קהילת יהודי ריגה

קהילת יהודי ריגה שבלטביה החלה להתקיים במאה ה-17, ונקטעה מספר פעמים בשל גירוש יהודי העיר^[1]. מספר היהודים בעיר גדל משמעותית במהלך המאה ה-19, והגיע לשיא לפני השואה.

ראשית הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיישבות יהודים בשטחי העיר הייתה אסורה מהיווסדה^[2]. בשנת 1301 פורסם צו המודיע שלכל מי שיספק מקום מחסה ליהודי בביתו יינתן עונש כבד^[3]. מהמאה ה-16 אפשרו לסוחרים יהודיים לינה מחוץ לגבולות העיר, ובשנת 1638 נפתחה עבורם אכסניה מחוץ לגבולות העיר^[2]. בשנים 1621–1681, עת שלטון פולין בריגה, הורשו היהודים להתגורר בין חומות העיר, ומספרם בעיר ובמחוז הלך וגדל. אותם יהודים היו מתווכים בין סוחרי העיר לבין סוחרים ממחוזות אחרים באזור. בשנים 1681–1710, שלטו בריגה השוודים, ואלו נהגו ביד קשה כלפי היהודים. עם כיבוש ריגה אמר המלך גוסטוב אדולף: "אין לסבול בעיר יהודים וזרים הגורמים נזק לסוחרים המקומיים". הרב יוסף שלמה בומדיגו עבר במסעו לליטא דרך ריגה וטען כי רוב יהודי ליטא הם אנשי רוח, בעוד בריגה ובעיירות השכנות לה מרבית היהודים הם סוחרים ועובדי כפיים^[3].

שלטון רוסיה הצארית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרם שלטון רוסיה הצארית בריגה, היו בעיר תשעה עשר יהודים^[3]. בשנת 1710 נכבשה ריגה בידי רוסיה הצארית^[3]^[2]. בהמשך המאה ה-18 הותר לכמה סוכני מסחר יהודים מטעם ממשלת רוסיה הצארית לגור בין חומות העיר, ובשנת 1725 אף הורשו לקדש בית עלמין. באותה תקופה התיישבו בריגה בין 60 ל-70 יהודים^[2]. בשנת 1743 גורשו תושבי העיר היהודים במסגרת גירוש יהודי רוסיה, על פי צו של הקיסרית אליזבטה. חלק מהסוחרים המקומיים, שהסתמכו כלכלית על סוכני המסחר היהודים, ניסו למנוע את הגירוש, אך כשלו^[3]. הגירוש פגע באופן ניכר בכלכלת העיר^[2]. מרבית היהודים המגורשים המשיכו לעסוק במסחר והתיישבו בקרבת נמלים: חלק בקרבת נמל ונטספילס (וינדוי) ואחרים על יד נמל קניגסברג^[3]. עם עלייתה לשלטון של יקטרינה השנייה, אושרה כניסתם של הסוחרים היהודים לעיר. קיסרית זו אישרה לכל סוחר מומחה שיחפוץ בכניסה לעיר להיכנס אליה ללא אפליה בגין הבדלי דת או מוצא^[3]. במסמכים מסוימים משנת 1764 מוזכרים "יהודי חסות", סוחרים עשירים שהיו מהראשונים לחזור לעיר וזכו לזכויות מיוחדות^[3]^[2].

פריחתה של הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1736 היו בעיר 736 יהודים. הרב הראשון של הקהילה נתמנה באותן השנים והיה הרב שלמה-פסח ראבר^[3]. לפי הוראות השלטון המקומי בריגה, נבחר ליהודים מנהיג לא רשמי שזכה לכינוי "זקן העדה" שהיה אחראי על הסדרת שירותי הדת בעיר ועל התפילה בבתי תפילה זמניים. הוא זכה למעמד של כבוד בין תושבי העיר ולעלייה חודשית לארץ ישראל ללא תשלום כהוקרה על פועלו^[3]. זקן העדה היה מנהיג ועד הקהילה, שעזר לו בהסדרת שירותי הדת והקהילה. ועד הקהילה מנה חמישה חברים^[2]. זקן העדה היה אחראי גם על מוסדות הצדקה שקמו בעיר. בשנת 1893 עברה אחריות זו לידי העירייה. בשנת 1785 הותרה התיישבות יהודים באזור חוף הים הבלטי ויהודים נוספים הגיעו לריגה. הם סחרו והתיישבו בה, אך נחשבו כתושבי העיירה שלוק, שנמצאת במרחק של 38 קילומטרים מריגה^[2]. בשנים אלו פרחה הקהילה, הלכו והתרכזו בה מאות יהודים שהקימו בה בתי תפילה ובתי ספר והיו בעלי חיי קהילה. אף התפתח סכסוך בין אותם יהודי חסות שהוזכרו בשנת 1764 לבין צאצאים של יהודים שהתגוררו בעבר בריגה אך גורשו ממנה וזכו לכינוי "יהודים זרים"^[3]. בשנת 1810 התגוררו בעיר כ-700 יהודים בשלושה מעמדות: יהודי חסות, יהודים זרים ויהודי שלוק^[3]^[2].

החל משנת 1822 הורשו יהודי החסות להתפרנס גם מניהול של בתי מחסה ובתי תמחוי אך לא הורשו לעסוק בצורפות^[2]. בשנת 1842 נוסדה הקהילה היהודית בעיר באופן רשמי^[3], עם רישומם של 409 יהודים בעיר כתושבים רשמיים בעיר^[2]. באותו זמן הוקם בריגה בית ספר יהודי תחת ניהולו של ד"ר מנחם מאכס ליליינטאל שמונה לתפקיד זה מטעם השלטון. בשנת 1843 הוקם בית הכנסת הראשון בעיר. רב בית הכנסת היה הרב אהרן בר' אלחנן, מתלמידי ישיבת וולוז'ין. לאחר מותו החליף אותו הרב יעקב ריבלין^[3]. יהודים רבים היגרו לעיר תחת שלטונו של אלכסנדר השני ממניעים כלכליים. אלכסנדר השני היה מעוניין לפתח את החבל הבלטי מבחינה מסחרית ותעשייתית, נתן אישור להגירה של תושבים רבים אליו ובכך פגע בפרנסת היהודים (המהגרים יצרו תחרות רבה לסוחרים היהודים ופגעו בפרנסתם). היהודים החלו להגר לריגה עם תעודות המוכיחות כי הם סוחרים, אומנים ותעשיינים וכך קיבלו אישור להתגורר בעיר^[3]. מספר התושבים בעיר המשיך לגדול ובשנת 1864 כבר היו בעיר 2,641 יהודים. אחד מראשוני החסידים שהתיישבו בריגה היה הרב ישעיה ברלין שהתיישב בריגה בשנת תרל"ח (1877-1878 בלוח השנה הלועזי)^[4]. בשנת 1897 גדל מספר היהודים בעיר ל-22,000 יהודים^[2]. באותה השנה השתתף לייב שליט בקונגרס הציוני העולמי הראשון שהתקיים בבזל, שווייץ בתור נציג אגודת "ציון" שהתפתחה בריגה. בשנה הבאה ייצג א. אטינגן את ריגה בקונגרס הציוני העולמי השני ובוועידת ציוני רוסיה הראשונה. בשנת 1913 היו בה כבר 33,651 יהודים. מרבית היהודים היו סוחרים ותעשיינים. מרבית הסוחרים עסקו בייצוא עצים, תבואה ופשתן. התעשיינים שבהם פתחו וניהלו בתי חרושת, טחנות קמח ובתי דפוס. כמו כן, היו יהודים רבים שבחרו לעסוק במקצוע הרפואה^[3].

במהלך השנים נפתחו בעיר בתי כנסת רבים: בשנת 1850 הוקם בית הכנסת אלט נוי שול, ב-1871 נפתח בית הכנסת הגדול ה"קר שול" (בית הכנסת הכוראלי של ריגה) וב-1873 נחנך בית ספר לחיילים. עד שנת 1915 הוקמו בעיר כ-40 בתי כנסת ומניינים.

במלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב מלחמת העולם הראשונה היו בריגה 33,651 יהודים, 7% מכלל האוכלוסייה^[5]. במהלך המלחמה הגיעו לריגה למעלה מארבעים אלף פליטי מלחמה יהודים^[2], בעיקר מקורלנד^[5]. מקורלנד לבדה גורשו ארבעים אלף יהודים באמצעים אכזריים בטענה שהם מרגלים למען הצבא הגרמני^[3]. הפליטים הועברו למרכז רוסיה באמצעות רכבות משא ורבים מהם עברו בדרך בריגה^[3]. הרב אלכסנדר זוסקינד ברלין, הרב אליהו שליט, פרופסור פ. מינץ, הרב אליעזר אטינגר ושאר ראשי הקהילה המקומית באותו זמן הקימו ועד עזרה לפליטים ולנפגעי המלחמה^[3]^[2]. שליש מתושבי ריגה עזבו את העיר מרצון בשנת 1916 ובין אותם תושבים היו גם יהודים רבים^[2]. בתחילת ספטמבר 1917 הצליח צבא גרמניה לפרוץ את החזית הרוסית בלטביה ולהתקדם לכיוון ריגה^[6] ולפני 10 בספטמבר 1917 נפלה ריגה בידי הגרמנים^[7].

בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1918 היו בריגה 28 אלף יהודים^[3]. עם כניעת הקיסרות הגרמנית, ניסו הרוסים לכבוש מחדש את לטביה, אך נבלמו בידי הלטבים. במשך חודשים רבים ניהלו לטביה ורוסיה שיחות על הסכם שלום^[8]^[9]^[10] וב-11 באוגוסט 1920 נחתם הסכם שלום על פיו הכירה רוסיה בעצמאות לטביה^[11]. בינואר 1921 הכירו הממלכה המאוחדת, צרפת, יפן, פולין ומדינות נוספות בעצמאות לטביה^[12]. בסוף 1919 הקימה עיריית ריגה מוסדות חינוך יהודיים חדשים, אשר שפת הלימוד בהם הייתה יידיש. בתי הספר היהודיים ששפת הלימוד בהם הייתה רוסית או גרמנית עברו ללמד ביידיש ובעברית. בשנת 1920 חיו בריגה 24,725 יהודים^[2]. כלכלת לטביה נפגעה קשה במלחמת העולם הראשונה, ויהודי לטביה מילאו תפקיד חשוב בשיקומה^[5], בעיקר על ידי ייבוא של סחורות ומטבעות^[2]. בשנת 1927 נוסדה בעיר תנועת בית"ר^[13]. בעיר פעלו גם תנועות ספורט נוספות כמו חברת הספורט של פרץ, הכוח, מכבי והפועל. לקראת שנת 1934 פעלו בריגה בתי ספר, גני ילדים ומכון להכשרת מורים תחת חסותו של ארגון ה"צענטראלע יידישע שול אורגניזציה" (ציש"א - הארגון המרכזי לבתי ספר ביידיש). כמו כן, פעלו בעיר גימנסיה ששפת הלימוד בה הייתה עברית ובית ספר למוזיקה שפעל תחת חסותה של האגודה לקידום המדע והאמנויות בלטביה. בעיר פעל גם תיאטרון יהודי, חוג דרמה, שתי מקהלות, מספר ספריות ומספר בתי הוצאה לאור^[2]. בשנת 1934 עברו מוסדות החינוך הדתיים לחסותה של אגודת ישראל^[2]. בשנת 1935 היו בעיר 43 אלף יהודים^[3]. ערב מלחמת העולם השנייה גרו בריגה כמעט מחצית יהודי לטביה, 46.7% מיהודי לטביה^[5].

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובהשפעתו של הסכם ריבנטרופ–מולוטוב פלשה ברית המועצות ללטביה כולה ולריגה בפרט. החל מקיץ 1940 התקיים שלטון סובייטי במקום. צעירים יהודים רבים היגרו לריגה מערים קרובות אחרות והתיישבו בה. תוך זמן קצר עלה מספר היהודים בעיר ל-50 אלף איש. השלטון הסובייטי פירק את מוסדות הקהילה ואת התנועות הציוניות בהדרגה. ב-14 ביוני 1941 הוגלו ששת אלפים יהודים מריגה לסיביר.^{[דרושה הבהרה]} חמישה ימים לאחר הפרת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב נסוגה ברית המועצות מלטביה. חמשת אלפים יהודים הצטרפו לברית המועצות הנסוגה ורוכזו שם במחנות ובכפרים. חלק מהיהודים הצטרפו לצבא האדום. ב-1 ביולי אותה השנה נכבשה ריגה בידי צבא גרמניה הנאצית. ב–21 ביולי 1941, הוחלט לרכז את היהודים בגטו. ב-23 ביולי קיבלו היהודים פקודה לענוד טלאי צהוב ולהירשם בתחנת המשטרה. כמו כן, הם נאלצו לתת את רכושם לגרמנים וחויבו לצאת לעבודות כפייה. גטו ריגה הוקם ב"שכונת מוסקבה", בפרברי העיר. על פי צו שהוציא השלטון הנאצי הייתה חובה להעביר את כל היהודים לגטו לא יאוחר מ-25 באוקטובר. בגטו פעלה "מועצת זקנים" אשר בראשה עמד מיכאל אליישיב. ב-26 בנובמבר פונה החלק הצפון-מזרחי של הגטו מיושביו וגודר. חלק זה כונה "הגטו הקטן" ושימש מאוחר יותר כמחנה עבודה עבור גברים כשירים לעבודה ששרדו את טבח יער רומבולה. עד סוף השנה נרצחו מרבית יהודי ריגה, כ-27 אלף יהודים. השורדים, 4,800 איש לערך, הועברו לגטו הקטן. את הגטו הגדול (שאר שטח הגטו) מילאו יהודים שהועברו לגטו ריגה מגטאות אחרים, בעיקר מגטו קובנה. ביוני 1942 נרצחו 15 איש שהבריחו תרופות ומזון לגטו. ב-28 באוקטובר באותה השנה נרצחה קבוצת יהודים שניסתה לברוח מהגטו. אחד מחברי הקבוצה הצליח לחזור לגטו וניצל. בתור פעולת תגמול הגרמנים הוציאו להורג 108 יהודים ו-42 שוטרים יהודים נורו. ב-2 בנובמבר 1943 נערכה האקציה הגדולה השנייה בגטו ונרצחו 2,000 איש. שאר היהודים נשלחו למחנות השמדה בפולין, לטרבלינקה ולאושוויץ. ב-13 באוקטובר 1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום^[2].

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי רישומים שנעשו עם סיום המלחמה, היו בעיר 150 יהודים^[3]^[2]. תוך שלוש שנים גדל מספר היהודים בעיר לעשרת אלפים בערך. בשנת 1970 היו בעיר 30,581 יהודים. שליש מהם עלה לישראל במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20. בשנת 1997 חיו בעיר כ-11 אלף יהודים^[2]. כיום קיימת פעילות יהודית בריגה בבניין הקהילה היהודית שברחוב SKOLAS מס’ 6. יש בה שני בתי ספר יהודיים ובית כנסת פעיל אחד (בית הכנסת פייטב)^[14].

אנשי הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין ילידי העיר היהודים ניתן לציין את אהרון נימצוביץ', משה ברייטברד, ישעיה ברלין, ירמיהו ברנובר, נחום היימן, מיכאל טל, ישעיהו ליבוביץ, נחמה ליבוביץ, תנחום כהן מינץ, מישה מייסקי, יוסף מנדלביץ', אליהו ריפס, ישראל קפלן, מנחם שרמן, ליאוניד אידלמן וג'ודית שקלאר. ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב התגורר בריגה ונרצח שם בשנת 1941 על ידי הנאצים.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1989 הוקם בריגה "מוזיאון יהודים בלטביה" העוסק בחקר ושימור של כל העדויות העוסקות ביהדות לטביה וביהדות ריגה בפרט. בספטמבר 2010 נפתח באזור הגטו "מוזיאון גטו ריגה ושואת יהודי לטביה". במוזיאון נמצאת דירה משוחזרת של יהודים וצריף משוחזר מאותה התקופה. באתר שוחזר רחוב אחד עם שער וגדר תיל. לאורך הרחוב נמצאים שלטים עם שמות של יותר מ-75 אלף היהודים הלטביים שנספו בשואה. ביער רומבולה הוקם אתר הנצחה ליהודים שנטבחו במקום, שבליבו אנדרטת זיכרון בצורת מנורה ומסביבה אבנים מסודרות בצורת מגן דוד ועליהן חקוקים שמות הנרצחים.