גרנד פרי דרום אפריקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גרנד פרי דרום אפריקה
South African Grand Prix
ענף פורמולה 1
תאריך ייסוד 1934
תאריך פירוק 1993
ארגון מפעיל הפדרציה הבין-לאומית לרכב עריכת הנתון בוויקינתונים
עיר מארחת Prince George Circuit עריכת הנתון בוויקינתונים
הכי הרבה זכיות אליפות הנהגים:
בריטניהבריטניה ג'ים קלארק (4)
אליפות היצרנים:
בריטניהבריטניה לוטוס (6)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גרנד פרי דרום אפריקה הוא מרוץ גרנד פרי, שהתקיים 33 פעמים. המרוץ היה חלק ממרוצי אליפות הפורמולה 1 מתחילת שנות השישים ועד מחצית שנות השמונים. המרוץ התקיים לראשונה בשנת 1934 במסלול הנסיך ג'ורג' שבאיסט לונדון. מלחמת העולם השנייה הובילה לביטולו של המרוץ, שהתחדש רק בשנת 1960. המרוץ הוצא מלוח התחרויות אחרי עונת 1985 בעקבות המאבק של המדינות כנגד מדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה. בעקבות ביטול האפרטהייד בשנת 1991 חזר המרוץ לאליפות, התקיים עוד פעמיים בטרם בוטל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1934–1966: איסט לונדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרוץ התקיים לראשונה בשנת 1934 במסלול באורך 23.4 ק"מ שעברה באזורים מיושבים בסביבות העיר איסט לונדון. בשנת 1936 המסלול קוצר ל-17.7 ק"מ. מלחמת העולם השנייה הובילה לביטול המרוץ בשנת 1940, שלא שב להתקיים במשך 20 שנים. בשנת 1959 נסלל מסלול קבוע. בשנת 1960 התקיימו בדרום אפריקה שני מרוצי גרנד פרי, שלא היו חלק מסבב האליפות. המרוץ הצטרף לסבב האליפות בעונת 1962. במרוץ הבכורה ניצח גרהאם היל, מרוץ שסיים את העונה.

1967–1993: קיאלאמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסלול קיאלאמי, שנבנה בתחילת שנות השישים במטרופולין של יוהנסבורג, החל לארח את הגרנד פרי בשנת 1967. ג'ים קלארק ניצח את המרוץ בשנת 1968 בפעם הרביעית. היה זה הניצחון האחרון בקריירה של הבריטי. בשנת 1970 היה זה ג'ק ברבהאם שניצח במסלול את המרוץ האחרון בקריירה. פיטר רסבון נפצע קשה בתאונה במהלך האימונים לקראת המרוץ ולאחר מכן מת מפצעיו. תאונה קטלנית נוספת אירעה בעונת 1977 בה טום פרייס, נהגה של קבוצת Shadow, מצא את מותו תוך שהוא פוגע והורג את אחד המרשלים שעמדו לצידי המסלול.

המסלול הגבוה (6,000 רגל מעל גובה פני הים) והמהיר העניק יתרון למנועי הטורבו שנכנסו בתחילת שנות השמונים. בשנת 1982 היתרון של מנועי הטורבו הגיע עד לפער של 150 כוח סוס. קבוצת רנו, שהייתה חלוצת מנועי הטורבו, ניצחה את המרוץ בעונת 1980 וב-1982. המאבק בין הפדרציה הבינלאומית לספורט (FISA) וארגון היצרנים (FOCA) הוביל לכך שבעונת 1981 המרוץ התקיים כמרוץ שאינו חלק מהאליפות. בעונת 1983 המרוץ היה האחרון בעונה. שלושה נהגים התמודדו על תואר האליפות: אלן פרוסט, נלסון פיקה ורנה ארנו. פרוסט וארנו נאלצו לפרוש בשל בעיות מנוע. פיקה סיים את המרוץ במקום השלישי וזכה בתואר.

קיום המרוץ בשנת 1985 לווה בביקורת הגוברת כלפי משטר האפרטהייד במדינה. מדינות שונות החלו להחרים אירועי ספורט שאירעו במדינה בעקבות מצב בהחירום שהוכרז על ידי הממשלה בחודש יולי. קולות רבים קראו להחרים את המרוץ. וקבוצות רנו וליז'ייה לא לקחו בו חלק לאחר שממשלת צרפת החליטה על החרמת אירועים שהתקיימו בדרום אפריקה. פרוסט, שהבטיח כבר את הזכייה באליפות במדי קבוצת מקלארן, כן השתתף במרוץ.

בעקבות ביטול משטר האפרטהייד בשנת 1991 שב המרוץ לסבב התחרויות בעונת 1992. נייג'ל מנסל ניצח את המרוץ בבכורה המחודשת. שנה לאחר מכן התנהל מאבק צמוד בין פרוטס, איירטון סנה ומיכאל שומאכר, שהסתיים בניצחונו של הצרפתי. ביולי 1993 נמכר המסלול לאיגוד הרכב הדרום-אפריקאי. עלויות קיום מרוץ פורמולה 1 היו גבוהות ולא רווחיות ולא הופסק קיומו של הגרנד פרי.

מנצחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהגים שניצחו את המרוץ מספר פעמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים המופיעות עם רקע ורוד הן שנים בהן התקיים הגרנד פרי, אך לא כחלק מאליפות הפורמולה 1

ניצחונות נהג שנים
4 בריטניהבריטניה ג'ים קלארק 1961, 1963, 1965, 1968
3 אוסטריהאוסטריה ניקי לאודה 1976, 1977, 1984
2 בריטניהבריטניה ג'קי סטיוארט 1969, 1973
ארגנטינהארגנטינה קרלוס ראוטמן 1974, 1981
בריטניהבריטניה נייג'ל מנסל 1985, 1992
צרפתצרפת אלן פרוסט 1982, 1993

קבוצות שניצחו את המרוץ מספר פעמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצות המופיעות בכתב מודגש הן קבוצות שעדיין פעילות באליפות
קבוצות המופיעות עם רקע ורוד הן קבוצות שהתחרו בשנים בהן המרוץ לא נכלל כחלק מאליפות הפורמולה 1

ניצחונות יצרן שנים
6 בריטניהבריטניה לוטוס 1961, 1963, 1965, 1966, 1968, 1978
4 איטליהאיטליה פרארי 1971, 1976, 1977, 1979
בריטניהבריטניה ויליאמס 1981, 1985, 1992, 1993
2 איטליהאיטליה מזארטי 1934, 1939
בריטניהבריטניה קופר 1960, 1967
בריטניהבריטניה ברבהאם 1970, 1983
בריטניהבריטניה טיירל 1973, 1975
צרפתצרפת רנו 1980, 1982
בריטניהבריטניה מקלארן 1972, 1984

מנצחים לפי שנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרוצים המסומנים ברקע ורוד לא היו חלק מאליפות הפורמולה 1

שנה מנצח יצרן מסלול
1934 ארצות הבריתארצות הברית וויטני סטרייט מזארטי 8CM 3.0L איסט לונדון
1935 לא התקיים
1936 איטליהאיטליה מריו מסקורצ'י בוגאטי 35B איסט לונדון
1937 בריטניהבריטניה פט פיירפילד ERA-B
1938 בריטניהבריטניה בולר מאייר ריילי
1939 איטליהאיטליה לואיג'י וילורסי מזארטי 6CM
1940

1959
לא התקיים
1960[1] בלגיהבלגיה פול פררה קופר-קלימקס איסט לונדון
בריטניהבריטניה סטירלינג מוס פורשה
1961 בריטניהבריטניה ג'ים קלארק לוטוס-קלימקס
1962 בריטניהבריטניה גרהאם היל BRM איסט לונדון
1963 בריטניהבריטניה ג'ים קלארק לוטוס-קלימקס
1964 לא התקיים
1965 בריטניהבריטניה ג'ים קלארק לוטוס-קלימקס איסט לונדון
1966 בריטניהבריטניה מייק ספנס לוטוס-קלימקס איסט לונדון
1967 מקסיקומקסיקו פדרו רודריגס קופר-מזארטי קיאלאמי
1968 בריטניהבריטניה ג'ים קלארק לוטוס-פורד
1969 בריטניהבריטניה ג'קי סטיוארט מטרה-פורד
1970 אוסטרליהאוסטרליה ג'ק ברבהאם ברבהאם-פורד
1971 ארצות הבריתארצות הברית מריו אנדרטי פרארי
1972 ניו זילנדניו זילנד דני האלם מקלארן-פורד
1973 בריטניהבריטניה ג'קי סטיוארט טיירל-פורד
1974 ארגנטינהארגנטינה קרלוס ראוטמן ברבהאם-פורד
1975 דרום אפריקה (1928–1994)דרום אפריקה (1928–1994) ג'ודי שכטר טיירל-פורד
1976 אוסטריהאוסטריה ניקי לאודה פרארי
1977 אוסטריהאוסטריה ניקי לאודה פרארי
1978 שוודיהשוודיה רוני פטרסון לוטוס-פורד
1979 קנדהקנדה ז'יל וילנב פרארי
1980 צרפתצרפת רנה ארנו רנו
1981 ארגנטינהארגנטינה קרלוס ראוטמן ויליאמס-פורד
1982 צרפתצרפת אלן פרוסט רנו
1983 איטליהאיטליה ריקארדו פטרזה ברבהאם-ב.מ.וו
1984 אוסטריהאוסטריה ניקי לאודה מקלארן-טאג
1985 בריטניהבריטניה נייג'ל מנסל ויליאמס-הונדה
1986

1991
לא התקיים
1992 בריטניהבריטניה נייג'ל מנסל ויליאמס-רנו קיאלאמי
1993 צרפתצרפת אלן פרוסט ויליאמס-רנו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בשנת 1960 התקיימו 2 מרוצים