אפולו 13 (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אפולו 13
אפולו 13
כרזת הסרט
שם במקור: Apollo 13
בימוי: רון הווארד
הפקה: בריאן גרייזר
תסריט: הספר:
ג'יימס לוול
ג'פרי קלוגר
תסריט:
ויליאם ברוילס הבן
אל ריינרט
עריכה: דניאל פ. הנלי
מייק היל
שחקנים ראשיים: ראו פסקה
מוזיקה: ג'יימס הורנר
צילום: דין קאנדי
חברת הפצה: אולפני יוניברסל
מדינה: Flag of the United States.svg  ארצות הברית
אולפן: Imagine Entertainment
הקרנת בכורה: 30 ביוני 1995 (ארה"ב)
6 באוקטובר 1995 (ישראל)
משך הקרנה: 140 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: 52 מיליון דולר‏[1]
הכנסות: $355,237,933
פרסים: שני פרסי אוסקר ופרסים נוספים
דף הסרט ב-IMDb
שלושת האסטרונאוטים בחללית אפולו 13 (מימין לשמאל): ג'ק סוויגרט (קווין בייקון), ג'ים לוול (טום הנקס) ופרד הייז (ביל פקסטון)

אפולו 13אנגלית: Apollo 13) הוא סרט קולנוע אמריקאי משנת 1995, המבוסס על סיפורה האמיתי של משימת אפולו 13 לירח בשנת 1970, במהלכה התפוצץ מיכל חמצן בסיפון החללית, מה שאילץ את צוות המשימה לאלתר את חזרתם בשלום לכדור הארץ. הסרט הוא עיבוד קולנועי לספר "הירח האבוד" מאת האסטרונאוט ג'ים לוול, מפקד המשימה, וג'פרי קלוגר. הסרט בוים על ידי רון הווארד ומככבים בו טום הנקס, קווין בייקון, ביל פקסטון, גארי סיניז וקת'לין קווינלן.

הסרט זכה לרוב לתשבחות המבקרים, והיה מועמד לפרסים רבים, ביניהם תשעה פרסי אוסקר, שמהם זכה בשניים – בקטגוריות העריכה והסאונד הטובים ביותר.

עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת הסרט מוצג הרקע לשיגורה של אפולו 13, עם קריינות קצרה של וולטר קרונקייט, המתארת את האסון של אפולו 1, שבו נספו שלושה אסטרונאוטים במהלך בדיקה שגרתית לפני שיגור החללית. הסרט קופץ לאחר מכן ל-20 ביולי 1969, יום נחיתתה של אפולו 11 על הירח, אשר הביאה עמה את האדם הראשון שדרך על הירח. באירוע זה צופים האסטרונאוט ג'ים לוול (טום הנקס), משפחתו וחבריו, במסיבה בביתו שביוסטון.

מספר חודשים לאחר מכן, בזמן שלוול וצוותו, פרד הייז (ביל פקסטון) וקן מטינגלי (גארי סיניז), ציפו להשתתף במשימת אפולו 14, מודיע לו מנהל צוותי הטיסה של נאס"א, דיק סלייטון (כריס אליס), כי הוא וצוותו הוקפצו למשימת אפולו 13.

יומיים לפני שיגור החללית נאלץ לוול לעמוד בפני החלטה קשה, כאשר מתגלה כי חברו לטיסה, קן מטינגלי, היה חשוף למחלת החצבת בלא שהיה מחוסן מפניה. לאחר שלא הצליח לבטל את המלצת רופא הטיסה, לוול מחליט לבטל את השתתפותו של מטינגלי במשימה, אשר מוחלף בחבר צוות הגיבוי של המשימה, ג'ק סוויגרט (קווין בייקון).

אשתו של לוול, מרילין (קת'לין קווינלן), חוששת לחייו של בעלה, שזוהי משימתו הרביעית בחלל, והדבר מתבטא בסיוט שהיא חולמת. בעקבות חששה הרב, ולמורת רוחו של לוול, מחליטה מרילין שלא לבוא ולצפות בשיגור המשימה לחלל. למרות זאת, בלילה שלפני השיגור היא מפתיעה אותו ובאה להיפרד ממנו ולצפות בשיגור. יחד עם זאת, היא מקבלת אות רע נוסף במלון שבו שהתה, לאחר שאיבדה את טבעת הנישואין שלה במקלחת.

ביום השיגור, 11 באפריל 1970, לוול, הייז וסוויגרט מתכוננים לשיגור ונאטמים בחללית, בזמן שמנהל הטיסה ג'ין קרנץ (אד האריס) מכין את מרכז הבקרה לטיסה. לאחר שיגור החללית על גבי משגר סאטורן 5, אחד ממנועי השלב השני של המשגר מפסיק לפעול בטרם עת. לוול שוקל לבטל את המשימה, אך צוות מרכז הבקרה ביוסטון קובע כי ארבעת המנועים הנותרים של השלב יספיקו.

ביום השלישי למשימה, במהלך דרכה של החללית לכיוון הירח, סוויגרט מתבקש "לערבל" את מכלי החמצן. מיד אחר כך נשמע פיצוץ בבטן החללית, ומתברר כי אחד המכלים, אשר מהווים מקור עיקרי לחמצן לנשימה ולחשמל, התפוצץ וכי כעת המכלים דולפים. דבר זה מוביל להחלטה הקשה לבטל את הנחיתה על הירח. צוות האסטרונאוטים נאלץ לנטוש את תא הפיקוד "אודיסיאה" ולעבור לרכב הנחיתה הירחי "אקווריוס", המחובר לתא הפיקוד, אשר יוכל לשמש כ"סירת הצלה" בעבור הצוות בזמן החזרה לכדור הארץ.

במרכז הבקרה ביוסטון מתלבטים לגבי דרך החזרתם של האסטרונאוטים לכדור הארץ. לאחר ויכוח קצר בין בקרי הטיסה, מוחלט כי האסטרונאוטים יוחזרו באמצעות "מסלול חזרה חופשית לכדור הארץ", אשר משתמש בעיקרון מקלעת כבידתית וכולל הקפה של הירח וחזרה לכיוון כדור הארץ באמצעות ניצול כוח המשיכה של הירח.

בפני צוות האסטרונאוטים ומרכז הבקרה בכדור הארץ עומדות בעיות נוספות. על מנת לשמר את אספקת החשמל המועטה שבאקווריוס, הצוות נאלץ לכבות את מערכותיה השונות ולהתקיים בתנאי כפור מכפיר. סוויגרט חושד כי מרכז הבקרה לא סיפק להם עדיין תוכנית לחזרה לכדור הארץ, כיוון שביצעו טעות אותה לא ניתן לתקן, ושאינם מעוניינים שהאסטרונאוטים ידעו על כך. בעיה נוספת אשר עומדת בפני שלושת האסטרונאוטים היא עליית כמות הפחמן הדו-חמצני באקווריוס, אשר נועדה לאכלס רק שני אסטרונאוטים. צוות מהנדסים מתכנס על מנת לפתור את הבעיה, ובונה מערכת לסילוק הפחמן הדו-חמצני, באמצעות התאמת המערכות לסילוק הגז הרעיל שבתא הפיקוד "אודיסיאה", לשימוש באקווריוס.

עם התקרבות החללית לכדור הארץ, נאלצים האסטרונאוטים לבצע תיקון מסוכן של מסלול החללית, על מנת שלא לפספס את אטמוספירת כדור הארץ. למרות מצבם הרעוע של האסטרונאוטים, הם מצליחים במשימתם ומתקנים את מסלול החללית.

בינתיים, ג'ון ארון, בקר שליטה במרכז הבקרה ביוסטון, משתף פעולה עם קן מטינגלי שלא יצא למשימה, בניסיון למצוא דרך להתניע מחדש את האודיסיאה, דבר אשר האסטרונאוטים ידרשו לו עם התקרבותם לכדור הארץ. בסופו של דבר הם מבינים כי ניתן להעביר חשמל מרכב הנחיתה הירחי לתאי הפיקוד והשירות, ובכך להשיג את הזרם הדרוש להתנעת האודיסיאה. הם מגבשים לכך נהלים ומטינגלי מדריך את סוויגרט בביצוע המשימה.

עם הגעתם לכדור הארץ, הצוות מתנתק מתא השירות ומרכב הנחיתה הירחי, דבר המאפשר לו לצפות בפעם הראשונה בנזק הרב שגרם הפיצוץ לתא השירות. לאחר מכן תא הפיקוד ובו האסטרונאוטים חודר לאטמוספירה, ולמרות הסיכונים הרבים שעומדים בפני הצוות בכניסתו לאטמוספירה, הוא נוחת בשלום באוקיינוס השקט, מחולץ מתא הפיקוד ונאסף אל ספינת הצי האמריקני USS Iwo Jima, בה הוא מתקבל בתרועות שמחה.

הסרט מסתיים במונולוג של טום הנקס (כג'ים לוול), בו הוא מתאר את האירועים שהתרחשו לאחר מכן, כולל ועדת החקירה לכשל במשימה, קורותיהם של חבריו האסטרונאוטים ושלו. לוול לוחץ ידיים עם מפקד הספינה (ג'ים לוול האמיתי בהופעת אורח), ומסיים את המונולוג שלו בשאלה: "אני מתבונן בירח ושואל: מתי נחזור? ומי זה יהיה?".

במהלך הסרט ניתן ביטוי לחוסר העניין של הציבור האמריקאי באותה תקופה בשיגורי תוכנית אפולו לירח.‏[2] כך למשל, רשתות הטלוויזיה מחליטות שלא לשדר סרטון בו האסטרונאוטים צילמו את עצמם בתוך חללית אפולו בדרכם לירח. למרות זאת, עם היוודע דבר התקלה והניסיונות להציל את חיי האסטרונאוטים, מקבל האירוע תשומת לב רבה מצד כלי התקשורת והציבור הרחב.

צוות השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כן, העיתונאי וולטר קרונקייט תרם את קולו לקריינות בתחילת הסרט ודיבב מחדש את קולו בקטעי ארכיון של הסיקור החדשותי של האירוע על ידי ערוץ CBS. בסרט משחקים גם קרובי משפחתו של הבמאי רון הווארד, אמו ג'ין ספיגל הווארד בתפקיד אמו של ג'ים לוול, ואחיו קלינט הווארד כאחד מבקרי הטיסה ביוסטון. ג'ים לוול עצמו השתתף בסרט בהופעת קמע, בתפקיד מפקד הספינה אליה חולצו האסטרונאוטים. אשתו, מרילין לוול, רוג'ר קורמן וג'ין קרנץ הופיעו גם הם כניצבים בסרט.‏[3]

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"סרטי חלל לרוב נמנעו מלנסות להציג כבידה אפסית, כי בסופו של דבר זה בלתי אפשרי. אבל אנחנו לא היינו כבולים לטריקים הישנים בהם השתמשו בעבר כדי לדמות זאת. [בסרט] אין צילומים של הילוך-איטי מזויף. אנחנו לא היינו זקוקים לטריקים הישנים כי היה לנו הדבר האמיתי. זה היה מסובך לביצוע, אבל זו הייתה חוויה יוצאת דופן."

רון הווארד[4]

כהכנה לתפקידם בסרט, נכחו טום הנקס, ביל פקסטון וקווין בייקון ב"מחנה חלל", שם, יחד עם האסטרונאוטים ג'ים לוול ודייוויד סקוט, הם ביצעו אימונים בסימולטורים של תא הפיקוד ורכב הנחיתה הירחי של חללית אפולו, ולמדו על 500 הכפתורים והמתגים שהפעילו את החללית.‏[5]

האסטרונאוט דייוויד סקוט[4], ג'רי גריפין, מנהל מספר טיסות אפולו, ופקח הטיסה ג'רי בוסטיק‏[5] שימשו כיועצים טכניים עבור יוצרי הסרט והשחקנים במהלך הפקת הסרט. השחקנים האזינו להקלטות מקוריות מהמשימה, עברו על מאות דפי תמלילים ועברו קורס מזורז בפיזיקה.‏[5]

חלק מקטעי הסרט צולמו בתנאים אמיתיים של חוסר משקל, על גבי מטוס בואינג KC-135 של נאס"א, אשר טס בצורה פרבולית ואִפשר פרקי זמן קצובים וקצרים (25 שניות לערך) של חוסר משקל. הצוות טס בסופו של דבר כ-612 פרבולות, שנאמדות בכ-3 שעות ו-54 דקות של חוסר משקל.‏[6] לא כל הקטעים בסרט שבהם נראים האסטרונאוטים "מרחפים" צולמו על גבי המטוס, וחלקם נעשו בעזרת אפקטים מיוחדים. מעבר לצילומים במטוס ה-KC-135, צילומים נוספים נערכו במרכז החלל קנדי, אך רובם נערכו באולפני סרטי יוניברסל בקליפורניה.‏[7]

בסרט נעשה שימוש באפקטים מיוחדים ממוחשבים, שהופקו על ידי חברת האנימציה והאפקטים הוויזואליים Digital Domain.

בסרט לא מוצגים צילומים מהמשימה המקורית או ממשימות חלל אחרות. יש בו שמירה על השפה המקצועית בין עובדי נאס"א והאסטרונאוטים, ואחת השיטות לפשט לצופה את הבעיות השונות הייתה הכנסת קטעי חדשות וראיונות טלוויזיה.‏[8]

ציוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז הקוסמוספירה והחלל של קנזס (Kansas Cosmosphere and Space Center) היה אחראי על בניית דגם של פנים חללית אפולו‏[9]. לצורך הצילומים נבנו שני העתקים של רכב הנחיתה הירחי ושניים של תא הפיקוד של חללית אפולו. על מנת לצלם בתוך המרחב הזעום של ההעתקים, הם נבנו כך שחלקיהם השונים היו ניתנים להפרדה. כמו כן, בעבור צילומי הסרט במטוס ה-KC-135, המרכז בנה העתקים של רכב הנחיתה הירחי ותא הפיקוד, אשר הותאמו לצילום המורכב במטוס. חליפות החלל שלבשו השחקנים במהלך הסרט נבנו גם הן על ידי מרכז הקוסמוספירה והחלל של קנזס, והיוו העתק מדויק למדי של החליפות שלבשו טייסי אפולו המקוריים.

על אף שנאס"א הסכימה לאפשר את צילום הסרט בחדר הבקרה המקורי ביוסטון, הווארד החליט שלא לצלם שם ולבנות במקום זאת העתק מדויק של חדר הבקרה באולפני סרטי יוניברסל.

בזמן צילומי הסרט, ספינת הצי האמריקני USS Iwo Jima, אשר אליה חולצו האסטרונאוטים לאחר נחיתתם באוקיינוס השקט, כבר הוצאה משירות, ובשל כך נעשה שימוש בספינת האחות שלה USS New Orleans.‏[10]

דיוק היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט ברובו מדייק בפרטים ההיסטוריים והטכניים של אירועי משימת אפולו 13 המקורית,‏[7] אך עם זאת, ניתן למצוא בו אי דיוקים ושינויים רבים; חלקם נעשו מתוך הכרח בשל דחיסת אירועים שנפרסו על מספר ימים לסרט באורך מלא, וחלקם מתוך כוונה להפוך את הסרט לדרמטי ומעניין יותר. מבין אי הדיוקים והשינויים, ניתן למנות בסרט:

  • בקריינות בתחילת הסרט נאמר ש-18 חודשים חלפו מאז אסון אפולו 1 ועד אשר אפולו 11 נחתה על פני הירח, אולם ההפרש האמיתי בין שני האירועים הוא 30 חודשים. כמו כן, השריפה באפולו 1 לא החלה לאחר לחיצת כפתור, כפי שמוצג בסרט.‏[11]
  • בסרט, משגר הסטורן 5 ועליו חללית אפולו הובל לכן השיגור יומיים בלבד לפני מועד השיגור, אולם במציאות הוא הועבר לכן השיגור זמן רב לפני כן, בדצמבר 1969.‏[11]
  • בסרט, בלילה שלפני שיגור המשימה, האסטרונאוטים נפרדים מקרוביהם כאשר הם נמצאים בצד אחד של כביש בעוד קרוביהם נמצאים בצדו השני, מתוך חשש להעברת מחלות. במציאות, מסורת זו החלה רק בתקופת תוכנית מעבורות החלל, זמן רב לאחר משימת אפולו 13.‏[10]
  • בסרט קן מטינגלי נמצא קרוב מדי למשגר הסטורן 5 במהלך הצפייה בשיגור החללית.‏[10]
  • סצנה המוצגת בסרט, במהלכה פורץ ויכוח סוער בין הייז לסוויגרט, מעולם לא קרתה במציאות.‏[10] אך לפי דבריו של הבמאי רון הווארד, היא כן הייתה מבוססת על קונפליקט מסוים בין האסטרונאוטים.‏[8]
  • בסרט, לאחר שיגור החללית, כאשר סוויגרט מתכונן לעגון עם רכב הנחיתה הירחי, אחד מהעובדים בחדר הבקרה ביוסטון חושש כי אם סוויגרט ייכשל, המשימה כולה תיכשל. אולם לפי דבריו של לוול, אם סוויגרט לא היה מצליח בכך, הוא או הייז היו יכולים לעשות זאת במקומו. כמו כן, לפי לוול, סוויגרט היה מנוסה בתפקידו, ואיש לא באמת חשש שהוא לא יצליח במשימתו.‏[10]
  • בסרט לא מוצג תיקון המסלול הראשון שביצעו האסטרונאוטים במטרה להגיע ל"מסלול חזרה חופשית לכדור הארץ".
  • בסרט מתואר קן מטינגלי כמי שלקח חלק מרכזי בניסיונות למצוא פתרון לאספקת החשמל הנדרש להתנעה מחודשת של תא הפיקוד ה"אודיסיאה". במציאות מטינגלי אכן עזר בנושא, אך כחלק מקבוצה של מהנדסים ואסטרונאוטים נוספים.‏[10]
  • בעירת המנוע האחרונה שבוצעה על מנת לתקן את מסלול החללית, ארכה כ-14 שניות ולא 39, כפי שמוצג בסרט.

פסקול[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסקול הסרט הולחן על ידי ג'יימס הורנר, אשר היה מועמד בשל כך לפרס אוסקר בקטגוריית הפסקול המקורי הטוב ביותר בשנת 1996. הפסקול שוחרר לשווקים בשנת 1995 בידי חברת התקליטים MCA Records.‏[12]

הכנסות וביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם יציאתו לאקרנים היה הסרט לשובר קופות, והוא מדורג במקום השלישי בהכנסות הסרטים בארצות הברית ובהכנסות העולמיות בשנת 1995,‏[13] כאשר הכנסותיו ברחבי העולם נאמדות בלמעלה מ-355 מיליון דולר.

הסרט זכה לרוב לתשבחות המבקרים, ובאתר ריכוז ביקורות הסרטים Rotten Tomatoes, על בסיס 51 ביקורות שנאספו, הסרט זכה לדירוג של כ-96% ביקורות חיוביות. באתר Metacritic זכה הסרט לדירוג של כ-77 מתוך 100, על בסיס ממוצע משוקלל של כ-22 ביקורות.

Cquote2.svg

זהו סיפור חזק, אחד מהסרטים הטובים של השנה, מסופר בבהירות רבה ובפירוט טכני יוצא דופן, ומשוחק ללא תיאטרליות מנופחת.

Cquote3.svg
רוג'ר אברט, שיקגו-סאן טיימס‏[14]
Cquote2.svg

...הסרט החדש מהווה גם תצוגה נפלאה של אפקטים מיוחדים ריאליסטים "מיושנים", אשר משכנעים את הצופים כי הם בחללית אמיתית עם אנשים אמיתיים שעלולים באמת למות, ולא בסרט מצויר. התוצאה היא אותו הישג הוליוודי נדיר, הרפתקה בסגנון האינטלגנטי. מהשיגור ועד לנחיתה בים – הסרט נותן חווייה מיוחדת.

Cquote3.svg
– ריצ'רד קורליס וג'פרי רזנר, טיים מגזין[15]
Cquote2.svg

[הסרט] אפולו 13... נבנה כמחווה מרגשת ופטריוטית לתוכנית החלל של נאס"א ולגבורת האסטרונאוטים... והוא אולי נאה, כן, משוחק-היטב ומבוצע לעילא, אבל הוא בקושי [הסרט] המרטיט שיוניברסל הבטיחו.

Cquote3.svg
– אדוארד גוטמן, סן פרנסיסקו כרוניקל‏[16]
Cquote2.svg

בזמן שמאורעות הסרט עשויים לתאר את שעתה היפה ביותר של נאס"א, יציאת הסרט לאקרנים מתארת את זו של הווארד.

Cquote3.svg
– ג'יימס בררדינלי, אתר ReelViews‏[17]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן חלק מהפרסים בהם זכה הסרט או היה מועמד לזכייה בשנת 1996:

פרס אוסקר:

פרס גלובוס הזהב:

  • הסרט הטוב ביותר - דרמהמועמדות
  • הבמאי הטוב ביותר - סרט קולנוע – רון הווארדמועמדות
  • שחקן המשנה הטוב ביותר - סרט קולנוע – אד האריס – מועמדות
  • שחקן המשנה הטוב ביותר - סרט קולנוע – קת'לין קווינלןמועמדות

פרס באפט"א:

  • הפקת העיצוב הטובה ביותר – מייקל קורנבלית' – זכייה
  • הישג מצוין באפקטים ויזואליים מיוחדים – רוברט לגטו, מייקל קנפר, לזלי אקר ומאט סווניי – זכייה
  • הצילום הטוב ביותר – דין קאנדי – מועמדות
  • העריכה הטובה ביותר – מייק היל ודניאל הנלי – מועמדות
  • הסאונד הטוב ביותר – ריק דיור, סטיב פדרסון, סקוט מילאן ודייוויד מק'מיליאן – מועמדות

פרס סאטורן:

פרס הוגו:

  • העיבוד הדרמטי הטוב ביותר – מועמדות

פרס גילדת שחקני המסך:

  • שחקן המשנה הטוב ביותר בסרט קולנוע – אד האריס – זכייה
  • צוות השחקנים הטוב ביותר בסרט קולנוע – זכייה

כמו כן, המשפט המפורסם "יוסטון, יש לנו בעיה" ("Houston, we have a problem"), שנאמר במציאות (בצורה קצת שונה) על ידי ג'ים לוול והוכנס לסרט, דורג במקום ה-50 ברשימת 100 הציטוטים הזכורים ביותר בקולנוע האמריקני, דירוג שנעשה על ידי מכון הסרטים האמריקאי.‏[18]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Carol Buckland, 'APOLLO 13: It's a sky-high success!', CNN, 30 June 1995
  2. ^ מאיר כהן, צעדים בחלל: חקר החלל מראשיתו ועד ימינו, מודן הוצאה לאור, עמ' 59
  3. ^ פרטי טריוויה, באתר IMDb (באנגלית)
  4. ^ 4.0 4.1 הערות ההפקה, עמ' 13 (באנגלית)
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 הערות ההפקה, עמ' 10 (באנגלית)
  6. ^ הערות ההפקה, עמ' 12 (באנגלית)
  7. ^ 7.0 7.1 סקירה של הסרט, מאת פיליפ צ'יין (באנגלית)
  8. ^ 8.0 8.1 מהדורת DVD מיוחדת של הסרט הכוללת שני תקליטורים. תקליטור 1, הערותיו של הבמאי רון הווארד (באנגלית)
  9. ^ replication and fabrication, באתר מרכז הקוסמוספירה והחלל של קנזס (באנגלית)
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 10.5 מהדורת DVD מיוחדת של הסרט הכוללת שני תקליטורים. תקליטור 1, הערותיהם של ג'ים לוול ואשתו מרילין (באנגלית)
  11. ^ 11.0 11.1 סקירת השגיאות והטעויות בסרט, באתר IMDb (באנגלית)
  12. ^ סקירה באתר Allmusic (באנגלית)
  13. ^ דירוג הכנסות הסרטים העולמיות והמקומיות בשנת 1995, באתר Box Office Mojo (באנגלית)
  14. ^ ביקורתו של אברט, באתרו הרשמי, 30 ביוני 1995 (באנגלית)
  15. ^ CINEMA: HELL OF A RIDE, ריצ'רד קורליס וג'פרי רזנר, טיים מגזין, 3 ביולי 1995 (באנגלית)
  16. ^ REVIEW -- `Apollo 13' Never Gets Off the Ground, סן פרנסיסקו כרוניקל, 24 בנובמבר 1995 (באנגלית)
  17. ^ ביקורתו של ג'יימס בררדינלי, אתר ReelViews (באנגלית)
  18. ^ AFI's 100 YEARS...100 MOVIE QUOTES, באתר מכון הסרטים האמריקאי (באנגלית)