אנה אחמטובה

אנה אחמטובה
Анна Андреевна Ахматова

פורטרט של אנה אחמטובה, מאת קוזמה פטרוב-וודקין
פורטרט של אנה אחמטובה, מאת קוזמה פטרוב-וודקין
לידה	11 ביוני 1889 (יוליאני) אודסה, האימפריה הרוסית
פטירה	5 במרץ 1966 (בגיל 76) מוסקבה, ברית המועצות
שם לידה	Анна Андреевна Горенко
מדינה	האימפריה הרוסית, ברית המועצות
מקום קבורה	בית הקברות בקומארובו
מקום מגורים	אודסה, טשקנט, סנקט פטרבורג, קייב
השכלה	Women's Higher Courses (Kyiv)
תקופת הפעילות	1911–1966 (כ־55 שנים)
השקפה דתית	נצרות אורתודוקסית
בן או בת זוג	ניקולאי גומיליוב (1910–1918) Vladimir Shileyko (1918–8 ביוני 1926) Nikolay Punin (1922–1935) Nikolay Punin
פרסים והוקרה	Taormina prize (1964) מדליה לציון 250 שנה ללנינגרד (1957) מדליה לגבורת העמל במלחמת המולדת הגדולה 1941–1945 (1946) מדליה על הגנת לנינגרד
חתימה

אַנָּה אַחמַטובה (ברוסית: Анна Ахматова) הוא שם העט של אַנָּה אנדרייבנה גורנקו (А́нна Андре́евна Го́ренко ; ‏23 ביוני 1889 – 5 במרץ 1966) הייתה משוררת רוסייה, מגדולי היוצרים בשפה הרוסית במאה ה-20 ומהבולטים שביוצרי המאה הזו. הייתה מהדמויות המרכזיות במה שמכונה "תור הכסף בשירה הרוסית".

יצירתה של אחמטובה כוללת הן שירים ליריים קצרים, דוגמת "שירת הפגישה האחרונה", והן מחזורים שיריים ארוכים, דוגמת המחזור "רקוויאם" (1935–1940), המגולל את גורלו של העם הרוסי תחת שלטון הטרור של סטלין. שירתה עוסקת במגוון נושאים, החל מזמן וזיכרון, עבור דרך גורלה של האישה היוצרת, וכלה בקורותיו של העם הרוסי.

חיים ויצירה

השנים הראשונות

אחמטובה נולדה באודסה במשפחת קצין צי בדימוס. בשנת 1890 עברה המשפחה להתגורר בלנינגרד.

ספר שיריה הראשון "ערב", יצא לאור ב-1912. ספר זה ייצג את זרם האקמאיזם - לו השתייכה אחמטובה, יחד עם בעלה הראשון, המשורר ניקולאי גומיליוב - בתיאוריו הפסיכולוגיים המינימליסטיים ובהקפדתו על לשון שירית קלאסית. הוא היה לאחד מספרי השירה החשובים הראשונים שנכתבו ברוסית על ידי אישה, והניע נשים רבות לכתוב שירה. עד מהפכת אוקטובר ועליית הבולשביקים לשלטון ב-1917, הספיקה אחמטובה לפרסם שני קובצי שירה נוספים וקנתה לה שם מרכזי בעולם השירה הרוסי.

תחת השלטון הסובייטי

לאחר התבססות השלטון הסובייטי בחרה אחמטובה, בניגוד לרבים מאנשי הרוח, שלא לעזוב את רוסיה. ב-1918 היא התגרשה מגומיליוב ובאותה שנה נישאה למתרגם, משורר מזרם האקמאיזם והאשורולוג ולדימיר שיליקו (Влади́мир Казими́рович Шиле́йко). החל מהמחצית הראשונה של שנות ה-20 היא סבלה מהתנכלות של המשטר החדש. בעלה הראשון, גומיליוב, הוצא להורג ב-1921 באשמת קשירת קשר נגד השלטונות. היא עצמה הוכרזה כ"אלמנט בורגני", והואשמה בכך ששירתה נוגדת את רוח הסוציאליזם. בגלל חוסר היכולת לפרסם את שיריה, היא נאלצה להתפרנס מתרגומי שירה משפות שונות. במהלך שנות ה-20 התגרשה משיליקו ונישאה לסופר ניקולאי פונין (Николай Николаевич Пунин) ממנו התאלמנה ב-1953 אחרי שמת בגולאג. ב-1938 נעצר בנה, ההיסטוריון לב גומיליוב, ונשפט לעשר שנות מאסר במחנות עבודה. חוויותיה מאותם ימים שימשו בסיס למחזור השירים "רקוויאם", שהיה אחד התיאורים הספרותיים הראשונים של תקופת ה"טיהורים" תחת שלטונו של סטלין. ב-1940 היא התחילה לכתוב את ה"פואמה ללא גיבור", בה ניסתה לשחזר את אווירת "תור הכסף" של ימי נעוריה; על גרסאותיה השונות של יצירה זו, היא עתידה לעבוד - עם הפסקות - במשך 25 שנה, ולמעשה עד סוף חייה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשארה אחמטובה בלנינגרד המכותרת על ידי הגרמנים. היא חולצה משם במטוס בפקודתו של סטלין - שעל אף כל הרדיפות החשיב אותה כ"נכס" חשוב של התרבות הרוסית - ופונתה לטשקנט, שם שהתה עד סוף המלחמה.

לאחר מלחמת העולם השנייה

עם תום המלחמה חזרה אחמטובה ללנינגרד. תחילה נראה היה שהשלטונות עזבו אותה לנפשה, בייחוד בהתחשב בעובדה שבמהלך המלחמה היא כתבה שירים פטריוטיים שנועדו לעודד את רוח העם. אולם דבר זה השתנה במהרה; ב-1946 היא נפגשה בביתה עם ישעיה ברלין שעבד באותה עת בשגרירות הבריטית בברית המועצות. ככל הנראה (כך לפחות טענה אחמטובה עצמה), קיומה של פגישה זו, בלא אישור מהשלטון, עוררה את חמתו של סטלין. ב-1946, יצא צו מיוחד של המפלגה הקומוניסטית, שתקף בחריפות את יצירתה של אחמטובה. ב-1949 בנה, לב גומיליוב, נעצר שוב ונשפט ל-10 שנות מאסר במחנות עבודה. בעקבות מעצרו שרפה אחמטובה שירים רבים, ואף את טיוטת המחזה "אנומה אליש" (על שם המילים שבהן נפתח סיפור הבריאה הבבלי). למרות הכול, אחמטובה לא התחרטה על הפגישה עם ברלין; חלק מהביוגרפים שלה מדברים על יחסה אליו כעל אהבה נכזבת. דמותו של ברלין מופיעה ככל הנראה בגרסאות המאוחרות של ה"פואמה ללא גיבור", ואחמטובה אף הקדישה לו את מחזור השירים "פריחת ורד הבר". אחמטובה וברלין היו עתידים להיפגש שוב רק ב-1965 בעת ביקורה של אחמטובה באנגליה.

שנות החיים האחרונות

לאחר מות סטלין ב-1953 פסקו הרדיפות נגד אחמטובה. ספריה שבו והודפסו בברית המועצות (אם כי בגרסאות מצונזרות) והיא פרסמה קובצי שירה חדשים. שיריה המאוחרים כתובים בשפה חופשית יותר, וניכר בהם המאמץ להחיות את קולם של אלה שהיו יקרים לה ואינם עוד בחיים.

כמו כן, המשיכה אחמטובה להפיק תרגומים לשירים בשפות שונות, בהם את שירתו של משורר היידיש הסובייטי שמואל הלקין.

ב-1964 הורשתה אחמטובה לבקר באיטליה שם הוענק לה פרס טאורמינה היוקרתי. בשנה שלאחר מכן היא ביקרה באנגליה, שם הוענק לה תואר כבוד מטעם אוניברסיטת אוקספורד.

אנה אחמטובה נפטרה מהתקף לב בבית מרגוע שבו שהתה. פרסומה המשיך לגדול לאחר מותה. ברוסיה ישנן אנדרטאות לזכרה ומוזיאונים על שמה.

השפעות על הספרות העברית

שירתה המוקדמת של אחמטובה השפיעה על שתיים מהמשוררות המרכזיות בספרות העברית - רחל, ולאה גולדברג. רחל תרגמה כמה שירים של אחמטובה, ואילו לאה גולדברג הוציאה, יחד עם אברהם שלונסקי את האנתולוגיה "שירת רוסיה", שבה כלולים גם שיריה של אחמטובה, שהשפיעה מאוד על משוררי שנות ה-40 וה-50 בארץ. ניתן להבחין בהשפעתה גם בשירים של הפזמונאית רחל שפירא.

המלחינה הישראלית זלטה רזדולינה מבצעת שירים למילותיה של אחמטובה בעברית בתרגומם של שלונסקי, רחל, עזרא זוסמן, אורה רונן ואחרים במופע שלה "אנה אחמטובה".

ספריה שתורגמו לעברית

• הכפפה של יד שמאל, שירים של אנה אחמטובה ומרינה צווטאייבה, תרגמו ריטה קוגן וסיון בסקין, הוצאת אפרסמון, 2022.
• אנה אחמטובה, מבחר שירים, תרגמה מירי ליטווק, גוונים תל אביב 2007
• שירים, מרוסית - שלמה אבן שושן, דבר על המשוררת - דוד מרקיש, הקיבוץ המאוחד תש'ס 2000
• רקוויאם, תרגם עזרא זוסמן, עקד תל אביב, 1973

שירים בעברית

מתוך אתר פרויקט בן-יהודה.

תרגמה: המשוררת רחל בלובשטיין.

אי ילדך השחור

"אֵי יַלְדֵּךְ הַשָׁחֹר, אַיֵּהוּ,

שֶׁבָּכָה פֹּה מִתַּחַת לָרְדִיד?

מַה יּוֹדַעַת וּמַה אַתְּ זוֹכֶרֶת

עַל הַבֵּן הַקָּטָן, הַיָּחִיד?"

"מְנָת הָאֵם – מְצוּקָה נוֹהֶרֶת,

לֹא זָכִיתִי, יִחַלְתִּי בִּכְדִי.

נִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי גַן-עֵדֶן,

מַלְאָכָיו לָקְחוּ אֶת יַלְדִּי.

יוֹם וָיוֹם – אַךְ שִׂמְחָה וָשֶׁמֶשׁ,

אֲפָפַנִי אָבִיב לֹא-יִתֹּם.

רַק יָדַי עוֹרְגוֹת אֶל הַנֵּטֶל,

רַק בִּכְיוֹ לִי נִשְׁמָע בַּחֲלוֹם.

יֶהֱמֶה הַלֵּב, יִשְׁתּוֹחֵחַ,

וְהַכֹּל אָז זָר וְרָחוֹק.

אֲהַלֵךְ מֵחֶדֶר אֶל חֶדֶר,

אֲבַקֵּשׁ עֲרִיסַת הַתִּינוֹק".

מוזה

מרוסית: אברהם עוז

עֵת אֲצַפֶּה, קְצַר רוּחַ, לָהּ עִם לַיִל,

חַיִּים תְּלוּיִים, דּוֹמֶה, עַל חוּט אֶחָד.

מַה נְּעוּרִים? כָּבוֹד וָחֹפֶשׁ מַה לִי,

מוּל הָאוֹרַחַת, עִם חָלִיל בַּיָּד.

הִיא נִכְנְסָה, הִשִּׁילָה הָאַדֶּרֶת,

וּמַבָּטָהּ חוֹדֵר בָּבַת עֵינִי.

שָׁאַלְתִּי: "אַתְּ הִכְתַּבְתְּ לְדַנְטֶה, גְּבֶרֶת,

אֶת הַשְּׁאוֹל"? וְהִיא עָנְתָה: "אֲנִי".

לקריאה נוספת

• על מקורן המקראי של שורות מחוקות משל אנה אחמאטובה, מאמר מאת ע. רונן, נדפס ב"הספרות", 23 (1976)
• שירת רוסיה, בעריכת ל. גולדברג וא. שלונסקי, תל אביב 1942 (מהדורה פקסימילית תשמ"ג)
• שיריה של אחמטובה בתרגום עמינדב דיקמן בספרו "דור שלי חיה שלי", משירת רוסיה במאה העשרים, הוצאת שוקן (2003)
• כמה תרגומים של "שירת הפגישה האחרונה" בספר השוואות התרגומים נשיקה מבעד למטפחת, בעריכת אשר רייך, עם עובד, (תשס"א/2001)
• תיאורו של ישעיה ברלין את פגישותיו עם אחמטובה ועם בוריס פסטרנק, בספרו רשמים אישיים, עם עובד, (תשמ"ג)
• Amanda Haight, Akhmatova - A Poetic Pilgrimage, Oxford University Press, London. 1976 - ביוגרפיה שנכתבה על ידי חוקרת בריטית שהספיקה להתקרב אל אחמטובה בשנת חייה האחרונה

קישורים חיצוניים

• המתרגמת מירי ליטווק על אנה אחמטובה, בלוויית כמה שירים מתורגמים, באתר טקסט
• כתבי אנה אחמטובה בפרויקט בן-יהודה
• המופע "אנה אחמטובה" של המלחינה זלטה רזדולינה, באתר "אמנות לעם"
• רומנסות ושירים של אנה אחמטובה וניקולאי גומילוב, ביצוע המלחינה זלטה רזדולינה וזמרים - כולל את ה"רקוויאם" של אנה אחמטובה בהלחנתה של זלטה רזדולינה בביצוע התזמורת הסימפונית ומקהלה של רדיו לנינגרד.
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על אנה אחמטובה‏, 23 ביוני 2013
• עופרה עופר אורן, ירח הדבש הקצר מדי שלפני ההפיכה, בבלוג "סופרת ספרים", 28 בספטמבר 2015
• נדיה אייזנר-חורש, נשיקה ליד העטויה כפפת תחרה, על הכפפה של יד שמאל, פנס מוסף לביקורת ספרות, נובמבר 2022.
• אנה אחמטובה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אנה אחמטובה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אנה אחמטובה (1889-1966), דף שער בספרייה הלאומית
• תום בייקין אוחיון, "מקהלה סודית" על ״הכפפה של יד שמאל״, באתר "מעלה", דצמבר 2022.