גבעונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגבעונים היו קבוצה אתנית נבדלת בארץ ישראל בתקופת המקרא, אשר הפכה למעמד חברתי נחות בעם ישראל. על פי המסופר בספר יהושע, הם נמצאו בארץ בתקופת התנחלות השבטים. בספר עזרא, פרק ב' ובספר נחמיה, פרק י"א, הכוללים את שמות שבי ציון, מוזכרים נתינים, שהמסורת מזהה אותם עם צאצאי הגבעונים. בהלכה מתייחסים לנתינים כמעמד חברתי נחות.

במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר יהושע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגבעונים מופיעים לראשונה בספר יהושע, פרק ט'. יושבי גבעון שמעו על כיבושי יריחו והעי והחליטו לכרות ברית עם בני ישראל. הם נקטו בעורמה והתחפשו כדי להיראות כאילו באו מארץ רחוקה, ואכן, בכך הצליחו להתגבר על חשדם של בני ישראל, שהסכימו לכרות איתם ברית. לאחר שלושה ימים הבינו בני ישראל כי למעשה מדובר בתושבי המקום: "קרובים הם אליו ובקרבו הם יושבים", אך מאחר שכרתו עימם ברית, לא יכלו להכות אותם. נשיאי בני ישראל החליטו להשאיר אותם בחיים במעמד של עבדים, "חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה".

יהושע הביע כעס על הגבעונים: "למה רימיתם אותנו..."; הגבעונים השיבו כי עשו זאת מפחד כיון שידעו שבני ישראל עומדים להשמיד את כל יושבי הארץ, "ונירא מאוד לנפשותינו מפניכם ונעשה את הדבר הזה", והניחו את גורלם בידי יהושע: "ועתה הננו בידך כטוב וכישר בעיניך לעשות לנו עשה". יהושע הציל את הגבעונים וקיבע את מעמדם כחוטבי עצים ושואבי מים "לעדה ולמזבח ה' עד היום הזה".

בפרשה נזכרות ארבע ערים בהם ישבו הגבעונים: גבעון, הכפירה, בארות וקריית יערים. ערים אלה מופיעות מאוחר יותר במקרא כערים בהם ישבו אנשי שבט בנימין, ונראה כי הגבעונים חיו במקומות אחרים בארץ ישראל, ללא הפרדה גאוגרפית משאר בינם ובין בני ישראל.

ספר שמואל ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר שמואל ב', פרק כ"א מסופר על רעב ששרר בארץ בתקופת דוד המלך. דוד פנה אל ה' וקיבל תשובה שעונש זה הוא על מעשי שאול אשר המית את הגבעונים (אירוע אשר לא מוזכר במקום אחר במקרא במפורש; אך על פי ספר דברי הימים א', פרק ח', מוצאה של משפחת שאול היה מגבעון, ומכאן ניתן לשער כי הייתה איבה בינה לבין הגבעונים‏[1]).

דוד המלך קרא לגבעונים, וביקש לכפר על מעשי שאול ולקבל מהם ברכה להסרת העונש. הגבעונים טענו תחילה כי אין להם רצון בפיצוי או בנקמה: "אין לי כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש להמית בישראל", אך בהמשך ביקשו להוקיע (להרוג) שבעה אנשים מבניו של "האיש אשר כילנו" ב"גבעת שאול בחיר ה'". דוד בחר שבעה מצאצאי שאול ונתן אותם לגבעונים אשר הוקיעו אותם.

הסיפור התפרש במסורת כעדות לאכזריותם של הגבעונים. על פי הרמב"ם:

Cquote2.svg

כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא. שסימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים. ובגבעונים הוא אומר והגבעונים לא מבני ישראל המה, לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עמהם חסד והחיום בתחלה.

Cquote3.svg
משנה תורה לרמב"ם, ספר איסורי ביאה, הלכות ט, פרק י"ז

עם זאת, ניתן לפרש סיפור זה גם כטיהור פוליטי של טוענים-לכתר פוטנציאליים מבית שאול, תוך הטלת האחריות בקבוצת מיעוט ממעמד נמוך‏[2].

שיבת ציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרי עזרא ונחמיה ודברי הימים מוזכרים הנתינים כקבוצה הקשורה לעבודת בית המקדש, כנראה במעמד נמוך, שכן נמנו לאחר הכוהנים, הלווים, המשוררים והשוערים. לא ידוע מה היה תפקידם. שמות הנתינים מוזכרים ברשימת שבי ציון בספר עזרא, פרק ב', פסוקים מ"ג-נ"ד, ועל פיהם נראה כי מוצאם היה נוכרי, אך הם חיו עם גולי ציון בבבל. יש המשערים שהם היו צאצאים של עובדי מקדש שהגיעו עם כיבוש עמים קרובים לישראל בתקופת בית ראשון[3], ביניהם הגבעונים‏[4]. על פי אמנת נחמיה‏[5] הם נבדלו מעמי הארצות ונחשבו כיהודים.

הלכה, מדרש ופרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל קבעו איסור על הנתינים לבוא בקהל ישראל‏[6] (כלומר להתחתן עם כהן, לוי וישראל), מעמד יוחסין דומה לזה של ממזרים. רבי עובדיה מברטנורא פירש "נתיני" במשנה זו: "גבעונים שמלו בימי יהושע, ונאסרו לבוא בקהל".

על פי התלמוד, אסור זה נקבע על ידי משה רבנו, שקבע לנתינים מעמד כעבדים, וכנלמד מהפסוק "מחוטב עיציך עד שואב מימיך" ומכאן שהיה להם מעמד מיוחד ולא נחשבו בכלל ישראל, אם כי תוקף הגזירה היה רק לאותו הדור בלבד, יהושע בן נון גזר עליהם כל זמן שבית המקדש היה קיים, ואילו דוד המלך גזר עליהם לנצח‏[7].

לפי הסבר הפני יהושע[8] האיסור המוטל על שבע האומות, עליהם נאמר "לא תתחתן בם", הוא רק על הדור הראשון, לאחר הגרות, ואילו צאציהם נחשבים ליהודים לכל דבר, ולכן האיסור של לא תתחתן בם מוטל רק על הדור הראשון. לאחר שמשה רבנו גזר על הדור הראשון שיהיו עבדים, שואבי מים וחוטבי עצים, הוגבלה גרותם, ואין בניהם נחשבים ליהודים, רק אם היו מתגיירים שוב כהלכה, ואז היה איסור "לא תתחתן בם" רק על הדור השני. לאחר שגם על הדור השני נגזרה גזירת שואבי המים מפי יהושע בן נון לאחר התרמית שביצעו, נותר האיסור עד חורבן בית המקדש, אלא שדוד המלך גזר שוב עליהם שישארו חוטבי עצים ושואבי מים לנצח.

לא ידוע על קיום מעמד הנתינים בפועל לאחר תקופת שיבת ציון, ולכן אין ההלכות העוסקות בנתינים מתקיימות למעשה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם אבן-שושן, נתינים, קונקורדנציה חדשה לתורה נביאים וכתובים, ירושלים: הוצאת המִלון החדש, 2000.
  • יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974.
  • הערך: נתינים, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סולאלי ומשה ברכוז), תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 662.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דעת מקרא שמואל א'
  2. ^ פרשנות מודרנית ליחסו של דוד לבית שאול, המבוססת על קריאה ביקורתית של התנ"ך, עומדת בבסיסו של הרומן התנ"כי מלכים ג מאת יוכי ברנדס.
  3. ^ ספר מלכים א', פרק ט', פסוק כ"א
  4. ^ נתינים, אנציקלופדית מקרא-גשר
  5. ^ ספר נחמיה, פרק י', פסוק כ"ט
  6. ^ משנה, מסכת קידושין, פרק ד', משנה א', ועוד
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ע"ט, עמוד א'.
  8. ^ בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"א, עמוד א'.