לב גומיליוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בול לזכרו מקזחסטן
עם אמו, אנה אחמטובה וסבתו אנה איבנובנה, בשנות ה-20
דיוקנו ב-1934

לב ניקולאייביץ' גומיליוברוסית: Лев Никола́евич Гумилёв; ‏1 באוקטובר 1912 - 15 ביוני 1992) היה היסטוריון, אתנולוג ומתרגם סובייטי. בנם של המשוררים אנה אחמטובה וניקולאי גומיליוב. התאוריות שלו, בדבר המוצא של עמי אירואסיה, הסיבות לנדידת העמים וטבע העם הרוסי (שמבטאות גם אנטישמיות) הן תאוריות מקובלות בקרב חוגים לאומניים ברוסיה ובכללם גורמי שלטון ובראשם ולדימיר פוטין, העושה שימוש במונחים שטבע גומיליוב בנאומיו.[1][2][3]

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גומיליוב[4] נולד בסנקט פטרבורג כבנם היחיד של המשוררים אנה אחמטובה וניקולאי גומיליוב. הם התגרשו כאשר היה בן שבע ואביו הוצא להורג כאשר היה בן שמונה. לאחר מכן מסרה אותו אמו לגדול אצל סבתו בבזצק (Бе́жецк), אמו לא באה לבקרו עד 1925, למעט פעם אחת, למשך יום אחד. אצל סבתו, אנה איבנובנה, נחשף גומיליוב למסורת המשפחתית שכללה קציני צבא וצי בכירים בתקופת הצאר וכמרים פרבוסלבים רמי דרג. דמות נוספת שהשפיעה עליו בשנים אלה היה מורו להיסטוריה, אשר שימש לו כתחליף אב, עמו דן גם בענייני פילוסופיה, גאוגרפיה וספרות ובילה במשחקי שח-מט.

ב-1929 עבר גומיליוב ללנינגראד והתגורר עם אמו ועם בעלה השלישי, הסופר ניקולאי פונין, שלא ראה בעין יפה את הצורך לפרנסו. על מנת להתקבל ללימודים גבוהים באותה עת וכן על מנת להרוויח את לחמו, היה על גומיליוב לעבוד כפועל פשוט. ב-1931 התנדב להצטרף למשלחת גאולוגית לימת באיקל ושנה לאחר מכן יצא לטג'יקיסטן, שם הכיר לראשונה את תרבות האסלאם. כן השתתף במשלחות ארכאולוגיות לחצי האי קרים, הן לחקר פרה-היסטוריה והן לחקר ממלכת הכוזרים. לדבריו בביוגרפיה שלו, הקנו לו שנים אלה ניסיון בעבודת כפיים, היכרות מכלי ראשון עם תרבויות רוסיה יחד עם גישה קפדנית למימוש המתודה המדעית ואיסוף מידע מהשטח. ב-1934 שהה במוסקבה, התיידד עם אוסיפ מנדלשטם וחבורתו והחל לכתוב שירה ולתרגם שירה מפרסית. בספטמבר אותה שנה החל ללמוד היסטוריה באוניברסיטת לנינגראד.

לימודים ומאסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותו בן 23, באוקטובר 1935, נעצר על ידי ה-NKVD באשמת פעילות "אנטי-מהפכנית וטרוריסטית". זאת על רקע שיר היסטורי שחיבר ואשר פורש כהבעת שמחה על מותו של סרגיי קירוב וכן המנותו על חוג חבריו של מננדלשטם. אמו (שגם בעלה פונין נעצר באותה עת) וחברה הסופר בוריס פסטרנק פנו במכתב לסטלין וביקשו את שחרורם של גומיליוב ופונין. על אף שסטלין לא השיב למכתב, שוחררו השניים כעבור שבוע במעצר. גומיליוב שב לאוניברסיטה וב-1938 פרסם את מאמרו הראשון "על סדרי הירושה בקרב העמים הטורקיים", בו הוא מקביל את סדרי הירושה בקרב עמי נוודים אלה לסדרי הירושה ברוס של קייב ומגלה את התעניינותו בהיסטוריה המשותפת של שתי ישויות אלה. לדבריו, ראה בעמים הטורקיים הנוודים את ה"'אינדיאנים' של אירואסיה". גומיליוב נעצר שוב במרץ 1938 באשמת חברות בתא טרוריסטי באוניברסיטה שמטרתו קשירת קשר לרצח אנדריי ז'דאנוב, נשפט ונשלח לעשר שנים בגולאג בנורילסק, שם היה אסור עד 1943. ב-1944 התנדב להתגייס לצבא האדום, במסגרתו נלחם ב-1945 בקרב על ברלין. ב-1946 סיים את לימודיו לתואר שני והחל לעבוד על עבודת התזה לתואר דוקטור במכון ללימודי המזרח אותה הקדיש להיסטוריה הפוליטית של החאנות הטורקית הראשונה (546-659 לספירה). בדצמבר 1947 גורש גומיליוב מהמכון ללימודי המזרח, עקב גירושה של אמו מאגודת הסופרים והגדרתה כחתרנית ויצא כחבר במשלחת ארכאולוגית להרי אלטאי. בשנת 1949 הגן על עבודת הדוקטור שלו בפני ועדת הסנאט של האוניברסיטה, אך בנובמבר אותה שנה נאסר שוב בעוון "פעילות אנטי סובייטית", נשפט לעשר שנות מאסר בגולאג בו שהה עד לשחרורו במסגרת הדה-סטליניזציה ב-1956. על אף שהשהות במאסר דירדרה אמת מצבו נפשית ופיזית, המשיך גומיליוב במחקר והגות. בפרט חיבר באותה עת את ספרו "ההיסטוריה של החאנויות", אותו כתב על גליונות של נייר אריזה, בו סופקו מצרכים. לעבודתו סייעה העובדה שבשנות מעצרו האחרנות הותר לו לקבל מאמו ספרים לפי בקשתו. את הצער העמוק והדאגה לשלומו במאסר, ביטאה אחמטובה בשירה "רקוויאם".

לאחר השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שובו ללנינגרד קיבל גומוליוב משרה בספריית מוזיאון הארמיטאז' והחל להתקין להוצאה לאור שני ספרים, אותם עיבד מתוך רשימותיו בגולאג ועבודת הדוקטורט שלו. הראשון, "חאנויות: מרכז אסיה בעת העתיקה" (Хунну), סוקר את התקופה שבין המאה השנייה לפנה"ס למאה הרביעית לספירה ובפרט את שבטי הנוודים של מזרח אסיה וקשריהם עם סין. השני, "הטורקים העתיקים" (Древние Тюрки; דרבני טיורקי) סוקר את עלייתה ונפילתה של אימפריית הטורק במרכז אסיה בשנים 546-861. ספרו הראשון ראה אור בשנת 1960, כאשר היה בן 48. ב-1959 יצא כחבר במשלחת חקר ארכאולוגית לדלתה של הוולגה במטרה להתחקות אחר שרידי ממלכת הכוזרים והיה הראשון שגילה עדות מוצקה לקיומה - אתר קבורה. על פי הממצאים ביסס גומיליוב את התאוריה שלו שעליית מי הים הכספי הציפה את בירת הכוזרים, איטיל ועובדה גאוגרפית זו היא שהביאה לנפילת ממלכתם, הדבר אישש את אמונתו בחשיבות שינויי האקלים כגורם מכריע בהיסטוריה. ב-1961 יצא במשלחת הארכאולוגית האחרונה שלו לדרבנט ובאותה שנה התקבל כמרצה מן החוץ באוניברסיטת לנינגרד, שהפכה מאוחר יותר למשרה קבועה של "עוזר מחקר בכיר" במחלקה לגאוגרפיה עד לפרישתו לגמלאות ב-1986, הוא מעולם לא מונה לפרופסור ולא היה חבר המכון להיסטוריה.

באותה עת יצר גומיליוב קשר עם אנשי התנועה האירואסייתית, שהחלה את דרכה כקבוצת אינטלקטואלים רוסים שישבה בפריז. אנשי התנועה טענו מאז שנות ה-30 של המאה ה-20 שלכיבוש המונגולי של רוסיה במחצית המאה ה-13 היה תפקיד חיובי ביצירת העם והלאום הרוסי, זאת בניגוד לדעה הרווחת, שלכיבוש היה תפקיד הרסני. גומיליוב ביקש להחיות את רעיונותיה של התנועה באוניברסיטת לנינגרד. בשנת 1965 פרסם גומיליוב את מאמרו הראשון באתנוגנסיס (תורת ראשית היווצרותם של עמים), שאחריו פרסם עוד עשרים מאמרים בנושא, אשר רוכזו בספרו "אתנוגנסיס והביוספירה" (Этногенез и биосфера земли; ראה אור ב-1989). במאמרים אלה הציג את תאוריית הערבה האירואסייתית.

ב-1966 נפטרה אמו, אנה אחמטובה, ובין גומוליוב לבין בתה מנישואיה לפונין פרץ סכסוך ירושה ארוך. ב-1967 נשא גומיליוב לאשה את נטליה ויקטורובנה סימונובסקיה. ב-1970 ראה אור ספרו "החיפוש אחר ממלכה בדיונית: אגדת ארצו של הכומר יוחנן" (Поиски вымышленного царства: Легенда о Государстве пресвитера Иоанна ) המגולל את עלייתה של האימפריה המונגולית והשפעתה על אירופה בכלל ורוסיה בפרט בשנים 861-1312. בכך סיכם את מפעלו לכתיבת ההיסטוריה של עמי אסיה הנוודים ופנה לגבש את רעיונותיו בנוגע לתאוריית האתנוגנסיס הכללית שלו. מאמריו בנושא התפרסמו בגיליונות כתבי העת "וסטניק ל.ג.ו" (Вестник ЛГУ) ו"פריודה" (Природа, "הטבע") בקונטקסט של הפולמוס להגדרת המושג "אתנוס" (עם, אומה, גזע). ב-1974 הגיש גומיליוב את רעיונותיו לסנט אוניברסיטת לנינגרד כעבודת בתר-דוקטורט בגאוגרפיה. ביקורת חריפה שנמתחה על עבודתו זו הובילה לחרם למעשה על פרסומה והדיון בה. רעיונותיו של גומיליוב לא זכו להתייחסות עד לפרסטרויקה, בד בבד עם יציאתו לגמלאות. רק לאחר מכן קיבלו רעיונותיו תשומת לב, בעיקר מצד גורמים לאומניים ברוסיה ובחבר המדינות. בשנת 1988 תורגם לאנגלית ספרו השלישי על ההיסטוריה של העמים הנוודים וב-1989 ראו אור שני ספריו, "אתנוגנסיס והביוספירה" ו"רוסיה העתיקה והערבה הגדולה" (Древняя Русь’ и Великая Степь) שהציגו את מכלול רעיונותיו.

החל מ-1991 סכל גומיליוב מבעיות לב ואושפז בבתי חולים. עם מותו ב-1992 התפרסמו מאמרי סיקרה נרחבים על חייו ופועלו, שעוררו סקרנות ציבורית. הוא נקבר על פי בקשתו בבית העלמין טיחבין שבמנזר אלכסנדר נבסקי. גומיליוב גילה סימפתיה רבה לצמיחת תנועות לאומיות אצל העמים הקזחים, הטטארים, המונגולים ואחרים והפך במדינות הלאום שלהם לדמות נערצת. בשנת 1996, ארבע שנים לאחר מותו, הקים נשיא קזחסטן, נורסולטן נזרבייב, את האוניברסיטה האירואסיאתית הלאומית על שם ל. נ. גומיליוב (Евразийский Национальный университет имени Л. Н. Гумилёва), מול ארמון הנשיאות בבירה אסטנה.

תאוריית הגנוסיס הכללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית גיבוש הרעיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי גומיליוב, במכתב משנת 1968 למורו בילדותו, שאלות לגבי מקורם של עמים ולידתן של אומות כתוצאה מתהליכים טבעיים ואקלימיים החלו לנקר בו עוד כסטטדנט צעיר. אולם הרעיון המקשר את רעיונותיו צץ בו בעת מאסרו ב-1939, אז הרהר בדברים והעיר את חבריו לתא בלילה בקריאת אאוריקה! ("מצאתי!" ביוונית עתיקה).[5] רעיון זה קשור למושג ה"פאסיונרנוסט" (Пассионарии, מילה פרי המצאתו). הרעיון הכללי הוא שלידתן והתפתחותן של אומות אינו קשור לגורמים רציונליסטיים ולבחירה רציונלית אלא מבוסס על היכולת ליצור יעדים ורעיונות משותפים וגדולים ולהתמיד בהליכה לאורם לאורך פרקי זמן ארוכים. לדברי גומיליוב מדובר בתופעה טבעית שיש לחקור בכלים של מדעי הטבע. תאוריה זו באה כניגוד לתאוריה המרקסיסטית לפיה מתקדמת האומה בצעדים עוקבים של קידמה מבחינת הסדר החברתי ומתוך מניעים כלכליים.

ביוספרה ואתנוגנוסיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה מבוססת על שלושה עקרונות יסוד: 1) אין להפריד בין האדם לבין סביבתו הטבעית 2) האנרגיה חיונית לתהליכים ביוכימיים בכל האורגניזמים ו-3) לאדם יש תפקיד ייחודי בביוספרה. האדם מסוגל להתאים את עצמו, יותר מכל מין אחר, לסביבות שונות ומשתנות. בני אדם מסתגלים לסביבה משתנה על ידי שינוי באורחות חייהם (שינוי התנהגותי, תרבותי) ולא באמצעות שינויים פיזיולוגיים. הצעד הבא הוא האבחנה שה"אתנוס" (כזהות קיבוצית של בני אדם, עם, לאום) גם היא ייחודית לאדם. לפיכך, המסקנה שהסיק היא שהמסתגל לתנאי האקלים והסביבה השונים איננו האדם כפרט, אלא ה"אתנוס". כלומר החלוקה האתנית של בני האדם אחראית ליכולתם להתאים עצמם לסביבות משתנות. לא מדעי החברה ולא הביולוגיה אינם כלים למחקר השאלות כיצד הדבר מתרחש, לשם כך נזקק מדע מסוג חדש האתנוגנוסיס, מוצא הלאומים. לטענתו, האבולוציה של האדם עברה מן התחום הביולוגי לתחום האתני. השורד בעת שינוי נסיבות טבעיות איננו הפרט המתאים ביותר, אלא האתנוס שביכולתו להתאים את עצמו ואף לשנות את הסביבה הטבעית לצרכיו. שינוי קריטי בתנאים הסביבתיים הטבעיים יכול להזניק אתנוסים מסוימים ולהחריב אחרים. האתנוסים שצמחו מתוך הקטסטרופה הסביבתית מיישמים ומגלמים את ההתנהגויות שסייעו להם להווצר, זו דרך החיים שלהם. גומיליוב ראה את האתנוסים כתרבויות שונות מאד זו מזו בתוך "האנושות" שאינה אלא סך כל האתנוסים השונים של מין האדם, בדומה לגזעי כלבים ביחס למין "כלב".

את האתנוסים השונים מחלק גומיליוב מחלוקה גסה ל"סטטיים" ו"דינמיים". האתנוסים הסטטיים חיים בשיווי משקל עם סביבתם הטבעית (האנרגיה שהם צורכים מהסביבה מושקעת בה חזרה) וממשיכים לקיים את אותה דרך חיים דור אחר דור באופן שמרני (גומיליוב מונה את האלבנים, האיסלנדים והפלאחים המצרים). האתנוסים הדימנאמיים, לעומת זאת, מאופיינים בשינויים בין-דוריים גדולים יחסית בדרך החיים ובשאיפת התפתחות מעבר לגבולות הסביבה בה צמחו. הם מצליחים לשאוב יותר אנרגיה מהביוספרה מזו הדרושה לקיומם והם משקיעים אנרגיה זו בהתפשטות. דוגמאות לאתנוסים דינמיים מוצא גומיליוב בהלניזם של יוון העתיקה, בקולוניאליזם האירופאי ובהתפשטות של הרוסים בסיביר. חלוקה זאת מובילה להבדלים מנוגדים במגוון תחומים (למשל תפיסת זמן מחזורית באתנוסים סטטיים לעומת תפיסת זמן ליניארית באתנוסים הדינמיים; כבוד והוקרה לידע עתיק ולזקנים לעומת כבוד והוקרה למהלכים של קידמה וחידוש ועוד).[6] להערכתו, לאתנוס דינאמי יש טווח זמן חיוני של 1000-1500 שנה בטרם יהפך לאתנוס סטטי, שזמן חייו אינו מוגבל עקרונית ומוכתב על ידי גורמים חיצוניים. כלומר, לכל אתנוס שכיום הוא סטטי היה שלב התפתחותי דינמי בטרם הפך לסטטי, לפיכך, אין בתאוריה שיפוט ערכי של אתנוסים.

פאסיונרנוסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתיאורם של אתנוסים סטטיים די בפרמטרים חברתיים-פוליטיים, גאוגרפיים וטכנולוגיים. אולם על מנת לתאר אתנוס דינמי נדרש פרמטר נוסף - הפאסיונרנוסט, היכולת למאמץ מאוחד; באופן שקול, במונחים של תאוריית הביוספרה ואתנוגנוסיס, זוהי היכולת לספוג אנרגיה מן הבסיסב ולהוציא אותה כעבודה (ולא רק לשם שימור עצמי). זהו המדד לפיו יש לבחון את העמים. ככל שהשאיפה לממש את הרעיון המאחד גדולה יותר מהרצון (למעשה, האינסטינקט) לשמר את דרך החיים, כך הפאסיונרנוסט של הקבוצה גדול יותר. אין קשר לדרך המימוש, הרסנית או קונסטרוקטיבית, אלימה או אינטלקטואלית. ההגדרה של פאסיונרנוסט במונחים פיזיקליים נדרשה על מנת לבסס את הקשר בין מניעים טבעיים לבין האתנוגנוססי, משום שלשיטתו של גומיליוב שינוי פיזי יכול לגרום רק לשינוי פיזי אחר.

גומיליוב דחה את הגדרות האתנוס הרווחות בברית המועצות ומחוצה לה (הגדרות תרבותיות כגון שפה, מנהגים, דת; השתייכות גזעית; חיים בטריטוריה מוגדרת או מקור מקור משותף) לפיכך הגדיר את האתנוס כמערכת יחסים בין חבריו המוגדרת על ידי דרך חיים ייחודית. המערכת כוללת פרטים אנושיים, אלמנטים סביבתיים, מסורות ומנהגים ויחסים הדדיים עם אתנוסים שכנים. המערכת יכולה להיות במצב סטטי (סך אנרגיה אפסי) או כזו שהאנרגיה שהיא שואבת מחוללת בה תמורה גוברת והולכת. הפרמטר השולט ביכולת של המערכת לנצל את האנרגיה הנכנסת ולכוונה הוא הפאסיונרנוסט. כיוון שאתנוס פירושו יחסי גומלין, לא יכול להיות פרט בודד מחוץ להקשר האתנוס. תינוק הוא טאבולה ראסה אתנית, כיוון שאין לו יחסי גומלין והוא לא גיבש דפוסי התנהגות. הילד מגבש את זהותו האתנית מתוך יחסי הגומלין עם סביבתו הקרובה וזו כפויה עליו מתוקף לידתו להורים השייכים לאתנוס. אולם בעוד ההקשר האתני כפוי על ידי מערכות היחסים, היכולת לבטא פאסיונרנוסט תלויה הן בגורמים גנטיים של הפרט והן באפשרות הנרכשת לבטאם במסגרת קשרי הגומלין המורכבים של האתנוס. בפרט, אם המנהגים ודפוסי ההתנהגות האתניים מעודדים ביטוי הפאסיונרנוסט של הפרט או מדכאים אותו.

היווצרותו אתנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת גומיליוב ראשית יצירתו של אתנוס היא בחיבורם של פרטים על בסיס זיקה חיובית ביניהם (Комплиментатость) המבוססת על קרבה רעיונית השונה מדרכו של הרוב. גידולו של גרעין זה לווה ביצירת מערכת יחסי גומלין, התנהגויות וקשרים עם הסביבה ומעל הכל - רעיון משותף המתווה דרך חיים. חוזק המערכת הראשונית מותנה ברמת הפאסיונרנוסט של חבריה, ורמה מינילית שלו היא תנאי הכרחי להיווצרותה מלכתחילה. הגרעין הראשוני (консорции, "קונסורציום") מתאפיין בהתנגדות לכל אתנוס אחר ובלכידות גבוהה בתוכו המבוטאת כפטריוטיות וזהות ייחודית ואחידה. דרך אחרת לתיאור היא שכל מערכת אתנית יציבה פועמת בקצב מסוים. הפרעה בקצב, המונעת על ידי פרץ של פאסיונרנוסט יכולה ליצור אתנוס חדש.

מערכת אתנוסים בעלת מקור משותף, שנמצאת בסביבה גאוגרפית מסוימת נקראת סופר-אתנוס (למשל: הסופר-אתנוס המערב-אירופאי, הסופר-אתנוס של הנוודים האירואסיאניים, הסופר-אתנוס הסיני וכדומה). סופר-אתנוסים אינם מתמזגים כי לכל סופר-אתנוס יש אידיאל גרעיני שונה שאינו ניתן להמרה.

שלבי התפתחות האתנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי גומיליוב, ניתן לבחון באופן מדעי-אמפירי את רמת הפאסיונרנוסט של האתנוס רק על ידי בחינת שלבי ההתפתחות שלו בראייה היסטורית רחבה. כך, בשלבי הראשית פועלת האנרגיה בכיוון של פרצי יצירתיות והתרחבות טריטוריאלית ובשלבי הניוון (לקיצוני שבהם הוא קורא, בהשאלה לפי ספרו של איוואן גונצ'רוב, שלב האובלומוב) היא נוטה לשמרנות ולשיווי משקל. לפיכך, לא ניתן לקבוע את הפאסיונרנוסט של אתנוס תוך התבוננות בשלב מסוים בהתפתחותו. דווקא עודף פאסיונרנוסט יכול להיות לרועץ, כיוון שהוא מפעיל קבוצות שונות בדרכים מנוגדות המבטלות זו את הישגיה של זו ובניגוד לאינטררס הכולל, ירידה בפאסיונרנוסט הכולל יכולה לתרום לכיוון נכון יותר שלו, דבר המסביר הישגים גדולים של אתנוסים דווקא בשלב ההתמתנות בפרץ הראשוני של התפשטותם החיונית (הדוגמה הייצוגית אותה הוא מביא היא פריחתה של אתונה העתיקה לאחר המלחמה הפלופונסית בין עמי יוון). בעוד השלבים ההכרחיים בהתפתחות דומים מאד בקרב אתנוסים שונים, הרי שהביטוי ההתנהגותי שלהם ייחודי ואופייני לכל אתנוס ואתנוס לפי האידיאל הגרעיני שלו. יש הבדל מהותי בין תרבות לבין אתנוס. התרבות היא מושג אנושי והאתנוס - טבעי. אתנוס יכול להפיץ את תרבותו על פני אזורים גאוגרפיים נרחבים ואתנוסים אחרים (למשל ההלניזם). אולם קיומו של אתנוס חיוני ליצירתה של תרבות. גם אם אתנוס מסוים נבע מאזור גאוגרפי אחד, הוא יכול להתפרס הרחק (למשל מושבות הכתר של בריטניה, או היהודים).

השלים אותם מציין גומיליוב בהתפתחות האתנוס הם שלב הצמיחה או ההשכמה (подъема) בו צומח גרעין ממספר בעלי פאסיונרנוסט, שלב השיא (акматическая) בו מתלכד הפאסיונרנוסט הכולל ומגיע לשיאו, שלב המשבר (надлома) בו חלה ירידה במספר בעלי הפאסיונרנוסט, שלב האינרציה (ההתמדה, инерционная) בו מתמידה רמה אפסית של פאסיונרנוסט ושלב הפירוק (обскурации) בו גרעיני פאסיונרנוסט חדשים מפרקים את האתנוס מבפנים.

תאוריית הערבה האירואסייתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גומיליוב השתמש בתאוריית הגנוסיס הכללית שלו ל מנת לספק מסד מדעי לתאוריות האירואסיאניות לגבי מקורם של העם והאומה הרוסיים. גומיליוב ראה בעמים הרוסיים סופר-אתנוס שראשיתו בנוודי הערבה של החאנויות הפרה-היסטוריות בלב אסיה, בסין ובמונגוליה. בזכות תנאים אקלימיים טובים הצליחו הנוודים לקבל הרבה יותר אנרגיה מערבות העשב, דבר שהזניק את הפאסיונרנוסט בקרב המעולים שבהם לצאת ולפרוץ מן הגבולות הגאוגרפיים של גרעינם. כך, מתוך ה"קלחת (או כור ההיתוך הטאטארי" צמחו גרעינים אתניים נוספים שגילו חיוניות רבה ויכולת ניצול טובה של האנרגיה הסביבתית. אתנוס זה יכול היה לעמוד בפני המערב והכנסייה הקתולית ואף לצאת וליישב את סיביר.

אנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו התנועה האירואסיאנית בכלל, גם תורתו של גומיליוב כוללת הערכה שלילית ביותר ליהודים, המוצגים כאויב הטבעי של הסופר-אתנוס הרוסי-אירואסיאתי[7] בפרט מתוארים היהודים כמי שחתרו תחת ממלכת הכוזרים. לכל אתנוס קיים גרעין רעיוני אותו הוא מקדם והוא מרכז חיוניותו. לגבי היהודים, טען גומיליוב, גרעין זה הוא תאוות הבצע שהופך את היהודים לבוגדניים במיוחד, דבר ההופך אותם ליריב לכל שאר האתנוסים. חמור מכך, גומיליוב מבסס למעשה תשתית "מדעית" לאנטישמיות.[8]

היחס לעבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גומיליוב נחשב לאחד ההיסטוריונים המוכרים והפופולריים ביותר בתקופה הפוסט-סובייטית[9] התאוריות שלו נהירות יחסית ומספקות נרטיב-על להתפתחותן של אומות בכלל ושל לאומי רוסיה וחבר המדינות בפרט. העובדה שהוא עונה והוחרם בברית המועצות הופכת אותו מיידית לדמות נערצת של מתנגד משטר שנרדף בשל דעותיו. קורסים בסיסיים באתנוגרפיה באוניברסיטה ואף בבתי ספר תיכוניים מבוססים על תורותיו של גומיליוב וספרו הוא חלק מתוכנית הלימודים בהיסטוריה ברוסיה ובקזחסטן[10]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטענה המרכזית נגד גומיליוב היא שהתאוריות שלו, על אף הטרמינולוגיה שלהן הן פסאודו-מדעיות ואינן ניתנות לבחינה או להפכרה מדעית. הטרמינולוגיה בה הוא משתמש נועדה להסוות את שטחיות הטענות והמתודולוגיה.[11] יש המכנים את עבודתו "פנטזיה רומנטית" לא מדעית ומכנים אותו "יצרן מיתוסים במסווה של מדען"[12] יתרה על כך, הוא ביקש להסביר בכליו את כל התרבויות האתניות כולן, גם כאלה שלה היה לו מושג קלוש לגביהן, מתוך הנחה שהן מתנהגות בדיוק כמו דוגמאות שהיו מוכרות לו (למעשה, עמי הנוודים של מרכז אסיה בלבד).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לב גומיליוב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lev Gumilev: passion, Putin and power, 11 במרץ 2016
  2. ^ Lev Gumilev is a prominent representative of Eurasian historiography and one of the most popular Russian historians of the post- Soviet era
  3. ^ Lev Gumilev: His Pretensions as Founder of Ethnology and his Eurasian Theories : Gumilev has become virtually acult figure in Russia after his death. - Lev Gumilev is probably the most popular, but also the most contradictory figureamong recent Russian historians.
  4. ^ לפי פרק הביוגרפיה בדוקטורט של טיטוב
  5. ^ Alexander Sergeevich Titov, Lev Gumilev, Ethnogenesis and Eurasianism עמ' 36
  6. ^ ר' את הטבלה המלאה ב-Alexander Sergeevich Titov, Lev Gumilev, Ethnogenesis and Eurasianism עמ' 50
  7. ^ Anti-Semitism In Eurasian Historiography: The Case Of Lev Gumilev
  8. ^ Lev Gumilev: His Pretensions as Founder of Ethnology and his Eurasian Theories עמ' 15-13
  9. ^ ראו הערות למשפט הראשון בערך
  10. ^ Lev Gumilev: His Pretensions as Founder of Ethnology and his Eurasian Theories עמ' 15
  11. ^ Anti-Semitism In Eurasian Historiography: The Case Of Lev Gumilev
  12. ^ Lev Gumilev: His Pretensions as Founder of Ethnology and his Eurasian Theories עמ' 2