יוסף באו

יוסף באו

יוסף באו
לידה	18 ביוני 1920 קרקוב, פולין
פטירה	24 במאי 2002 (בגיל 81)
מקום קבורה	בית הקברות נחלת יצחק
לאום	ישראל
מקום לימודים	האוניברסיטה היגלונית
תחום יצירה	מאייר ואנימטור
בת זוג	רבקה באו (1997-1918)
צאצאים	הדסה באו, צלילה באו - כהן
מספר צאצאים	2
www.josephbau.com

יוסף באו (18 ביוני 1920 - 24 במאי 2002) היה חלוץ האנימציה בישראל, פרסומאי, מאייר, סופר, משורר, מו"ל וחוקר השפה העברית. בשנת 2020 קיבל את אות המציל היהודי מטעם ארגון בני ברית העולמי.

חזית בית יוסף באו, רח' ברדיצ'בסקי 9, תל אביב

קופסאות לחומרי עבודה

קורות חיים

יוסף באו נולד בשנת 1920 בקרקוב, בפולין. בשנת 1938 התחיל ללמוד אמנות פלסטית, באוניברסיטת קראקוב, אבל מלחמת העולם השנייה קטעה את לימודיו.

שהותו בגטאות

בתחילה היה בגטו קרקוב, לאחר מכן במחנה הריכוז פלאשוב. משם הועבר לגרוס-רוזן ובסוף היה במחנהו של אוסקר שינדלר, בברינליץ שבצ'כיה.

בגטו ובמחנות נצטווה על ידי הגרמנים לעבוד כצייר, גרפיקאי ושרטט. במחנה הריכוז פלאשוב צורף למשרד מפקד המחנה, אמון גת, שנודע בכינוי "הקצב של היטלר". תוכניות הבנייה ששרטט בפקודתו של גת הן הרשומות היחידות שנותרו על התכנון המדויק של המחנה. בסתר צייר, כתב ותעד את כל מה שראו עיניו.

האמנות הצילה את חייו ובזכותה הצליח להציל אלפי אנשים, כשזייף למענם תעודות שבאמצעותן יכלו לברוח. פרטים אלה לא הזכיר כלל. אבל לימים כששאלו אותו עיתונאים שנודע להם על כך, למה לא עשה לעצמו תעודה, ענה: "אם הייתי יוצא מי היה עושה?" ולשאלה "לא חבל, אם היית יוצא לא היית סובל חמש שנים" ענה: "אבל אם הייתי יוצא איך הייתי מכיר את אשתי?".

במחנה פלאשוב הכיר את אשתו, רבקה טננבאום, והם התחתנו בסתר בתוך מחנה הנשים. חתונתם מוצגת בסרט "רשימת שינדלר". סט הסרט כולו מהווה שחזור מדויק של המחנה שנעשה על סמך התוכניות ששרטט באו והציורים אותם צייר בסתר שם.

ספרו הראשון

במחנה פלאשוב כתב באו ואייר את ספרו הראשון, "העולם ואני". דפי הספר היו בגודל כף-יד, ועשויים מבדלי הסיגריות של הגרמנים שהיו פזורים במחנה. ספר זה, המוקדש לאשתו רבקה, כולל 110 שירים ו-11 איורים. למרות התנאים הקשים לתיאור שמהם סבל באו בשנות המלחמה, מקרינים השירים והאיורים רוח של אופטימיות קיומית. דרך התבוננות זו בעולם תמשיך להשתקף לאורך כל חייו של באו וביצירתו.

פעילותו עם אוסקר שינדלר

מאוחר יותר נכנס לרשימת שינדלר בזכות אשתו רבקה שהחליפה את שמה בשמו. בדרכו ברכבת למחנה העבודה ברינליץ אצל אוסקר שינדלר הנאצים הכניסו אותם למחנה העבודה גרוס-רוזן. יוסף באו היה יד ימינו של אוסקר שינדלר ולבקשתו הכין מסמכים מזויפים רבים שהצילו חיי יהודים רבים. באו נשאר במחנה זה עד לשחרורו בשנת 1945.

בסיום מלחמת העולם

יוסף באו בצעירותו

בתום המלחמה יוסף מצא את רבקה ושניהם חזרו לקרקוב, שם גם התחתנו בשנית. באו רצה להשלים את לימודיו באוניברסיטה, וסיים אותם בשנת 1950. במהלך תקופה זו עבד כצייר, גרפיקאי וכקריקטוריסט בעיתונים מובילים בפולין, כמו Szpilki, Żołnierzpolski, Przekrój ו-Echo Krakówa. הוא צבר מוניטין כצייר, משורר וסופר והוציא לאור את ספר שיריו: "Cien Przechosnia" ("צלו של עובר אורח") בשנת 1949.

עלייה לארץ

ב-1950 עלה באו לישראל עם אשתו ובתו הבכורה, הדסה.

פעילותו ב"מוסד"

הוא גויס ל"מוסד". מרבית פעילותו שם עדיין מסווגת כולל הסרטים המצוירים שהכין עבורם. ממידע שפורסם ניתן להסיק כי השתמש בתפקידו בכישוריו בזיוף מסמכים, שבהם התמקצע במהלך השואה. מומחיותו בזיוף שירתה סוכנים ומרגלים כמו אלי כהן ועבור לכידתן של אדולף אייכמן בארגנטינה. הסטודיו, אותו פתח במקביל לעבודתו ב"מוסד", שימש בתור סיפור כיסוי לפעילויותיו הסודיות.

יוסף באו בחדר עבודתו (צילום באדיבות המשפחה)

באו מעולם לא דיבר על פעילותו במוסד, וזו התגלתה שנתיים לאחר מותו בפתיחת תערוכה מציוריו על השפה העברית בכנסת.

אנימטור

אמנות האנימציה תמיד ריתקה את באו. כבר בשנים שקדמו לפתיחת הסטודיו העצמאי שלו, בעוד הוא ומשפחתו מתגוררים כעולים חדשים במעברה, חלם על יצירת סרטי הנפשה. מאחר שבישראל של אותה תקופה לא היה ציוד מתאים, ומאחר שהיה יזם באופיו, הוא יצר גרסה משלו לסטודיו להנפשה. בשילוב חלקים ממכונת רנטגן שמצא בשוק הפשפשים ועוד חלקים שמצא ברחוב. הוא בנה שולחן בקרה וחדר חושך ובנה את בית הקולנוע הקטן ביותר בתוך הסטודיו. במהלך השנים יצר סרטונים קצרים רבים ותשדירי פרסום לשירות הציבור כגון "מזון לשעת חירום", "הכן רכבך לחורף", ו"שיטת הניקוד פועלת". הוא גם הפיק סרטי הדרכה עבור "המוסד", אגף המודיעין והתעשייה הצבאית. סרטונים אלה עדיין מסווגים.

כחלוץ האנימציה מאז קום המדינה, זכה יוסף באו לכינוי "וולט דיסני הישראלי". סרטי האנימציה שלו מתקופה זו מאופיינים בחוש הומור על סף הקריקטורה ובעיצוב מינימליסטי ואלגנטי. בסרטונים שיצר הדמויות כמעט תמיד חייכו - כבבואה לאישיותו של באו.

באו מעולם לא הגביל את העיצוב הגרפי שלו לסגנון מסוים, אך דאג תמיד שיצירותיו יעבירו את המסר בצורה שובת-לב. ניתן לראות את העושר ואת התבונה המאפיינים את יצירתו בכרזות הרבות שעיצב לארגונים כמו אונסק"ו, משרדי ממשלת ישראל, מוסדות רשמיים, רשויות מקומיות ועסקים פרטיים. העיצובים נעים בין איור בסגנון ארץ ישראלי תמים, כפי שניתן לראות בכרזות של חיל האוויר הישראלי, לבין הסמליות המוצגת בכרזה של אונסק"ו. כאחד הגרפיקאים המובילים במדינה הצעירה, עבד באו עם מגוון עיתונים וחברות. הוא לא הפסיק לעצב, ליצור סמלילים, גופנים, כרזות, כריכות ספרים ופרסומות. הוא עיצב את הכותרות לסרטים רבים, שנחשבו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית בין שנות ה-50 ועד שנות ה-80, כולל "שמונה בעקבות אחד", "סאלח שבתי", "כץ וקרסו", "חבורה שכזאת", "הם היו עשרה", "קזבלן", "עמוד האש", ורבים אחרים. הוא הקפיד תמיד לעצב גופנים חדשים לכל אחד מהסרטים, עיצובים ייחודיים שהעבירו את האופי והרוח של היצירה. הגרפיקה שלו תמיד הייתה מדויקת, שילוב ייחודי של סגנונות קלאסיים ומודרניים. מבין הגופנים הרבים שעיצב, שלושה בשימוש עשרות שנים לאחר שנוצרו: גופני "יוסף באו", "רבקה באו" ו"צלילה באו". העיצובים שלו התבססו על הכבוד העמוק שרחש למילה הכתובה.

רבקה ויוסף באו, 1956

בתקופה שבה מכשירי טלוויזיה היו נדירים בישראל, נהג הציבור ללכת לקולנוע כדי להתעדכן בחדשות המקומיות והעולמיות. באו עיצב סרטי אנימציה, פרסומות, גופנים, סמלילים וסרטי הסברה לחברות הסרטים והחדשות הגדולות בישראל, כמו "יומני גבע" ו"אולפני הרצליה", שהוקרנו בקולנוע במדינה לפני הקרנת הסרט. הסמליל שעיצב באנימציה לחברת הפצת הסרטים א.ד. מטלון עדיין מוצג לפני הקרנת סרטים בבתי הקולנוע בישראל.

מדי שנה עיצב באו איגרת אישית והומוריסטית לראש השנה, שאותה שלח לחברים ועמיתים, ולעיתים קרובות כללה את דיוקנו. אחדים מכרטיסי הברכה הללו חיקו שטרות כסף או המחאות, שעל גביהם הוא איחל לנמענים "אלפי ברכות". אחרים כללו שעשועי לשון בעברית.

גרפיקאי

באו עבד כגרפיקאי עבור מחלקת יחסי ציבור של אוניברסיטת תל אביב. עיצב מגילות קלף לדוקטור כבוד, חוברות הדרכה ופלקטים לגיוס תרומות עבור האוניברסיטה. במקביל צייר וערך תערוכות בארץ ובחו"ל.

צייר

באו צייר הרבה ציורי שמן וברובם צייר אנשים. באו אהב מוזיקה וניגן על כינור ומנדולינה, כמו כן צייר נגנים רבים. לאחרונה ^{[דרושה הבהרה]} נודע שהיה מלחין. כאשר הגיע לישראל צייר את בעלי המלאכה אותם פגש ברחוב.

חתימתו

יוסף באו היה אדם צנוע, שלא האמין בפרסום עצמי, למרות עיסוקו בפרסום. הוא נתן ליצירותיו לדבר בעד עצמן. בתחילת הקריירה נהג שלא לחתום על יצירותיו, ורק בעקבות התעקשות אשתו על כך, הוא עיצב לוגו אישי: ברבור מסוגנן, שאותו כינה "חתימת האושר". מבט בו בהטייה של 90 מעלות נגד כיוון השעון חושף את השם באו.

הוקרה והנצחה

מפעל חייו המיוחד זוכה להכרה בינלאומית ויצירותיו מוצגות במקומות שונים בעולם.

ציוריו הוצגו בכנסת בשנת 2004 ובבניין האו"ם בניו יורק בינואר 2007, ב-2009 בפרלמנט הספרדי במדריד ובתערוכות נודדות בספרד עד עצם היום הזה, בבית המרקחת בגטו קרקוב, ב־2012 במוזיאון אוסקר שינדלר בקרקוב, ב־2016 במוזיאון היהדות והסובלנות במוסקבה.

תערוכה של יצירותיו הוצגה במרכז למורשת המודיעין, בגלילות. במשרד החינוך בירושלים ובתל אביב. התערוכה עדיין נודדת ברחבי העולם בגלריות ובמוזיאונים ובהרבה בתי ספר בארץ ובעולם.

לאחר מותו של שינדלר, כמה מציוריו של באו, שהשתמרו במזוודתו של שינדלר, נמצאים ב"יד ושם".

פרסומים וספרים

יוסף באו כתב, אייר, ערך והוציא לאור עשרה ספרים בעברית ובפולנית.

• "משולש עגול" (הוצאת גוונים)
• "שנות תרצ"ח" (הוצאת יד ושם)
• "לו טוב" (הוצאת המנענע)
• "ד"ש קר" (הוצאת המנורה)
• "ברית מלה" (הוצאת המנענע)
• "ההוכחה" (הוצאת המנענע)

הספר "שנות תרצ"ח" תורגם לאנגלית ויצא לאור בשם "Dear God, Have You Ever Gone Hungry?". בין השאר תורגם לפולנית, סינית, ספרדית, הולנדית, רוסית וערבית.

ליוסף באו הייתה אהבה מיוחדת לשפה העברית ולדקויותיה. בספרו "ברית מלה" הוא מנסה להוכיח שהעברית היא שפה חכמה, הגיונית ומלאת הומור. לדוגמה: "השיג לחם רק מי שלחם בעבורו קשה", ו"הלוואי וכל הנשק בעולם יהפוך לנשיקה". כל מלה מלווה בציורים ואיורים בעלי כפל משמעויות. כתיבתו וציוריו מתובלים בהומור רב.

בשנים 2016-2020 מוזיאון בית יוסף באו קיבל תעודת הצטיינות מאתר התיירות TripAdvisor ודורג שם במקום ה-1 מתוך 295 מקומות בהם כדאי לבקר בתל אביב. בשנת 2021 המוזיאון נבחר על ידם בין 10% מהאתרים הכי מומלצים בעולם.

בשנת 2020 יוסף ורבקה באו קיבלו את אות המציל היהודי, כל אחד הציל בדרכו שלו, על ידי ארגון בני ברית העולמי.

המוזיאון בית יוסף באו

ערך מורחב – בית יוסף באו

לאחר מותו ^{[דרושה הבהרה]}, בנותיו הפכו את הסטודיו של אביהן ברחוב ברדיצ׳בסקי 9 בתל אביב למוזיאון ההנצחה "בית יוסף באו", שנועד לספר את סיפור חייו של באו: מימי השואה, דרך פעילותו ב"מוסד", שנות ראשית המדינה ועד שנותיו המאוחרות. כמו כן, מוצגות באתר עבודותיו הגרפיות המגוונות, סרטיו, מכשירים שהוא בנה, הציוד שלו, ומכלול יצירתו הספרותית.

הדסה וצלילה באו מציגות במקום מופעים, שבהם הן מספרות את סיפור חייהם של הוריהן ואת סיפורו הסודי וההיסטורי של המקום.

הנצחה

• בסטודיו שלו ברחוב ברדיצ׳בסקי 9 בתל אביב הוקם המוזיאון בית יוסף באו, שם נשמרו יצירותיו בכל סוגי הטכניקות והסגנונות להן ערך היסטורי ותרבותי רב בנוסף על הפן האמנותי המיוחד לו. על הבית נקבע בנובמבר 2010 לוח הנצחה.
• ב-13 באפריל 2007 שודרה במסגרת "יומן", מגזין ערב שבת של הערוץ הראשון, כתבה על יוסף באו, בה נסקרו קורותיו, כישרונו, כישוריו והישגיו. בכתבה זו ניתן לראשונה פרסום לעובדה כי יוסף באו פעל כגרפיקאי בשירות "המוסד", והוא אשר הכין את תעודותיו המזויפות של המרגל אלי כהן לקראת שליחותו לדמשק. בכתבה אוזכר כי תערוכה לזכרו של יוסף באו התקיימה באותה עת במרכז למורשת המודיעין בגלילות.
• באפריל 2014 שודר בערוץ 10 סרטה של ציפי ביידר "רבקה ויוסף סיפור אהבה", העוסק בסיפור חייהם של ורבקה ויוסף באו ומציג את פועלו האמנותי של יוסף באו.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של יוסף באו

• יוסף באו, סרטונים בערוץ היוטיוב
• סיפור חייו ויצירתו של יוסף באו - ציר זמן, סיפור מקומי
• "שנות תרצ"ח – זיכרונות יוסף באו", פרק מתוך ספרו של יוסף באו, באתר "אומדיה"
• אילנה גרף, "יוסף באו", באתר "טקסטורה"
• יוסף באו בתוך התערוכה "כאן ביתי: ניצולי השואה בישראל", באתר יד ושם
• הרצל ובלפור חקק 70 שנה לכלולות יוסף ורבקה באו
• תפארת חקק, יוסף באו איש הסוד
• בלפור חקק, ספר השירים "העולם ואני"
• זאב הר-נוף, משפחת באו מציגה בצוותא, דבר, 26 באפריל 1973
• מיכל שפירא, חייו הכפולים של יוסף באו, באתר nrg‏, 1 במאי 2008
• יוסי מלמן‏, חשאי בחמישי: האיום מעל מורשת אבי האיור הישראלי, באתר וואלה, 30 באוגוסט 2012
• איל שפירא‏, מאייר ומסתתר: האמן שהיה לזייפן המסמכים של המוסד, באתר וואלה, 10 בדצמבר 2015
• סרט אנימציה - הסבר פניך לתייר, בערוץ היוטיוב של נכדו של באו
• דוד מילגרום, בית יוסף באו: האיש והמוזיאון, בבלוג "עונג שבת", 12 בינואר 2024