איוואן השלישי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף איוון השלישי)
איוואן השלישי
Иван III Васильевич
לידה 22 בינואר 1440
מוסקבה, נסיכות מוסקבה
פטירה 27 באוקטובר 1505 (בגיל 65)
מוסקבה, נסיכות מוסקבה
מדינה נסיכות מוסקבה
מקום קבורה רוסיהרוסיה קתדרלת המלאך מיכאל
בת זוג מריה בוריסובנה, סופיה
שושלת רוריק
כינוי הגדול
אב וסילי השני
אם מריה ירוסלבנה
צאצאים Ivan the Young
Dimitri Ivanovitch
Simeon, Duke of Kaluga
Inokinya Aleksandra
Yevdokiya Ivanovna
Helena of Moscow
Yury Ivanovich
Andrey of Staritsa
וסילי השלישי
Theodosia Ioannovna עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 10
נסיך מוסקבה
14621505
(כ־43 שנים)

איוואן השלישי ואסילייביץ' (רוסית: Иван III Васильевич) ‏(22 בינואר 1440 - 27 באוקטובר 1505), המכונה גם איוואן הגדול - נסיך מוסקבה ושליט רוסיה מ-1462 עד מותו. נחשב ל"מלכד הארצות הרוסיות" משום שכבש שטחים נרחבים, וכן הדף את פלישת פולין-ליטא ושחרר את רוסיה מעולה של אורדת הזהב. בנוסף, ידוע בשל מאמציו לשיפוץ הקרמלין ובשל פרק הזמן הארוך בו שלט על רוסיה - 43 שנים.

איוואן השלישי היה סבו של איוואן הרביעי.

מלכד נסיכויות רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איוואן השלישי נולד ב-22 בינואר 1440 לנסיך וסילי השני ואשתו, מריה ירוסלבנה. בשנת 1462 הוא עלה על כס הנסיכות, אשר הייתה החזקה שבנסיכויות הרוסיות, כיורשו של אביו והחל במלאכת אבותיו - חיזוק והגדלת תחומי מחוז שלטונו - נסיכות מוסקבה. חשוב לציין שאיוואן, כקודמיו, לא מיהר לעשות זאת והעדיף התפתחות איטית ויציבה על פני סיפוח גדול-ממדים בזמן קצר. כך, בשנת 1463 הוא צירף למוסקבה את נסיכות יארוסלאבל, ובשנת 1474 - את נסיכות רוסטוב. בשנת 1478 (ב-14 בינואר בה) הוא סיפח את העיר החופשית והגאה נובגורוד וסביבותיה.

המרד במונגולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1480 איוואן מרד בשליט המונגולי, חאן אחמד. הלה בא לתקוף את איוואן ולהשליט עליו את מרותו והגיע לנהר האוגרה, שסימן את הגבול הרוסי, ב-6 באוקטובר 1480, והמתין לצבא בן-בריתו, מלך פולין (אשר לא הגיע). בצדו השני של הנהר עמד הצבא הרוסי. החאן ניסה לחצות את הנהר במספר מקומות, אך נהדף על ידי הרוסים, אשר היו עדיפים עליו גם מבחינה טכנולוגית. ב-11 בנובמבר, עם בוא החורף, החאן הכיר בהפסדו ונסוג. רוסיה הייתה עתה חופשית מהעול הטטרי.

רבים מההיסטוריונים אינם מעריכים את איוואן השלישי וטוענים כי הוא הפגין פחדנות בכך שלא תקף בעצמו את חאן אחמד[דרוש מקור]. אולם מצד שני, אילו תקף איוואן, היה נמצא באותה נחיתות טקטית שבה היו הטטרים כשהתקיפו אותו מעבר לנהר; וכן, הצבא הפולני יכול היה לנצל זאת ולעקפו מאחור.

לאחר שהשתחרר מעול הטטרים ונפטר מאויב מרכזי, המשיך איוואן להגדיל את נסיכות מוסקבה ולספח אליה נסיכויות נוספות. בשנת 1485 סיפח את הנסיכויות החזקות של טבר, וריה וריאזן. כמו כן, איוואן דיכא מרידות שפרצו בנובגורוד; לשם כך השתמש בשיטה העתיקה של הגליית פרנסי העיר ומכובדיה לערים אחרות בתחומי שלטונו.

המלחמות עם פולין וליטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוכסות הגדולה של ליטא ופולין חששה מהיווצרותו של גוש פוליטי חזק ומלוכד ליד גבולותיה המזרחיים ולכן עשתה כל שביכולתה כדי לסכל את מאמצי האיחוד של איוואן. איוואן נלחם בליטאים כעשר שנים (בין השנים 1494 ל-1503) ויצא מנצח. הקרב המכריע בשנים אלה היה קרב ודרושה שליד קלוגה ב-14 ביולי 1500. לאחר הקרב והסכם השלום בעקבותיו איוואן סיפח את הערים ויאזמה, נובגורוד-סוורסקי, הומל, צ'רניגוב ובריאנסק והאזורים הסמוכים להן.

הישגו הגדול ביותר של איוואן כמאחד של רוסיה לא היה באיחוד עצמו כי אם בשימורו. את זאת השיג בכך שתחילה לא התחלק בשלל המלחמה עם אחיו; ולאחר מכן, על ידי כך שהורה שלאחר מותם של קרובי משפחתו על נחלותיהם לעבור לשלטונו ולא ליורשיהם הישירים. הוראה זו מנעה את פיצולה-מחדש של הממלכה הרוסית העתידה לנסיכויות עצמאיות-למחצה.

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איוואן השלישי על האנדרטה המילניום של רוסיה

אופי המשטר תחת איוואן השלישי הפך בהדרגה למשטר אוטוקרטי ריכוזי, בין השאר בשל ההגמוניה ההיסטורית של מוסקבה על פני שאר הנסיכויות הרוסיות וגם משום שמוסקבה הייתה מקום מושבו של ראש הכנסייה הרוסית.

אשתו השנייה סופיה פלאולוג, שדודה היה הקיסר הביזנטי האחרון קונסטנטינוס האחד עשר, הנהיגה ברוסיה את מנהגי החצר הביזנטית והחדירה יתר פתיחות לתרבות האירופית. נישואיו אלה של איוואן, אשר לאחר נפילת הקיסרות הביזנטית ראה את עצמו כיורש שליטיה, גרמו להכתרתה של מוסקבה ל"רומא השלישית" לאחר רומא וקונסטנטינופול. בהשפעתה של הנסיכה קלטה מוסקבה את מנהגי החצר של ביזנטיון וגם את שאיפותיה האימפריאליות. קשרי האיחוד וההורשה בין מוסקבה לאימפריה ביזנטית הודגשו על ידי איחוד סמלי שתי הממלכות - גאורגיוס הקדוש של מוסקבה והעיט הדו-ראשי של ביזנטיון. העיט הדו-ראשי נותר סמלה של רוסיה גם כיום.

הנסיך הגדול החל לנתק את עצמו מהאצולה המסורתית, הבויארים ואט-אט דחק את רגליהם מהשלטון: הוא הוריד אותם ממעמד של יועצים, כמקודם, למעמד של עושי דברו התלויים בו.

בנוסף לריכוז השלטון, איוואן הקדיש תשומת לב גם לתרבות הרוסית. בשנת 1479 נבנתה מחדש במוסקבה קתדרלת העלייה לשמים החשובה, על פי תוכניתו של האמן הזר שהוזמן, אריסטוטלס פיורוונטי, ובשנת 1485 נבנה מחדש והורחב הקרמלין. בנוסף לכך, בתקופתו של איוואן תורגמו לרוסית יצירות קלאסיות של העולם העתיק והורכב ה"סודבניק", קובץ החוקים של כלל הנסיכות.

בערוב ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהוקרה על פעולותיו לטובת מוסקבה ורוסיה זכה איוואן עוד בימיו לכינוי "הגדול". ליורשו הוא מינה, בלחץ אשתו, את בנה וסילי, תחת נכדו מצד בנו הבכור מאשתו הראשונה (שנפטרה). הוא נפטר ב-27 באוקטובר 1505.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איוואן השלישי בוויקישיתוף