בואינג X-20 דיינה-סור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בואינג X-20 דיינה-סור
NASA Color Dyna Soar.jpg
איור המציג את X-20 בעת הכניסה לאטמוספירה
מאפיינים כלליים
סוג מטוס ניסוי
ארץ ייצור Flag of the United States.svg  ארצות הברית
יצרן בואינג
טיסת בכורה מעולם לא טס
צוות 1
ממדים
אורך 10.77 m
גובה 2.59 m
מוטת כנפיים 6.34 m
שטח כנפיים 32 m²
משקל ריק 4,715 kg
משקל המראה מרבי 5,165 kg
ביצועים
מהירות מרבית 28,165 קמ"ש
קצב נסיקה 510 m/s
טווח טיסה מרבי 40,700 km
סייג רום 530,000 רגל (160 km)
עומס כנף 161 kg/m²
דחף 323 kN
הנעה
1 × Martin Trans-stage rocket engine
תרשים
X20 Dyna-Soar diagram.png

הX-20 דיינה-סור (קיצור באנגלית של Dynamic Soarer, מבוטא כמו "דינוזאור") היה מיזם של חיל האוויר האמריקני לבניית מטוס חלל שיוכל לבצע טיסות למסלול נמוך סביב כדור הארץ, עם אסטרונאוט יחיד. בין המטרות של הפרויקט - השמדת לוויינים של ברית המועצות. בנוסף, תוכנן מטוס חלל זה לבצע גם משימות ביון מהחלל, תחזוקת לוויינים, חילוץ אסטרונאוטים במצוקה והפצצה. תוכנית X-20 התבצעה בין 24 באוקטובר 1957 עד ביטולה הרשמי ב-10 בדצמבר 1963, בטרם נערך ניסיון שיגור לחלל. מטוס החלל אמור היה להיבנות בחברת בואינג ולהיות משוגר לחלל באמצעות המשגר טיטאן.

תצורה, מבנה ונתונים טכניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס החלל X-20 הוא בעל כנף דלתא, וגוף המספק חלק מהעילוי בעת הכניסה לאטמוספירה ותהליך הנחיתה. בעת הנחיתה מטוס החלל מתפקד כדאון, והוא נעדר מנוע.

תוכנית הפיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור המציג תצורות שונות של משגרים המיועדים לשאת את מטוס החלל

ב-24 באוקטובר 1957, עשרים יום בלבד לאחר שיגורו של הלוויין הראשון בעולם על ידי ברית המועצות (ספוטניק 1), פורסמה על ידי חיל האוויר האמריקני הצעה לפיתוח מערכת נשק דואה היפרסונית (Hypersonic Glide Rocket Weapon System) שכונתה בקיצור "דיינה סור". חיל האוויר האמריקני היה סבור כי ניתן לפתח כלי יחיד רב משימתי, שיוכל להתבסס על עבודות מחקר קודמות שנעשו עבור מטוס הניסוי X-15 (שטס לראשונה בשנת 1959), וישמש להפצצה דרך החלל, למשימות ביון ומחקר.

תוכנית דיינה סור אמורה הייתה להתבצע בשלושה שלבים:

  • מטוס חלל למחקר והדגמה טכנולוגית
  • מטוס חלל מבצעי למטרות ביון
  • מטוס חלל מבצעי למטרות הפצצה אסטרטגית, שיועד להיות בעל טווח טיסה שיאפשר תקיפת כל מטרה על פני כדור הארץ

טיסות ניסוי ראשונות תוכננו להתבצע בתחילה ללא מנוע, בשנת 1963. לאחר מכן תוכננו טיסות ניסוי ממונעות, שיביאו את מטוס החלל למהירות של 28 מאך, שיועדו להתבצע בשנת 1964. טיסות ניסוי בלתי מאוישות שיבחנו את יכולת ההפצצה הגלובלית של מטוס החלל תוכננו לשנת 1968, ופריסה מבצעית של מטוסי חלל תוקפים ומאוישים תוכננה לשנת 1974.

בעיות בתוכנית הפיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבעיה שליוותה את פרויקט X-20 מראשיתו הייתה בעיית מימון - חיל האוויר האמריקני לא היה מסוגל להעמיד את התקציבים הנדרשים לשם פיתוח מטוס החלל, שלשם הפיכתו מרעיון לכלי מבצעי היה צורך בשורה של פריצות דרך טכנולוגיות. נוסף על בעיות המימון לפרויקט, התוכנית סבלה משתי בעיות עיקריות:

  • חוסר בהירות באשר למאיץ הרקטי שישא את מטוס החלל אל החלל
  • העדר מיקוד למיזם כולו (כאמור לעיל - היו מספר יישומים אפשריים למטוס החלל)

חוסר בהירות באשר למאיץ הרקטי שישא את מטוס החלל אל החלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעות רבות הוצעו באשר למאיץ הרקטי שישא את מטוס החלל דיינה סור אל החלל. ההצעה המקורית של חיל האוויר האמריקני דיברה על מספר סוגים של הנעה רקטית, שיעשו שימוש במבחר שילובים של דלקים רקטיים ומחמצנים נוזליים. ההצעות המקוריות כללו שימוש בתערובת של חמצן נוזלי ודלק סילונים JP-4, תערובת של פלואור-אמוניה, או שימוש במנוע הרקטי שכבר פותח עבור מטוס החלל X-15. הקבלן הראשי של הפרויקט, חברת בואינג, העדיפה לשגר את מטוס החלל על גבי טיל מסוג אטלס-קנטאור, אך בלחץ חיל האוויר האמריקאי הועדף משגר החלל טיטאן, שהוצע על ידי חברת מארטין, שהפסידה לבואינג במכרז על פיתוח מטוס החלל X-20. למרות ההעדפה של המשגר טיטאן, לא היה בכוחו של הדגם הראשוני שלו לשאת לחלל את הדיינה-סור.

בשלב מסוים נבחנו דגמים מתקדמים יותר של המשגר טיטאן, הטיטאן 2 והטיטאן 3, ואף דגם מוקדם של טיל השיגור סאטורן, בגרסת סאטורן 1. לבסוף הוחלט על שימוש במשגר טיטאן 3, אך עד שהוחלט על כך בוזבז זמן רב שעיכב את הפרויקט במשך שנים.

העדר מיקוד למיזם כולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלל המשימות שיועדו למטוס החלל גרמו - מלבד החריגה מהתקציב - לעיכובים ארוכים בלוח הזמנים, שכן הדרישות הטכניות ממטוס החלל היו שונות למדי בהתאם למשימות שיועדו לו. קיימים הבדלים ניכרים בתכנון ובדרישות הטכנולוגיות ממטוס חלל תת-מסלולי וכזה המסוגל להגיע למסלול. הסתירות בדרישות המבצעיות הביאו לא רק לעיכוב בתוכנית כולה אלא גם לחוסר בהירות מבחינת התפיסה המבצעית של חיל האוויר האמריקאי, שנועד להפעיל את הדיינה-סור. כתוצאה מכך התעכבה גם תוכנית ההכשרה של אסטרונאוטים צבאיים שנועדו להטיס את מטוס החלל.

ביטול הפרויקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר ההגנה של ארצות הברית רוברט מקנמארה, הורה לחיל האוויר האמריקני ב-19 בינואר 1963, להחליט מהו הפרויקט שישרת טוב יותר את מטרותיו בחלל - דיינה-סור או גרסה צבאית של החללית ג'מיני. לאחר שהוגש דו"ח מפורט בנושא, החליט מקנמארה כי חיל האוויר האמריקני מעניק משקל יתר לגישה של חזרה נשלטת לכדור הארץ (שאיפיינה את הדיינה-סור), לעומת חזרה בליסטית דוגמת זו המאפיינת את החללית מסוג ג'מיני. בנוסף, ציין שר ההגנה כי מטרותיו של חיל האוויר האמריקני בתחום הפעילות המאוישת בחלל אינן מוגדרות היטב. המחיר הגבוה של מיזם דיינה-סור, בצירוף הפקפוק בנחיצות מטוס החלל, הביאו לבסוף להחלטה לבטל את התוכנית, החלטה שהתקבלה ב-10 בדצמבר 1963. ביום ביטול הפרויקט הודיע חיל האוויר האמריקני על השקת תוכנית חלל חדשה ובמרכזה מעבדת חלל מאוישת - תוכנית שבוטלה אף היא שנים אחדות לאחר מכן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


מטוסי ה-X האמריקניים

X-1 · X-2 · X-3 · X-4 · X-5 · X-6 · X-7 · X-8 · X-9 · X-10 · X-11 · X-12  · X-13 · X-14 · X-15 · X-16 · X-17 · X-18 · X-19 · X-20 · X-21 · X-22 · X-23 · X-24 · X-25 · X-26 · X-27 · X-28 · X-29 · X-30 · 
X-31 · X-32 · X-33 · X-34 · X-35 · X-36 · X-37 · X-38 · X-39 · X-40 · X-41 · X-42 · X-43 · X-44 · X-45 · X-46 · X-47 · X-48 · X-49 · X-50 · X-51 · X-52  · X-53 · X-54 · X-55 · X-56

הערה:הזיהוי X-52 דולג כדי למנוע בלבול עם ה-B-52