תה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צמח התה
משקה התה

תה הוא משקה מכיל קפאין המיוצר על ידי השריית עלים או ניצנים של שיח הקמיליה סיננסיס, המכונה גם צמח התה, במים חמים. בנוסף, התה עשוי לכלול גם עשבי מרפא, תבלינים או טעמי פירות. לעתים מיוחסת המילה "תה" לחליטות של צמחים אשר אינן כוללות את עלי השיח קמיליה סיננסיס, ואלו מכונות "תה צמחים", או "חליטות צמחים".

גידול תה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטיף עלי תה בטנזניה

עיקר גידולי התה בעולם הם בסין, בהודו, בפקיסטן, באיראן, בסרי לנקה, בטאיוואן, ביפן, באינדונזיה, בנפאל, באוסטרליה, בארגנטינה ובקניה.

כאשר מתייחסים למקור התה, טאיוואן וסרי לנקה נקראות בשמן הקודם - פורמוזה וציילון, בהתאמה.

שיח תה הגדל בר יכול להגיע לגובה של 5 עד 15 מטרים ולעתים אף 30 מטרים, אך במטעי התה השיחים נגזמים למטר וחצי, כדי לעודד צמיחה חדשה ולהקל על האיסוף.

זני תה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהודו גדלים זני תה רבים, הידועים בהם: אסאם. הוא נקרא כך על שם מדינה במזרח הודו שם הוא גדל. סוגים נוספים הם נילג'ירי ודרג'ילינג שהוא אחד מסוגי התה הנפוצים באנגליה. בדרום אפריקה ישנו שיח ששמו הוא רויבוס. פירושו של השם רויבוס הוא שיח אדום.

סוגי תה על פי הליך הייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם חמישה סוגי עיבוד עיקריים של צמח התה. עלי התה נוטים ליבול ולהתחמצן אם לא מייבשים אותם מיד לאחר קטיף העלים. הליך עיבוד התה מפסיק את חמצון העלים, על ידי הוצאת המים מהעלים באמצעות חימום. תהליך זה נקרא "תסיסה" (שם התהליך שאול מתהליך ייצור היין, אף שבפועל לא מתרחשת כל תסיסה). התסיסה לוקחת בין 8-12 שעות.

באופן מסורתי מסווג התה לחמש קבוצות בהתאם לדרגת חמצון העלים:

  • תה לבן - ייבוש הניצן של צמח התה בלבד, בלי שעבר כל חמצון.
  • תה ירוק - עלים שעברו חמצון מועט באמצעות חימום בקיטור או באמצעות ייבוש במחבתות חמות.
  • תה אולונג - (烏龍茶) תהליך החמצון הופסק באמצע הפיכת התה הירוק לתה שחור - כלומר, לאחר יומיים עד שלושה ימים.
  • תה שחור - (מכונה "תה אדום" בסינית וביפנית) - תה שחומצן במשך שבועיים עד חודש ימים. זהו הסוג הנפוץ במערב.
  • תה פו-אר (普洱) - אחרי החמצון הארוך שלו והייבוש שלו עובר גם תהליכי יישון (כמו יין) בין 6 ל-8 שנים וגם עד 50 שנה. ככל שהוא מתיישן יותר, הוא יקר יותר. מיוצר בעיקר במחוז יונאן שבסין. הפואר מיובש בחדרים עם אחוזי לחות גבוהים ורוח.

תה נטול קפאין אינו מיוצר מעלי קמיליה סיננסיס, אלא מחליטה של צמחים אחרים, שבהם אין קפאין (למשל תה שעורה).

תוספים לתה ותערובות תה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"קמליה סינסיס"

כמעט כל סוגי התה הנמכרים בשקיות הם תערובות של סוגי תה שונים. נוהגים לערבב סוגי תה מאזורים שונים ומשנים שונות, על מנת להגיע לאחידות בטעם התה במשך השנים (תה יותר יקר ובאיכות יותר גבוהה יכול לחפות על טעמו של תה יותר זול).

לעתים מוסיפים לתה סוגים שונים של צמחים נוספים על מנת להעניק לחליטה טעמים וריחות שונים:

מקור המילה "תה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה הסינית ל"תה" נכתבת - 茶 אולם הגייתה שונה בכל עגה ועגה. שתי צורות עברו מהסינית לשפות אחרות. מעגת מינאן (ממחוז פוג'יין) נפוצה הצורה "תה" ומעגת קנטון וכן ממנדרינית נפוצה ההגייה "צָ'ה" או "צָ'אי".

ההגייה היא "תה" בשפות: איטלקית, אינדונזית, איסלנדית, אנגלית, אסטונית, ארמנית, גרמנית, דנית, הולנדית, הונגרית, טמילית, לטבית, לטינית, מלאית, נורבגית, ספרדית, עברית, פולנית (herbata, כנראה מלטינית 'herba te'), פינית, צרפתית, ושבדית.

ההגייה היא "צָ'ה" או "צ'אי" בשפות: אוקראינית, אלבנית, אמהרית, בולגרית, גאורגית, וייטנאמית, טורקית, טיבטית, יוונית, יידיש, יפנית, נפאלית, סוואהילית, סלובנית, סרבית, ערבית, פורטוגזית, פרסית, צ'כית, קוריאנית, קרואטית, רומנית, ורוסית.

לא ברור מדוע הגיעה לשפה מסוימת צורת הגייה אחת ולא אחרת. ההגיות לא הגיעו בהתאם לדרכי המסחר (כך לדוגמה, התה הגיע לאנגליה דרך קנטון, שבה הוא נהגה "צ'אי", ואילו באנגליה ההגייה היא "תי").

ביידיש ההגייה המקובלת היא טיי אבל המילה קומקום מוצאה משמו בפולנית: טשייניק. משם זה נגזרות גם המילים לתיון (טשייניקל) ולבית תה (טשיינע). נראה שמסיבה וגם בשל השפעת השפה הרוסית, נפוצה גם ההגייה טשיי ביידיש.

בעברית מקובל כיום שהמונח "צ'אי" מתייחס לתה מועשר תבלינים הודי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המנהג לשתות תה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטעי תה בהודו

יש מספר אמונות המנסות להסביר את מנהג שתיית התה:

  • לפי אחת המסורות, גאוטמה בודהה גילה את עלי התה כאשר עלה תה נפל לתוך כוס מים ששתה כאשר ישב ועשה מדיטציה.
  • מסורת אחרת משייכת את גילוי התה לבודהידהרמה אשר תלש את עפעפיו כדי שלא יירדם בעת מדיטציה, ומעפעפיו צמח צמח התה. מסורת זו מנסה להסביר את תכונותיו המעוררות של התה.
  • מסורת שלישית משייכת את גילוי התה לשנונג, קיסר סין האגדי, אשר בעת מסעו, כאשר ישב לשתות כוס מים חמים, נפלו לתוכה מספר עלי תה. לאחר ששתה את המשקה ונהנה מטעמו גילה את השפעותיו הרפואיות.

מקור התה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ידוע כיום אם מקור צמח התה בסין או בהודו. ידוע כיום כי נהגו לשתות תה כבר בתקופת שושלת טאנג הסינית. הסופר מתקופת טאנג, לו לו (陆羽) בספרו "צ'ה ג'ינג" (茶经) מתאר את שתיית התה.

הפעם הראשונה שבה פגשו אנשי אירופה את המשקה הייתה כאשר הפורטוגזים הגיעו ליפן בשנת 1560. תקופה קצרה לאחר מפגש זה החל יבוא התה לאירופה. התה הפך להיות פופולרי בקרב אצולת צרפת והולנד, וב-1650 הגיע התה לאנגליה על ידי קתרינה מברגנזה, נסיכה פורטוגזית ששהתה באנגליה בחצרו של המלך צ'ארלס השני.

הביקוש הרב שנוצר באירופה לתה הוביל לגירעון מסחרי בין אירופה לסין, והבריטים החלו לגדל תה בהודו על מנת לספק את הביקוש. ניסיון אחר לפתור את הגירעון המסחרי באמצעות מכירת אופיום לסין הוביל לפרוץ מלחמת האופיום הראשונה (1838 - 1842).

שקיק תה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שקיקי תה

שקיקי התה הם מוצר חדש יחסית, שקיקי תה מבד פותחו בראשית המאה ה-20, שקיקי תה מנייר רק בראשית שנות ה-40 ושקיק תה ללא סיכה (פס הכסף) פותח על ידי חברת ויסוצקי רק בשנות ה-60.

יש שתי גרסאות להמצאת השקיק.

האחת מספרת כי סוחר תה הודי קיבל משלוח של ארגזי תה ששהו באניה שחלפה בדרכה בסערה, טילטולי האניה גרמו לעלי התה להמחץ ובמקום עלים יפים קיבל עלי תה מרוסקים. על מנת לא להשליך את כל המטען, ארז את שברי העלים בשקיקי בד ושיווק אותם.

הגרסה השנייה משייכת את ההמצאה לסוחר תה ניו-יורקי בשם תומאס סליוואן שקיבל תה מסוג חדש וטוב, כקידום מכירות שלח ללקוחותיו דוגמיות של התה ארוזות בבד משי, הלקוחות התעצלו לפתוח את השקית והטילו אותה לכוס עם מים רותחים.

הכנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנקן מחרסינה

כיום הדרך הנפוצה ביותר להכנת תה היא על ידי שימוש בשקיק. השקיק, אשר מכיל בדרך כלל אחד עד שלושה גרמים של עלי תה, מוכנס לכוס, ולתוכה מוזגים מים רותחים או חמים. לעתים מוכנס השקיק לכוס לאחר שכבר יש בה מים, וזו היא צורת ההגשה המקובלת כיום בבתי קפה למשל. את השקיק רצוי להשאיר 3-5 דקות במים, אך אנשים רבים מסתפקים במספר שניות מועט, ואף משתמשים באותו השקיק להכנת מספר כוסות תה. את התה המוכן רוב האנשים ממתיקים בעזרת סוכר, דבש, או ממתיק מלאכותי. ניתן גם להוסיף לתה לימון, חלב, קינמון ועוד.

שיטה מסורתית ואיכותית יותר להכנת תה היא באמצעות תיון (קנקן תה). להשגת תוצאות אופטימליות רצוי להשתמש בתיון מחרסינה. על מנת למצות את טעמם המרבי של עלי התה, על המים להיות רותחים כאשר הם פוגעים בעלים, על כן, כדי שהתיון לא יקרר את המים, יש לחמם את התיון מבעוד מועד, על ידי שטיפתו במים רותחים. לאחר מכן יש לרוקן את המים מן התיון, ולשים בתיון כפיות עלי תה כמספר הכוסות שמעוניינים להכין, ואז יש למזוג לתיון מים רותחים, לכסותו ולהמתין 3-5 דקות לפני ההגשה. ניתן להשתמש בשקיקי תה, אחד עבור כל כוס, במקום בעלים בתפזורת, אולם שימוש בעלים חופשיים ישיג תה בעל טעם עשיר ומלא יותר, ומחירם של העלים זול יותר באופן משמעותי ממחירו של תה ארוז בשקיקים. כאשר חולטים תה ירוק רצוי להשתמש במים בטמפרטורה של כ-80°C וזאת על מנת לא לפגוע בטעמו בנוגדי החמצון המצויים בתה הירוק. ניתן גם לחלוט עלים בתפזורת ישירות בכוס, עם או בלי פילטר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]