גירוש היהודים מפריז (1942)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גירוש היהודים מפריז (מכונה גם: מצוד ולודרום ד'היבר ובקיצור: מצוד וול ד'היב, בצרפתית: ‏Rafle du Vélodrome d'Hiver מילולית "ולודרום החורף") התבצע ב-16 וב-17 ביולי 1942 על ידי משטרת צרפת של וישי על פי הוראות הנאצים, תחת שם הקוד "מבצע רוח האביב". מטרת המצוד הייתה צמצום האוכלוסייה היהודית בצרפת הכבושה. 13,152 קורבנות נאספו ורוכזו במתחם "ולודרום ד'היב" בפריז, ולאחר מכן נשלחו למחנה דראנסי הסמוך ולמקומות נוספים, לקראת שילוחם למחנות ההשמדה.

תכנון המצוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי נשים יהודיות בפריז הכבושה ביוני 1942, עונדות טלאי צהוב, שבועות ספורים לפני המעצר ההמוני

הגירוש היה מבצע משותף של הממשל הגרמני והמנהל הצרפתי והתנהל כחלק מתוכנית רחבה לביצוע השמדת יהדות אירופה. עד כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית בשנת 1940, המצוד לא היה אפשרי כי לא התקיים בצרפת מפקד רשום בחלוקה על פי דת מאז 1874. עם זאת, על פי פקודת הכיבוש הגרמני מספטמבר 1940, נאלצו היהודים באזור הכבוש להצהיר על עצמם בכל תחנת משטרה או במנהל המחוזות. כמעט 150,000 איש נרשמו במחלקה של הסיין, המקיף את פריז ופרבריה הקרובים. שמות וכתובות הוחזקו על ידי המשטרה הצרפתית ב"קובץ תילאר" בו תויגו הנרשמים על פי אזרחות (צרפתית או זרה), מקצוע, לאום ורחוב.

מתכנני המבצע, המזכיר הכללי של המשטרה הצרפתית, רנה בוסקה, וראש הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים לואי דרקייה דה פלפואה, נפגשו במפקדת הגסטאפו ב- 4 ביולי 1942 עם הקצינים הגרמנים תאודור דאנקר, רפרנט היהודים בצרפת והלמוט קנוכן, מפקד משטרת פריז. בפגישה נוספת שהתקיימה ב-7 ביולי. נכחו גם ז'אן לגה, סגנו של בוסקה, אמיל אנקן, ראש משטרת פריז, מפקד המשטרה אנדרה תילאר, ואישים נוספים מן המשטרה הצרפתית.

בפגישות אלה התקיימו דיונים בירוקרטיים בעיקר סביב השאלה מי יבצע את הגירוש ואלו גילאים יגורשו. תיאדור דנקר הכריז כי "משטרת צרפת, מלבד כמה שיקולים של טוהר מידות, צריכה לבצע את הפקודות". רנה בוסקה לא העלה התנגדות למעצרים, רק אמר שמביכה העובדה כי המשטרה הצרפתית אמורה לבצען. בוסקה סיכם שהמשטרה תעגל את גילאי המגורשים כלפי מעלה רק בקרב היהודים הזרים. הוא ביטל צווי הגנה מפני מעצרם של ילדים, והורה לאחראים על אזורי הכיבוש לגרש לא רק יהודים מבוגרים אלא גם את ילדיהם, על אף שלא התבקש לכך על ידי הנאצים. שלושה קציני אס אס לשעבר העידו בשנת 1980 כי אנשי וישי התלהבו מאוד מגירוש יהודי צרפת.

הושגה הבנה בין ראשי משטרת צרפת לאנשי הגסטאפו, שהמשטרה הצרפתית היא שתאסוף קודם כול את ה"יהודים הזרים", שהגיעו לפריז בעת המלחמה בצורה לא חוקית: יהודים מגרמניה, אוסטריה, פולין, צ'כוסלובקיה, רוסיה ואלה שמקורותיהם לא ניתן לקבוע, בגילאי 16-50. חריגים היו רק נשים בהריון מתקדם או בהנקה, אבל "כדי לחסוך זמן, המיון ייעשה לא בבתים אלא במרכז האיסוף הראשון".

המבצע היה אמור להיות גדול הרבה יותר. הגרמנים תכננו עבור משטרת צרפת לעצור 22,000 יהודים בפריז רבתי. התוכניות דיברו על כך שהיהודים יילקחו למחנות ריכוז בצרפת, וילדים בני פחות מ 15 או 16 שנה אמורים להישלח לידי אוז'יף שישכנו אותם. המיון של הילדים ייעשה במרכזי האיסוף הראשונים.

המצוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 ביולי 1942, החל בשעה 4:00, נעצרו 13,152 יהודים, מתוכם 5,802 (44%) נשים ו-4,051 (31%) ילדים. מספר לא ידוע של אנשים הוזהרו על ידי המחתרת הצרפתית או הוסתרו על ידי שכנים או שלא נעצרו, בכוונה או במקרה.

לאחר המעצר, חלק מהיהודים נלקחו באוטובוס למחנה כליאה במתחם דירות בפרבר הצפוני של דראנסי. רוב המגורשים (מעל ל- 8,000) נלקחו לולודרום ד'היב בפינת שדרת דה גרנל ברובע ה-15 בפריז, לא רחוק ממגדל אייפל. מקום זה כבר שימש בקיץ 1941 כבית כלא שבו נאספו 4,000 גברים יהודים לקראת שילוחם למחנות. היהודים שנעצרו הוחזקו בולודרום ד'היב בצפיפות איומה, תוך כדי השפלות, כמעט ללא מים ומזון וללא תנאים סניטריים, רק כמה רופאים ואחיות של הצלב האדום הורשו להיכנס. אלה שניסו לברוח נורו במקום. לאחר חמישה ימים נלקחו האסירים למחנות הריכוז דראנסי, קומפיין[1], פיטווייה ובון-לה-רולנד‮‮ ומשם נשלחו רובם למחנות ההשמדה, בעיקר לאושוויץ.

היהודים שגורשו במסגרת הפעולה היוו כרבע מכלל 42,000 היהודים שנשלחו מצרפת לאושוויץ בשנת 1942, ומהם ניצלו בסוף המלחמה רק 811 איש.

פעולות מחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסוף היהודים נערך בשני אזורים בצפון ובדרום צרפת, אך הזעם הציבורי היה גדול יותר בפריז בגלל מספרים הרב של העצורים בתוך אזור מרכזי במרכז העיר. ועידת קרדינלים התכנסה במקרה באותה עת בפריז ומספר קרדינלים מחו בפני בוסקה. התגובה הציבורית הקשה אילצה את ראש ממשלת צרפת פייר לאוואל לבקש מהגרמנים ב-2 בספטמבר לא לדרוש יותר יהודים, והצליח להגביל את הגירושים בעיקר ליהודים הזרים. הוא ומגיניו טענו לאחר המלחמה כי העסקה שאפשרה למשטרה הצרפתית לנהל את המצוד נועדה להבטיח את חיי היהודים בעלי האזרחות הצרפתית. למעשה, הוא הודה כי "וישי לא שפכו דמעות על גורלם של היהודים הזרים בצרפת, אשר נראו כמו מטרד". כאשר מנהיג הפרוטסטנטים האשים את לאוול ברצח יהודים, הוא השיב לו כי הם נשלחו כדי לבנות מושבה חקלאית במזרח: "דיברתי איתו על הרצח, והוא ענה לי על גינון" אמר.

הנזירה יליזבטה סקובצובה, בנה יורי והכומר דמיטרי קלפינין הצליחו להתגנב לתוך האצטדיון במסווה של מפני הזבל. בתוך פחי הזבל הם החביאו כמה עשרות ילדים יהודיים והצליחו להימלט איתם מהאצטדיון ולהעבירם לבתי מסתור.

המשפטים כנגד המבצעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המשפט של פייר לאוואל נפתח באוקטובר 1945. הטענה הראשונה שלו הייתה שהוא אולץ להקריב יהודים זרים כדי להציל את צרפת ואת אזרחיה. טענתו לא התקבלה והוא נידון למוות על פשעיו, בהם גם גירוש היהודים מפריז. לאחר ניסיון התאבדות הוא הוצא להורג.
  • רנה בוסקה נשפט בשנת 1949. הוא זוכה מאשמת בגידה אך נאשם במעורבותו בממשלת וישי ונידון רק ל-5 שנות מאסר. לאחר מכן קיבל חנינה ונחשב לבעל מעמד ציבורי בצרפת. רק ב-1986 נחשפו פשעיו בגירוש יהודים ואחרים אך המשטרה מסמסה את הפרשה. בשנת 1989 הוגשה נגדו תלונה מצד ארגונים שונים וצייד הנאצים סרז' קלרספלד, על גירוש של 194 ילדים בפעולה זו. בוסקה חויב בדין, אך ביוני 1993 נרצח בידי חולה נפש שנכנס לדירתו.
  • ז'אן לגה שרד את המלחמה ואת תוצאותיה, והפך לנשיא חברת "וורנר למברט" (הממוזגת כעת עם פייזר). בשנת 1979 הוא הואשם בקשר עם החבורה אך התאבד לפני משפטו.
  • הקומיסר לענייני יהודים לואי דרקייה דה פלפואה נידון למוות שלא בפניו בשנת 1947 עבור שיתוף פעולה עם הנאצים. הוא נמלט לספרד, שם משטרו של פרנקו הגן עליו. צרפת מעולם לא ביקשה את הסגרתו. הוא מת ב-1980, ליד מאלגה, ספרד.
  • הלמוט קנוכן המפקד הנאצי של משטרת פריז, נידון למוות בידי בית הדין הצבאי הבריטי בשנת 1946 על רצח של טייסים בריטים, אך גזר הדין לא בוצע. הוא הוסגר לצרפת בשנת 1954 נידון שוב למוות. גזר הדין הומתק אחר כך למאסר עולם. בשנת 1962, הנשיא דה גול חנן אותו והוא נשלח חזרה לגרמניה. מת בשנת 2003.
  • אמיל אנקן, ראש המשטרה בפריז, נידון למאסר של שמונה שנים ביוני 1947.
  • תיאודור דנקר נכלא על ידי צבא ארצות הברית בחודש דצמבר 1945 כמה ימים לאחר מכן הוא התאבד.
  • לאחר השחרור, החלו ניצולי מחנה דראנסי בהליכים משפטיים נגד ז'נדרמים שהיו שותפים של הנאצים. עשרה מהם הואשמו בבית הדין בהתנהגות המאיימת על ביטחון המדינה. שלושה ברחו לפני שהמשפט החל. שבעת האחרים טענו שהם רק ממלאים פקודות, למרות העדים הרבים שטענו לאכזריות מצדם. בית המשפט קבע במרץ 1947 את אשמתם של השבעה, אלא שרובם טיהרו את שמם על "השתתפות פעילה ועקבית בתנועת התנגדות נגד האויב". רק שניים הורשעו וריצו עונש מאסר של שנה.

זיכרון והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנצלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה בפריז היכן שהיה ממוקם ולודרום ד'היב

במשך עשרות שנים סירבה ממשלת צרפת להתנצל על השתתפותם של השוטרים הצרפתים במצוד, בטענה כי הרפובליקה הצרפתית פורקה כאשר פיליפ פטן הנהיג את צרפת של וישי, והוקמה מחדש כאשר המלחמה נגמרה. לכן, על פי תפיסה זו, אין מה להתנצל על אירועים שקרו בזמן שהרפובליקה לא היה קיימת, ואשר בוצעו על ידי מדינה שהיא לא הכירה בה.

ב –16 ביולי 1995 קבע הנשיא ז'אק שיראק כי הגיע הזמן שצרפת תשא פנים אל העבר שלה, והוא אישר את התפקיד שהמדינה שיחקה ברדיפת יהודים וקורבנות אחרים של הכיבוש הגרמני. הוא תיאר זאת כך:

Cquote2.svg

אלה שעות שהותירו כתם שחור בהיסטוריה שלנו לנצח. הם פגעו בעבר שלנו ובמסורות שלנו. כן, הטירוף הנפשע של הכובש נעזר בידי הצרפתים, על ידי המדינה הצרפתית. לפני חמישים ושלוש שנים, ב-16 ביולי 1942, 4,500 שוטרים וז'נדרמים צרפתים, תחת סמכות מנהיגיהם, צייתו לדרישות הנאצים. באותו יום, בבירה ובאזור פריז, כמעט 10,000 גברים יהודים, נשים וילדים, נעצרו בביתם, בשעות המוקדמות של הבוקר והתאספו בתחנות המשטרה ... צרפת, הבית של ההשכלה, הצהרת זכויות האדם והאזרח, ארץ מקלט, התחייבה כי היום הזה יהיה בלתי הפיך. אנו נמסור את אלה שהגנו על התליינים.

Cquote3.svg
– ז'אק שיראק

נשיא צרפת פרנסואה הולנד אמר בטקס לציון 70 שנה למצוד ביולי 2012 כי "האמת קשה ואכזרית, והיא שאף חייל גרמני לא גויס למבצע זה. הפשע בוצע בצרפת על ידי צרפת... ילדים מתו מכיוון שהיו יהודים"‏[2].

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולדרום ד'היב נהרס בשריפה בשנת 1959. באותה שנה נתלה על אחד מבנייני הממשלה במקום שלט הנצחה המציין את המעשה. ב-1994 נחנכה אנדרטה באתר, פסל יצוק של מספר דמויות (ילדים, שני גברים, אשה בהריון) עם הכיתוב: "הרפובליקה הצרפתית במחווה לקורבנות הרדיפות הגזעניות והאנטישמיות שביצעו פשעים נגד האנושות תחת סמכותה של מה שמכונה מדינת צרפת'".

שלט הנצחה נוסף הוצב בתחנה של המטרו בפריז ביולי 2008. אנדרטה נבנתה גם במחנה דראנסי בשנת 1976, שעומדת ליד קרון רכבת מהסוג ששימש ללקיחת האסירים למחנות המוות.

על פעולת הגרוש נעשו שני סרטי דרמה צרפתיים: סרט הקולנוע "נקודת איסוף" מ-2010 והסרט "המפתח של שרה" גם הוא מ-2010 על פי ספר באותו שם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טטאינה דה רוניי, המפתח של שרה, כנרת זמורה ביתן, 2008
  • אלכסנדר קליין וחיים שלם (עורכים), אנו הולכים בראש מורם: העמידה הרוחנית בצרפת בימי השואה. בראי התיעוד, המרכז לחקר השואה, מכללה ירושלים, תשע"ב.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כינויו הגרמני של המחנה היה "פרונט-סטאלאג 122 או סטאלאג 356", ראו ברשימת המחנות
  2. ^ ליאור זילברשטיין, "ילדים מתו כי היו יהודים", "ידיעות אחרונות", 23.7.12