אנקופרזיס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנקופרזיס
שם בלועזית Encopresis
ICD-9
(אנגלית)
307.7, 787.6
MedlinePlus
(אנגלית)
001570
eMedicine
(אנגלית)
ped/670 
MeSH
(אנגלית)
D004688

אנקופרזיס או הִצְטאוּתיוונית: Encopresis; לעתים מכונה בעברית: "התלכלכות") היא הפרשת צואה לא רצונית בילדים לאחר שעברו גמילה מחיתולים. ילדים הסובלים מאנקופרזיס מפרישים בדרך כלל לתחתוניהם. מושג זה מתייחס לילדים ותופעה דומה אצל מבוגרים מכונה דליפת צואה.

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הערכות שכיחות אנקופרזיס בילדים בני ארבע היא בין אחוז ל-3 אחוזים. התופעה נפוצה יותר אצל זכרים מאשר נקבות ביחס של 6 ל-1.

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים קרובות אנקופרזיס נגרם מעצירות, מהתאפקות בהטלת צואה, מגורמים פיזיולוגיים שונים, גורמים פסיכולוגיים, הפרעות נוירולוגיות, או כתוצאה מנזקי ניתוח (אירוע נדיר).

מים נספגים מן הצואה בדרך כלל במעי הגס. אם הצואה נותרת במעי הגס זמן רב מדי, בגלל התאפקות מכוונת או עצירות מגורם אחר, רוב המים שבצואה נספגים במעי והצואה מתקשה והטלתה גורמת לילד כאב בעת הישיבה בבית שימוש. אירועים מעין אלה עלולים ליצור מעגל אכזרי שבו הילד נמנע מהטלת צואה כדי להימנע מן הכאבים הצפויים לו בבית השימוש. תגובה זו עלולה למנוע מן הילד את היכולת הטבעית לרפות את שרירי רצפת האגן ופי הטבעת בעת הישיבה על האסלה, תופעה הנקראת אניסמוס. תופעה זו עלולה להתרחש אפילו בעת הרדמה כללית, כאשר אין שליטה רצונית על פי הטבעת. אצל הילד המתאפק, הצואה ממשיכה להצטבר ולהתקשות, כשהיא מרחיבה את המעי הגס או החלחולת עד אשר התחושות הרגילות המלוות בדרך כלל את הצורך להטיל צואה, אינן מופיעות עוד. לבסוף, צואה רכה יותר דולפת סביב הצואה הקשה החוסמת את החלחולת ולא ניתן למנוע את דליפתה בפי הטבעת. כתוצאה מכך מתלכלכים התחתונים. בדרך כלל לילד אין שליטה על אירועי ההתלכלכות בדליפת צואה, והוא אף אינו חש שאירוע כזה עומד להתרחש, או שהתרחש, בגלל אובדן תחושה בפי הטבעת ואובדן הרפלקס המכווץ את פי הטבעת. התגובות הנפשיות לאירועים שליליים חוזרים של אנקופרזיס הן קשות. תגובות נפשיות אלה עלולות להקשות על הטיפולים הכוללים שימוש בתרופות משלשלות, בדרישה לשבת על האסלה בזמנים קבועים, ובטיפולים ביהביוריסטים.

תחילת האנקופרזיס אצל ילדים היא באירועים שגרתיים, הכרוכים בדרך כלל בטיפול גמילה מחיתולים, בהם דרישות כי הילד ישב זמן ארוך על האסלה ותגובות הוריות קשות לאירועים בהם הילד לכלך את תחתוניו. תחילת לימודים בבית ספר, או בגן ילדים, או שהות הילד בסביבה שבה בתי שימוש משותפים, אף הם יכולים להיות אירועים המתחילים אנקופרזיס. מריבות משפחתיות בין ההורים, או בין אחים, או אירוע גירושים במשפחה, עלולים אף הם לגרום לעצירות ואחריה אנקופרזיס. ככל שהתופעה נמשכת והופכת כרונית, האירוע שגרם לתחילת האנקופרזיס הופך משמעותי פחות בטיפול בה.

אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר האבחנות הפסיכיאטריות DSM-IV קיימים הקריטריונים הבאים לאנקופרזיס:

  1. הטלת צואה חוזרת ונשנית בנסיבות לא מותאמות (לדוגמה, בבגדים או על הרצפה) בין אם באופן רצוני או באופן לא רצוני
  2. לפחות אירוע אחד שכזה בחודש לאורך שלושה חודשים
  3. גיל כרונולוגי של 4 שנים לפחות (או גיל התפתחותי זהה)
  4. ההתנהגות אינה נובעת אך ורק כתוצאה מהשפעה פיזיולוגית של חומר (למשל, משלשלים), או ממצב רפואי כללי, זאת להוציא מנגנון של עצירות.

ה-DSM-IV מבחין בין שני תתי-סוגים של אנקופרזיס, האחד המלווה בעצירות ובדליפת צואה לאחר התמלאות יתר, והשני שאינו מלווה בעצירות. בתת-הסוג המלווה בעצירות, הצואה הדולפת בדרך כלל אינה מוצקה והדליפה מתמשכת ומתרחשת בשעות שינה ועירות גם יחד. בתת-הסוג שאינו מלווה בעצירות, הצואה מוצקה ואירועי התלכלכות אינם נמשכים כל העת, אלא הצואה מוטלת בבת אחת. תת-סוג זה עשוי להתלוות להפרעת התנגדות מתריסה, או הפרעת התנהגות, או שהיא עשויה להיות תוצאה של החדרת אצבעות או עצמים לפי הטבעת, או אנקופרזיס כרוני שגרם לאלחוש נרחב של המעי הגס ופי הטבעת.

טיפול מקובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רופאי ילדים רבים ממליצים על גישה ובה שלושה אמצעי טיפול לאנקופרזיס הבא כתוצאה מעצירות:

  1. ריקון המעי הגס
  2. שימוש במרככי צואה
  3. ישיבה על האסלה בזמנים קבועים, בדרך כלל לאחר ארוחות

ריקון המעי הגס נעשה באמצעות חוקן, או חומרים מרככי צואה, או שני האמצעים יחד. קיימות מספר תרופות המשמשות כמרככי הצואה, בהן שמן פרפין, נורמלקס/פגלקס (Movicol), מירלקס (Miralax), לקטולוז (Lactulose), ועוד. לאחר השימוש הראשוני, ניתן מרשם לתרופה לריכוך הצואה לאורך זמן כדי לאפשר את כיווץ המעי הגס לממדיו הרגילים.

יש ללמד את הילד להשתמש בבית השימוש באופן קבוע לפי צורכי גופו. מומלץ ללמד את הילד לשבת על האסלה ולנסות להטיל צואה במועדים קבועים למשך 10-15 דקות בכל יום, בדרך כלל לאחר ארוחה. הצלחות חוזרות ונשנות בהטלת צואה עשויות להשיב את השליטה לילד בעשיית צרכיו.

גישה חלופית, לאחר שהגישה הטיפולית הראשונה כשלה במשך שישה חודשים או יותר, היא גישה אגרסיבית יותר, שבה נעשה שימוש במשלשלים ובחוקנים בתזמון זהיר ומתוכנן היטב, כדי להתגבר על עצירות הבאה מתגובה רפלקסיבית. כישלון בשיקום הרגלי הטלת צואה תקינים, עלול לגרום למתיחה והרחבה של המעי הגס. בכל מקרה, אין מקום לאפשר לבעיית אנקופרזיס להתרחש ללא טיפול במשך שנים, מתוך הנחה שהילד יתבגר והתופעה תיעלם.

שינוי בהרגלי התזונה הם מרכיב חשוב בטיפול באנקופרזיס. השינויים המומלצים בתזונת הילד, אם האנקופרזיס נגרם מעצירות, כוללים:

  1. הפחתה בצריכת מזונות הגורמים לעצירות, כגון מוצרי חלב, בוטנים, גזר מבושל ובננות.
  2. הגברת צריכת מזונות עשירים בסיבים תזונתיים כגון סובין, מזונות מחיטה מלאה, פירות וירקות
  3. הגברת שתיית מים ונוזלים דוגמת מיצים, אף שקיים סיכון מוגבר לחלות בסוכרת, ובעששת כתוצאה משתייה מוגברת של נוזלים ממותקים.
  4. הגבלת שתיית משקאות המכילים קפאין, כגון קולה ותה
  5. ארוחות מאוזנות וחטיפים ביניהן, הגבלת צריכת מזון מהיר העשירים בשומנים ובסוכרים
  6. הגבלת שתיית חלב ל-450 מיליליטר ליום לילד מעל גיל שנתיים, אולם אין למנוע צריכת חלב לחלוטין.

טיפול ביהביוריסטי לאנקופרזיס תפקודי אשר נמצא יעיל מאד מבוסס על מערכת תמריצים‏[1]. נוסף למרכיב בסיסי זה ניתן להוסיף שבעה או שמונה מרכיבים ביהביוריסטים נוספים כדי להגביר את יעילות הטיפול. קבוצת חוקרים אף דיווחה על אחוזי הצלחה גבוהים מאד בטיפול פסיכולוגי הכולל הדרכה משולבת של הורים וילדים‏[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Patrick C. Friman, Kristi L. Hofstadter and Kevin M. Jones (2006): A Biobehavioral Approach to the Treatment of Functional Encopresis in Children. JEIBI 3 (3), page 263–272
  2. ^ Reid H. and Bahar R., Treatment of Encopresis and Chronic Constipation in Young Children: Clinical Results from Interactive Parent-Child Guidance. CLIN PEDIATR March 2006 vol. 45 no. 2 157-164

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.