איש שמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דגם של הפצצה "איש שמן"

"איש שמן" (מאנגלית: Fat Man) הוא שם הקוד שניתן לפצצת ביקוע גרעיני שהוטלה על העיר היפנית נגסאקי ב-9 באוגוסט 1945, בסוף מלחמת העולם השנייה, על ידי חיל האוויר האמריקני והביאה למותם של עשרות אלפים מתושביה. עוצמת הפצצה באה מביקוע גרעיני של פלוטוניום שהופעל באמצעות "מנגנון קריסה". "איש שמן" הוטלה שלושה ימים לאחר הטלת הפצצה האטומית הראשונה ("ילד קטן") על הירושימה, ורק אז נכנעה יפן לארצות הברית מחשש לפצצות גרעיניות נוספות. הייתה זו הפעם האחרונה בה נעשה שימוש בפצצת אטום כנשק מלחמתי.

פיתוח ומבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הפיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנגנון הירייה (למעלה) לעומת מנגנון הקריסה
אנימציה של מנגנון הקריסה
אחד מצילומי הקורבנות שצולמו על ידי הצלם היפני יושקה ימהטה (Yōsuke Yamahata)

הפצצה הגרעינית "איש שמן" פותחה על ידי האמריקנים במסגרת פרויקט מנהטן, התוכנית הסודית לפיתוח נשק גרעיני במהלך מלחמת העולם השנייה. עוצמת הפצצה באה מביקוע גרעיני של פלוטוניום-239, יסוד מלאכותי המופק מאורניום-238. לפי התכנון המקורי אמורה הייתה הפצצה להיות מופעלת על ידי "מנגנון ירי", שבו שתי מסות תת-קריטיות נורות זו אל זו באמצעות הדף חומר נפץ רגיל, ומביאות כך ליצירת מסה קריטית ולתחילת תגובת השרשרת הגרעינית. מנגנון זה מתוכנן היה לשימוש הן בפצצה המבוססת על אורניום והן בפצצה המכילה פלוטוניום.

פצצה במתכונת זו, על בסיס פלוטוניום, תחת שם הקוד "איש רזה" כבר הייתה בתהליך הרכבה, אך הוא הופסק באפריל 1944 כאשר התברר כי לפלוטוניום רמת ביקוע ספונטני גבוהה מהמשוער: הפעלת מנגנון ירי (מנגנון איטי באופן יחסי) על חומר בעל רמת ביקוע ספונטני גבוהה, הייתה ככל הנראה מביאה לפיצוץ טרם שלב היווצרות המסה הקריטית, כך שהפצצה הייתה מכלה את עצמה לפני השגת האפקטיביות הרצויה. תאורטית ניתן היה לייצר פצצת פלוטוניום בעלת מנגנון ירי, אך זו חייבה גוף פצצה באורך 19 רגל (כ-5.8 מטר) ומשקל שהוא מעבר ליכולת הנשיאה של המפציץ בי-29 אשר יועד למשימה. מנגנון הירי כן היה בר ביצוע בפצצה המכילה אורניום מועשר, והוא אכן יושם בפצצה "ילד קטן" שהוטלה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945.

מנגנון הקריסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנגנון החלופי, אותו החלו לפתח ביוני 1944 בבניית הפצצה "איש שמן", היה "מנגנון קריסה". במנגנון זה מסה תת-קריטית של פלוטוניום מוקמה במרכז מסה כדורית של חומר נפץ רגיל. מספר נפצים על פני שטח כדור חומר הנפץ הוצתו בו-זמנית כדי ליצור לחץ עצום פנימה לכיוון ליבת הכדור, דוחסים אגב כך את מסת הפלוטוניום שבמרכזו ומגבירים את צפיפותה עד לכדי מסה קריטית המאפשרת את תגובת השרשרת הגרעינית.

נקודת התורפה בבניית פצצה בעלת מנגנון קריסה הייתה טמונה בקושי ליצור תהליך דחיסה סימטרי. דחיסה א-סימטרית הייתה מביאה לפליטת מסת הפלוטוניום אל מחוץ לגוף הפצצה, ובכך לשיבוש תהליך הביקוע הגרעיני ולפיצוץ לא יעיל של פצצה מלוכלכת (פצצה קונבנציונאלית המזוהמת בפסולת גרעינית ובחומרים רדיואקטיביים). על הקושי התגברו על ידי התקנת חומר הנפץ הרגיל כמערך "עדשות נפץ" הידרודינמיות - חומרים נפיצים בצפיפויות שונות - אשר מיקדו את גלי ההדף בתוך הכדור המתפוצץ כלפי פנים, בדומה לאופן שבו עדשה אופטית ממקדת קרני אור.

מנגנון הקריסה יעיל ובטיחותי ממנגנון הירי שהיה בעל פוטנציאל גבוה לתאונות, אך בשל מורכבותו והדיוק הרב שהצריך, ביצעו האמריקנים ביולי 1945 ניסוי מקדים לבחינת יעילות הנשק החדש - "ניסוי טריניטי" – ובו פוצצו באופן מבוקר פצצה פלוטוניום בעלת מנגנון קריסה. עוצמת הפיצוץ בניסוי, שהיה הפיצוץ הגרעיני הראשון בהיסטוריה, הייתה כ-20 קילוטון: חזקה פי שניים עד ארבעה מהעוצמה לה ציפו.

ב-1 באוגוסט 1945 כבר היו מוכנות שתי פצצות גרעין - ""ילד קטן" ו"איש שמן" - ושלישית הייתה בשלב בנייה מתקדם. אורך הפצצה "איש שמן" היה 2.34 מטרים, קוטרה 1.52 מטר ומשקלה 4.63 טון. כפי שניתן להסיק משמה, רוחבה היה כפליים ויותר מרוחב "ילד קטן" אך משקלה גדול ממנה רק ב-10 אחוז.

הפצצת נגסאקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטריית העשן אחרי הפצצת נגסאקי

סירובה של ממשלת יפן להיכנע לאחר הפצצת הירושימה ב-6 באוגוסט 1945, הביא להחלטה על הטלת הפצצה השנייה. בבוקר ה-9 באוגוסט 1945 יצא מפציץ בי-29 אשר כונה "בוקסקאר", עם הטייס צ'ארלס סוויני, כשהוא נושא בבטנו את הפצצה "איש שמן". היעד המקורי היה העיר קוקורה, שנבחרה כיוון ששכנו בה מפעלי נשק רבים ששימשו את צבא יפן, אך בשל עננות כבדה על העיר הוחלט להמשיך ליעד המשני: נגסאקי.

בשעה 11:01 בבוקר לפי שעון יפן הוטלה הפצצה הגרעינית "איש שמן" על עמק אזור התעשייה של העיר נגסאקי, והתפוצצה 43 שניות מאוחר יותר, בגובה 469 מטרים. עוצמת הפיצוץ הייתה שקולה ל-21 קילוטון TNT.

בשל פני השטח ההרריים של נגסאקי, עוצמת הנזק הייתה פחותה מזו שבהירושימה, אף על פי שעוצמת הפצצה הייתה חזקה יותר. נזקיה של הפצצה התמקדו בעמק אזור התעשייה: שטח ברדיוס 1.6 ק"מ הוחרב כליל, ושריפות פרצו בחלקה הצפוני של העיר עד למרחק של 3.2 ק"מ דרומית למקום נפילת הפצצה. לפי הערכות, כ-40,000 מתושבי העיר נהרגו מיד עם הטלת הפצצה, עוד כ-25,000 נפצעו, ואלפים רבים מתו בשנים שלאחר מכן כתוצאה מפציעתם ומתופעות לוואי של הקרינה והנשורת הרדיואקטיבית.

סיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפצצת נגסאקי נכנעה ממשלת יפן ללא תנאים, בשל חששה מפצצות גרעיניות נוספות (אם כי האמריקאים לא הרכיבו פצצות נוספות באותו הזמן). על אף שמקובל להאמין כי השימוש בנשק הגרעיני הוא זה שהביא לסיום המלחמה לפני פלישה מתוכננת לאיי יפן (שככל הנראה הייתה גובה מחיר כבד מאוד מהאמריקאים), התעוררו בשנים שלאחר מכן ויכוחים וחילוקי דעות באשר לנחיצות השימוש בנשק גרעיני נגד יפן, הן מטעמים מוסריים והן מטעמים צבאיים.

מאז ועד היום לא נעשה שימוש נוסף בפצצה גרעינית כנשק מלחמתי.

בדו"ח סמית - המסמך המסקר את תוכנית מנהטן שפרסמה הממשלה האמריקנית מיד עם תום ההפצצות - לא מוזכר מנגנון הקריסה, ולמעשה כל מידע עליו נשאר בגדר אינפורמציה מסווגת וסודית עד שנת 1951, אז נחשף לראשונה במהלך עדויות במשפטם של אתל ויוליוס רוזנברג.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]