ריימונד ספרואנס

ריימונד ספרואנס
Raymond Spruance

ריימונד ספרואנס, אפריל 1944
ריימונד ספרואנס, אפריל 1944
לידה	3 ביולי 1886 בלטימור, מרילנד, ארצות הברית
פטירה	13 בדצמבר 1969 (בגיל 83) פבלס ביץ', קליפורניה, ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות הלאומי שער הזהב
מדינה	ארצות הברית
השכלה	מכללת המלחמה של הצי תיכון שורטרידג' האקדמיה הימית של ארצות הברית
השתייכות	צי ארצות הברית
תקופת הפעילות	1907–1948 (כ־41 שנים)
דרגה	אדמירל (4 כוכבים)
תפקידים בשירות
מפקד הצי החמישי של ארצות הברית מפקד צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם הראשונה מלחמת העולם השנייה * קרב מידוויי * קרב ים הפיליפינים * קרב איוו ג'ימה * קרב אוקינאווה
עיטורים
צלב הצי מדליית השירות המצוין של הצי (3 פעמים) מדליית השירות המצוין (צבא ארצות הברית)
תפקידים אזרחיים
שגריר ארצות הברית בפיליפינים
הנצחה
המשחתת ספרואנס (DD-963) (USS Spruance (DD-963)) וסדרת המשחתות "ספרואנס" המשחתת מסדרת ארלי ברק ספרואנס (DDG-111) (USS Spruance (DDG-111))

ריימונד אמס ספרואנס (באנגלית: Raymond Ames Spruance‏; 3 ביולי 1886 - 13 בדצמבר 1969) היה אדמירל בצי ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. ספרואנס פיקד על כוחות ימיים של צי ארצות הברית בשניים מהקרבות החשובים ביותר במהלך המלחמה בזירת האוקיינוס השקט, קרב מידוויי וקרב ים הפיליפינים. קרב מידווי היה הקרב הראשון במלחמה בו ניצחה ארצות הברית ניצחון חד משמעי, ויש הרואים בו נקודת מפנה במלחמה. ההיסטוריון הרשמי של צי ארצות הברית תיאר את תפקודו של ספרואנס בקרב כ"נהדר", וקבע כי ספרואנס יצא מן הקרב כ"אחד האדמירלים הגדולים ביותר בהיסטוריה הימית של ארצות הברית". לאחר המלחמה שימש ספרואנס כמפקד מכללת המלחמה של הצי, ומאוחר יותר שימש כשגריר ארצות הברית בפיליפינים.

שנים ראשונות

ספרואנס נולד בבלטימור, מרילנד. הוריו היו אלכסנדר ואני ספרואנס. אביו היה אדם שתקן ומסוגר, ומי שגדלו את ריימונד הצעיר היו אמו ושלוש דודותיו הרווקות. הוריו עברו לאינדיאנפוליס, אינדיאנה, שם סיים את לימודיו התיכוניים. ספרואנס היה נער ביישן, שהראה כישרון בכתיבת שירה, אך הוא בחר להמשיך לקריירה ימית וללמוד באקדמיה הימית של ארצות הברית, אנאפוליס, בה סיים את לימודיו ב-1906.

הוא שירת על אוניית המערכה איווה עד יולי 1907, ולאחר מכן עבר לאוניית המערכה מינסוטה, עליה שירת במהלך הקפת כדור הארץ של הצי הלבן הגדול. באפריל 1909 התייצב ללימודים בהנדסת חשמל בחברת ג'נרל אלקטריק. במאי 1910 שב לתקופת שירות נוספת בים, הפעם על אוניית המערכה קונטיקט, ובאוקטובר 1911 מונה לקצין החשמל הבכיר על אוניית המערכה סינסינטי. במרץ 1913 מונה לפקד על המשחתת ביינבריג', אחת המשחתות הראשונות בצי ארצות הברית. ב-1914 שב לתפקיד יבשתי ומונה כעוזר למפקח על המכונות במספנות ניופורט ניוז, בווירג'יניה.

במחצית הראשונה של 1916 היה ספרואנס חלק מהצוות שהכין את אוניית המערכה החדשה פנסילבניה, ולאחר השקתה וכניסתה לשירות שירת על סיפונה. בשנה האחרונה של מלחמת העולם הראשונה מונה כעוזר קצין המכונות במספנת הצי בניו יורק. בנוסף התמנה לתפקידים זמניים בלונדון ובאדינבורו, שם עסק בנושאים הקשורים בבקרת ירי. בתום המלחמה התמנה לסגן מפקד אוניית הנוסעים אגממנון, אוניית נוסעים גרמנית (שנקראה לפני כן א/ק קייזר וילהלם) שהוחרמה על ידי צי ארצות הברית ושימשה להחזרת חיילי צבא ארצות הברית לארצם. תפקידו הבא היה פיקוד על המשחתות ארון ווארד (USS Aaron Ward‏, DD-132) ופרסיבל (DD-298). ספרואנס היה אחראי להשקתן ולהכנסתן לשירות של שתי המשחתות הללו, והיה המפקד הראשון של שתיהן. ספרואנס המשיך בתפקידי פיקוד על משחתות, ובהמשך פיקד על דייל (USS Dale‏, DD-290; אחד ממפקדיה הקודמים של משחתת זו היה ויליאם הלסי, שמאוחר יותר יהיה אדמירל, ויהיה מפקדו של ספרואנס במלחמת העולם השנייה) ואוסבורן (DD-295).

לאחר תפקידים אלה למד ספרואנס בקולג' המלחמה הימי בניופורט, רוד איילנד, בקורס למפקדים בכירים. תפקידו הבא היה במשרד המודיעין הימי, ולאחר מכן שירת בסגן המפקד של אוניית המערכה מיסיסיפי. הוא שב לקולג' המלחמה הימי ב-1931 כחלק מצוות המדריכים, ושוב שירת בסגל הקולג' בין 1935 ל-1938. בין שני התפקידים הללו היה ספרואנס ראש המטה של מפקד שייטת משחתות. לאחר תפקידו השני בקולג', ב-1938, שב ספרואנס לאוניית המערכה "מיסיסיפי", הפעם כמפקדה. ב-1940 התמנה למפקד המחוז הימי העשירי, שמפקדתו הייתה בסאן חואן, בפוארטו ריקו, וביולי 1941 מונה למפקד חזית הים הקריבי, בנוסף לתפקידו כמפקד המחוז העשירי. ב-17 בספטמבר 1941 הועלה לדרגת אדמירל משנה ומונה למפקד שייטת הסיירות חמישית, שכללה ארבע סיירות כבדות וכמה אוניות סיוע. זה היה התפקיד שמילא עם כניסת ארצות הברית למלחמה, לאחר המתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941.

מלחמת העולם השנייה

שייטת הסיירות החמישית צורפה לכוח משימה שאורגן סביב נושאת המטוסים אנטרפרייז, בפיקוד תת-אדמירל ויליאם הלסי. פעילות כוח המשימה כללה פשיטות "פגע וברח" על איים במערב האוקיינוס השקט שהיו בשליטת יפן. בפברואר 1942 תקף הכוח את איי גילברט ואיי מרשל, במרץ את האי וייק, ובאפריל המריאו מסיפון נושאת המטוסים (ההורנט) המפציצים שהשתתפו ב"פשיטה של דוליטל". הפשיטות לא גרמו ליפנים נזק רב, אך היו הכרחיות למוראל בארצות הברית: הן יצרו אווירה של אגרסיביות מצד מפקדים בצי ארצות הברית והקנו למלחים ולקצינים ניסיון קרבי חשוב.

מלחמת העולם השנייה

קרב מידווי

מפת קרב מידווי

מפציצי טורפדו מתכוננים להמראה מסיפון נושאת המטוסים אנטרפרייז בתחילת הקרב. "אנטרפרייז" הייתה אוניית הדגל של ספרואנס בקרב

ערך מורחב – קרב מידווי

במהלך השבוע השלישי של מאי 1942 גילה מודיעין צי ארצות הברית כי הצי הקיסרי היפני מתכנן לתקוף את אטול מידוויי בתחילת חודש יוני. המתקפה היפנית הייתה פרי תכנונו של האדמירל היפני איסורוקו יממוטו, ששאף להביא את צי ארצות הברית לקרב מכריע. בהתקפה על פרל הארבור הוטבע צי אוניות המערכה של ארצות הברית, אך נושאות המטוסים שלא היו בנמל בזמן ההתקפה לא נפגעו. יממוטו העריך שארצות הברית לא תוכל להבליג על כיבוש מידווי, העלול לסכן את הוואי, וכך ייצא צי ארצות הברית לקרב מכריע, שבו יוכרע ויובס, וכך יובטח ניצחונה של יפן. מפקד צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית, אדמירל צ'סטר נימיץ, ידע שעליו ליירט את צי הפלישה היפני, וכי המפתח לניצחון יהיה בפגיעה בנושאות המטוסים היפניות בטרם יצליחו להשמיד את הכוח האווירי באי מידווי. כאמור, המודיעין האמריקני הצליח לפצח את הקוד היפני ולגלות את תוכנית ההתקפה.

הכוח העיקרי שאמור היה להילחם בצי הפלישה היפני היה אמור להיות כוח המשימה של נושאות המטוסים האמריקניות, בפיקודו של הלסי. ואולם, יומיים לפני המועד המיועד ליציאה מפרל הארבור אושפז הלסי בשל התקף של מחלת עור. הלסי המליץ על ספרואנס כמחליפו, אף על פי שלספרואנס לא היה ניסיון כלשהו בלוחמת נושאות מטוסים, ועד אותה תקופה היה, כאמור, מפקד סיירות ומשחתות. הלסי קיווה שהמטה שלו, שבראשו עמד קפטן מיילס בראונינג יסייע לספרואנס חסר הניסיון.

הכח האמריקני כלל שני כוחות משימה: כוח משימה 16 (Task Force 16), שבמרכזו היו שתי נושאות המטוסים אנטרפרייז והורנט, וכוח משימה 17, שהיה מאורגן סביב נושאת המטוסים יורקטאון. הפיקוד הכולל על שני כוחות המשימה היה בידי אדמירל פרנק ג'ק פלטצ'ר, שפיקד ישירות על כוח משימה 17 ועל ספרואנס, שהיה מפקד כוח משימה 16. הכוח היפני שמולו ניצב הצי האמריקני היו צי שמרכזו עמדו ארבע נושאות מטוסים, אקאגי, קאגה, היריו וסוריו, בפיקוד אדמירל צ'ואיצ'י נגומו, וצי פלישה. במרחק מאות קילומטרים מערבה היה עיקרו של הצי היפני, בפיקודו של יממוטו שהיה על אוניית הדגל שלו, יאמטו.

הקרב החל בבוקרו של יום חמישי, 4 ביוני 1942. מטוס סיור שהמריא ממידווי זיהה את הצי היפני המתקרב, ומטוסים אמריקניים שהמריאו ממידווי החלו בתקיפתו, ונהדפו באבדות כבדות. נושאות המטוסים היפניות הזניקו מחצית ממטוסי התקיפה שלהן כלפי שדה התעופה במידווי, והצליחו לפגוע קשות בכוח האווירי של המגינים. הזנקת מחצית מן המטוסים הייתה תורת לחימה מקובלת של הצי היפני, ונועדה לשמור על עתודה למקרה שיהיה צורך בתקיפה נוספת או לתקיפת אוניות אמריקניות, אם יתגלו.

לאחר התקיפה החלו מטוסי גל התקיפה היפני הראשון לחזור לנושאות המטוסים, כשהם עם מעט דלק וחלקם פגועים מאש נ"מ. מפקד מטוסי התקיפה דיווח לנגומו שיש צורך בתקיפה נוספת כדי לשתק את הגנת האי. ואולם במקביל זיהה מטוס סיור של אחת הסיירות היפניות את נושאות המטוסים האמריקניות, אם כי הזיהוי היה לא ברור והטעה את הפיקוד היפני. בפני נגומו עמדה התלבטות גורלית: האם להזניק את מטוסי העתודה לתקיפה שנייה על האי, או לקלוט את המטוסים הנוחתים, לחמש ולתדלק את כולם, ואז להוציא מתקפה של כל הכוח האווירי על האוניות האמריקניות שהתגלו.

מטוסי הצי האמריקני גילו את נושאות המטוסים היפניות כבר בבוקר, ופלטשר הורה לספרואנס לנוע במהירות לכיוונן. לא היה ברור מתי יהיו בטווח מספיק כדי להמריא לתקיפה, וספרואנס הורה לאפשר לטייסים לנוח עד שיוחלט על ההזנקה. למרות הלחץ להתחיל את התקיפה, קיבל ספרואנס את עצתו של אחד מן הקצינים הזוטרים והמתין עד שהטווח יהיה נכון.

כאשר העריך ספרואנס שהטווח אפשרי, הורה להתחיל בהמראה, אף על פי שלא התקבלו עדיין הוראות מפלטשר, מתוך הנחה שהן תגענה בתוך זמן קצר (כפי שאכן אירע). תורת הלחימה של צי ארצות הברית גרסה שמתקפה אווירית צריכה להיות בנויה כך שמפציצי הצלילה יתקפו ראשונים, בחיפוי מטוסי קרב, ותחת מעטה זה יתקפו מפציצי טורפדו, הפגיעים בהרבה. התארגנות להתקפה כזו חייבה המראה על פי סדר מסוים וטיסה במבנה סדור, אך בשל תקלות שונות במהלך ההמראה, לחץ הזמן וההכרח לתקוף את היפנים ראשונים יצאה כל טייסת לתקיפה ברגע שהתארגנה, ללא גיבוש המבנה המסודר. כך קרה שהמטוסים הראשונים שהגיעו לתקיפה היו מפציצי הטורפדו האיטיים, שכדי להטיל את הטורפדו שלהם נאלצו לטוס טיסה ישרה ואיטית בגובה נמוך. בדרך זו היו טרף קל למטוסי הקרב היפניים, הA6M זירו, ורובם הופלו מבלי שגרמו לנזק כלשהו.

דיורמה המתארת את שלוש נושאות המטוסים היפניות, אקאגי, קאגה וסוריה לאחר שנפגעו ממפציצי צלילה אמריקניים מנושאות המטוסים אנטרפרייז ויורקטאון

ספרואנס העריך שאם יצליח להפתיע את היפנים, העסוקים בתקיפת מידווי ונמצאים תחת מתקפה של המטוסים האמריקניים מן האי, יצליח למנוע מהם להיערך בצורה טובה לקראת מתקפה אפשרית וישיג ניצחון. ואכן, למרות אובדן מפציצי הטורפדו, השתלם ההימור של ספרואנס: מטוסי הקרב היפניים היו עסוקים בהדיפת מפציצי הטורפדו בגובה נמוך ועל סיפון נושאות המטוסים התנהלה פעילות קדחתנית לקליטת המטוסים שהשתתפו בתקיפת מידווי, חימושם ותדלוקם מחדש לקראת השלב הבא, כך שהסיפונים היו מלאים בחימוש חי וצינורות תדלוק. ברגעים אלה הופיעו מפציצי הצלילה האמריקניים והפתיעו לגמרי את היפנים. בתוך כמה דקות הצליחו המטוסים האמריקניים להטביע שלוש מתוך ארבע נושאות המטוסים היפניות, "קאגה", "אקאגי" ו"סוריו". "היריו" הצליחה להזניק מתקפה שהביאה לפגיעה קשה ב"יורקטאון" (שטובעה מאוחר יותר על ידי צוללת יפנית), אך כמה שעות לאחר מכן הצליחו מטוסים אמריקניים להטביע גם את "היריו".

בכך הסתיים למעשה הקרב. היפנים איבדו ארבע נושאות מטוסים, יחד עם צוותי האוויר והקרקע שעליהן, אובדן שממנו לא התאוששו למעשה עד תום המלחמה. מאידך, הקרב קנה לארצות הברית זמן יקר, שאיפשר למערך התעשייתי העצום שלה להתחיל בבניין הכוח הימי, שהכריע את המלחמה בסופו של דבר.

מנהיגותו של ספרואנס במהלך הקרב זכתה לשבחיו של נימיץ, והוא עוטר במדליית השירות המצוין של הצי. ספרואנס שלט במהלכיו של הקרב המורכב שבו היו הכוחות מפוזרים על פני מרחקים גדולים. הוא נטל סיכונים כשראה בכך סיכוי וסירב להסתכן כשסבר שאין טעם בכך; עם סיום הקרב דחקו בו אנשי המטה לנצל את ההצלחה ולהפליג מערבה כדי להשמיד אוניות יפניות נוספות, אך ספרואנס סירב, והורה לאוניותיו לשוב לפרל הארבור. הוא ספג ביקורת רבה על מהלך זה, אך ניתוחים מאוחרים יותר הראו שלו היה ספרואנס נוהג כעצת אנשיו היה נתקל בצי היפני העיקרי, שאוניות המערכה שלו היו עלולות לפגוע בו קשות. ספרואנס היה מוכן לקבל עצות גם מזוטרים ממנו: כאמור, השהה את הזנקת מטוסיו בעצת אחד מהקצינים הזוטרים, ולקראת סיום הקרב היה מוכן לשמוע בעצת הטייסים ולדחות את חוות דעתו של ראש המטה שלו, בראונינג.

היסטוריון צי ארצות הברית, סמואל אליוט מוריסון, כתב על תפקודו של ספרואנס בקרב:

תפקודו של ספרואנס היה נהדר. שליו, קר רוח, החלטי אך קשוב לעצה; (הוא) ראה את התמונה הכוללת של כלל הכוחות שהיו פרושים על שטח נרחב, ועם זאת ניצל באומץ כל הזדמנות. ריימונד ספרואנס התגלה בקרב זה כאחד האדמירלים הגדולים בהיסטוריה הימית של ארצות הברית.

מפקד הצי החמישי

ארבעה ממפקדי צי ארצות הברית באוקיינוס השקט: (משמאל לימין): ספרואנס, מארק מיטשר, צ'סטר נימיץ, וויליס לי

זמן קצר לאחר קרב מידווי מונה ספרואנס לראש המטה של נימיץ, המפקד העליון של הצי הפסיפי (Chief of Staff to the Commander in Chief‏, בקיצור CINPAC), ובספטמבר 1942 מונה לסגנו. על תפקודו כראש המטה וכסגן זכה ספרואנס בשנית במדליית השירות המצוין (למעשה, ניתן לו כוכב זהב במקום מדליה נוספת, כפי שהיה מקובל). באוגוסט 1943 מונה ספרואנס למפקד הכוח הפסיפי המרכזי, שהוגדר מחדש ונקרא הצי החמישי של ארצות הברית. מינוי זה היה חלק מהסדר ייחודי אותו גיבש נימיץ: הפיקוד על הצי התחלף בין ספרואנס להלסי. כאשר הפיקוד היה בידיו של הלסי, נקרא הצי "הצי השלישי" ו"כוח משימה 38"; וכאשר פיקד ספרואנס על הצי, ניתן השם "הצי החמישי" ו"כוח משימה 58". מעבר לצורך בפשרה, היה בהסדר הפיקוד יתרון: ההסדר איפשר לכל אדמירל, יחד עם המטה שלו, לתכנן את המבצע הבא, כך שכאשר אדמירל אחד ניהל את המערכה היה האדמירל השני פנוי לתכנון השלב הבא במלחמה, וכך הלאה.

הפשרה שיצר נימיץ נועדה להתגבר על המתח שהיה עלול להתעורר אם היה מכריע לטובת אחד משני האדמירלים. הלסי וספרואנס היו שונים מאוד זה מזה באישיותם ובסגנון הפיקוד שלהם: הלסי היה אגרסיבי, ונכון ליטול סיכונים. ספרואנס, לעומתו, היה קר ומחושב הרבה יותר, וזהיר בהתנהלותו. למרות הבדלים אלה, השניים היו ידידים קרובים, דבר שאיפשר התנהלות טובה של ההסדר ביניהם. היה זה אחד ממאפייניו האישיים של ספרואנס: היכולת לבנות מערכות יחסים טובות גם עם אנשים בעלי אופי סוער מורכב. רוב המלחים הפשוטים והקצינים הזוטרים היו גאים לשרת בפיקודו של הלסי; רוב המפקדים הבכירים העדיפו לשרת תחת ספרואנס. אחד מן המפקדים ששירת תחת שני האדמירלים, העיד:

כשספרואנס היה שם, הייתה לי תחושת ביטחון. כשעברת לפיקודו של הלסי... נכנסת לתחום שבו מעולם לא ידעת מה יקרה בחמש הדקות הבאות, או איך תבצע אותם, משום שההוראות המודפסות מעולם לא היו מעודכנות... הוא מעולם לא עשה אותו דבר פעמיים. כשהיית תחת פיקודו של אדמירל ספרואנס, ההוראות המודפסות היו מעודכנות, ועשית את הדברים על פיהן.

תחושה זו הביאה לתיאורו של ספרואנס כ"אדמירל של אדמירלים".

מספטמבר 1943 עד 1945 פיקד ספרואנס מאוניות הדגל שלו, אינדיאנפוליס או ניו ג'רזי על המערכה באיי גילברט (נובמבר 1943), איי מרשל (ינואר 1944), איי מריאנה (הקרבות בסאיפאן, גואם, טיניאן וקרב ים הפיליפינים, במהלך יוני 1944), איוו ג'ימה (פברואר - מרץ 1945) ואוקינאווה (אפריל - יוני 1945).

מבצע כדור ברד

מפציצי צלילה מעל אחד מהאיים באטול טרוק, במהלך מבצע כדור ברד

בפברואר 1944 פיקד ספרואנס על מבצע כדור ברד (Operation Hailstone) כנגד בסיס הצי הקיסרי היפני בלגונת טרוק. המבצע התרחש במקביל לקרב אניווטוק, בו נחתו בעלות הברית באטול אניווטוק שבאיי מרשל, כ-1,100 ק"מ ממערב לטרוק. מטרת מבצע "כדור ברד" הייתה למנוע מהיפנים אפשרות לסייע לכוחות באניווטוק, ולפגוע בצי שלהם בלגונת טרוק. המבצע היה מוצלח ובמהלכו הטביעו המטוסים האמריקניים 12 אוניות מלחמה ו- 32 אוניות סוחר יפניות והשמידו 249 מטוסים יפניים. במהלך המבצע תקפו מטוסים אמריקניים לראשונה במהלך הלילה, בהצלחה רבה. צי ארצות הברית איבד 32 מטוסים בלבד, וספג פגיעת טורפדו אחת בנושאת המטוסים אינטרפיד, שהותקפה על ידי מפציצים יפניים שהיו מצוידים במכ"ם. במהלך המבצע פיקד ספרואנס ישירות על אוניות מלחמה אמריקניות שהתנתקו מהכוח העיקרי כדי לרדוף אחרי אוניות יפניות שנמלטו מן האטול. למרות ההצלחה, עיקרו של הצי היפני עזב את המעגן בימים שלפני המתקפה ולא הושמד.

קרב ים הפיליפינים

מפת קרב ים הפיליפינים

ערך מורחב – קרב ים הפיליפינים

ארצות הברית החלה במתקפה לכיוון יפן בסוף 1943 בנחיתה באי בטיו שבאטול טאראווה, עליו השתלטו כוחות החיל הנחתים והצבא בקרב קשה. כיבוש האטול איפשר לארצות הברית להתקדם לכיבוש איי מרשל, שנועדו להוות בסיס להסתערות על איי מריאנה. אלה האחרונים, בתורם, נועדו להיות הבסיס שממנה תותקף יפן עצמה. הצי הקיסרי היפני עדיין קיווה להביא את צי ארצות הברית לקרב מכריע, בו יצליח להשמיד אותו ולהביא לניצחון במלחמה. ואולם, האבדות הרבות שספגו היפנים בקרב ים האלמוגים, קרב מידוויי ובקרב גוודלקנל האטו מאוד את הכנותיהם לקרב זה.

ההתקפה על איי מריאנה החלה ב-12 ביוני 1944, ולוותה בהפגזת מטרות בחוף על ידי אוניות מלחמה אמריקניות. ב-15 ביוני נחתו הכוחות האמריקניים בסאיפאן, והחלו בקרב לכיבושו. מבחינת היפנים הייתה זו התקפה על קו ההגנה הפנימי שלהם, שכן המפציצים הכבדים החדשים של חילות האוויר של צבא ארצות הברית מדגם בואינג B-29 סופרפורטרס היו יכולים להפציץ את יפן בטיסה ישירה מסאיפאן. מטה הצי הקיסרי היפני החליט שהגיעה העת לקרב המכריע ולביצוע התוכנית שנועדה להביא להתרחשותו, תוכנית שנקראה "תוכנית A-GO" או "מבצע A-GO".

הצי היפני ייעד למבצע למעשה את כל אוניות המלחמה השמישות שלו: תשע נושאות מטוסים, בהן שלוש נושאות מטוסים גדולות, ארבע נושאות קלות ושתיים שהוסבו מאוניות סוחר, ועליהן כ-430 מטוסים; חמש אוניות מערכה, ובהן אוניות המערכה הענקיות יאמטו ומוסאשי; 13 סיירות כבדות ו-6 סיירות קלות, 27 משחתות, 6 מיכליות ו-24 צוללות. מול הצי היפני עמד כוח המשימה 58, בפיקוד ספרואנס. בניגוד לקרב מידווי בו היו האמריקנים בנחיתות מספרית, בקרב זה הייתה התמונה הפוכה: לכוח משימה 58 היו שבע נושאות מטוסים גדולות ושמונה נושאות מטוסים קלות, ועליהן קרוב ל-900 מטוסי קרב, מפציצי צלילה ומפציצי טורפדו. את נושאות המטוסים ליוו שבע אוניות מערכה, שמונה סיירות כבדות ו-13 קלות, 62 משחתות ו-25 צוללות.

היפנים היו מודעים לנחיתותם המספרית אך ציפו לפצות עליה בכמה דרכים. ראשית, הם קיוו לתגבר את הכוח האווירי שעל נושאות המטוסים במטוסים מבסיסים יבשתיים, וכך להגיע ל-1,200 מטוסים. שנית, למטוסים היפניים היה טווח ארוך בהרבה מזה של המטוסים האמריקניים. יתרון זה נתן ליפנים את האפשרות לגלות את הצי האמריקני ראשונים, ולתקוף ראשונים. היפנים תכננו שמטוסיהם יתקפו מנושאות המטוסים שלהם במערב, וימשיכו לנחיתה בגואם, במזרח, מדרום לסאיפאן. כך יוכלו לנצל במלואו את הטווח העדיף של מטוסיהם.

מאידך, הצי האמריקני השתפר מאוד מאז מידווי. רוב הטייסים היפנים הוותיקים והמנוסים נספו בקרבות הקודמים והוחלפו על ידי טייסים שזכו למעט מאוד שעות אימון, לעומת אימון מקיף בהרבה לו זכו טייסי צי ארצות הברית. אלו האחרונים הטיסו כעת מטוסי קרב חדשים יותר, שהשתוו ברמתם למטוסים היפניים ואף עלו עליהם. לאוניות האמריקניות היה מכ"ם, שאיפשר להם גילוי מוקדם של מטוסי האויב, וכקו הגנה אחרון הכניסו אוניות הצי לשימוש פגזי נ"מ בעלי מרעום קרבה, שאיפשר גרימת נזק למטוסים גם ללא פגיעה ישירה בהם.

ספרואנס הבין כי הוא עומד בפני קרב גדול, אך העריך שיש עדיין זמן כדי לתקוף את הבסיסים היבשתיים שבזירה. המטוסים האמריקניים הפציצו את הבסיסים היפניים בגואם ובאי רוטה, שמצפון לו, וכך צמצמו את היתרון היפני במטוסים. במקביל הורה ספרואנס לכל יחידות הצי החמישי להתרכז, וסירב להצעות של פקודיו לתקוף את הצי היפני. הוראותיו של נימיץ לספרואנס היו ברורות: הגנת כוח הנחיתה בסאיפאן הייתה בעדיפות עליונה. ספרואנס חשש ממצב שבו הכוחות היפניים ינסו להתחמק ממגע עם הצי העיקרי, כוח משימה 58, כדי לתקוף את הכוח האמפיבי ולהשמיד את הכוח הנוחת. למעשה, זו הייתה הטקטיקה אותה ניסו היפנים ליישם בקרב מפרץ לייטה, ארבעה חודשים לאחר מכן, ובגלל טעות של אדמירל הלסי כמעט והצליחו בה. ספרואנס החליט לרכז את כוחותיו ולא לתקוף.

ב-19 ביוני החל הצי היפני את התקפתו, בארבעה גלים גדולים של מטוסי קרב והפצצה שניסו לתקוף את הצי החמישי. הגילוי המוקדם על ידי המכ"ם, עליונותם של הטייסים האמריקניים והגנת הנ"מ היעילה הדפו את המטוסים היפניים והסבו להם אבדות כבדות מאוד. 429 מטוסים יפניים הופלו, לעומת 29 בלבד לאמריקנים. הקרבות האוויריים באותו יום זכו לכינוי הלא-רשמי "ציד תרנגולי ההודו הגדול של מריאנה" (Great Marianas Turkey Shoot).

מלחים אמריקניים צופים בקרבות האוויר בין מטוסי צי ארצות הברית ומטוסים יפניים במהלך קרב ים הפיליפינים

למחרת, ב-20 ביוני, גילו מטוסי סיור אמריקניים את מיקומן של נושאות המטוסים היפניות. ספרואנס השתכנע עוד לפני כן שחששו מפני תרגיל הטעיה יפני, שנועד לחמוק מן הצי העיקרי ולהגיע לכוח הנחיתה, לא יתממש. הוא הורה לסגן אדמירל מארק מיטשר (מיטשר היה מפקד נושאת המטוסים "הורנט" בקרב מידווי, וקודם בחודשים שלפני קרב הפיליפינים) שהיה מפקד שייטת נושאות המטוסים המהירות בצי החמישי, לתקוף את הצי היפני. המטוסים התוקפים המריאו בשעות אחר הצהריים, ומצאו את מטרתם עם ערב. מול 230 המטוסים האמריקניים התוקפים היו ליפנים רק 35 מטוסי קרב. נושאת מטוסים יפנית אחת טובעה, ושלוש נוספות נפגעו. בשל הטווח הארוך של הגיחה, שבו רוב המטוסים האמריקניים לנושאות המטוסים עם מעט מאוד דלק. קושי נוסף שעמד בפניהם היה מציאת נושאות המטוסים, בשל החשיכה שירדה. 80 מטוסים לא הצליחו להגיע לנחיתה, אך רוב אנשי הצוות חולצו בימים הבאים.

בכך הסתיים הקרב. היפנים איבדו 750 מטוסים, ושלוש נושאות מטוסים: אחת הוטבעה, כאמור, בידי מטוסים, ושתיים נוספות הוטבעו על ידי צוללות אמריקניות במהלך הקרב. עוד שלוש נושאות מטוסים נפגעו במהלך הקרב. צי ארצות הברית איבד 130 מטוסים, ש-80 מתוכם התרסקו מחוסר דלק. זה היה הקרב האחרון בין נושאות מטוסים במלחמה (ולמעשה עד היום); הכוח האווירי של הצי הקיסרי היפני הושמד, למעשה, ונושאות המטוסים היפניות הנותרות היו חסרות תועלת. בקרב הימי הבא, קרב לייטה, שימשו נושאות המטוסים היפניות כפיתיון בלבד, ולא הייתה להן כל משמעות אחרת.

בקרב מידווי תקף ספרואנס מיד עם גילוי האויב, תוך נטילת סיכון גדול. בקרב ים הפיליפינים נהג ההפך: הוא ריכז את כוחו, נהג בזהירות, וסירב לתקוף ראשון. לאחר הקרב נמתחה עליו ביקורת חריפה, ונטען שהחמיץ הזדמנות פז להשמיד את הצי היפני. מבקריו טענו שזו התוצאה של מינוי אדם שאינו טייס לפקד על נושאות מטוסים. היו שטענו יש להדיח אותו מתפקידו, אך מפקד צי האוקיינוס השקט, אדמירל נימיץ, והמפקד העליון של הצי, אדמירל ארנסט קינג, דחו את הדרישה והביעו בו את אמונם. תומכיו של ספרואנס טענו כי מטרתו העליונה הייתה הגנה על צי הנחיתה בסאיפאן, וכי היה עליו לעמוד על המשמר מפני ניסיון של היפנים לחמוק מן הצי העיקרי ולפגוע בצי שסייע לכוחות הקרקע. טיעונים אלה נשענים גם על המהלכים היפניים בקרב לייטה, בו נקטו היפנים בטקטיקה כזו וכמעט שהצליחו להנחיל לאמריקנים תבוסה.

על תפקודו הכולל כמפקד הצי החמישי במהלך המערכה על איי גילברט זכה ספרואנס במדליית השירות המצוין בפעם השלישית.

איוו ג'ימה ואוקינווה

הסיירת הכבדה אינדיאנפוליס, אוניית הדגל של ספרואנס במהלך הקרבות על איי מריאנה וקרב ים הפיליפינים

המערכה הבאה עליה פיקד ספרואנס הייתה המערכה על איי וולקנו וריוקיו, שתי קבוצות איים מדרום ומדרום מזרח ליפן. הקרב הראשון במערכה זו היה קרב איוו ג'ימה (מבצע "ניתוק", Operation Detachment), שנמשך מ-19 בפברואר עד 26 במרץ 1945. היה זה אחד הקרבות הקשים ביותר בזירת האוקיינוס השקט כולה, ובמהלכו נהרגו 6,812 נחתים ונפצעו למעלה מ-19,000. חיל המצב היפני הושמד כמעט כולו, ומתוך 22,060 חיילים יפניים נשבו 216 בלבד. ימים ספורים לאחר סיום הקרב, ב-1 באפריל, נחתו 4 דיוויזיות של צבא ארצות הברית ושתי דיוויזיות של חיל הנחתים באי אוקינאווה, והחל הקרב על האי, שנמשך עד 22 ביוני. בקרב זה נהרגו כ-12,000 חיילים אמריקניים ונפצעו כ-38,000; היפנים ספגו כ-110,000 אבדות, כולל אזרחים שחיו באי. רק כ-3,000 נכנעו.

ספרואנס היה אחראי על הצד הימי של הקרב. תחת פיקודו היו יותר מחצי מיליון חיילים וקצינים מהצבא, הצי וחיל הנחתים, 318 אוניות מלחמה ו-1,139 אוניות עזר. על תפקודו במערכה זכה ספרואנס לצלב הצי, העיטור השני בחשיבותו בארצות הברית. בתיאור מעשיו של ספרואנס נאמר, כי

...אדמירל ספרואנס פיקד על כוחותיו בתעוזה, אומץ ותוקפנות. נושאות מטוסים מכוחותיו חדרו לים שסביב יפן וננסי שוטו והסבו נזק כבד למטוסי אויב, מתקני חוף ואוניות. תחת התקפות אוויריות חוזרות ונשנות של האויב שהה אדמירל ספרואנס על הסיירת אינדיאנפוליס כאשר נפגעה על ידי מטוס אויב שהתרסק על סיפונה וגרם לאבדות רבות. לאחר שהעביר את דגלו ל (אונייה) ניו מקסיקו ב5 באפריל, המשיך במבצעי החיפוי למתקפה על אוקינאווה, אל מול התנגדות נואשת של האויב ולמרות המתח של אזעקות מתמשכות כאשר (מטוסי) קאמיקאזה יפניים הגבירו את זעם התקפותיהם כמגד אוניות המלחמה והעזר שלנו. ב12 במאי פגע מטוס מתאבד נוסף באוניית הדגל שלו. מיומנותו המקצועית, טקטיקת הקרב המבריקה שלו ונחישותו בהובלת הלחימה באויב משקפים את הכבוד והאמון הגדולים ביותר באדמירל ספרואנס ובצי ארצות הברית.

לאחר מלחמת העולם השנייה

המלחמה הסתיימה ב-2 בספטמבר 1945. ב-8 בנובמבר החליף ספרואנס את אדמירל צ'סטר נימיץ בפיקוד על הצי הפסיפי. הוא שימש בתפקיד זה עד 1 בפברואר 1946, ואז מונה כנשיא מכללת המלחמה של הצי. ב-16 באוקטובר הוענק לספרואנס מדליית השירות המצוין של צבא ארצות הברית. העיטור ניתן לו

...בשל שירות מצויין וראוי לשבח באופן יוצא דופן, בתפקיד בעל אחריות רבה, כמפקד כח המשימה במהלך כיבוש איי מרשל ואיי מריאנה.... במהלך המבצעים המשולבים שהובילו להסתערות וללכידת בסיסי אויב חשובים, הושג שילוב מלא בין יחידות הצבא והצי תחת מנהיגותו יוצאת הדופן, שאיפשרה לכל הכוחות לבצע את משימתם בתיאום רב ובהצלחה יוצאת דופן.

ספרואנס היה מועמד לקידום לדרגת אדמירל צי (אדמירל חמישה כוכבים), אך קידומו עוכב מספר פעמים ולבסוף נמנע בידי חבר הקונגרס קרל וינסון, שהיה פטרונו של אדמירל ויליאם הלסי. כאשר הסתבר שלא ניתן יהיה להעניק לספרואנס את הדרגה, חוקק הקונגרס חוק חסר תקדים, שקבע כי ספרואנס ימשיך לקבל משכורת של אדמירל גם לאחר פרישתו ועד מותו.

ספרואנס פרש מהצי ב-1 ביולי 1948. ב-1952 מונה על ידי נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, כשגריר ארצות הברית בפיליפינים. הוא מילא תפקיד זה החל מ-2 ביולי 1952 עד 1 באפריל 1954. לאחר סיום תפקידו התגורר ביישוב פֶּבֶּל ביץ' (Pebble Beach), כ-100 ק"מ מדרום לסן פרנסיסקו, בקליפורניה.

חייו האישיים ומותו

המצבה על קברו של ספרואנס

ספרואנס התחתן עם מרגרט ואנס דין (13 בספטמבר 1888 - נובמבר 1988). הם נישאו ב-30 בדצמבר 1914. לזוג היו שני ילדים: אדוארד דין (24 באוקטובר 1915 - 30 במאי 1969) ומרגרט (21 בספטמבר 1919 - 28 ביוני 1996). אדוארד דין שירת גם הוא בצי ארצות הברית, ובמהלך מלחמת העולם השנייה היה מפקד הצוללת ליונפיש (USS Lionfish) בדרגת לויטננט קומנדר. במהלך שירותו כקצין בצוללת טמבור (USS Tambor) הוענק לו עיטור כוכב הכסף. אדוארד דין נהרג בתאונת דרכים ב-30 במאי 1969.

יש הסבורים שבעקבות מותו של בנו שקע ספרואנס בדיכאון, ממנו לא התאושש. הוא נפטר כחצי שנה לאחר מכן, ב-13 בדצמבר 1969, בגיל 83, מהסתיידות העורקים (arteriosclerosis). ספרואנס נקבר בטקס צבאי מלא ליד האדמירלים צ'סטר נימיץ וריצ'מונד טרנר בבית הקברות הלאומי שער הזהב שליד סן פרנסיסקו, קליפורניה.

אישיותו

פרוטומה של ספרואנס בקולג' ללוחמה ימית

ספרואנס נודע בקור רוחו ובחשיבתו המהירה, וכונה על ידי אנשיו "המוח החשמלי". האווירה בגשר הפיקוד שלו הייתה עניינית, ללא רכילות ושיחות מיותרות, ופקודותיו ניתנו בתמציתיות ובבהירות. היסטוריון צי ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, סמואל אליוט מוריסון, תיאר אותו כמפקד החלטי וקר רוח בעת משימה, שידע לבצע הערכות נכונות ולהגיע להחלטות נכונות בתנאים של שדה קרב משתנה במהירות. ספרואנס ידע להיות אגרסיבי ונועז כאשר התנאים דרשו זאת, וזהיר ומחושב בתנאים אחרים.

בילדותו תואר ספרואנס כנער שקט, שגילה כישרון בכתיבת שירה. הוא נודע כאינטלקטואל שאהב מוזיקה קלאסית, שלא עישן, המעיט בשתייה חריפה והעדיף שוקו חם, אותו הכין בעצמו. לאחר שפרש מן הצי אהב בעיקר גינון, ונהג לצעוד בכל יום 10 קילומטרים; גם בגיל 70 היה רזה ובכושר גופני מעולה. מסופר עליו שזמן קצר לאחר קרב מידווי הקריא אחד מהקצינים בגשר הפיקוד ידיעה על רצח אכזרי בארצות הברית. אחד הקצינים תהה בקול מי יכול לעשות מעשה כזה. ספרואנס השיב בשקט: "מה אתה חושב שאני עשיתי כל הבוקר"?

אחת מסגולותיו המיוחדות הייתה יכולתו ליצור מערכות יחסים טובות כמעט עם כל מי שפעל איתו. לספרואנס כמעט ולא היו יריבים, ומוריסון כותב עליו: ”הוא לא התקנא באיש, לא התחרה באף אדם, (ו)זכה ליחס של כבוד כמעט מכל מי שבא עמו בקשר...”

ספרואנס היה אדם מופנם ושקט. הוא סירב להפוך לדמות ציבורית ידועה, כפי שעשו עמיתיו ויליאם הלסי ומארק מיטשר, ומפקדו, צ'סטר נימיץ. הוא סלד מאור הזרקורים והתרחק מעיתונאים. בשל כך לא זכה להכרה הציבורית לה היה ראוי. מוריסון כותב בהערת שוליים בספרו, כי לאחר שקרא את מה שכתב עליו מוריסון בתיאור קרב מידווי, ביקש ספרואנס לשנות את הכיתוב "המנצח בקרב" ל"מפקד שייטת נושאות מטוסים". מוריסון מתאר כי התעלם מהבקשה. הוא הפך למעין אגדה מעורפלת בצי: הישגיו היו ידועים, אך אישיותו הייתה נסתרת ולא ידועה. את חייו הפרטיים, תחושותיו ורגשותיו חילק רק עם מעטים.

הנצחה

המשחתת ספרואנס (USS Spruance (DD-963)) שהושקה ב-10 בנובמבר 1973, קרויה על שמו. זו הייתה המשחתת הראשונה בסדרה, וכמקובל כל המשחתות מסוג זה נקראו משחתות מסדרת "ספרואנס". האונייה הוצאה משירות ב-18 במרץ 2005. ב-6 ביוני 2010 הושקה משחתת נוספת בשם ספרואנס (USS Spruance (DDG-111)), משחתת מסדרת ארלי ברק. נכדתו של ספרואנס, אלן ספרואנס הולשר, השיקה את האונייה.

האודיטוריום הראשי בקולג' המלחמה הימי, בניופורט, רוד איילנד, נקרא על שמו. במבואה נמצאת פרוטומה של ספרואנס.

ראו גם

• קרב מידוויי
• המערכה באיי גילברט ומרשל
• קרב ים ביסמרק

לקריאה נוספת

• Samuel Eliot Morison: The Two-Ocean War. Little, Brown. Boston, 1963.
• Thomas B. Buell: The Quiet Warrior: a biography of Admiral Raymond A. Spruance. Little, Brown. Boston, 1974.
• William Tuohy: America's Fighting Admirals: Winning the War at Sea in World War II. Zenith Press, 2007.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ריימונד ספרואנס בוויקישיתוף

• Spruance, Raymond A באתר encyclopedia.com
• Raymond Ames Spruance באתר Naval History and Heritage Command
• Spruance, Raymond Ames באתר Pacific War Online Encyclopedia.
• Admiral Raymond A. Spruance: Modest Victor of Midway באתר historynet.com
• ריימונד ספרואנס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)