מרטין (חברה לייצור כלי נגינה)
 | |
,_D12-42RM_Roger_McGuinn_Signature_Prototype_(c.1999),_D-40DM_Done_McLean_Signature_Prototype_(c.1999),_000X_Hippie_Prototype_(2007)_-_C.F.Martin_Tour-20.jpg){kind=spacer} | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| מייסדים |
כריסטיאן פרידריך מרטין  |
| תקופת הפעילות |
1833–הווה (כ־191 שנים) |
| מיקום המטה |
Nazareth |
| מוצרים עיקריים |
גיטרה |
|
www | |
  | |
חברת מרטין (שם רשמי באנגלית: C. F. Martin & Company) היא חברה אמריקאית לייצור כלי נגינה, המתמחה בגיטרות אקוסטיות, אך ייצרה גם גיטרות חשמליות וקלאסיות, מנדולינות ויוקולילים. החברה נוסדה בשנת 1833 על-ידי כריסטיאן פרדריק מרטין, בונה גיטרות שהיגר מגרמניה, ובנה את הגיטרות הראשונות בארצות-הברית. מאז שמרה החברה על מעמדה המוביל בעיצוב ובייצור גיטרות אקוסטיות באיכות גבוהה, ומיוחסים לה מספר המצאות, שכלולים ועיצובים מרכזיים בהיסטוריה של הגיטרה המודרנית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מייסד החברה ונשיאה הראשון, כריסטיאן פרידריך מרטין (Christian Frederick Martin), נולד בשנת 1794 בנסיכות הבוחר מסקסוניה. הוא היה בן למשפחת נגרים, ובהיותו בן 15 החל להתלמד כשוליה בסדנתו של יוהאן גאורג שטאופר (Johann Georg Stauffer), בונה גיטרות החשוב בתקופתו בווינה[1].
באותה תקופה שויכו בוני הגיטרות בסקסוניה לגילדה של בוני הרהיטים, ונתבעו על-ידי הגילדה של בוני הכינורות, שדרשה בלעדיות על ייצור כלי-נגינה. עקב עימות משפטי זה היגר מרטין לארצות-הברית בשנת 1833 עם אשתו, בנו ובתו הקטנים, ופתח את הסדנה שלו בשכונת טרייבקה בניו-יורק, עם חנות כלי-נגינה בחזיתה. בשנת 2014, חנות זו הייתה עדיין ברשותו של כריסטיאן פרדריק מרטין הרביעי, בן-בן-בן-נכדו והמנהל הכללי של "כ.פ. מרטין וחברתו", שנשארה בבעלות משפחתית. המילים "EST. 1833" (קיצור של "נוסד בשנת 1833") עדיין מוטבעות מתחת ללוגו של החברה על מרבית הגיטרות שהיא מייצרת[1].
בשנת 1838 עבר מפעל הייצור לעיירה נאזארת ("נצרת") בפנסילבניה, שם הוא פועל עד היום. במפעל נמצא גם מוזיאון לתולדות החברה, המציג את חלקה בהיסטוריה של נגינת הגיטרה, ומוכר על-ידי המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים בארצות-הברית[1].
.jpg)
במאה ה-19 היו הגיטרות קטנות אף מגיטרות קלאסיות של המאה ה-21, ובעלות מיתרים שזורים ממעי בעלי-חיים[2], שהמתיחות שלהם הייתה נמוכה והפיקו צליל חלש יחסית. בתקופה שבה הגברת קול חשמלית עדיין לא הומצאה, חולשה זו הקשתה על שילוב גיטרות בתזמורות ובלהקות של כלי-נגינה אחרים. חברת מרטין הייתה בין חלוצי פיתוח הגיטרה האקוסטית המודרנית, המצוידת במיתרי מתכת בעלי מתיחות חזקה בהרבה, ומפיקה צליל רם וצלול, שהשפיע רבות על התפתחות המוזיקה הפופולרית. הגדלת מתיחות המיתרים פי שניים ויותר הצריכה שינויי תכנון ובנייה רבים. בשנות ה-60 של המאה ה-19, כאשר גיטרות באירופה עשו שימוש בתמוכות פנימיות (Guitar bracing) בצורת סולם או מניפה, חברת מרטין הייתה בין מספר בוני גיטרות חלוציים בארצות הברית שחידשו תמוכות פנימיות מוצלבות (X-bracing). תצורה זו מאפשרת מתיחות מיתרים גדולה יותר, ומשמשת כיום בכמעט כל הגיטרות האקוסטיות בעולם[1][3].
חידוש נוסף של החברה במאה ה-19 היה בהיבט חיוני אחר של מבנה הגיטרה: שיטת חיבור צוואר הגיטרה לגוף. החברה שאלה מתעשיית הרהיטים חיבור חזק יותר בשיטת "זנב יונה" (Dovetail joint), שאף היא הפכה לתקן ברוב הגדול של גיטרות אקוסטיות. רק החל מסוף המאה ה-20 עברה חברת טיילור, ובעקבותיה יצרניות נוספות של גיטרות אקוסטיות, להשתמש בחיבור פשוט יותר מסוג bolt-on הנפוץ בגיטרות חשמליות. אך חברת מרטין ממשיכה לשמור אמונים לחיבור זנב היונה, שלדעתם מעביר טוב יותר את רטט הצליל מצוואר הגיטרה לתבת התהודה.
בראשית המאה ה-20 נוצרה דרישה בארצות הברית, במיוחד אצל זמרי ונגני קאנטרי, ג'אז ופולק לגיטרות בעלות צליל חזק יותר, שיישמע גם במרחק מן הבמה, ולא יוחרש על-ידי תזמורות המנדולינות, הבנג'ו וכלי הנשיפה שהיו נפוצות אז. בתגובה לדרישה זו עיצבו בחברת מרטין, החל משנת 1916, גיטרה בעלת גוף רחב ועמוק יותר, וצליל רם יותר. בכדי להמחיש את גודלה ועוצמתה של התצורה החדשה, הם כינו אותה "דרדנוט" (Dreadnought (guitar type)), על שמה של אוניית המערכה הבריטית אה"מ דרדנוט, שהייתה מפורסמת מאוד באותן שנים. תצורת הדרדנוט זכתה להצלחה מרובה, יוצרה מאז על-ידי מרבית יצרני הגיטרות האקוסטיות, וגם כיום היא בין הטיפוסים הפופולריים ביותר של גיטרה אקוסטית[3][4].
עד מלחמת העולם השנייה, רבים מדגמי הגיטרות המובחרים של מרטין נבנו עם לוח תהודה קדמי מעץ אדירונדאק: זן ומין (Picea rubens) של אשוחית הגדל בהרי אדירונדאק (Adirondack Mountains) במדינת ניו-יורק), ולוח אחורי מעץ סיסם ברזילאי מיערות הגשם בברזיל. ואולם שני טיפוסי עצים אלו נכחדו מאז כמעט לחלוטין, עקב כריתת עצים ובירוא יערות, ולפיכך הם נדירים ביותר בגיטרות שנבנו מאז, ומוחלפים במיני עץ אחרים[3]. בנוסף, מקובל אצל בוני ונגני גיטרות אקוסטיות מובחרות שהצליל שלהן משתבח במשך השנים, ככל שהעץ ממשיך להתייבש[3]. כתוצאה מכך, גיטרות מרטין עתיקות ובייחוד מלפני מלחמת העולם השנייה נחשבות לגיטרות וינטג' נדירות, שהפכו לפריטי אספנות מבוקשים ויקרים, ובדרך-כלל נמכרות במחירים של 30 עד 70 אלף דולר[3][5]. תופעה זו תורמת להילת האיכות סביב הגיטרות של החברה, ותכופות מודגשת באסטרטגית השיווק העכשווית שלה, לצד ההיסטוריה והמסורת הארוכים שלה.
החברה ייצרה לאורך ההיסטוריה שלה גם כלי פריטה אקוסטיים נוספים: בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, תזמורות חובבים של מנדולינות היו נפוצות מאוד בארצות הברית, ואגף שלם במפעל של מרטין נבנה במיוחד לייצורן. בשנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר מוזיקה הוואית הייתה לאופנה פופולרית, מרטין העתיקו במפעל שלהם יוקולילים הוואים, והפכו עד היום ליצרן המוכר והיוקרתי ביותר של כלי זה[1]. לאחר המעבר למיתרי מתכת בראשית המאה ה-20, מרטין ייצרה מפעם לפעם גם דגמי גיטרה קלאסית עם מיתרי ניילון, וכיום מייצרת גם דגמי גיטרה אקוסטית קטני-גוף המיועדים לילדים ולתרמילאים. החל משנות ה-70 מייצרת מרטין גם מיתרים לגיטרות אקוסטיות.
משנות ה-40 וה-50 נסקה הפופולריות של הגיטרה החשמלית, וכתוצאה מכך של יצרני גיטרות חשמליות כמו גיבסון ופנדר, בעוד גיטרות אקוסטיות ויצרניהן נדחקו למקום משני במוזיקה הפופולרית ובתעשיית המוזיקה[6]. בניגוד לגיבסון, לא נכנסה מרטין לעיצוב וייצור נרחבים של גיטרות חשמליות וגיטרות בס, אף כי עשתה לפרקים ניסיונות בכיוון זה שלא צלחו מסחרית[1]. כמו-כן מייצרת החברה מפעם לפעם דגמי ארצ'טופ (Archtop guitar) ו"חצי נפח" עם הגברה חשמלית, המיועדים בעיקר לנגני ג'אז. הפיתוח של פיק-אפ המייצר צליל נאמן לצליל האקוסטי של גיטרה נתקל בקשיים, אשר נוטים להגביל את השילוב של גיטרות אקוסטיות בהופעות חיות עם להקות מוגברות חשמלית[7]. מאז 1982 משתפת חברת מרטין פעולה עם חברת פישמן (Fishman (company)) להגברה חשמלית של גיטרות אקוסטיות מתוצרתה, באמצעות התקנת פיק-אפ וקדם-מגבר.
בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]
החברה עדיין נמצאת בבעלות משפחת מרטין, ומאז שנת 1986 מנוהלת על-ידי כריסטיאן פרדריק מרטין הרביעי, הדור השישי למייסד החברה. היא כיום אחת החברות האמריקניות העתיקות ביותר שעדיין נמצאת בבעלות משפחתית. בשנת 1990 ציינה החברה את הגיטרה ה-500,000 שייצרה בהיסטוריה שלה, ובשנת 2004 את הגיטרה המיליון. במאה ה-21 מעסיקה החברה כ-600 עובדים[1].
בתגובה להצפת השוק בגיטרות אקוסטיות זולות, המיוצרות במפעלים מחוץ לארצות הברית, החלה מרטין לייצר גם דגמי גיטרות זולים יחסית במפעל השייך לה בעיר נאווחולה (Navojoa) בסונורה שבמקסיקו. מפעל זה מייצר בקצב של כ-270 גיטרות ליום. רבים מדגמים אלו בנויים חלקית מעץ לבוד דחוס במיוחד, המיוצר במפעלי החברה ומכונה על-ידיהם High Pressure Laminate ובראשי תבות HPL. לעיתים הם גם עושים שימוש בחומרים סינתטיים ומרוכבים לחלקים אחרים כמו לוח האצבוע. במקביל ממשיכה החברה במפעלה בפנסילבניה לבנות בעבודת יד דגמים איכותיים ויקרים, הבנויים מעץ "מלא", מעצים מובחרים הידועים בתכונותיהם המוזיקליות, כמו אשוחית סיטקה או ארז ללוח הקדמי, סיסם הודי או מהגוני ללוח האחורי, והובנה ללוח האצבוע[3].
גיטרות מרטין מוכרות בעיקר כגיטרות "מסורתיות" במבנה שלהן, בעלות צליל אקוסטי עשיר ו"חם", המועדף במיוחד על נגני בלוגראס, פולק רוק, פולק וקאנטרי, אך אהוד גם בסגנונות רוק אקוסטי, פופ, בלוז, פינגר סטייל ועוד. לעיתים קרובות הן משמשות לליווי זמרה אצל זמרים-יוצרים, להקלטה אקוסטית באולפן ההקלטות, במופעי "אנפלאגד", וכמימד נוסף ברפרטואר של גיטריסטים אשר רוב הזמן מנגנים על גיטרות חשמליות, למשל אריק קלפטון וג'ון מאייר. למשתמשים המעדיפים את התחושה והצליל המסורתיים מייעדת החברה את הדגמים הוותיקים שלה, אשר השתנו מעט בעשרות השנים האחרונות, וכן גרסאות דמויות וינטג', אשר במבנה, בחומרים ובעיטורים שלהן מחקות באופן נאמן אף יותר את דגמי מרטין ה"קלאסיים" משנות ה-30 וה-40. כאופציה נוספת בונה החברה גם גיטרות בהתאמה אישית, במיוחד לפי דרישות הלקוח. כמו-כן בונה החברה סדרות מוגבלות במספרן של גיטרות איכותיות ומעוטרות במיוחד, לעיתים בעיצובם ובחתימתם של גיטריסטים ידועי-שם, שמחירן עשוי להאמיר לעשרות אלפי דולר. חלקן נרכשות מתוך צפייה שערכן יעלה במשך השנים כפריטי אספנות, בדומה לגיטרות עתיקות של החברה.
עם זאת, בשנים האחרונות מנסה החברה לפנות גם לציבור גיטריסטים צעיר ומודרני יותר, בדגמים פחות-יקרים המותאמים להופעה במשותף עם כלי-נגינה חשמליים, ומדגישים תכונות מעשיות כגון הגברה חשמלית-אקוסטית, חומרים עמידים, נוחות נגינה וחסינות למשוב אקוסטי.
החברה כיום שומרת על מעמדה כאחת היצרניות המובילות של גיטרות אקוסטיות, בארצות-הברית ובעולם, במרבית רמות המחיר פרט לנמוכות ביותר. החל ממחירים הנקובים במאות דולרים מתחרה החברה בגיטרות זולות רבות המיוצרות ברחבי העולם: בקנדה, במקסיקו, באירופה, ובעיקר במזרח הרחוק. ברמות המחיר הבינוניות מתחרה החברה מול יצרנים כטיילור, ימאהה, טקמיני, אפיפון ועוד. ברמות המחיר הגבוהות ביותר, המתחרה המסורתית של מרטין מאז ראשית המאה ה-20 היא גיבסון, מאז שנות ה-80 גם טיילור, וכן מספר בוני גיטרות "בוטיק" בעבודת-יד לפי הזמנה.
גלריה: אמנים עם גיטרות מרטין[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
_-_Shalom_Hanoch_performing_at_a_rock_festival_in_the_Red_Sea.jpg)
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מרטין (באנגלית)- גיטרות הדרדנוט של מרטין: היסטוריה מקוצרת, קית וויליאמס, וידאו באתר יוטיוב (באנגלית)
- ערב עם כריס מרטין במוזיאון חברת מרטין (חלק 1, חלק 2), וידאו בערוץ גיטאר ווילג' באתר יוטיוב (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 The History of CF Martin & Co, an American Institution, Michael Heatley, Guitar.com. July 20, 2018.
- ^ השתמשו בעיקר במעי כבשים ועיזים, ולעיתים גם בשל בקר וסוסים, אך למרות המונח האנגלי (Catgut), לא במעי חתולים.
- ^ 1 2 3 4 5 6 Bennett, B. C. (2016). The sound of trees: wood selection in guitars and other chordophones. Economic Botany, 70(1), 49-63.
- ^ The Big Gun: Martin Dreadnought Celebrates 100 Years, Greg Cahill, Acoustic Guitar Magazine, January 21, 2016.
- ^ רשימת גיטרות וינטג' מתוצרת מרטין ומחיריהן ניתן למצוא בוויקיפדיה האנגלית (List of original (pre-war) Martin D-45s). גיטרות שנמכרו במחירים העולים על 300,000$ הן בדרך-כלל אלו שהשתייכו לאמנים מפורסמים, כגון אלביס פרסלי והביטלס. הגיטרה היקרה ביותר שנמכרה אי-פעם היא גיטרת מרטין של קורט קוביין, בסכום העולה על 6 מיליון דולר:
Kurt Cobain’s MTV Unplugged Martin D-18E sells for record-breaking $6m. Michael Astley-Brown, Guitar World, June 21, 2020. - ^ אם כי ברמות המחיר הנמוכות בשוק כלי-הנגינה, גיטרות אקוסטיות עדיין נמכרות במספרים דומים לאלו של גיטרות חשמליות, משום שאינן מצריכות מערכת הגברה חשמלית מסובכת ויקרה.
- ^ ולכן הגברה והקלטה איכותיות של כלי-נגינה אקוסטיים, כמו של זמרה, בדרך-כלל מתבצעות באמצעות מיקרופון.