פיליפ גלאס

**פיליפ גלאס**
**Philip Glass**
לידה	31 בינואר 1937 (בן 87); בולטימור, ארצות הברית
שם לידה	Philip Morris Glass
מוקד פעילות	ארצות הברית
תקופת הפעילות	מ-1964
מקום לימודים	בית הספר ג'וליארד, אוניברסיטת שיקגו, קונסרבטוריון פונטנבלו, מכון פיבודי
סוגה	אופרה, דיקסילנד, סימפוניה, מוזיקה מינימליסטית
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	פסנתר, בס, מערכת תופים
חברת תקליטים	וירג'ין רקורדס
בת זוג	ג'ואן אקלטיס (1965–1980); הולי קריטצ'לואו (2001–2008)
צאצאים	זאכרי גלאס; ג'ולייט גלאס; קמרון גלאס; מרלו גלאס
פרסים והוקרה	פרס גלן גולד (2015); פרס באפט"א למוזיקה הטובה ביותר לסרט (2003); פרימיום אימפריאל (2012); פרס ג'יימס פארקס מורטון לבין-דתיות; אביר מסדר האמנויות והספרות; תוכנית פולברייט; עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ;
	philipglass.com
	פרופיל ב-IMDb

פיליפ מוריס גלאס (באנגלית: Philip Morris Glass; נולד ב-31 בינואר 1937) הוא מלחין יהודי-אמריקאי, נחשב לאחד המלחינים רבי ההשפעה של סוף המאה ה-20. את היצירה המוזיקלית שלו נהוג לתאר כמינימליסטית, אם כי הוא עצמו מחשיב אותה כמוזיקה תיאטרלית.

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלאס נולד בבולטימור לזוג מהגרים יהודים מליטא. לאביו הייתה חנות תקליטים, ואוסף התקליטים שלו הורכב ברובו מתקליטים שלא נמכרו, וכך התוודע גלאס בגיל צעיר למוזיקה מודרנית, (פאול הינדמית, בארטוק, שוסטקוביץ') ולמוזיקה קלאסית (רביעיית מיתרים של לודוויג ואן בטהובן ושתי שלישיות לפסנתר של שוברט). בהמשך, למד גלאס לנגן בחליל צד בקונסרבטוריון פיבודי. בגיל 15 התקבל לאוניברסיטת שיקגו, שם למד מתמטיקה ופילוסופיה. לאחר מכן החל את לימודיו בבית הספר ג'וליארד, שם עבר לנגן בעיקר בקלידים. בג'וליארד למד אצל וינסנט פרסיקטי וויליאם ברגסמה. בזמן לימודיו, בשנת 1959, זכה בפרס BMI למלחינים תלמידים, פרס בינלאומי יוקרתי למלחינים צעירים. בשנת 1960 למד עם דריוס מיו בקורס קיץ^[1] והלחין קונצ'רטו לכינור עבור חברתו ללימודים דורותי פיקסלי-רוטשילד.

התחנה הבאה של גלאס הייתה בפריז, שם למד בין השנים 1963 ו-1965 אצל נדיה בולאנז'ה, ועסק בניתוח יצירות של יוהאן סבסטיאן באך (הפסנתר המושווה), וולפגנג אמדאוס מוצרט (קונצ'רטו לפסנתר) ובטהובן. בספרו האוטוביוגרפי "מוזיקה מאת פיליפ גלאס" משנת 1987, סיפר כי המוזיקה החדשה ששמע בקונצרטים של תזמורת ה-"Domaines Musicale" שבניהולו של פייר בולז לא ריגשה אותו (למעט יצירות מאת ג'ון קייג' ומורטון פלדמן). לעומת זאת, המחזות שהועלו באודיאון וסרטי הגל החדש של במאים כמו ז'אן-לוק גודאר ופרנסואה טריפו הותירו עליו רושם רב.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלאס מוכר כמלחין שהביא את המוזיקה הקלאסית אל הציבור (בדומה לקורט וייל וליאונרד ברנשטיין לפניו). הוא מלחין פורה מאד: כתב אופרות, סימפוניות, קונצ'רטי, מוזיקה לסרטי קולנוע (כמו "חלומה של קסנדרה"), ומוזיקה לפסנתר. גלאס שיתף פעולה עם אמנים חזותיים, סופרים, מוזיקאים ובמאים, ובהם ריצ'רד סרה, צ'אק קלוז, דוריס לסינג, מיכאל רייסמן, אלן גינסברג, רוברט וילסון, גודפרי רג'יו, ראווי שנקר, דייוויד בואי, המנצח דניס ראסל דייוויס ואמן המוזיקה האלקטרונית אפקס טווין.

התחלות והשפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שעבד עם ראווי שנקר על מוזיקה לסרט צ'אפאקווה, ביקר גלאס בצפון הודו, מסיבות דתיות בעיקר, שם פגש פליטים טיבטים. הוא הפך לבודהיסט, ופגש את טנזין גיאטסו הדלאי לאמה הארבעה עשר בשנת 1972.

סגנונו הייחודי של גלאס צמח משיתוף הפעולה עם שנקר ומתפיסתו את המקצב במוזיקה ההודית כאדיטיבי לחלוטין. כשחזר, נטש את יצירתו המוקדמת שהייתה מעט מודרנית בהשוואה לזו של דריוס מיו, אהרן קופלנד וסמואל בארבר, והחל בכתיבת יצירות קפדניות המבוססות על מקצבים אדיטיביים ועל חוש זמן המושפע מסמואל בקט שאל עבודתו התוודע כשכתב לתיאטרון נסיוני. היצירה הראשונה בסגנון המינימליסטי הזה הייתה מוזיקה למחזה "Comédie" מאת בקט ב-1963, אחריה כתב מוזיקה לשני סקסופוני סופרן ורביעיית מיתרים.

פיליפ גלאס בחזרה עם רביעיית הגיטרות האירית

מינימליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שזכה לאהדה מועטה בלבד בקרב אמנים מסורתיים, גלאס הקים בסוף שנות ה-60 בניו יורק אנסמבל עם מי שהיו חבריו ללימודים סטיב רייך ג'ון גיבסון ואחרים, והופיע עימם בגלריות לאומנות. הגלריות שבהן הופיע היו הקשר האמיתי היחיד בין המוזיקה המיניליסטית של גלאס לבין אומנות מיניליסטית חזותית, זאת בנוסף לכך שחבריו של גלאס מתחום האומנות החזותית תמכו ביצירתם של גלאס ורייך (הם גם עיצבו את הכרזות לחלק מהקונצרטים).

הקונצרט הראשון שבו ניגן גלאס את יצירותיו החדשות התקיים ב-"Film-Makers Cinematheque" ב-1968. בקונצרט נוגנו היצירות: "Music in the shape of a square", המיועדת לשני חלילים (מחווה לאריק סאטי בביצועם של גלאס וגיבסון) ו-"Strung Out", לכינור חשמלי בביצועה של דורותי פיקסלי-רוטשילד. תווי הנגינה היו תלויים על הקירות והנגנים התהלכו תוך כדי הנגינה. יצירותיו החדשות של גלאס התקבלו בהתלהבות רבה מצד קהל בעל דעה פתוחה שכלל בעיקר אומנים חזותיים ואומני מיצג שרחשו אהדה רבה לגישתו המינימליסטית של גלאס.

בנוסף לביצוע יצירותיו, גלאס עבד כנהג מונית, והיה בעליה של חברת הובלות בשיתוף עם סטיב רייך. הוא גם שימש כעוזרו של הפסל ריצרד סרה. בתקופה זו התחבר עם אמנים נוספים מניו-יורק כמו סול לה-ויט, ננסי גרייבס, לורי אנדרסון וצ'אק קלוז. לאחר שהתגלו חילוקי דעות בינו לבין סטיב רייך, הקים גלאס את "אנסמבל פיליפ גלאס" שכלל קלידים, כלי נשיפה וקולות סופרן. בתחילה, יצירותיו המשיכו להיות מינימליסטיות, בסולם דיאטוני ובעלות מבנה חזרתי כמו היצירות "Two Pages" ",Contrary Motion" ו-"Music in Fifths". בהמשך הפכה יצירתו לפחות צנועה, יותר מורכבת ויותר דרמטית, ולדעתו של גלאס, לא מינימליסטית בכלל. בין היצירות בתקופה זו היו "Music in Similar Motion" ו-"Music with Changing Parts". שיא יצירתו בתקופה זו היה יצירה בת ארבע שעות בשם "Music in Twelve Parts".

בשנת 1982 שיתף פעולה עם הבמאי ג'פרי רג'יו ליצירת הסרט "הנבואה (Koyaanisqatsi)" ולהמשכיו. הסרטים הם רצף של דימויים ויזואליים על רקע פסקול מאת גלאס, שהופך לחלק בלתי נפרד מהיצירה.^[2]

בין היצירות המינימליסטיות החשובות שחיבר ניתן למנות את המוזיקה שחיבר ל"ספר הכמיהה" של לאונרד כהן בשנת 2007.

The Portrait Trilogy[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלאס המשיך ביצירתו וחיבר שתי יצירות נוספות: "Another Look at Harmony" ו-"Fourth Series", אך יצירות תיאטרליות שכתב בתקופה זו, זכו לפרסום רב יותר. הראשונה מביניהן הייתה האופרה "Einstein on the Beach", בביצוע האנסמבל שלו, כינור, מקהלה ושחקנים שכתב בשיתוף פעולה עם רוברט וילסון ולוסינדה צ'יילדס. היצירה זכתה לביקורת מהללת בוושינגטון פוסט. מאוחר יותר הפכה היצירה ליצירה אחת מתוך טרילוגיה (Portrait Trilogy).

בהמשך חיבר גלאס את החלק השני של הטרילוגיה, האופרה "Satyagraha" (סאטיאגרהא), שעסקה בצעירותו של מהטמה גנדי ובחוויותיו בדרום אפריקה. יצירה זו הייתה נקודת מפנה ביצירתו של גלאס. הייתה זו היצירה הראשונה שלו מזה 15 שנה שנכתבה לתזמורת סימפונית, גם אם החלקים הבולטים שבה נכתבו לזמרים (אופראיים) ומקהלה.

הטרילוגיה הסתיימה באופרה אחנתון, יצירה קולית ותזמורתית שהושרה באכדית, עברית מקראית ומצרית עתיקה. בנוסף השתתף באופרה שחקן שקרא בשפתו של הקהל השומע טקסטים מתורגמים ממצרית עתיקה. גלאס החליט לבטל את תפקידי הכינורות בתזמורת שניגנה את היצירה. הדבר נעשה משום שבית האופרה בשטוטגרט, שם עלתה האופרה, היה בשיפוצים ובאולם החילופי לא היה מקום לכל התזמורת. לדבריו, ביטול הכינורות נתן לתיזמורת צליל נמוך ואפל שהפך למאפיין של היצירה והתאים מאוד לנושא שלה. באותה שנה שב גלאס ושיתף פעולה עם רוברט וילסון בכתיבת האופרה "the CIVIL warS".

מוזיקה תיאטרלית: גלאס וסמואל בקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו של גלאס לתיאטרון בתקופה זו כללה יצירות רבות ללהקת התיאטרון "Mabou Mines" שהיה שותף להקמתה ב-1970. יצירות אלה כללו מוזיקה למחזות מאת בקט ולעיבודים לתיאטרון של יצירות ספרותיות של בקט כמו "The Lost Ones" ,"Cascando" ",Mercier and Camier" ,"Endgame" ו-"Company". הפקת המחזה "The Lost Ones" זכתה לברכתו של בקט, אך לא כן הפקת המחזה "סופמשחק", שאותה ביימה ג'ואן אקלטיס וגלאס חיבר עבורה פרלוד. בקט אישר את המוזיקה למחזה "Company", שהורכבה מארבעה קטעים קצרים לרביעיית מיתר. מאוחר יותר פורסמה המוזיקה למחזה כיצירה לרביעיית מיתרים וכיצירה לתזמורת מיתרים.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלאס הוא בודהיסט, ותומך בעצמאות טיבט. ב-1987 הקים את "בית טיבט" יחד עם רוברט תורמן מאוניברסיטת קולומביה (אביה של שחקנית הקולנוע אומה תורמן) ועם שחקן הקולנוע ריצ'רד גיר. גלאס התגרש שלוש פעמים והתאלמן פעם אחת (מהאמנית קנדי ג'רניגן, שמתה מסרטן הכבד ב-1991), ולו ארבעה ילדים, שניים מהם מנישואיו לבמאית התיאטרון ג'ואן אקלטיס ושניים מנישואיו להולי קריטצ'לואו. גלאס חי בניו יורק ובנובה סקוטיה.