טלוויזיה בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שידורי טלוויזיה בישראל החלו בחודש מרץ 1966, במסגרת הטלוויזיה החינוכית. במהלך השנים התפתחו השידורים, ועברו שינויים טכנולוגיים ותרבותיים רבים.

ב-2 במאי 1968 החל לשדר ערוץ "הטלוויזיה הישראלית", (שבמסגרתו שודרו גם שידורי הטלוויזיה החינוכית). מקור המימון העיקרי של הערוץ היה אגרת הרדיו והטלוויזיה, וכן יש לו הכנסות מנותני חסות. במשך קרוב לעשרים שנה היה זה ערוץ השידור הישראלי היחיד. לאחר שהחלו שידורי הטלוויזיה הרב ערוצית שם הערוץ עבר מיתוג מחדש והוא נקרא "הערוץ הראשון". ב-23 באוקטובר 1986 החל "ערוץ 2" בשידורי תוכן ניסיוניים, וב-4 בנובמבר 1993 עבר לשדר שידורים מסחריים במסגרת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, והכנסותיו באות מפרסומות. שני ערוצים אלה הועברו בשידור קרקעי בשיטת PAL B/G.

בשנת 1989 החלה פעילותן של חברות הטלוויזיה בכבלים, שהעניקו שירותי טלוויזיה רב ערוצית. ביולי 2000 הצטרפה לשוק הטלוויזיה הרב ערוצית חברת די.בי.אס עם המותג "yes". חברה זו המספקת ללקוחותיה שידורי טלוויזיה רב ערוצית דיגיטליים דרך לווייני תקשורת. הכנסותיהן של שתי החברות באות מדמי מנוי.

ב-28 בינואר 2002 החל לפעול "ערוץ 10", שהוא ערוץ מסחרי נוסף.

ביוני 2009 החל שידור טלוויזיה דיגיטלי קרקעי בן חמישה ערוצים - עידן+. ביוני 2011 הופסק שידור הטלוויזיה הקרקעי-אנלוגי.

ב-1 בנובמבר 2017 התפצל ערוץ 2, ומאז פועלים בישראל שלושה ערוצים מסחריים: קשת 12, רשת 13 וערוץ עשר.

בערוצים המרכזיים בישראל, לוח השידורים בימות השבוע כולל לרוב תוכניות ילדים וסגנון חיים בשעות הבוקר והצהריים, עדכוני חדשות החל משעות הצהריים, רצועת אקטואליה בשעות הערב המוקדמות, תוכנית חדשות מרכזית, ורצועת אקטואליה לילית לקראת השעה חצות. מבנה זה התגבש לאורך שנות השמונים בערוץ 1.

הטלוויזיה החינוכית הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סצנה מתוך התוכנית ללימוד אנגלית "גבי ודבי", ששודרה בטלוויזיה החינוכית במחצית השנייה של שנות ה-70
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הטלוויזיה החינוכית הישראלית

הטלוויזיה החינוכית הישראלית היא ערוץ הטלוויזיה הראשון שהחל לפעול בישראל. הערוץ החל לשדר ב-24 במרץ 1966[1] (עם התוכנית "תחושת המספר והכמות" בהנחיית שלומית דקל), תחת השם "נאמנות הטלוויזיה הלימודית" והופנה לתלמידים מגן הילדים ועד לבית הספר התיכון, כשהוא מקנה חומר לימודי בתחומים כגון מתמטיקה ואנגלית, כמו גם בתחומי העשרה שונים. מנחי התוכניות היו מורים שעברו הכשרה להנחיית משדרי טלוויזיה.

שורש הטלוויזיה החינוכית ברצון להפעיל טלוויזיה בישראל, תוך התגברות על ההתנגדות למדיום זה, שנחשב לשלילי ומזיק. התחנה, שהוקמה בידי קרן משפחת רוטשילד, הועברה כעבור שנה לידי משרד החינוך. מאז, היא מופעלת כיחידה במסגרת המשרד ותקציבה מגיע ממשרד החינוך ומתשדירי חסות המשודרים בין התוכניות. במהלך השנים נוספו לתחנה זו גם תוכניות אקטואליה, משדרי בידור וסדרות טלוויזיה שגרתיות. בשנות השמונים השתנתה מגמת התוכניות לבידור, אקטואליה רכה וחינוך, ובשנים אלו שונה שמה, על פי החלטת שר החינוך יצחק נבון ל"טלוויזיה החינוכית".

עם פתיחת "מבצע שלום הגליל" החל הערוץ לשדר חדשות בתוכנית בשם "שלום הגליל". לאחר המלחמה, התוכנית נותרה ושינתה את שמה ל"ערב חדש", אשר משודרת עד היום.

במשך יותר מעשרים שנה, במה שמכונה בתקשורת הישראלית "עידן הערוץ היחיד", שידרה הטלוויזיה החינוכית את תוכניותיה בשעות הבוקר והצהריים, ואלה היו מכוונות לתלמידי ישראל. בשנות ה-90 של המאה ה-20, כשהשתנתה מפת ערוצי הטלוויזיה בישראל, עם כניסתם לשוק התקשורת של ערוץ 2 והטלוויזיה בכבלים, הורחבו שידורי הטלוויזיה החינוכית אל ערוצים אלה. ב-6 ביוני 1995 החלו השידורים ב"חינוכית 23" - ערוץ המוקדש כולו לשידורי הטלוויזיה החינוכית הישראלית. ב-3 בנובמבר 2005 הפך ערוץ 23 בכבלים ובלוויין ל"ערוץ הבית" של החינוכית, לצד רצועות השידור הקבועות בערוץ הראשון ובערוץ 2.

בשנת 2011 הושק לוח השידורים החדש של ערוץ 23, במסגרתו הוקדשה חצי מהיממה לשידור תוכניות ילדים. בסוף 2012 הורחבו עוד יותר שעות השידור של תוכניות הילדים בערוץ, ומאז הן משודרות מחמש בבוקר עד 20:00 בערב. ב-2014 עבר הערוץ תהליך נוסף של מיתוג-מחדש והושק בו לוח שידורים הכולל תכנים חדשים, שרובם בהפקות מקומיות.

הטלוויזיה הישראלית - הערוץ הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהורם גאון במהדורת פורים של "אולפן עגול" - אחת מתוכניות הבידור הראשונות ששודרו בערוץ הראשון (1969)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הערוץ הראשון

ערוץ שידורי טלוויזיה כללי החל לפעול בישראל ב-2 במאי 1968, לאחר שנים רבות של ויכוח ציבורי בנושא, ונקרא "הטלוויזיה הישראלית". במשך קרוב לעשרים שנה היה זה ערוץ השידור הישראלי היחיד (שבו שודרו גם שידורי הטלוויזיה החינוכית). לאחר שהחלו שידורי הטלוויזיה הרב ערוצית שם הערוץ עבר מיתוג מחדש והוא נקרא "הערוץ הראשון".

תכנון מפורט להקמתה של הטלוויזיה הישראלית החל בשנת 1966 בעזרת ייעוץ של ג'ו שטרן, סגן נשיא CBS האמריקנית[2]. הפעלת הטלוויזיה, שתוכננה מלכתחילה לשנות ה־70, הוחשה בעקבות מלחמת ששת הימים, והסברה כי באמצעות שידורי טלוויזיה ניתן לשפר את ההסברה הישראלית למדינות ערב ולתושבי השטחים. השידור הראשון של התחנה היה שידור חי של מצעד צה"ל ביום העצמאות, שנערך במאי 1968 ירושלים.

לאחר מספר שידורים חד פעמיים החלו לשדר באוגוסט 1968 שידורי ניסיון סדירים, תחילה שלושה ערבים בשבוע, שבהמשך הורחבו לארבעה. בתקופה זו שודרו בכל יום שעה בערבית ושעתיים בעברית. התחנה שידרה בשחור לבן, למרות העובדה שבתקופה זו כבר היו תחנות ששידרו בצבע. ב-20 באוגוסט באותה שנה שודרה מהדורת מבט לחדשות הראשונה. תוכנית זו משודרת בערוץ הראשון עד היום, ובמשך שנים רבות הוגשה על ידי אותו מנחה, חיים יבין.

ב־1969 התחוללה סערה ציבורית סביב שידורי הטלוויזיה בשבת, כאשר מליאת רשות השידור החליטה להרחיב את שעות השידור היומיות ולעבור לשדר מארבעה ימי שידור לשידורים יומיים, כולל ימי שישי ושבת. פתיחת השידורים בליל שבת הוקפאה בלחץ המפלגות הדתיות, והחלה בעקבות צו על תנאי של בג"ץ.

בשנת 1971 הופקה סדרת המקור הראשונה, "חדווה ושלומיק". בשנת 1973, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הרחיבה הטלוויזיה את שידוריה לשש שעות וחצי מדי יום (כולל שעה וחצי בערבית ושעה לשידורי ילדים), ושידרה עד חצות. בשנת 1983 החלו שידורים בצבע, ויום השידורים נמשך יותר מעשר שעות, במערך השידורים החלו יותר סדרות רכש, ותכוניות טלוויזיה מהעולם, תוכניות ושידורי ספורט, יחד עם יצירה ישראלית נרחבת הכולל תוכניות אירוח, סדרות תעודה, ותוכניות מוזיקה.

הטלוויזיה הישראלית שידרה במרבית השעות של פעילותה תוכניות וסרטים קנויים, רובם דוברי אנגלית. התוכניות המקומיות המקוריות שלה היו תוכנית החדשות (מבט לחדשות, כמעט חצות, יומן), דיונים בנושאי דיומא ("מוקד"), תוכנית ספורט ("מבט ספורט") ותוכניות ילדים ("טלפלא", "הצריף של תמרי", "החתול שמיל", "פלאי קלעים" ועוד).

בנוסף הפיקה רשות השידור תוכניות בידור סאטיריות, בראשן "ניקוי ראש" ו"לול", תוכניות בידור ("עוד להיט", "להיט בראש", "עד פופ", "שעה טובה", "סיבה למסיבה"), תוכניות תעודה ("עמוד האש", "הנבחרים"), ותוכניות מיוחדות לציון אירועים וחגים, חלקן בפורמטים שיובאו מבריטניה, "חיים שכאלה" למשל. הערוץ הפיק מעט מאוד תוכניות עלילתיות מקוריות. הבולטות שבהן היו "חדווה ושלומיק" ו"מישל עזרא ספרא ובניו".

בד בבד עם תחילת השידורים בעברית בשנת 1968 שודרו תוכניות בשפה הערבית עד לסוף 2002. מינון התוכניות המקוריות בשידורים בערבית היה גבוה ביחס למקובל בשידורים בעברית. השידורים בערבית כללו חדשות, מגזין לנשים, תוכנית מידע לחקלאים, תוכניות בידור ואת תוכנית הילדים הפופולרית "סמי וסוּסוּ". בעשור השני של המאה ה-21, שידורי הטלויזייה הערבית הישראלית הם בערוץ 33, וכן בערוץ הערבי הישראלי "הלא TV".

בשנת 1979 החלה התחנה מעבר לשידורי צבע בתהליך הדרגתי, שהושלם בפברואר 1983, כשגם שידורי החדשות צולמו בצבע. בשנת 1981 הופסקה פעילות מחיקת הצבע מתוכניות צבעוניות. בשנת 2010 החל הערוץ לשדר בפורמט HDTV. המהלך הושלם בינואר 2013, עת עבר הערוץ להיות ערוץ הטלוויזיה הישראלי הראשון בו מתקיים שידור מלא בו רזולוציית שידור גבוהה זו.

עד אמצע שנות ה-80 היה ערוץ זה (על שתי תחנותיו) ערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל. השאיפה לקבל מבחר רב יותר באה לידי ביטוי ב"יער" של אנטנות על גגות הבתים בישראל, ואשר אפשרו לראות את הערוצים הירדניים: ערוץ 1 הכללי וערוץ 2 הלועזי, ואת ערוץ המזרח התיכון (METV) המשדר מקפריסין.

ב-2017, עם סגירת רשות השידור, הסתיימו שידורי הערוץ. עם עליית תאגיד השידור הישראלי עלה ערוץ כאן 11, שמחליף את הערוץ הראשון.

ערוץ 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערוץ 2

ערוץ 2 (נקרא גם הערוץ השני) היה ערוץ טלוויזיה מסחרי, שהחל לשדר שידורי תוכן ניסיוניים ב-23 באוקטובר 1986, במימון אגרת הטלוויזיה. הערוץ החל לשדר שידורים מסחריים ב-4 בנובמבר 1993 במסגרת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, והכנסותיו באות מפרסומות.

הצעות להקמת ערוץ טלוויזיה שני עלו כבר במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20[3], זמן לא רב לאחר תחילתם של שידורי טלוויזיה סדירים בישראל. סוגיית הקמתו של ערוץ טלוויזיה נוסף הפכה למוקד מחלוקת פוליטית בין המפלגות הגדולות בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80[4], מחלוקת שמנעה בפועל את הקמתו. בשנת 1986 הורה שר התקשורת, אמנון רובינשטיין להתחיל ב"שידורי ניסיון" בכמה תדרים פנויים, ואלה החלו בספטמבר 1986. בחודשים הראשונים נמשכו השידורים שעתיים או שלוש שעות מדי ערב. בפברואר 1987 הוחלט להעביר במסגרת שידורי הניסיון את משפט דמיאניוק בשידור חי. ביום העצמאות של אותה שנה שידר הערוץ הניסיוני אולפן פתוח בשידור חי במשך כל החג. ב-1987 פרצה שביתה ברשות השידור שהביאה להפסקת השידורים בשעות אחר הצהריים והערב למשך 52 ימים. במהלך השביתה קיבל הערוץ השני הניסיוני אישור מהממשלה להרחיב את שעות השידור שלו ולשדר גם סרטי קולנוע ותוכניות רכש שונות. משהתארכה השביתה ברשות השידור קיבל הערוץ הניסיוני אישור לשדר בתדרים של רשות השידור, דבר שנתפס בעיני השובתים כניסיון מצד הממשלה לשבור את השביתה. במהלך השביתה הגיעה אידה נודל לישראל, ועל הערוץ הניסיוני הוטל לשדר את טקס קבלת הפנים בשידור חי. עם תום השביתה הפסיקה רשות השידור את שיתוף הפעולה עם הערוץ השני הניסיוני, אולם שידורי הניסיון לא פסקו. בשלב זה החל הערוץ לשדר הפקות מיוחדות משלו, שחלקן נתפסו כאיזוטריות, אך חלקן זכו לפופולריות רבה. ב-1990 עבר חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו בכנסת, ובכך הסתיים רשמית הפיקוח של רשות השידור על הערוץ השני והוא הפך לערוץ עצמאי.

לאחר שבע שנים של שידורים ניסיוניים, במהלכן נעשו ניסיונות כושלים לערוך מכרזים לבחירת זכיינים, הסתיים המכרז לבחירת הזכייניות להפעלת הערוץ, ונבחרו שלוש חברות: "שידורי קשת", "רשת" ו"טלעד" (שגם הייתה חברת הפקה). המכרז הסתיים ב-3 בנובמבר 1993. במקביל הוקמה חברת החדשות של ערוץ 2. הסיבה העיקרית לכישלון המכרזים הקודמים הייתה נעוצה בשאלת הבעלויות הצולבות בין בעלי אמצעי תקשורת שונים.

ב-4 בנובמבר 1993 החל הערוץ לפעול כערוץ מסחרי, לא ממומן באגרת הטלוויזיה, וכלל פרסומות. חברת החדשות פתחה את השידורים הסדירים בצהרי אותו יום במהדורת חדשות קצרה שהגיש יעקב אילון. עם עליית הערוץ, קיבלו שלוש הזכייניות חוזה לעשור שידורים יחיד, במהלכו יחליפו ביניהן את ימי השידור, כך שלאחת יהיו שלושה ימי שידור ולשתיים האחרות שני ימים בלבד לכל אחת. עם הזמן נהפך הערוץ לערוץ הטלוויזיה הישראלי המצליח והנצפה ביותר, ושידר תכנים בולטים ופופולריים. הערוץ משדר ברצועת הצהריים את שידורי הטלוויזיה החינוכית משנת 1995. במסגרת הרצועה משודרות תוכניות בידור, תוכניות ילדים, אקטואליה ותרבות. בנוסף לכך משודרות מספר מהדורות חדשות במהלך היום, כולל מהדורה מרכזית בערב, במסגרת חברת החדשות. בנובמבר 2005 הפסיקה חברת "טלעד" את שידוריה בערוץ ושבוע השידורים נמלא בשידוריהן של "קשת" ו"רשת".

מאז סוף שנת 2012 מועברים תוכני הערוץ בהדרגה לפורמט מסך רחב, ובמהלך שנת 2013 החלו בערוץ שידורים ביחס תמונה 16:9 לראשונה בשידורי "קשת" ומעט לאחר מכן גם בשידורי "רשת". נכון ל-2014 המעבר בא לידי ביטוי הן בסדרות והן בתוכניות אולפן. מהדורות חדשות ותוכניות אחרות מטעם חברת החדשות עדיין משודרות ביחס תמונה 4:3, כמו גם תוכניות עבר בשידורים חוזרים. המעבר בין שני מצבי השידור מבוצע בערוץ באופן אוטומטי.

ב-1 בנובמבר 2017 עברו זכייניות ערוץ 2 לערוצי שידור נפרדים, קשת לערוץ 12 ורשת לערוץ 13, וערוץ 2 הוחשך[5] (ראו בהרחבה: פיצול ערוץ 2 להלן).

טלוויזיה פיראטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1981 הגיעה לנמל אשדוד האנייה "אודליה", לאחר שבוצעו ממנה מספר שידורי טלוויזיה נסיוניים[6][7]. האנייה ביצעה מספר הפלגות ושידורים[8], אך פעילות השידורים נתקלה בשיבושים[9][10], בנושאי רגולציה[11][8][12][13], ובהתנגדות מצד רשות השידור[14] שאף הגיעה להנחיה של מנכ"ל רשות השידור למנוע כתבת טלוויזיה בנושא[15].

בסוף שנות ה-80 החלו לצמוח בערים השונות רשתות פיראטיות של טלוויזיה בכבלים, שהציעו שידורים של סרטים. רשתות אלו החלו כרשתות מצומצמות בגודל של מספר בתים, והגיעו בשיאן לכיסוי של שכונות שלמות. הכבלים הועברו בצורה פיראטית, בין גגות הבתים, ועם התפשטותן החלו להיות מותקנים מגברים, ובמקומות מסוימים אף שודרו מספר ערוצים. הפעילות מומנה בדמי מנוי שנגבו מהלקוחות, וכן מפרסומות ביתיות של עסקים בשכונה כגון חנויות מכולת ומוסכים. ניסיונות משרד התקשורת והמשטרה להלחם בתופעה לא צלחו, ורשתות פירטיות שנותקו הוחלפו לעיתים על ידי רשתות אחרות. בדומה לרדיו הפיראטי בישראל, הוחלט שהדרך היחידה להילחם בכבלים הפיראטיים הוא מתן זיכיונות לרשתות כבלים חוקיות. כך למעשה דחפו הכבלים הפיראטיים לשינוי מפת התקשורת בישראל. כניסתן של הרשתות החוקיות, שמטה את בסיס פעולתן של הרשתות הפיראטיות, והן חדלו מלהתקיים.

שירותי טלוויזיה בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

HOT הטלוויזיה בכבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – HOT

פעילותן של חברות הטלוויזיה בכבלים בישראל החלה בשנת 1989. בתחילת שנות ה-90 חולקה ישראל ל-31 אזורי זיכיון אשר הוענקו ל-6 חברות שהפיצו שידורי טלוויזיה בכבלים: "תבל - תשדורת בינלאומית לישראל", "מתב - מערכות תקשורת בכבלים", "ICS" (ששינתה בהמשך את שמה ל"עידן"), "ערוצי זהב", "גוונים" ו-"כבל נט"[16]. כל אחת מהן פעלה כמונופול במספר אזורי זיכיון בארץ ונאסר על החברות לשתף פעולה זו עם זו. בפועל, שיתפו החברות פעולה לצורך רכישה משותפת של התכנים המשודרים (למעט הפקה אזורית). לצורך הרכישה הוקמה חברה משותפת אשר נקראה ICP, וב-2003 הוחלף שמה ל-HOT Vision[17]. אחרי שנה החברה נסגרה וכל פעילותיה עברו לחברת האם, הוט[18]. ביישובי יהודה ושומרון, פעלה חברת הכבלים "כבלתק" שהפיצה את השידורים בשיתוף עסקי עם "ערוצי זהב". עם השנים, התמזגו החברות זו עם זו: חברות "תבל" ו"גוונים" התמזגו לחברת "תבל דיגיטל", חברת "עידן" נבלעה בתוך "ערוצי זהב", ומאוחר יותר התמזגו כל חברות הכבלים ("תבל דיגיטל", "ערוצי זהב" ו"מתב") לחברה אחת - "HOT", שבנוסף רכשה את התשתית של חברת "כבלתק" ובכך השלימה את פריסתה הארצית. קצב החדירה של השידורים בכבלים בישראל היה מהמהירים בעולם – תוך 5 שנים התחברו לטלוויזיה בכבלים כ־70 אחוז מבתי האב בישראל. מימון השירות נעשה באמצעות דמי מנוי. בסוף שנת 2013 עמד מספר לקוחות הטלוויזיה של "HOT" על כ-875 אלף[19].

מתחילת דרכם שדרוו חברות הכבלים בעשרות ערוצים, ומספר זה גדל במשך השנים. בנוסף מציעה חברת "HOT" שירותי וידאו על פי דרישה (VOD), שבאמצעותו יכול המנוי לצפות בתוכן טלוויזיוני, כגון סרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה, לפי בחירתו, מתוך מאגר רחב של סרטים.

yes הטלוויזיה בלוויין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – yes הטלוויזיה בלוויין

ביולי 2000 הצטרפה לשוק הטלוויזיה הרב ערוצית חברת די.בי.אס עם המותג "yes". חברה זו המספקת ללקוחותיה שידורי טלוויזיה רב ערוצית דיגיטליים דרך לווייני התקשורת הישראליים עמוס 2 ועמוס 3, באמצעות רכישת משיבים מחברת חלל תקשורת. הלקוחות קולטים את השידורים בעזרת צלחת לוויין על גג ביתם. עם הקמתה של "יס" הפך המונופול של "HOT" בתחום זה לדואופול.

השנתיים הראשונות לפעולת החברה התאפיינו בתקלות רבות בהליך ההתקנה, אם בשל כשלים בארגון מערכת החיבור וההתקנה, ואם בגלל המכשולים שניסו חברות הכבלים לשים בדרכם של מי שביקשו להתנתק מהם. אחרי תקופה זו השתפרו שירותי ההתקנה ותמיכת הלקוחות של החברה במידה ניכרת. חברות הכבלים ניסו בתחילה להתמודד עם ניסיונות החדירה של "yes" לשוק באמצעות הצבת פיתויים בפני לקוחות עוזבים, ניסיונות להפוך את פרוצדורת המעבר למורכבת, ובראש ובראשונה באמצעות רכישת תכנים שישודרו בלעדית בשידורי הכבלים. מצב זה הביא לכך שבשנותיה הראשונות הציגה "yes" שפע תכנים שנרכשו במחירים זולים בהרבה מספריות הטלוויזיה הבריטית והאוסטרלית. תוכנית זו נכשלה במידה רבה, גם משום שהוצאות הרכישה המופרזות הובילו את חברות הכבלים אל עברי פשיטת רגל, אך גם משום שרוב הסדרות שנרכשו בממון רב שודרו בערוץ 3, שהיה נגיש גם לצופי "yes".

ל"yes" מגוון ערוצים ייחודיים לה, כגון שבעה ערוצי סרטים, 5 ערוצי סדרות רכש ותוכניות מקור, ערוצי הבית וערוצי בידור, מדע וטבע שונים. חלק מהערוצים (כמו למשל ערוץ ספורט 5), משותפים לשתי החברות. בנוסף לערוצי השידור הרבים מוצעים גם שירותי וידאו על פי דרישה (VOD) בשיטות אחדות.

בסוף שנת 2004 השיקה חברת "yes" לקהל הרחב דור מפענחים (ממירים) חדש תחת שם המותג "יס מקס", המאפשר 120 שעות הקלטה. מוצר מתחרה של הוט בשם "הוט מג'יק" יצא כמה חודשים לאחר מכן. מפענחים אלו מאפשרים הקלטת רצועות שידור על גבי דיסק קשיח באורך של עד 80 שעות, ובאורך של עד 120 שעות במפענחים שיוצרו בשנת 2006 ואילך.

עידן+[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עידן+

בנובמבר 2004 החליטה ממשלת ישראל על הקמת צוות בין-משרדי שיבחן את הצורך בשידורים דיגיטליים עבור הערוצים הציבוריים הפתוחים. בפברואר 2008 התקבל בכנסת תיקון לחוק, שמאפשר שידורי DTT. חוק זה מסמיך את הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו כגוף האחראי על שידורים אלה בישראל. קליטת השידורים היא בחינם, ולשם כך יש לרכוש ממיר דיגיטלי, ובחלק מהמקומות יש צורך גם באנטנה חיצונית. שם המיזם הוא עידן+ - ערוצים ישראלים דיגיטליים נגישים. המיזם אינו משדר תכנים משלו, אלא רק מעביר, בשידור אלחוטי, תכנים של ערוצים אחרים.

סלקום tv[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סלקום tv

חברת התקשורת סלקום השיקה בדצמבר 2014 שירות טלוויזיה דיגיטלית בשם סלקום tv. במסגרת השירות מספקת סלקום ללקוחותיה ממיר OTT חכם הכולל אף צמד מקלטי DVB-T2 קרקעיים. התוכן המוצע על ידי סלקום הוא צירוף של שירותי טלוויזיה ליניאריים הכוללים בין השאר ערוצי תוכן ייחודיים לשירות ואת ערוצי עידן+, שירות VOD או וידאו על פי דרישה, תוכן אינטרנטי חינמי ואת שירות המוזיקה ווליום של החברה. הממיר הדיגיטלי אף משמש כשרת UPnP לשם שיתוף שידורי עידן פלוס ברשת הביתית וצפייה על גבי לקוחות כמו נגני מדיה. במאי 2015 השיקה סלקום חבילת טריפל שכוללת שירותי טלוויזיה, טלפוניה ואינטרנט.

Netflix[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – Netflix

בשנת 2016 חברת הסטרימינג הגדולה בעולם השיקה את שירותיה בישראל. Netflix הוא שירות VOD הניתן לצפייה מכל מקום - טלוויזיה חכמה, מחשב, סמארטפון, סטרימר ועוד.

ביוני 2017 השיקו שיתוף פעולה עם פרטנר tv.

באוגוסט 2018 השיקו ממשק בשפה העברית.

במאי 2018 דווח שלחברה יש כ-100,000 מנויים בארץ.

NEXT TV[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – NEXT TV

במרץ 2017 HOT השיקו שירות מבוסס אינטרנט המציע ספריית תוכן במחיר מוזל, המעניק גישה לתכני המקור של HOT ולתכנים נוספים מהעולם. השירות מאפשר צפייה דרך מחשב, טאבלט או סמארטפון.

Smart tv[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – Smart tv

באפריל 2017 השיקה חברת התקשורת טריפל סי שירות טלוויזיה בשם סמארט tv. במסגרת החבילה הבסיסית של השירות מקבלים המנויים גישה לשירות הטלוויזיה וממיר ניתן בתשלום נוסף. השירות כולל ערוצי עידן+ וערוצים בינלאומיים נוספים וספריית VOD שכוללת בחלקה תכנים בתשלום.

פרטנר tv[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – פרטנר TV

ביוני 2017 השיקה חברת התקשורת פרטנר את שירות הטלוויזיה שלה שנקרא פרטנר tv. השירות כולל ממיר מתקדם והשירות עצמו כולל 40 ערוצים וספריית VOD. פרטנר tv היא ספק הטלוויזיה הישראלי הראשון שצירף לחבילה שלו את נטפליקס. יחד עם שירות הטלוויזיה הושק גם טריפל. לפי פרטנר לשירות הצטרפו (נכון לספטמבר 2017) 20 אלף מנויים.

רמי לוי TV[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רמי לוי TV

באוגוסט 2017 הושק שירות טלוויזיה של רמי לוי שיווק השקמה בשיתוף פעולה עם חברת HOT.

STINGTV[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – STINGTV

באוקטובר 2017 הושק שירות טלוויזיה מבית yes, המציע שירות מוזל המועבר על גבי תשתית אינטרנט. השירות מבוסס על התאמה אישית של תוכן למשתמש. השירות תומך הן באפיקי שידור ליניארי והן בשירות VOD. השירות מאפשר גישה לערוצים ותכנים מקוריים של yes.

ערוץ עשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערוץ 10

ערוץ עשר (נקרא בעבר: "ישראל 10", ועד אוקטובר 2017: "ערוץ 10") הוא ערוץ טלוויזיה מסחרי, אשר ממומן באמצעות שידור פרסומות. הערוץ נקלט בבתי הצופים באמצעות חברת הכבלים ("HOT"), חברת הלוויין ("yes") או באמצעות עידן+. הערוץ מועבר באופן חופשי גם באמצעות הלוויין "עמוס".

במרץ 2000 פורסם תיקון לחוק הרשות השנייה, שבישר את הקמתו של ערוץ מסחרי נוסף במדינת ישראל, ערוץ 10, שישדרו בו שני זכיינים. שתי הזוכות במכרז נבחרו לאחר פרשה משפטית ארוכה, שבסופה נקבע בבית המשפט העליון ש"ישראל 10" ו"שידורי עדן", בניהולו של מוטי קירשנבאום, הן הזוכות במכרז להפעלת הערוץ. בכך הפך בית המשפט העליון החלטה של בית המשפט המחוזי שקבע שהזוכות הן "ישראל 10" ו"אפיק רום" בניהולו של דן מרגלית. הערוץ החל את שידוריו בט"ו בשבט תשס"ב, 28 בינואר 2002. בשל עיכוב בהיערכותו של הזכיין השני, "שידורי עדן", עקב בעיות משפטיות, הזכיין "ישראל 10" קיבל את האפשרות לשדר במהלך כל שבעת ימי השבוע. ב-1 ביולי 2002 אישרה מועצת הרשות מיזוג בין שתי הקבוצות שזכו במכרז: "ישראל 10" ו"שידורי עדן", בכפוף לכמה תנאים. מ-21 באוגוסט 2002 מפעיל את ערוץ 10 זכיין אחד, וחברת חדשות הממומנת על ידי הזכיין.

לקראת העלייה לאוויר הפיק הערוץ תוכניות בידור, דרמה, אקטואליה ותעודה, קנה סדרות רכש מובילות, חתם על הסכם עם הטלוויזיה החינוכית ועם "חדשות ישראל", שהפיקה עבור ערוץ 10 שתי מהדורות חדשות בכל יום בהגשת יעקב אילון. מנהלי הערוץ, ובראשם מי ששימשו בעבר כמנכ"ל הערוץ הראשון רוני אלגרנטי ויוהנה פרנר, קיוו לייצר הרגלי צפייה חדשים לצופה הישראלי בעזרת רצועות שידור יומית קבועות - אמצעי שהתאפשר רק לערוץ 10 ולא לערוץ 2 בשל חלוקת ימי השידור של האחרון בין כמה זכיינים. בנוסף תכננו להרחיב את גבולות שעות צפיית שיא (ה"פריים טיים") ולהתחילן מדי יום בשעה 19:00 עם מהדורת חדשות.

הערוץ נושא הפסדים שוטפים מאז הקמתו וחובותיו בסך 60 מיליון ש"ח למדינת ישראל, כמו גם חובות נוספים לקרן אוריגו (30 מיליון ש"ח) ולקרן לקולנוע (20 מיליון ש"ח)[20] עלולים להביא לסגירתו. מחקרים במשפט והרגולציה של התקשורת העלו כי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, אשר פיקחה על תפקודו של ערוץ עשר, כשלה בהיבטים שונים, בהם היעדר כינון ושימוש בכלי אכיפה מספיקים[21], שימוש מוגזם בכלי של רגולציה הסכמית, והזדהות יתר עם הזכיין ישראל עשר עד כדי הגנה מלאה על האינטרסים שלו להמשיך ולהחזיק בזיכיון לערוץ[22] אף נוכח הפרות משמעותיות ומתמשכות של תנאי הרגולציה[23].

יחד עם פיצול ערוץ 2 בנובמבר 2017, עבר הערוץ לשדר באפיק 14 בחברות הכבלים והלווין, בו זכה במכרז לבחירת האפיקים.

פיצול ערוץ 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gnome globe current event.svg קטע זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך. הנתונים בנושא זה משתנים במהירות, ועל כן ייתכן שהם חלקיים, לא מדויקים או לא מעודכנים.

בשלהי 2014 נדונה הצעת חוק לפיצול ערוץ 2, המציעה שסיום תקופת הזיכיון יוקדם מ-2017 לאפריל 2015, ועם סיום תקופת הזיכיון יחלו הזכייניות לפעול באפיקים נפרדים. מהות ההצעה היא סגירת ערוץ 2 כפי שפעל עד 2015, והקמת ערוץ נפרד לכל בעל רישיון לשידור מסחרי[24]. הזכייניות רשת וקשת הודיעו כי הן מעדיפות להמשיך לפעול תחת הזיכיון הנוכחי עד תום תקופתו המקורית ב-2017[25][26]. לבסוף נעצרה ההצעה והחוק לא הועבר[27]. ב-13 באוקטובר 2016 נודע כי רשת הגישה בקשת רישיון למעבר ל-7 ימים בשבוע[28], ובעקבות זאת גם קשת הגישה בקשת רישיון ל-7 ימים בשבוע[29][30].

ב-26 באפריל 2017 פורסם שהחל מנובמבר 2017 "קשת" תעבור לאפיק 12, "רשת" תעבור לאפיק 13 ואפיק 22 יוחשך[31].

השפעת הפיצול של ערוץ 2 על ערוץ 10 ומָכָּאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערוץ 10[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לאמור על הצעת החוק לפיצול ערוץ 2, גם ערוץ 10 נכלל בהצעה, והערוץ עתיד גם הוא ב-1 בנובמבר 2017 לעבור לשדר באפיק אחר. במכרז על האפיקים זכה ערוץ 10 באפיק מספר 14 תמורת שקל אחד ו-54 אגורות.

ב-19 בספטמבר 2017, בעקבות פיצול ערוץ 2 והמעבר לאפיק 14, הערוץ עבר מיתוג מחדש לשם מילולי - "עשר" - במקום הספרות של אפיק השידור הקודם. יממה לפני כן, פורסם סרטון של ערוץ 10 בו נחשף סמליל חדש שלו, המורכב מהמילה "עשר" בתוך עיגול ריק, כאשר בצד מופיעה הספרה 14 - מספר האפיק החדש.

מָכָּאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שאין (ומעולם לא היה) כל קשר בין ערוצי הברודקאסט של הרשות השנייה (2 ו-10) לבין ערוצי תאגיד השידור, פיצול ערוץ 2 עתיד להשפיע על הרגלי הצפייה של חלק מהציבור הערבי בישראל, המסתמך על מערך עידן פלוס. באוקטובר 2017 החליטה הרשות השנייה להעביר את "מָכָּאן " למרבב השני של עידן פלוס (DVB-T2) ובכך להשאיר את "קשת 12" ו"ערוץ 13" במרבב הנוכחי (DVB-T). המשמעות היא, שצופים שאין ברשותם ממיר תומך בDVB-T2, לא יוכלו לקלוט את שידורי הערוץ החל מ-1 בנובמבר 2017. החלטה זו של הרשות הוסברה בעקבות הרייטינג הנמוך של הערוץ וגם עקב העובדה ש"מָכָּאן" משדר רק בחלק משעות היממה. יו"ר תאגיד השידור הישראלי, גיל עומר, התנגד להחלטה זו של הרשות בטענה כי "מדובר בהחלטה בלתי סבירה שפוגעת באזרחי ישראל הערבים"[32][33].

רגולציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שידורי הטלוויזיה בישראל מוסדרים בשלושה חוקים:

בנוסף, על שידורי הטלוויזיה החינוכית הישראלית מפקח משרד החינוך.

בין השנים 19682017, בהן פעלה רשות השידור, חוק רשות השידור הסדיר את שידוריה, והוא בוטל עם עליית שידורי התאגיד "כאן".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שידור הטלוויזיה הראשון בישראל, החינוכית מ-1966, באתר YouTube
  2. ^ רפאל בשןאני השולחן הישראלי, מעריב, 28 באוקטובר 1966
  3. ^ טלוויזיה: רשות הדיבור להנהלה, דבר, 15 בדצמבר 1972
  4. ^ בגין: אפעל להקמת ערוץ שני, בלתי תלוי, דבר, 9 ביולי 1981
  5. ^ יונתן כיתאין, ‏תתחילו להתרגל: קשת באפיק 12, רשת ב-13, ערוץ 10 ב-14, באתר גלובס, 26 באפריל 2017
  6. ^ שידורי טלוויזיה פירטיים יחלו ביום ה' מאניה, דבר, 6 באפריל 1981
  7. ^ דני צדקוני, נציגי משרד התקשורת הזהירו אניית הטלוויזיה שלא תשדר, דבר, 7 באפריל 1981
  8. ^ 8.0 8.1 משרד התקשורת חושש מפני הקמת תחנות טלוויזיה נוספות, דבר, 13 ביולי 1981
  9. ^ מירי פז, "אודליה" תשדר את "מאש", דבר, 23 ביוני 1981
  10. ^ סופרת דבר, "אודליה" שידרה - הישראלים לא ראו, דבר, 24 ביוני 1981
  11. ^ ועדת־הכלכלה סיימה הכנת "חוק אודליה", דבר, 6 באוקטובר 1981
  12. ^ טובה צימוקי, הממשלה תדון בהצעת חוק למניעת שידורים פיראטיים, דבר, 14 במאי 1981
  13. ^ משרד התקשורת: לאשר חוק האוסר שידורים פיראטיים מהים, דבר, 1 בספטמבר 1981
  14. ^ טובה צימוקי וראובן שפירא, רשות השידור לוחצת להחיש את חוק השידורים הפירטיים, דבר, 12 במאי 1981
  15. ^ טובה צימוקי, גינוי להחלטת לפיד למנוע שידור כתבה על אודליה, דבר, 24 ביוני 1981
  16. ^ דן כספי ויחיאל לימור, טלוויזיה בכבלים, בציטוט מהספר "המתווכים" - אמצעי התקשורת בישראל 1948–1990, עמ' 127–131 הוצאת עם עובד, באתר עמלנט(הקישור אינו פעיל, 21.08.2018)
  17. ^ אביבה קרול, ‏ICP מחליפה את שמה ל-Hot Vision, באתר גלובס, 23 בדצמבר 2003
  18. ^ רוני רחמני, הסתיים עידן ICP: חברת HOT VISION חדלה מלהתקיים וכל פעילותיה הועברו ל-HOT(הקישור אינו פעיל, 21.08.2018)
  19. ^ אופיר דור, כלכליסט, HOT: מספר העובדים נחתך בחצי ב-2013, באתר ynet, 14 במרץ 2014
  20. ^ נתי טוקר, אמיר טייג, לאודר שוקל למנות עורך מטעמו לערוץ 10 ולקצץ בשכר, באתר TheMarker‏, 1 באוגוסט 2012
  21. ^ שרון ידין, רגולציה של טלוויזיה מסחרית: מודל האכיפה של הרשות השנייה כלפי ערוץ עשר, ספר רגולציה בישראל, מכון ון ליר, 2018
  22. ^ שרון ידין, קצר בתקשורת: בין אינטרס ציבורי לאינטרס פרטי ברגולציה של ערוץ עשר, דין ודברים, ח, אוניברסיטת חיפה, 2015, עמ' 391
  23. ^ שרון ידין, רגולציה: המשפט המנהלי בעידן החוזים הרגולטוריים, בורסי, 2016, פרק 7
  24. ^ נתי טוקר, ועדת השרים אישרה: ערוץ 2 יפורק כבר ב-2015, באתר TheMarker‏, 26 באוקטובר 2014
  25. ^ נתי טוקר, גם קשת מתבצרת בערוץ 2: הגישה בקשה לזיכיון עד 2017, באתר TheMarker‏, 30 באוקטובר 2014
  26. ^ אופיר דור, רשת מודיעה רשמית: לא רוצים לעבור לערוץ עצמאי ב-2015, באתר כלכליסט, 29 באוקטובר 2014
  27. ^ רוני זינגר ואופיר דור, כלכליסט, נתניהו עוצר את פיצול ערוץ 2: הגיש ערר נגד החוק, באתר ynet, 12 בנובמבר 2014
  28. ^ נתי טוקר, עוזבים את ערוץ 2: רשת רוצה לעבור לשדר בערוץ חדש ברישיון, באתר TheMarker‏, 13 באוקטובר 2016
  29. ^ אלירן מלכי, רשת תגיש בקשה לרישיון ותעבור לשדר 7 ימים, באתר כלכליסט, 13 באוקטובר 2016
  30. ^ נתי טוקר, עוד שלב בפירוק ההיסטורי של ערוץ 2: גם קשת הגישה בקשה לרישיון, באתר TheMarker‏, 31 באוקטובר 2016
  31. ^ נתי טוקר, תשכחו מ-22 ו-10: המספרים החדשים של ערוצי הטלוויזיה - וכמה שילמו על זה קשת וערוץ 10?, באתר TheMarker‏, 26 באפריל 2017
  32. ^ סאגת עידן פלוס ביום שאחרי הפיצול: למי שזה אומר לו משהו - ערוץ 33 הוא שיעבור למרבב החדש וכך ערוצי רשת וקשת יוכלו להישאר במרבב הישן, מאת המשתמש @YonatanKit בטוויטר
  33. ^ בעקבות פיצול ערוץ 2 - ערוץ 33 נפלט מממירי עידן+, מאת עידן יוסף באתר מחלקה ראשונה