רודי ויסנשטין – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Zalmania (שיחה | תרומות)
דיוק בשם המקום
Zalmania (שיחה | תרומות)
שורה 49: שורה 49:
==קישורים חיצוניים==
==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקישיתוף=Category:Rudi Weissenstein}}
{{מיזמים|ויקישיתוף=Category:Rudi Weissenstein}}
* [http://www.pri-or.com/ מתצלומיו של רודי ויסנשטין], Photo House Pri-Or {{אנגלית}}
* אתר הצלמניה, בו מוצגים [http://www.pri-or.com/ מתצלומיו של רודי ויסנשטין], Photo House Pri-Or {{אנגלית}}
* דוד הכהן, [http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1859429,00.html צילומים מתל אביב של פעם], באתר [[ynet]]
* דוד הכהן, [http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1859429,00.html צילומים מתל אביב של פעם], באתר [[ynet]]
* [http://specials.nana10.co.il/zalmaniya/ צלמניה בתל אביב], באתר "נענע"
* [http://specials.nana10.co.il/zalmaniya/ צלמניה בתל אביב], באתר "נענע"
שורה 57: שורה 57:
* [http://e.walla.co.il/?w=/6/1843287 גיבורת הסרט "הצלמניה" הלכה לעולמה], [[וואלה!]]
* [http://e.walla.co.il/?w=/6/1843287 גיבורת הסרט "הצלמניה" הלכה לעולמה], [[וואלה!]]
* עמית לוינסון, [http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/264/596.html תמונה אחרונה: חייה הסוערים ומותה של מרים ויסנשטין], [[זמן תל אביב]], 1 באוגוסט 2011
* עמית לוינסון, [http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/264/596.html תמונה אחרונה: חייה הסוערים ומותה של מרים ויסנשטין], [[זמן תל אביב]], 1 באוגוסט 2011
* [http://lifeinstillsfilm.com/heb/pri-or-heb.html הצלמניה: Life In Stills]
* הסרט זוכה הפרסים "[http://lifeinstillsfilm.com/heb/pri-or-heb.html הצלמניה: Life In Stills]"
* [http://yes.walla.co.il/?w=2/7848/1880499 הצלמניה] - סרט דקומנטרי אודות חנות הצילום המיתולוגית התל אביבית. {{וידאו}}
* [http://yes.walla.co.il/?w=2/7848/1880499 הצלמניה] - סרט דקומנטרי אודות חנות הצילום המיתולוגית התל אביבית. {{וידאו}}



גרסה מ־13:42, 22 בנובמבר 2013

רודי ויסנשטין, 1940
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית

רוּדי וַיסנשטין (Rudi Weissenstein;‏ 17 בפברואר 191020 באוקטובר 1992) היה צלם ישראלי. ידוע בעיקר בזכות התיעוד הנרחב שלו לחיי היומיום של העולים לארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20. צילם את התצלומים היחידים של מעמד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ב-1948, והנציח באמצעות כרבע מיליון תשלילים את שנות הקמת המדינה, תמונות שהיו לאבני דרך בחברה הישראלית.

טקס הכרזת העצמאות, מתצלומיו הנודעים של ויסנשטין
קולנוע מוגרבי בצילום של רודי ויסנשטין

קורות חייו

רוּדי (שמעון רודולף) ויסנשטין נולד באיגלאו (Iglau), בחבל מורביה שבצ'כיה (אז בתחומי אוסטריה) בשנת 1910. בשנים 1929–1931 למד בבית-הספר הגבוה למקצועות הגרפיקה והצילום בווינה. בשנים 1933–1934 שירת בצבא הצ'כי. בשנת 1936 עלה לארץ ישראל. הוא הגיע לנמל יפו, בידו תעודת עיתונאי וערכת מצלמות. הוא נסע לקיבוץ, שהה בו יום אחד והחליט לעבור לתל אביב. בשנת 1940 נשא לאישה את מרים ארנשטיין, שאותה פגש בתל אביב זמן קצר לאחר עלייתו ארצה. לזוג נולדו שלושה ילדים.

ויסנשטין נפטר בשנת 1992.

פועלו

זמן קצר לאחר עלייתו ארצה הפך ויסנשטין לאחד הצלמים המובילים בארץ, מממשיכי דרכו של אברהם סוסקין יחד עם אפרים ארדה. בשנת 1940 הקים בכיכר מוגרבי בתל אביב, ביחד עם שלושה שותפים, את חנות הצילום הנודעת "המצלמה", שלימים שונתה שמה ל"צלמניה פרי-אור". במהלך השנים פרשו השותפים, והחנות נותרה בבעלות הזוג ויסנשטין. ב"צלמניה" הצטלמו רבים מראשי היישוב וראשי המדינה. בנוסף, הרבה לצלם את נופי ארץ ישראל.

ב-1936 כבר היה ארכיונו של רודי גדוש בתצלומי רחובות תל אביב ושכונותיה, הווי עירוני, בתי קפה ובתי קולנוע, המוזיאון הראשון, תעמולה לאומית, חיפוש נשק אצל ערבים בזמן ה"מאורעות", הלווייתו של מאיר דיזנגוף, שנפטר בספטמבר אותה שנה, אוניות עולים, דיוקנאות של בעלי מקצוע שונים, הקונצרט הראשון של התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית, וסצינות רחוב לרוב. ויסנשטין צילם בקדחתנות, ולצד הצילום המגויס, הרווי בלהט ציוני ורומנטי, שהיה מסממניה של אותה תקופה ואפיין את מרבית עמיתיו למקצוע, חיפש אחר כל ערוץ אפשרי לצורכי פרנסה. הוא עסק בצילום מקצועי בשביל ארכיטקטים ידועים כמו אברהם יסקי, אריה שרון ודב כרמי, תיעד טקסים רשמיים בהזמנת ההסתדרות ומוסדות אחרים, והפך לצלם הרשמי של התזמורת הפילהרמונית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה המשיך לנסוע בארץ, לצלם ולתעד את המפעל הציוני עבור מחלקות ההסברה של המוסדות הלאומיים והקרנות, שביססו באמצעותם את מערכת ההסברה המגמתית בה נקטו. הצילום המגויס שיקף את תדמיתה של חברה יהודית נאורה ומודרנית. עיקר מטרתו של הצילום המוזמן היה גיוס אנשים וכספים ליישוב הציוני המתפתח, כך שהנופך ההירואי ששלט בתצלומים אלה שירת היטב את מגמותיו של הממסד. עם זאת, תצלומים רבים שערך ויסנשטין לעצמו, גם בעת שצילם מטעם, לא נתפרסמו ותוייקו בארכיונו. הערך המוסף שמתלווה אל אותם תצלומים שלא ראו אור, נוצר במהלך השנים בקונטקסט של ראייה פרספקטיבית כוללת, שרק הזמן מאיר את דקויות משמעויותיה.

הוא צילם רפוטרטג'ות שנועדו ללוות אירועים חדשותיים מהארץ, שהופצו בעיקר בקרב הקהילות היהודיות בחו"ל על-ידי הסוכנות היהודית, קק"ל, קרן היסוד, ויצ"ו וכו', ובאמצעות סוכנים בהולנד ובארה"ב. הוא שוטט ברחבי הארץ וצילם יישובים חדשים שעלו לקרקע (בין היתר, את ייסודה של חניתה ב-1938, אותה צילם בשלושה מועדים שונים שציינו את תהליכי העלייה לקרקע וההתיישבות), את העלייה החמישית, ה"מאורעות" בתל אביב, את התפתחות הבנייה בעיר ובארץ כולה (בעיקר בהזמנת חברת "רסקו", שפעלה בתחילתה במסגרת הסוכנות היהודית ונהפכה בהמשך לחברת בנייה פרטית), מצעדים ותהלוכות, אירועי אמנות מכל תחומי היצירה, תעשייה, יריד המזרח, נופים אורבניים ופסטורליים, ועוד.

ויסנשטין עסק בכל תחומי הצילום שהשוק המקומי הציע: הוא עבד כמומחה לצילומי פשע עבור בתי המשפט, צילם תצלומי תדמית שהוזמנו אצלו על-ידי ההסתדרות ומוסדות ציבור אחרים, תיעד את דיוקניהם של פוליטיקאים ואישי ציבור, סיקר עבור הממסד הפוליטי את פעילויותיו, צילם רבות את המפגשים והאירועים בבית "דבר", את המעמד ההיסטורי של טקס הכרזת המדינה ואת ועדותיה השונות של הממשלה הזמנית, הוא צילם עבור צה"ל - בעיקר מצעדים צבאיים, תערוכות וביקורי דיפלומטים, את תיאטרוני "המטאטא","הבימה" ו"הקאמרי", את האופרה ששכנה בסמוך לצלמניה, את מכון ויצמן למדע, מועצת התעופה, חברת החשמל, השירות הבולאי, מוזיאון ארץ ישראל והחברה לחפירות ארץ ישראל. הוא עבד באמצעות משרדי פרסום שונים עבור חברות ממשלתיות ומסחריות: "יצהר", המשביר המרכזי, "עלית", "ויטה", "אמקור", "תלמה", "אמישראגז", צמיגי "אליאנס", החברה לתיירות. הוא עסק בצילום טכני ובצילומי אופנה, אך אהבתו הגדולה ביותר היתה לנופי הארץ אותם תיעד בכל הזדמנות. תקופה מסוימת אף עבד כמדריך תיירים וניצל את הטיולים שתידרך למטרות צילום. בנוסף לכל אלה, סיפקה הצלמניה תצלומי פורטרטים לכל דורש, ואביזרי צילום שונים לחובבים. תצלומיו של ויסנשטין החלו להופיע על גבי בולי דואר, הם הודפסו על שטרי כסף, זכו בפרסים שונים ובתעודות הוקרה והוצגו בתערוכות שונות בארץ ובעולם. ויסנשטין הקפיד על איכות תצלומיו בכל נושא ותחום בו נגעה ידו, לפיכך השתמש בסוגים שונים של מצלמות שתאמו את מושא תצלומיו. הוא עבד עם ה"רוליפלקס", עם מצלמות "פלאובל מקינה" ו"פרימה פלקס" שסרטי הצילום שלהם היו גדולים ובעלי רגישות נמוכה, לשקופיות השתמש במצלמת "לייקה", וצילומים פנורמיים צילם במצלמת "לינהוף". צילומים מקצועיים אחרים עשה במצלמת עץ עם לוחות זכוכית אותם הכין בעצמו.

רודי ויסנשטין, פוטו-ג'ורנליסט במובהק, מעולם לא ראה בעצמו אמן – לא בשנות השלושים, בהן פרחו מגמות אוונגרדיות וגישות ניסיוניות נוסח מוהולי נאג' (Moholy Nagy), ולא לאחר העידן הפוסט-אידיאולוגי של שנות השבעים בארץ, בו בקשו הצלמים להדגיש את המבט האישי בעשייתם ועסקו בהגדרת עצמם בזיקה לקהילת האמנים בכללותה - אלא ראה עצמו כצלם עיתונות, תחום בו רכש ניסיון עוד בשנות עבודתו הראשונות בפראג. הוא היה צלם עצמאי שדאג לפרנסתו קודם לכל, ורצה להקים ארכיון. נסיבות הזמן והמקום סיפקו לו חומרי צילום מגוונים. ויסנשטין לא צילם מלחמות ושמר על ריחוק ממעורבות פוליטית מובהקת.

מדיניות הצנע שהונהגה בארץ בשנותיה הראשונות של המדינה עקב העלייה ההמונית וגידולה המהיר של האוכלוסייה, צימצמה את רמת הצריכה לטובת יעדים לאומיים חיוניים. הקיצוב במצרכים שנקבע על ידי הממשלה וכל תופעות הלוואי שנוצרו עקב המצב תועדו מזוויות ייצוג שונות בעין מצלמתו של ויסנשטין: החל בתצלום נאומו של דב יוסף - שר האספקה והקיצוב - שנערך בבית "דבר", וכלה בשביתת עובדי הפלדה, בחירות, הפגנות, מעברות, שוק מחפשי העבודה ברחוב אלנבי פינת רחוב המלך ג'ורג', חנויות לאספקת מצרכי מזון בהקצבה, דורשי עבודה בלשכות העבודה, אסיפות מפלגתיות, עבודות דחק, ובנוסף לכל אלה, גם תופעות טבע, כמו השלג שנחת על תל אביב ב-1950, ושנה לאחר מכן השטפונות העזים ששטפו את העיר. עם זאת משופע ארכיונו בתצלומי עשייה בלתי נלאית משנות החמישים, כמו סלילת כבישים מאסיבית, בניין, תעשייה, חנוכת תחנת הרכבת בתל אביב, פתיחת הסופרמרקט הראשון ברחוב בן יהודה, וכן אירועי תרבות לרוב, קונצרטים של הפילהרמונית עם גדולי הסולנים והמנצחים מחו"ל, תצוגות אופנה, פתיחת מוזיאון תל אביב ע"ש הלנה רובינשטיין ועוד.

צילם את קונצרט הפתיחה של "התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית" (לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית), בניצוחו של ארתורו טוסקניני, ותצלומיו פורסמו ברחבי תבל. בעקבות זאת הפך לצלם הקבוע של התזמורת. כמו כן מונה לצלם הרשמי של האו"ם בארץ ישראל.

צילם את טקס הכרזת העצמאות. לשאלה מדוע לא צילם את הקהל שר את "התקוה" ענה "באותו רגע לא הייתי צלם, עמדתי דום ושרתי ובכיתי עם כולם ביום המרגש של חיי". בעת עיצוב השטר של עשר לירות ישראליות נבחר פורטרט עצמי של ויסנשטין כמודל לגרפיקאי שעיצב את השטר.

צלמניה פרי-אור; "הצלמניה"

כאמור, בשנת 1940 פתח ויסנשטין את הצלמניה פרי אור הידועה כ"הצלמניה", יחד עם שלושה שותפים. במהלך השנים התפרקה השותפות בהדרגתיות, והבלעדיות על בעלותה עברה לידי בני הזוג ויסנשטין.

מיקומה של הצלמניה בלב העיר (ברח' אלנבי 30) איפשר לוויסנשטין נגישות מהירה אל מוקדי ההתרחשויות, הקנה לו את קלות השיטוט בעתות השראה לצורכי תיעוד סביבתי, ושימש היטב את הסטודיו לצילום שהפעיל לצורכי פרנסה.

מאז מותו של ויסנשטיין ב-1992 ועד לשנת 2011 פעלה הצלמניה כארכיון פרטי אותו ניהלה אלמנת הצלם, מרים ויסנשטין, לצד שירותי צילום שונים אותם סיפקה ללקוחות מזדמנים. בשנת 2005 הצטרף אליה נכדם בן פטר.

בשנת 2011 נאלצה הצלמניה להתפנות ממיקומה עקב פרויקט בנייה חדש שאמור להתרחש במשכנה. היא העתיקה את מיקומה לרח' טשרניחובסקי 5. זמן קצר לאחר המעבר נפטרה הגב' ויסנשטין. מאז המקום מנוהל ע"י נכדם.

כיום הצלמניה מתפקדת כחנות ארכיון, המוכרת שלל תמונות מארכיונו של ויסנשטין וכן מוצרים מגוונים המבוססים על צילומיו.

הנצחה

בשנת 2002 יצא לאור ספר תצלומיו "צלמניה - רטרוספקטיבה" בהוצאת "עם עובד".

בשנת 2007 יצא לאור הספר "רודי ויסנשטין - צילום עברי", בעריכתו של אורי דביר, ובו מבחר עשיר מתצלומיו של ויסנשטין: תצלומי נוף, תצלומי אישים, ותצלומיה אנשיה של ישראל.

בשנת 2011 יצא הסרט התיעודי "הצלמניה" בבימויה של תמר טל, המתעד את מסעם המשותף של אשתו של רודי, מרים בת ה-96, ונכדה בן פטר, המנסים להציל את חנות הצילום מהריסה (הסרט זכה בפסטיבל דוקאביב 2011).

קישורים חיצוניים