריאני סביב ונציה, חופי טוסקנה ואמלפי נעשו לפופולרים. חופשות קיץ היו נפוצות בתקופת מפנה המאה העשרים ומלונות ענק נבנו במקומות כמו סן רמו הלידו בסמוך לוונציה, ויארג'ו ופורטה דה מארמי. איים כמו קאפרי, איסקיה, פרוסידה, ואלבה הפכו למבוקשים יותר ובאגמים הצפוניים כמו אגם קומו, אגם מאג'ורה וגארדה ביקרו תיירים רבים יותר. איטליה נותרה יעד תיירותי מבוקש עד לסוף שנות העשרים של המאה ה-20 ותחילת שנות ה-30. בתקופה זו אירע השפל הגדול ובשל הפגיעה בכלכלה נפגעה גם התיירות העולמית. אי היציבות הפוליטית תרם אף הוא לירידה בכמות התיירות הנכנסת באיטליה.

לאחר תקופה של ירידה בתיירות הנכנסת שהמשיכה עד לאחר מלחמת העולם השנייה, איטליה חזרה למעמדה כיעד נופש נחשב, תקופה שהתרחשה במקביל ל"נס הכלכלי האיטלקי" שבו הפכה איטליה למעצמה כלכלית עולמית. סרטים כגון "לה דולצ'ה ויטה" זכו להצלחה בינלאומית ותיאורו של דרך החיים האידיאלית במדינה, סייע להעלות את קרנה של המדינה בעולם. בתקופה זו, עם הכנסות גבוהות יותר, איטלקים רבים יותר החלו לצאת לנופש בארצם. אתרי נופש בחופים ראו גידול במספר המבקרים, במיוחד באזור רומאנה.

מלונות זולים רבים והוסטלים נבנו במהלך שנות ה-60 ובתוספת לשיפור במצב הכלכלי באיטליה, משפחות ממעמד הפועלים יכלו כעת לצאת לנופש בחופים. בסוף שנות ה-60 רבים החלו לצאת לנופש בהרים ולחופשות סקי. בפיימונטה ובואל ד'אוסטה אתרי סקי רבים ובקתות סקי החלו להיבנות.

לאחר תקופה של ירידה בתיירות, בסוף שנות ה-80 ובשנות ה-90 חל גידול בתיירות באיטליה, וערים כגון מילאנו הפכו ליעדים נחשבים. במילאנו חלה פריחה בתיירות בעקבות מיצובה כבירת אופנה עולמית.

מספרי כניסות תיירים לפי מדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Vatican-Mass-Tourism-2012.JPG הנתונים נכונים לשנת 2015[4].

  1. גרמניהגרמניה  גרמניה 10,858,540
  2. ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית 4,531,141
  3. צרפתצרפת  צרפת 4,331,623
  4. הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין  הרפובליקה העממית של סין 3,338,040
  5. בריטניהבריטניה  בריטניה 3,316,921
  6. שווייץשווייץ  שווייץ 2,691,106
  7. אוסטריהאוסטריה  אוסטריה 2,320,615
  8. הולנדהולנד  הולנד 1,941.555
  9. ספרדספרד  ספרד 1,779,258
  10. פוליןפולין  פולין 1,203,526
  11. רוסיהרוסיה  רוסיה 1,194,656
  12. יפןיפן  יפן 1,109,491
  13. אוסטריהאוסטריה  אוסטריה 906,224
  14. ברזילברזיל  ברזיל 872,736

אזורים תיירותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צפון מערב איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזורים:פיימונטה, ליגוריה, ואל ד'אוסטה

אזור זה המהווה את הריביירה האיטלקית כולל את פורטופינו, סן רמו ןצ'ינקווה טרה. בחלק זה של איטליה ישנן ערים היסטוריות רבות: טורינו, המרכז התעשייתי הגדול באיטליה, מילאנו, מרכז עסקי חשוב ובירת האופנה, וג'נובה הם היעדים התיירותיים החשובים באזור. לערים אחרות באזור, אאוסטה, ברגמו, ברשה, וקומו יש מורשת תרבותית עשירה, והן סמוכות לאזורי התיירות המשלבים נופים יפים כגון אגם גארדה, אגם קומו ואגם מג'יורה. אתרי סקי נמצאים בססטרייה, קורמאיור, בריי-צ'רוויניה, ליביניו ובורמיו.

צפון מזרח איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Bolzano (8).jpg אזורים:אמיליה-רומאניה, פריולי-ונציה ג'וליה, טרנטינו - אלטו אדיג'ה, ונטו

חלק זה של איטליה מתגאה בכמה אטרקציות תיירותיות חשובות, כגון ונציה מלאת התעלות, והערים ורונה, וינצ'נזה, פאדובה, טרנטו, בולצאנו, קרמונה, בולוניה, פרארה, מנטובה, פארמה, רוונה, צ'זנה, רימיני וטרייסט. באזור גם מספר רכסי הרים כגון הדולומיטים והאלפים היוליאנים, ואתרי סקי כגון אתרי הסקי בעיירות קורטינה ד'אמפצו ובקורטינה ד'אמפצו.

האזור כולל מטבח ייחודי, לרבות יינות ומאכלים כגון יין פרוסקו ועוגת הטירמיסו בונטו, וקוטצ'ינו (אנ'), ראגו ופרושוטו באמיליה-רומאניה, פירושוטו סאן דניאל ויינות D.O.C בולפוליצ'לה, אגם גארדה, ואלדוביאדנה, טרניטו ופריולי-ונציה ג'וליה.

מרכז איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזורים:לאציו, מארקה, טוסקנה, אומבריה

אזור זה הוא מהמתוירים באיטליה והוא מכיל אטרקציות פופולריות רבות. רומא היא מוקד משיכה למונומנטים מתקופת האימפריה הרומית וכמה מיצירות האדריכלות הידועות ביותר, כגון הקולוסיאום הנמנה עם שבעת פלאי תבל החדשים. פירנצה נחשבת למקום מולדתו של הרנסאנס האיטלקי. בטוסקנה, ערים כמו סיינה, פיזה ולוקה נהנות ממורשת תרבותית עשירה. האוכלוסייה באומבריה קטנה יחסית, אך יש בה ערים חשובות רבות כגון פרוג'ה ואסיזי. לאציו וטוסקנה הן יעדים מתויירים ביותר ומהווים מוקד משיכה לתיירות אקולוגית.

דרום איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזורים:פוליה, בזיליקטה, קלאבריה, קמפניה, אברוצו, מוליזה

דרום איטליה (מוכר גם בשם מצוג'ורנו), ידוע במטבח האופייני לו, אשר מציע מגוון רחב של מזון במחירים נמוכים ביחס לכלל המדינה. האזור ידוע באקלים הים תיכוני עם חופים יפים המהווים מרכיב חשוב בתיירות המקומית. נאפולי היא העיר הפופולרית באזור לתיירות, וחורבות העיר פומפיי הם אתר התיירות עם מספר המבקרים הגדול ביותר. יעדים תיירותים נחשבים אחרים הם החוף האמאלפיטאני, רבלו, בנוונטו, קזרטה, סלרנו, ופוזולי.

הסאסי במטרה הוא אתר מורשת עולמית מוכר מאוד במחוז בזיליקטה. הערים הראשיות במחוז מוליזה הן קמפובאסו ואיסרניה ואתר התיירות הידוע ביותר באזור הוא בזיליקת בקסטלפטרוסו. חופי קלאבריה מוערכים מאוד בקרב תיירים.

סיציליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקופלו, סיציליה

האי סיציליה הוא הגדול במדינה. הוא מתוייר מאוד וידוע בשל הארכאולוגיה, הנוף הימי שבו והמטבח הסיציליאני. באי ערים חשובות כגון פלרמו, מסינה וקטאניה.

סרדיניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרדיניה הוא אי הרחוק כ-250 קילומר מקו החוף של איטליה. הוא כולל אטרקציות תיירותיות, חופי רחצה ועתיקות.

אתרי נופש עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיטליה שוכנים אתרי נופש מהעתיקים ביותר בעולם, מתקופת הרפובליקה הרומית, בעת שיעדים כגון נאפולי, פומפיי, איסקיה, קאפרי ובמיוחד באיה היו פופולרים בקרב עשירי החברה הרומית.

ערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקולוסיאום, תמונת פנורמה

בירת איטליה רומא היא יעד תיירותי נחשב. האתרים המובילים בה הם הקולוסיאום, בזיליקת פטרוס הקדוש והפנתאון ברומא הידועים כאתרי מורשת עולמית[5]. אתרי נוספים הם מזרקת טרווי, פיאצה נאבונה, פורום רומאנום, טירת סנטאנג'לו, בזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו, המדרגות הספרדיות, פיאצה דל פופולו, הטרסטוורה וג'אניקולו.

מילאנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קתדרלת מילאנו

מילאנו היא אחת היעדים התיירותים החשובים ביותר באירופה, ויעד התיירות השני בחשיבותו באיטליה. אתרי התיירות החשובים בעיר הם קתדרלת מילאנו (Duomo di Milano), כיכר הדואמו, תיאטרון לה סקאלה, אצטדיון סן סירו וגלריה ויטוריו עמנואל, אירת ספורצה, גלריית הפינקוטקה די בררה ורחוב הקניות ויה מונטה נפולאונה.

נאפולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאפולי היא אחת הערים העתיקות ביותר בעולם המערבי. מרכז העיר העתיק שלה הוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו[6]. העיר יושבת סמוך להר הגעש וזוב ועתיקות פומפיי וארקולנו. לפני איחוד איטליה הייתה נאפולי בירת ממלכת נאפולי היבשתית וממלכת סיציליה שאוחדו לממלכת שתי הסיציליות, והייתה לעיר החשובה והמאוכלסת ביותר באיטליה. העיר ידוע במטבחה הייחודי. בעיר אטרקציות תיירותיות רבות כגון הארמון המלכותי של נאפולי, בזילקת סנטה קיארה, כנסיית ג'סו נואבו, קאסטל דל'אובו, קאסטל נואובו, הקסטל סן אלמו, קתדרלת נאפולי, תיאטרון סן קרלו, ארמון קאפודימונטה, רחוב ויה טריבונאלי ורחוב ספקנאפולי. הקטקומבות של נאפולי, גלריית המלך אומברטו הראשון, ורחוב ויה טולדו נחשבים אף הם למתויירים בעיר. תחנת ויה טולדו נחשבת לאחת היפות באירופה[7][8]. המוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי הוא המוזיאון שאוצר את מרבית הממצאים שנמצאו בערים פומפיי, הרקולנאום וערים עתיקות אחרות במפרץ נאפולי.

ערים נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערים בולטות באיטליה בתחום התיירות הן פירנצה, פאלרמו, בולוניה, בארי, ג'נובה, פיזה, טורינו והעיר ונציה.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תיירות באיטליה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]