הפרעת התנהגות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפרעת התנהגותאנגלית: Conduct disorder) היא הפרעה נפשית המתבטאת בדפוס חוזר ונשנה של פגיעה בזכויות אחרים והפרת נורמות חברתיות.

לפי המדריך האבחוני DSM-IV-TR, הפרעה זו מאובחנת כאשר היא נמשכת לפחות שנה, וכוללת לפחות שלושה מהקריטריונים הבאים:

  • התנהגות אלימה כלפי אנשים או בעלי חיים - בריונות, איומים, קטטות, שימוש בכלי נשק מסוכנים, אכזריות פיזית, גניבה תוך התעמתות עם הקורבן (על ידי שוד או סחיטה), או כפיית מגע מיני.
  • הרס רכוש - על ידי הצתה מכוונת או באמצעים אחרים.
  • גניבה או הונאה - פריצה לבתים או מכוניות, שימוש רב בשקרים במטרה להשיג דברים או להימנע ממחויבויות, וגניבת חפצים בסתר.
  • הפרה משמעותית של חוקים - שוטטות לילית ללא אישור ההורים לפני גיל 13, בריחה מהבית למהלך הלילה לפחות פעמיים או לפחות פעם אחת לאורך זמן, והיעדרות מבית הספר לעתים קרובות לפני גיל 13.

האבחנה ניתנת בתנאי שההתנהגות פוגעת משמעותית בתפקוד הלימודי, החברתי או התעסוקתי. בנוסף, אם האדם הוא מעל לגיל 18, יש לוודא שהוא לא עונה גם על הקריטריונים של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית.

במחקרים נמצא קשר בין הפרעת התנהגות לבין חוסר אמפתיה. כן נמצא כי קיים קשר הדוק בינה לבין הפרעת ילדות מוקדמת יחסית - הפרעת התרסה התנגדות: רוב הלוקים בהפרעת התנהגות אובחנו בילדותם גם כבעלי הפרעת התרסה התנגדות, ובנוסף מתוך הלוקים בהפרעה המוקדמת, כרבע מפתחים בהמשך הפרעת התנהגות. בבגרות, עלולים חלק מהלוקים בהפרעת התנהגות לפתח הפרעה חמורה יותר - הפרעת אישיות אנטי סוציאלית, או להגיע להתנהגות עבריינית חמורה.

ההפרעה נחשבת נפוצה יחסית בקרב ילדים מתחת לגיל 18 - 6%-16% מהבנים ו-2%-6% מהבנות לוקים בה, במיוחד אם קיימים גורמי סיכון סביבתיים כגון עימותים משפחתיים, קיפוח חברתי-כלכלי, והתנהגות אנטי-חברתית של ההורים או אלכוהוליזם של אחד מהם.

טיפול בהפרעת התנהגות הוא משמעותי ביותר, ועשוי לעזור מאוד לאדם הלוקה בה, שעלול להידרדר להפרעות נפשיות חמורות יותר. לטיפול זה קיימת חשיבות גם עבור החברה, שעלולה להמשיך ולהיפגע מהתנהגותו האלימה של הלוקה בהפרעה, אם לא יטופל. טיפולים יעילים כוללים שילוב של טיפול פסיכולוגי, טיפול תרופתי או שילוב שלהם לפרט, יחד עם התערבות ושינוי בסביבה בה הוא חי, למשל הדרכת הורים אינטנסיבית או טיפול משפחתי. לעתים הנסיבות ותנאי הסביבה הקשים בהם חי הילד מחייבות העברה שלו לסביבה חדשה, אך לא פעם שינוי כזה לא מונע את שימור או החמרת ההפרעה לטווח הארוך, אם לא מתקיים טיפול אינטנסיבי מקביל. לעתים גם קיימת נטייה של החברה לנקוט גישה מענישה כלפי הפרט התוקפני בשל הנזק שהוא גורם לסביבתו, אך גישה זו לרוב רק מחריפה את ההתנהגות, אם לא מתקיים טיפול משקם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוברט קרסון, ג'יימס בוצ'ר וסוזן מינקה, (1998), פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים, רמת אביב: האוניברסיטה הפתוחה. (עמודים 822-826).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]