היסטוריה של איחוד האמירויות הערביות
איחוד האמירויות הערביות היא מדינה בחצי האי ערב, הממוקמת על החוף הדרום-מזרחי של המפרץ הפרסי והחוף הצפוני-מערבי של מפרץ עומאן. איחוד האמירויות הערביות מורכבת משבע אמירויות והיא נוסדה ב-2 בדצמבר 1971 כפדרציה. שש מתוך שבע האמירויות (אבו דאבי, דובאי, שארג'ה, עג'מאן, אום אל קיווין ופוג'יירה) התאחדו באותו תאריך. השביעית, ראס אל-ח'ימה, הצטרפה לפדרציה ב-10 בפברואר 1972. שבע האמירויות נודעו בעברן כ"חוף שביתת הנשק", בעקבות הסכם של ההנהגה המקומית מול האימפריה הבריטית במאה ה-19.
ממצאים ארכאולוגיים שנחשפו באיחוד האמירויות מציגים היסטוריה ארוכה של מגורים אנושיים וסחר אזורי, כולל עם מסופוטמיה. מספר שבטים התיישבו באזור זה, גם לאורך החוף וכן בפנים הארץ. במאה השביעית השבטים המקומיים עברו תהליך של איסלאמיזציה.
כמה פלישות וקרבות עקובים מדם התרחשו לאורך קו החוף הנוכחי של האמירויות, כאשר הפורטוגלים, תחת הנהגתו של אלבוקרקי, פלשו לאזור. עימותים בין הקהילות המקומיות לבין הבריטים הובילו לפשיטות בריטיות על ראס אל-ח'ימה ב-1809 ושוב ב-1819, והמחלוקת נפתרה לבסוף על ידי סדרת הסכמים של הבריטים מול ההנהגה המקומית ב-1820. הסכמים אלו נתנו למקום את הכינוי "חוף שביתת הנשק", וכמו כן, ב"הסכם השלום הימי הנצחי", שנחתם ב-1853, החלה תקופה של שלום ושגשוג יחסיים לאורך החוף - מה שנמשך עד שנות השלושים, עם התמוטטות הסחר בפנינים, שהוביל לקשיים משמעותיים בקרב קהילות החוף.
החלטה בריטית, שננקטה בתחילת 1968, לסגת ממעורבותה במדינות "חוף שביתת הנשק", הובילה להחלטה להקים פדרציה. ההחלטה סוכמה בין שני השליטים המשפיעים ביותר: שייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן מאבו דאבי ושייח רשיד בן סעיד אאל מכתום מדובאי. השניים הזמינו מנהיגים מקומיים נוספים להצטרף לפדרציה. בשלב מסוים נראה היה כי בחריין וקטר יצטרפו גם הם לאיחוד, אך בסופו של דבר הן החליטו על עצמאות נפרדת.
כיום, איחוד האמירויות הערביות הוא מדינה מודרנית המייצאת נפט ובעלת כלכלה מגוונת מאוד, כאשר דובאי בפרט מתפתחת למרכז עולמי של תיירות, קמעונאות ופיננסים, וכן היא ביתו של הבניין הגבוה בעולם, והנמל הגדול ביותר מעשה ידי אדם.
פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2011 נמצאו בחפירות ארכאולוגיות גרזני יד פרימיטיביים, וכן כמה סוגים של כלים נוספים, באתר הארכאולוגי באיחוד האמירויות. כלים אלו דמו לסוגים ששימשו את בני האדם המודרניים המוקדמים במזרח אפריקה. החוקרים תיארכו את הממצאים לטווח של 100,000-125,000 שנה. זוהי העדות המוקדמת ביותר לבני אדם מודרניים שנמצאה בכל מקום מחוץ לאפריקה ומרמזת על כך שבני האדם המודרניים עזבו את אפריקה הרבה יותר מוקדם ממה שחשבו קודם לכן. הממצאים העתיקים הללו השתמרו לצד ממצאים של תרבויות מאוחרות יותר, כולל קברים וממצאים נוספים מתקופת תרבויות אום אל-נאר, ואדי סוק וכן ממצאים מהתקופה האיסלאמית.
סביב חלקים של תקופת עידן הקרח, 68000 עד 8000 לפנה"ס, מזרח ערב נחשב לאזור בלתי ראוי למגורים. ממצאים מתקופת האבן ומתקופתן של תרבויות עוביידיות, כמו חץ אבן וראשי גרזנים וכן כלי חרס עוביידיים), מעידים על היישוב האנושי בתקופת הזמן שבין 5000 ל-3100 לפני הספירה. התקופה שבין השנים 3100 ל-2500 לפנה"ס - המשויכת מבחינה ארכאולוגית לתקופת ג'מדט נאסר - העלתה גם היא אתרי קבורה וכלי חרס.
המבנים המוקדמים ביותר בשטח איחוד האמירויות הם בני 8,500 שנה לפחות[1].
תרבויות אום אל-נאר, וואדי סוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
אום אל-נאר (הידוע גם בשם אום א-נאר) הייתה תרבות בתקופת הברונזה המסווגת על ידי ארכאולוגים סביב השנים 2600-2000 לפנה"ס באזור שבו נמצאות כיום איחוד האמירויות הערביות ועומאן. האטימולוגיה נובעת מאי בשם זהה אשר צמוד לאבו דאבי. אחד האלמנטים של תרבות אום אל-נאר הוא קברים עגולים המאופיינים בדרך כלל באבנים הממוקמות יחד בצורה מדויקת בקיר החיצוני, וכן בשרידי אדם רבים בפנים.
לאחר תרבות אום אל-נאר הגיע תורה של תרבות ואדי סוק, ששלטו באזור בסביבות השנים 2000 עד 1300 לפנה"ס. ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כמה וכמה ערי מסחר מרכזיות אשר היו פזורות באזורים שונים בשטחן של איחוד האמירויות הערביות ועומאן של ימינו. גידולי הגמלים ובעלי החיים האחרים התבצעה בתקופת ואדי סוק, שהביאה להגדלת היישוב גם הרחק מקו החוף, ולטיפוח גידולים מגוונים, כולל תמר. בהדרגה, מטלורגיה מתוחכמת יותר ויותר, וגילוף באבן ובחרס הובילו לנשק מתוחכם יותר ולכלים מגוונים יותר, גם כאשר הראיות לקשרי מסחר חזקים עם עמק האינדוס ומסופוטמיה הלכו והתדרדרו.
מסביבות שנת 1200 לפני הספירה ועד תחילת האסלאם במזרח ערב, דרך שלושת עידנים ברזליים (תקופת הברזל 1, 1200-1000 לפנה"ס ; תקופת הברזל 2, 1000-600 לפנה"ס ; ותקופת הברזל 3, 600-300 לפנה"ס) ובתקופה שבאה לאחר מכן (שמכונה תקופת המליאייה, 300 לפנה"ס ואילך), השטח נכבש על ידי הממלכה האחמנית ותרבויות נוספות, מה שהוביל להימצאותם של יישובים מבוצרים ולשגשוג חקלאי של היישובים, הרבה הודות לפיתוחה של מערכת השקיה בשם פוגארה.
תקופת האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגעתם של שליחי מוחמד ב-632 הכינה את השטח להמרת הדת לאסלאם. לאחר מותו של מוחמד, אחד הקרבות העיקריים של מלחמות הרדה התקיים באזור פוג'יירה של היום. התבוסה של הלא-מוסלמים בקרב זה הביאה לניצחון האסלאם בחצי האי ערב. בשנת 637 שימשה ג'ולפאר (כיום ראס אל-ח'ימה) כנקודת תצפית לכיבוש אזור איראן. במרוצת מאות השנים הפכה ג'ולפאר לנמל עשיר ומרכז של תעשיית הפנינים, שממנו יצאו ספינות דאו אל רחבי האוקיינוס ההודי.
במאות ה-10 עד המאה ה-12 שלטו באזור הקרמטים בני הכת האסמעילית.
חוף שביתת הנשק[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית המאה ה-16 החלה ההתערבות האירופית באזור המפרץ. הראשונים שהגיעו לשם היו הפורטוגלים. הבריטים וההולנדים הצטרפו למירוץ האימפריאלי במהלך המאה ה-17, מרוץ שהוכרע לטובת בריטניה בסוף המאה ה-18. במהלך אותה מאה הרבו השייח'ים ראשי השבטים לעסוק בשוד ימי אינטנסיבי, שהוציא לאזור את כינויו "חוף שודדי הים". בריטניה הוטרדה מאוד מהפעילות הפירטית הזו שסיכנה את מסחרה עם הודו, ובראשית המאה ה-19 החלה לנקוט צעדים צבאיים כדי להפסיקה. ב-1820 כפתה על שליטי החוף הסכם להפסקת השוד הימי, הסכם שהורחב בשנת 1853 לכדי חוזה שלום ימי קבוע, ומאז קיבל האזור את השם "חוף שביתת הנשק" (Trucial Coast).
תקופת החסות הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במסגרת ההסכם של שנת 1853, פרסה למעשה בריטניה את חסותה על מדינות החוף והתחייבה לעזור בכספים לשליטיהן, מה שסימל את תחילתה של תקופת החסות של איחוד האמירויות הערביות לבריטניה, שנמשכה עד שנת 1971. באמצע המאה ה-19 הסכם החסות עוד היה ראשוני, ואיחוד האמירויות הערביות עוד לא הייתה אוטונומיה תחת האימפריה הבריטית בפועל[2].
הרצון של הבריטים לחזק את שליטתם באזור התחזק בתגובה לשאיפותיהן של אימפריות אירופאיות אחרות בסביבה, מה שהוביל בשנת 1892 להסכם המבסס קשרים קרובים יותר בין הממלכה המאוחדת לשייח'ים של חוף שביתת הנשק, בדומה לאמנות שנחתמו על ידי בריטניה עם נסיכויות אחרות של המפרץ הפרסי. השיח'ים הסכימו שלא לכונן יחסי חוץ עם אף ממשלה, למעט בריטניה, ללא הסכמתה של בריטניה. בתמורה הבטיחו הבריטים להגן על חוף שביתת הנשק מפני כל תוקפנות בים ולסייע במקרה של תקיפה קרקעית.
בספרה "המערכת השיפוטית בחוף שביתת הנשק", טוענת נורה צוקר אל-פלאחי, כי לאמנת 1892 היה תפקיד עמוק בבידוד המדינה במשך זמן רב, דבר שפגע בפיתוח האזור בהשוואה לקהילות אחרות באזור באותה עת.
עלייתה ונפילתה של תעשיית הפנינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, תעשיית הפנינים שגשגה בזכות השלווה היחסית בים, וסיפקה הכנסה ותעסוקה לעמי המפרץ הפרסי. למלחמת העולם הראשונה הייתה השפעה קשה על דיג הפנינים, אך מה שגרם בפועל לקריסתה של התעשייה היה השפל הגדול של סוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים, לצד הפיתוח היפני של חקלאות הפנינים. הענף נמוג זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר ממשלת הודו העצמאית החדשה הטילה מס כבד על פנינים שיובאו ממדינות ערב במפרץ הפרסי. נפילתה של תעשיית הפנינים הביאה את האזור לעידן קשה מאוד, עם מעט הזדמנויות להשקיע בפיתוח תשתיות.
תחילת עידן הנפט[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-30 של המאה ה-20, צוותי של חברות הנפט ביצעו סקרים ראשוניים באזור. זיכיון יבשתי ראשון לחברת נפט הוענק בשנת 1939, וזיכיון ימי ראשון בשנת 1952. הנפט התגלה מתחת לשכבת פנינים ישנה במימי המפרץ הפרסי, ב-1958, ובמדבר מורבן ב-1960. המטען הראשון של נפט גולמי יוצא מאבו דאבי ב-1962. עם הגידול בהכנסות הנפט, שליט אבו דאבי, שייח זאיד בן סולטן אאל-נהיאן, לקח על עצמו תוכנית בנייה מסיבית של תשתיות, בינוי ומבני ציבור. כאשר יצוא הנפט של דובאי החל ב-1969, גם שייח' רשיד בן סעיד אאל מכתום, שליט דובאי, השתמש גם הוא בהכנסות מנפט כדי לשפר את איכות חייהם של אנשיו.
שגשוג תעשיית הנפט המקומית הובילה לשיחות בין השייח'ים של האמירויות לגבי איחוד אפשרי.
עצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1952, בהשראת בריטניה, החל שיתוף פעולה פדרלי למחצה בין שבע האמירויות, בצורת מועצה קבועה בראשות נציג בריטי. אולם ב-1968 החליטה בריטניה לפנות את כוחותיה שממזרח לתעלת סואץ. כחלק מהחלטה אסטרטגית זו הסירה בריטניה את חסותה מעל אמירויות "חוף שביתת הנשק", וב-1971 הן נעשו עצמאיות, תחת הנהגת השייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן.
ימים ספורים לאחר ההכרזה של הבריטים, ניסה שייח' זאיד, שחשש מההשלכות של עזיבת הכוחות הבריטיים, לשכנע את הבריטים להמשיך ולכבד את אמנות ההגנה ביניהם על ידי הצעתו לשלם את מלוא עלות השמירה על הכוחות המזוינים הבריטים באיחוד האמירויות. ממשלת בריטניה דחתה את ההצעה.
בין ההחלטה הבריטית על הפינוי לבין הפינוי עצמו התנהל משא ומתן בין שבע האמירויות לבין בחריין וקטר על הקמתה של פדרציה משותפת. המשא ומתן נכשל, ובמהלך שנת 1971 הפכו בחריין וקטר למדינות עצמאיות. בתום אותה שנה התאחדו שש מן האמירויות לפדרציה בשם "האמירויות הערביות המאוחדות", ושנה לאחר מכן הצטרפה אליהן ראס אל ח'יימה. יציאת הבריטים יצרה מתיחויות במקום, הן כלפי פנים (היריבויות בין האמירויות החריפו), והן כלפי חוץ - ויכוחים על קו הגבול בין הפדרציה החדשה לבין עומאן וערב הסעודית; השתלטות איראן על איי טונב והאי אבו מוסא, שהנסיכויות ראו אותם כשייכים להן (סוגיה שלא מצאה את פתרונה עד היום).
איחוד האמירויות הערביות כמדינה עצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
היציבות השברירית בפדרציה שבה והתערערה בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן (1979), מלחמת איראן–עיראק (1980-1988) ופלישת עיראק לכווית (1990). האמירויות שרדו את הזעזועים הללו במידה רבה הודות לנשיא שייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן, שהשכיל לנצל את עושר הנפט של אבו דאבי לפיתוח שאר האמירויות, ולגייס תמיכה בינלאומית למען ביטחון הפדרציה.
ב-1990 האשימה עיראק את איחוד האמירויות הערביות ואת כווית בהפקה מוגברת של נפט, מעבר למכסות שקבע אופ"ק, והציגה להן דרישות כספיות מופלגות. עיראק פלשה לכווית, והאמירויות הצטרפו לקואליציה הבינלאומית בראשות ארצות הברית, אשר לחמה בעיראק והביאה לשחרורה של כווית (1991). בעקבות המלחמה הרחיבו האמירויות את מעגל קשרי החוץ שלהן, אם כי לא לעבר איראן, שהן ממשיכות לראות בה אויבת, בדומה לעמדת ערב הסעודית הנוכחית, בניגוד לעמדת ערב הסעודית בעבר, שהייתה מגששת בכיוון של שיפור והידוק היחסים עם איראן.
בשנת 1994 חתמו איחוד האמירויות הערביות הסכם הגנה צבאי עם ארצות הברית, וב-1995 חתמו על הסכם שכזה עם צרפת.
לאחר פיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית, זוהתה איחוד האמירויות הערביות כמרכז פיננסי מרכזי המשמש את אל-קאעידה בהעברת כספים לחוטפים. האומה שיתפה פעולה מיידית עם ארצות הברית, הקפיאה חשבונות שקשורים לחשודים בטרור והידקה את מאבקה בהלבנת הכספים.
איחוד האמירויות הערביות תמכה בפעולות צבאיות של ארצות הברית ושל מדינות קואליציה אחרות אשר פעלו בפלישה לאפגניסטן (2001) ולעיראק (2003) וכן במערכות של המלחמה העולמית בטרור עבור קרן אפריקה בעזרת בסיס חיל האוויר מחוץ לאבו דאבי. הבסיס האווירי גם תמך בפעולות בעלות הברית במהלך מלחמת המפרץ ב-1991 ובמבצעים נוספים.
בנובמבר 2004 הלך לעולמו נשיא האמירויות השייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן (בגיל 86), אשר הנהיג את המדינה למן ראשית עצמאותה (1971). זמן קצר לאחר מותו בחרו נציגי שבע האמירויות את בנו השייח' ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן כיורשו בתפקיד.
את תפקיד יורש העצר במקומו של ח'ליפה, תפס מוחמד בן ראשד אאל מכתום. בשנת 2006 נפטר מכתום בן ראשד אאל מכתום ראש הממשלה של איחוד האמירויות, ומוחמד בן ראשד אאל מכתום מכהן מאז בשני התפקידים.
במרץ 2006, ארצות הברית כפתה על חברת הנמלים העולמית של דובאי הנמצאת בבעלות המדינה לוותר על השליטה במסופים בשישה נמלים אמריקאיים מרכזיים. המהלך נבע מחשש לעלייה בסיכון לפיגועים, ואמרו כי איחוד האמירויות היה ביתם של שניים מחוטפי ה-11 בספטמבר.
בדצמבר 2006 התכוננה איחוד האמירויות הערביות לקראת הפעם הראשונה בה יתקיימו בחירות לקביעת זהותם של מחצית מחברי המועצה הלאומית הפדרלית של איחוד האמירויות הערביות מבין 450 מועמדים. עם זאת, רק 7000 אזרחים אמירים, פחות מ 1% של האוכלוסייה האמירית, קיבלו את הזכות להצביע בבחירות. תהליך הבחירות התנהל בחוסר שקיפות. גם נשים נכללו בין המועמדים.
בשנת 2011 התרחשו במזרח התיכון מספר התקוממויות פרו-דמוקרטיות, הידועות בשם "האביב הערבי". באיחוד האמירויות הערביות התרחשה תסיסה קטנה יחסית, אך הייתה תקרית אחת בה נעצרו חמישה פעילים פרו-דמוקרטים באשמת העלבת הנשיא ח'ליפה, סגן הנשיא, וכן נסיך אבו דאבי ויורשו המשוער של ח'ליפה, השיח' מוחמד בן זאיד אל נחיין. המשפט של חמשת העצורים משכה סיקור בינלאומי ומחאה ממספר ארגוני זכויות אדם, כולל ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, שקרא לחמשת העצורים אסירי מצפון. הנאשמים הורשעו וקיבלו עונשי מאסר של שנתיים עד שלוש ב-27 בנובמבר 2011. עם זאת, כל החמישה זכו לחנינה על ידי שייח' ח'ליפה למחרת, ללא כל תגובה מצדו לנושא.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- איחוד האמירויות הערביות
- חוף שביתת הנשק
- יחסי איחוד האמירויות הערביות–ישראל
- מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ
- היסטוריה של אסיה
- היסטוריה של המזרח התיכון
