גרהאם היל
 | |||||||||||||||||||
| גרהאם היל, בגרנד פרי גרמניה, 1969 | |||||||||||||||||||
| לידה |
15 בפברואר 1929 המפסטד, קמדן, הממלכה המאוחדת  | ||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
29 בנובמבר 1975 (בגיל 46) Arkley, בארנט, הממלכה המאוחדת | ||||||||||||||||||
| שם לידה |
Norman Graham Hill | ||||||||||||||||||
| לאום |
הממלכה המאוחדת | ||||||||||||||||||
| מקום קבורה |
St Botolphs | ||||||||||||||||||
| תקופת הפעילות |
? – 29 בנובמבר 1975 | ||||||||||||||||||
| פרסים והוקרה |
קצין במסדר האימפריה הבריטית (8 ביוני 1968) | ||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||
 | |||||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||||
נורמן גרהאם היל (Norman Graham Hill, 15 בפברואר 1929 – 29 בנובמבר 1975) היה נהג מרוצי מכוניות בריטי שהיה פעמיים אלוף העולם בפורמולה 1. הוא הנהג היחיד אי פעם שניצח בשלושה מרוצי הכתר המשולש של הספורט המוטורי — מרוץ 24 השעות של לה מאן, אינדיאנפוליס 500 וגם בגרנד פרי מונקו.[1] בשנות ה-70 הוא הופיע במגוון רחב של תוכניות טלוויזיה שלא מתחום הספורט. בשעות הפנאי עסק בציור.
בשנת 1996 הפכו היל ובנו דיימון לאבא ובן הראשונים שזכו כל אחד באליפות עולם בפורמולה 1.
היל וחמישה חברים בקבוצת הפורמולה 1 שלו, נהרגו ב-1975, כאשר המטוס שהטיס מצרפת ללונדון התרסק בעת שניסה לנחות בצפון לונדון.[2]
קריירת המרוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
היל החל להתחרות בגיל מאוחר יחסית, כשהוא בן 24, לאחר שראה מודעה שמציעה התנסות בנהיגת מרוץ תמורת תשלום. בעקבות ההתנסות, הוא הצטרף כמכונאי לקבוצת לוטוס, שהוקמה שנים מעטות לפני כן, ומשם התקדם לעמדת הנהג, בפורמולה 3. בעונת 1958 הצטרפה לוטוס לפורמולה 1 והיל שימש כאחד משני הנהגים שלה. הופעת הבכורה שלו הייתה בגרנד פרי מונקו, אך הוא פרש בגלל תקלה טכנית. מיקום השיא שהשיג בעונה זו ואחריה היה שישי, ללא נקודות אליפות.
בעונת 1960 הצטרף לקבוצת BRM. בגרנד פרי ההולנדי הוא זכה לעלות לפודיום לראשונה כשסיים שלישי. בסיום העונה דורג במקום ה-15, עם 4 נקודות אליפות. הוא לא שחזר את ההישג בעונה הבאה, אך בעונת 1962 הוא החל את העונה עם ניצחון הבכורה שלו, בגרנד פרי ההולנדי. שלושה ניצחונות נוספים בגרמניה, איטליה ודרום אפריקה, הקנו לו את תואר האליפות הראשון שלו בפורמולה 1, כשהוא נהנה מארבע פרישות ממרוצים של מתחרהו הצמוד, הסקוטי ג'ים קלארק. גם BRM זכתה באותה עונה באליפות היצרנים.
בעונת 1963 שוב שלטו היל וקלארק במרוצים, אך הפעם התהפכו היוצרות והיל סבל משלוש פרישות וניצח רק בשני מרוצים, בעוד קלארק ניצח בשבעה מרוצים וזכה באליפות. בעונת 1964 שוב ניצח היל בשני המרוצים במונקו ובארצות הברית, אך הפעם הפסיד במרוץ לאליפות על חודה של נקודה לנהג פרארי, ג'ון סורטיס. גם בעונת 1965 ניצח היל באותם שני מרוצים, ושוב הפסיד לקלארק שזכה באליפות. בעונה הבאה לא ניצח היל באף מרוץ, אך עלה לפודיום שלוש פעמים. הוא סיים את העונה במקום החמישי. באותה שנה השתתף גם באינדיאנפוליס 500 וניצח.
בעונת 1967 הצטרף היל לקלארק וחזר להתחרות עבור קבוצת לוטוס, אך סבל מפרישות רבות וסיים שלושה מרוצים בלבד. בעונת 1968 הוא נותר הנהג הבכיר בקבוצה, לאחר ששני חבריו לקבוצה, קלארק ומייק ספנס, נהרגו בתאונות מרוצים מחוץ לגרנד פרי. הוא זכה באליפות השנייה שלו, לאחר שניצח בשלושה מרוצים ועלה שלוש פעמים נוספות לפודיום, שהקנו לו יתרון על מתחרהו הסקוטי ג'קי סטיוארט. מכוניות הלוטוס בהן נהג נחשבו למסוכנות, במיוחד עם הכנף האווירודינמית שהתווספה להן. בעונה הבאה הוא היה מעורב בהתרסקויות בגרנד פרי הספרדי ובגרנד פרי האמריקני, וכתוצאה מהאחרונה הוא שבר את שתי רגליו. תאונה זו סיימה עונה לא מוצלחת ופגעה בהמשך קריירת המרוצים שלו.
בעונת 1970 היל הוסט לקבוצת משנה של לוטוס, והשיג מיקום רביעי בלבד במירוץ הטוב ביותר שלו בעונה. בעונה הבאה הוא עבר לקבוצת ברבהאם, של האוסטרלי ג'ק ברבהאם, אך השתרך בירכתי המסלול למשך שתי עונות. בעונת 1973 הוא החל בהקמת קבוצה משלו, בשם Embassy Hill, ונהג בעצמו, החל מהמרוץ הרביעי בעונה, אך ללא הצלחה. הקבוצה השתתפה בשתי עונות נוספות עם כמה נהגים בנוסף להיל. הישג השיא של הקבוצה היה בעונת 1975, עם סיום במקום החמישי של האוסטרלי אלן ג'ונס. זו הייתה העונה האחרונה בה נהג היל, לפני מותו בסוף השנה בתאונת מטוס.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גרהאם היל, באתר DriverDB לנהגי מרוצים
- גרהאם היל, בהיכל התהילה של פורמולה 1
- גרהאם היל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- גרהאם היל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Stick to the day job, Jacques, הגרדיאן, 15 ביוני 2007
- ^ After cheating death 20 years, Hill killed in air crash, ב-Daytona Beach Morning Journal, 1 בדצמבר 1975