יוון הארכאית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוון העתיקה
הפרתנון
פורטל יוון העתיקה
Flag of Greece.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של יוון

היסטוריה של יוון העתיקה

יוון המינואית
יוון המיקנית
תקופת המעבר ביוון
יוון הארכאית
יוון הקלאסית
יוון ההלניסטית
יוון תחת שלטון רומא

יוון תחת שלטון ביזנטיון

יוון העות'מאנית

מלחמת העצמאות היוונית

יוון העצמאית מהמאה ה-19

יוון

יוון הארכאית היא תקופת זמן בת כ-300 שנים בתולדות יוון העתיקה, שתחילתה במאה ה-8 לפנה"ס וסופה במאה ה-5 לפנה"ס. התקופה הארכאית התאפיינה בפילוג גדול בין העמים השונים שחיו ביוון. הבריתות הגדולות שמאפיינות את התקופה הקלאסית (כגון הליגה האטית דלית) נוסדו רק לקראת סוף התקופה הארכאית ולפיכך הפוליטיקה היוונית התאפיינה בכך שכל פוליס וכל שבט היו נתונים לגורלם. הייתה אמנם השפעה הדדית גדולה ואף שיתוף פעולה בחגיגות דתיות ובתחרויות ספורטיביות, אך ככלל נהנו היוונים מעצמאות מקומית רבה לכל אורך התקופה הארכאית.

בתקופה הארכאית התעצב העולם היווני כפי שאנו מכירים אותו כיום. התהוו הפולייס (רבים של פוליס) - ערי המדינה המפורסמות של יוון העתיקה. היוונים העתיקים שקראו לעצמם "הלנים" פרצו בתהליך קולוניזציה ארוך את גבולות הבלקן והתנחלו לאורך חופיו של הים התיכון.

הקולוניזציה הייתה אחד הגורמים לשינוי פוליטי גדול ביוון. האריסטוקרטיה, שעלתה לגדולה בראשית התקופה, ירדה מחלק ניכר מנכסיה הפוליטיים בסופה והוחלפה בטיראניה, באוליגרכיה ובדמוקרטיה. שיטות ממשל אלה נמשכו לכל אורך התקופה הקלאסית וגם ההלניסטית.

תקופה זו היא הקרקע הפורייה שעליה צמחה התרבות היוונית. בתקופה זו אימצו היוונים המצאות מזרחיות רבות כגון האלפבית והמטבע, נטעו שורשי הפילוסופיה, האמנות והמדע היווניים. ציור הכדים הגאומטרי פינה מקומו לדמויות מורכבות בצבע שחור ובהמשך בצבע האדום. הפיסול צעד כברת דרך ארוכה. דמויות הקורוס היו הבסיס עליו התפתח הפיסול היווני הקלאסי. האפוסים הגדולים של הסיודוס והומרוס הועלו על הכתב ופעלו המשוררים הליריים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הארכאית צמחה מתוך תקופת המעבר שבאה לאחר התקופה המיקנית. תקופת המעבר, שתחילתה מקבילה למשבר תקופת הברונזה בתרבויות המזרח תיכוניות סביב 1200 - 1100 לפנה"ס, התאפיינה בשינוי מהותי בתרבותו של חצי האי הבלקני. התרבות המיקנית נעלמה לחלוטין ופינתה מקום לתרבות פשוטה בהרבה שהותירה ממצאים ארכאולוגיים דלים בהרבה. בתקופה זו נהרסו הארמונות שאפיינו את התרבות המיקנית וננטשו מרבית היישובים הגדולים. היוונים עברו להתגורר בכפרים קטנים והאוכלוסייה התדלדלה מאוד.

תקופת המעבר, המכונה גם "תקופת החושך" בגלל העדר תיעוד כתוב מהתקופה, הניחה את היסודות עליהם צמחה התרבות היוונית כולה. במהלך תקופה זו התנחלו הדורים בחצי האי הפלופונסי, המיקנים נעלמו ברובם מיוון ורק הפלסגים הדריופים ודומיהם היו זכר לתרבותם, אם כי השפעתם על התרבות היוונית הייתה קטנה מאוד. שרידי תקופת המעבר כמו האמנות הגאומטרית המשיכו לעבר התקופה הארכאית. במהלך התקופה הארכאית נעלמו המוסדות הפוליטיים הבלתי מתוחכמים שאפיינו את תקופת המעבר והופיעו מוסדות חדשים.

בשלהי התקופה הארכאית נאלצו היוונים להתמודד עם האיום הפרסי. האימפריה הפרסית, שהייתה המדינה הגדולה והחזקה ביותר באזור בעת עתיקה, כבשה את אסיה הקטנה באמצע המאה ה-6 לפנה"ס והשתלטה על הערים היווניות בחופי איוניה. היוונים מרדו בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס ומאבק ארוך ומר שנמשך עשרות שנים וכלל שתי פלישות ליוון סימנו את המעבר בין התקופה הארכאית לתקופה הקלאסית.

רקע גאוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת העתיקה לא הייתה קיימת מדינה ששמה "יוון". המונח "הלאס" (Ελλάς) - יוון - ציין תרבות משותפת ושפה משותפת (שהייתה מחולקת לכמה ניבים) להלנים (יוונים) ולא מדינה אחת. בתקופה זו החלו להתהוות ערי המדינה המכונות בשם פוליס. כל פוליס שלטה על שטח מצומצם ומספר תושביה היה נמוך יחסית. היוצאות מהכלל היו אתונה וספרטה ששלטו על שטחים גדולים יחסית שהגיעו לכמה אלפי קמ"ר.

מבנה פוליטי נוסף, שנותר עוד מתקופת המעבר, הוא השבט. השבטיים היו נפוצים בעיקר במזרחה של יוון ובצפונה וגם בחלקים המערביים של חצי האי הפלופונסי. גם באזורים שבטיים היו ערים, אך הן היו מעטות יותר והשפעתן הפוליטית הייתה קטנה הרבה יותר. מבחינה כלכלית ותרבותית פיגרו אזורים אלה אחרי האזורים שבהם היו נפוצות הפולייס.‏[1]

מלבד ארץ האם היוונית, הביא תהליך קולוניזציה להרחבת גבולות ההתיישבות היוונית. באזור הקולוניזציה היווני, צורת ההתיישבות העיקרית הייתה עירונית. חלק מהמושבות יווניות התפתחו לערים גדולות והיוונים שלטו על שטחים ניכרים באזורים רבים, בעיקר ביוון הגדולה (סיציליה ודרום חצי האי האפניני) ובחופה המערבי של אסיה הקטנה.

ההלנים חילקו את עצמם לארבע קבוצות עיקריות: הדורים שמרכזם היה בחצי־האי פלופונסוס ובאי כרתים ומספר מושבותיהם היה קטן יחסית. הפוליס הדורית החשובה והמפורסמת מכולן היא ספרטה. הדורים היו מפורסמים בעיקר במסורות הלחימה שלהם. האיונים שכנו באטיקה ועירם המפורסמת ביותר היא אתונה. איונים רבים יישבו את איי הים האיגאי. איונים לקחו חלק פעיל בקולוניזציה ויסדו מושבות רבות. האיונים נודעו בחיבתם לפילוסופיה ולאמנות. הקבוצה השלישית הייתה האיולים. אלה שכנו במרכזה של יוון, בעיקר בבויאוטיה ובתסליה. הקבוצה האחרונה והקטנה מכולן הייתה האכאים ששכנו באכאיה בצפון חצי האי פלופונסוס. האכאים התנחלו ביוון הגדולה בדרום חצי האי האפניני. בניגוד לשלושת השבטים הראשונים, לאכאים לא היה ניב משלהם והם דיברו בניב הדורי.

קבוצה נוספת, הפלסגים (Πελασγοί), נותרה עוד מהתקופה המיקנית. שרידי קבוצה זו המשיכו להתקיים לצד ההלנים, מספרם או הליכותיהם לוטים בערפל ואזכורים אודותיהם בספרות היוונית העתיקה הם דלים.

רקע פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסטלה מהמאה ה-4 לפנה"ס עם כיתוב של חוקי הליגה האמפיקטיונית של דלפי; נמצאת כיום במוזיאון הלובר

בתקופה הארכאית התקיימו מספר מוסדות פוליטיים עיקריים: הפוליס, עיר המדינה היוונית, היא המאפיין הבולט של התקופה הארכאית וביתר שאת של התקופה הקלאסית. פוליס בעיקרו של דבר היא עיר מדינה המקיימת קהילה פוליטית עצמאית המספקת שירותי דת, מנהל, הגנה וכיוצא באלה לתושביה. הפולייס היו רבות מאוד (כ-1,500 בעולם היווני כולו‏[2]), אך רק מיעוטן היו בעלות השפעה תרבותית ומדינית משמעותית.

מדינה פדרטיבית היא איגוד של מספר פולייס בתוך ישות פוליטית אחת. המדינה הפדרטיבית החשובה ביותר ביוון העתיקה הייתה הליגה הבויאוטית. בשונה מאטיקה שבה אתונה הצליחה לאגד את כל הקהילות המקומיות תחת חסותה, תבאי, הפוליס הגדולה והחשובה בבויאוטיה, כשלה בכך. כדי להטיל את מרותה על קהילות אלה נאלצה תבאי לוותר על שלטון מוחלט. כמו כן אפשרה תבאי לחברות הליגה לשמור על עצמאותן הפנימית ואף העניקה להם זכויות פוליטיות בתוך מוסדות הליגה, אם כי שמרה לעצמה את הנהגתה. מבנה פוליטי זה לא היה מיוחד לבויאוטיה בלבד ומדינות פדרטיביות התקיימו במספר אזורים נוספים.‏[3]

חלק מהפולייס היו מאוגדות בבריתות דתיות (ליגות אמפיקטיוניות) שנוסדו סביב מרכז דתי משותף, ששימש מקום לפולחן משותף של האליל. אף על פי שהבסיס הראשוני להקמת הברית היה דתי, השפעת הברית חרגה מגבולות הפולחן בלבד. נשמרה שביתת נשק בזמן החגיגות הדתיות המשותפות וחלק מהמקדשים הפכו למקלטים לפושעים נמלטים. כמו כן, ניסו איגודים אלה להפעיל סמכות על התנהגות בין חבריה. למשל - איסור על מניעת מים מעיר נצורה בעת מלחמה כדי למנוע טבח המוני. לעתים, אם הברית הייתה חזקה דיה, הייתה יכולה להכריז מלחמת קודש נגד חברה סוררת או להטיל עליה קנס כבד.‏[4]

הצורה האחרת הייתה התאגדות שבטית שהייתה מקובלת באזורים שבהם הפולייס לא היו נפוצות או השפעתם לא הייתה גדולה, כגון תסליה. התאגדות שבטית זו, המוכרת כ"קוינון" (koinon - שותפות) דומה לליגות אמפיקטיוניות וגם היא סיפקה שירותי פולחן ומרכזים דתיים, אך בנוסף לכך היו לקוינון גם תפקידים צבאיים מוגדרים. הקוינון התסלי או הליגה התסלית, כמו שהוא מכונה בדרך כלל, היה האיגוד השבטי הגדול והחזק ביותר ביוון העתיקה והייתה לו השפעה גדולה, אך היו גם איגודים שבטיים קטנים יותר.‏[5]

כל המוסדות הפוליטיים אלה לא היו קבועים. לפעמים הפוליס הייתה חלק מיישות פדרטיבית ולפעמים יצאה ממנה, בהתאם לנסיבות ובתאם ליתרונות שראתה בחלופות השונות. גם הגבולות בין המערכת הפוליטית השבטית לזו של הפוליס אינם קשיחים. בתוך פולייס מסודרות התקיימו קהילות שבטיות ולפעמים קהילות שבטיות התכנסו לפולייס ולפעמים התפרקו ממנה. גם השפעת הפולייס לא הייתה אחידה. בדרום יוון השפעתן הייתה מכרעת, אך בצפון יוון השפעתן הייתה קטנה בהרבה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיבוש המשטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבר המלוכה וגיבוש האריסטוקרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרש ולוחם רגלי - בראשית התקופה הארכאית פנופליה (מערכת נשק מלאה) וסוס היו המאפיינים של סטטוס ומעמד חברתי. ציור על כד בסגנון הדמות השחורה המיוחס לצייר פרינסטון, אמצע המאה ה-6 לפנה"ס; מוצג במוזיאון הלובר

מהמאה ה-10 לפנה"ס עד המאה ה-8 לפנה"ס המבנה הפוליטי העיקרי ביוון היה ממלכה קטנה ללא מוסדות פוליטיים מפותחים ובראשה מלך או מנהיג שבטי.‏[6] הריבוד החברתי בישויות מדיניות אלה לא היה מפותח במיוחד. סמכותו של המלך או של המנהיג השבטי נבעה בראש ובראשונה מאישיותו ומהכריזמה שלו ולאו דווקא מתפקידו הפוליטי. לא ברור די הצורך אם שלטונם של שליטים אלה עבר בירושה או שהם מונו לתפקיד זה על ידי קהילתם.‏[7]

במאה ה-8 לפנה"ס חוותה יוון עליה דרמטית בגודל האוכלוסייה. אף על פי שהממצאים לא מאפשרים הערכה מספרית סבירה של מספר התושבים, סנודגראס טען לעלייה דרמטית בגודל היישובים על פי ניתוח מספר הקברים מהתקופה.‏[8] הערכתו לעלייה דרמטית במספר התושבים לא מקובלת על כל החוקרים, אך יש הסכמה כללית לצמיחה כלכלית ולגידול באוכלוסייה. נראה שצמיחה זו משותפת לכל אגן הים התיכון ולא מוגבלת ליוון גופה.‏[9] כתוצאה משינויים אלה, המבנה הפוליטי הישן עם הריבוד החברתי הלא מפותח, שנשען על שלטון יחיד של מלך או מנהיג שבטי שמושל מתוקף הכריזמה שלו התמוטט. במקום שליט היחיד, שכוחו הפוליטי ירד, עלה כוחה של האריסטוקרטיה.‏[10]

במהלך המאה ה-8 לפנה"ס וביתר שאת ה-7 לפנה"ס איבדה הכריזמה האישית את תפקידה המהותי, כפי שהיא הייתה בתקופה קודמת. יתרה מכך, כתוצאה מהעברת הדגש משלטון יחיד שלא מתבסס על מוסדות פוליטיים מורכבים, אלא מושל בזכות אישיותו לצורת שלטון מורכבות יותר, איבדה הכריזמה את חשיבותה המהותית. כעת, החשיבות הייתה התפקיד הפוליטי שאותו מילא האדם. התפקידים הפוליטיים החדשים שנוצרו היו תקופתיים ולא ניתנו לכל החיים, כמו שקרה בתקופה קודמת. תקופת הכהונה הייתה לרוב בת שנה אחת.

הקבוצה החברתית החזקה היחידה בתקופה זו הייתה אריסטוקרטים בעלי האדמות. זה קרה כי מקור העושר היחיד בתקופה זו הייתה הקרקע החקלאית. המסחר לא היה מפותח ובעלי מלאכה לא היו בעלי אמצעים של ממש. כל זה הותיר את העושר בידי בעלי האדמות. בעלי אדמות אלה התגבשו כשכבה חברתית והם אלה שאיישו את התפקידים הפוליטיים החדשים.‏[11] האריסטוקרטים ניסו לבסס את שלטונם לא רק בממונם הרב, אלא גם בתעמולה ובשימוש בטרמינולוגיה. הם קראו לעצמם "אגאתוי" (agathoi טובים), "קאלוי" (kaloi יפים או הוגנים) ואילו פשוטי העם הם "קאקוי" (kakoi, רעים או מכוערים) ו"דילוי" (deiloi פחדנים). כמו כן, הדגישו האצילים את גבורתם בקרב וסיגלו לעצמם תוארי גבורה צבאיים "היפייס" (פרשים) ופרומאכוי (en promachoi משרתים ניצבים בשורות הראשונות בקרב).

התהוות הפוליס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליס

בד בבד עם השינויים במבנה הפוליטי ושיפור הרווחה, התבססה צורת התיישבות חדשה והיא הפוליס, עיר המדינה של יוון העתיקה. ראשיתה של הפוליס באקרופוליס - ביצור שנבנה בראש גבעה ובו מוסדות שלטון ותרבות כגון מקדשים ואגורה. אף שנהוג לתארך את תחילת העיור ביוון העתיקה למאה ה-8 לפנה"ס, עת הופיעו מרכזים אורבניים, עיור משמעותי החל רק במהלך ה-6 לפנה"ס, בהשפעת תהליך הקולוניזיה הרחב.‏[12] הפוליס התגבשה באחד משתי צורות: הראשונה - מספר כפרים התאגדו ביחד ליצירת קהילה משותפת אחת כדי לחלוק במקומות פולחן ונטל ההגנה. האפשרות השנייה היא פיתוח של יישוב קדום שהתרחב על חשבון האזור שמסביבו. הפוליס לא הופיעה בבת אחת במהפכה חברתית, אלא התגבשה לאורך תקופה ארוכה.‏[12]

הפולייס היו שונות זו מזו באופן מהותי. לעתים פוליס הייתה עצמאית לחלוטין ובעלת שטח משמעותי ואוכלוסייה של עשרות ומאות אלפי בני אדם ולעתים הייתה זו עיר קטנה חסרת כוח משמעותי ובה רק כמה אלפי תושבים. יחד עם זאת, המאפיין הבולט של הפוליס, כפי שהוא התגבש במהלך התקופה הארכאית הוא עצמאות פוליטית. הפוליס סיפקה את הצרכים הקהילתיים של תושביה - הגנה, משפט, חקיקה, תרבות ופולחן.

מהכתבים של ההיסטוריונים מהתקופה הקלאסית עולה כי הפוליס במובנה הבסיסי היא קהילה אוטונומית שיש לה מרכז עירוני שבו מרוכזים מרכזי השלטון והמנהל, השטח שבו שולט אותו מרכז עירוני וגוף האזרחים שגר באותה עיר ובסביבותיה. בניגוד למדינות מודרניות שבהן הטריטוריה מגדירה את המדינה, הפוליס הייתה לא רק שטחה הפיזי של העיר, חומותיה ומקדשיה, אלא בראש ובראשונה אזרחיה. הקהילה האנושית של הפוליס, גוף האזרחים היה חשוב בהרבה מהגוף הגאוגרפי.‏[13]

הפוליס קשה להגדרה. מצד אחד פוליס היא קהילה פוליטית עירונית עצמאית, אך לא כל הפולייס היו עצמאיות לחלוטין. מחקר העלה שעצמאות במדיניות החוץ לא מהווה תנאי הכרחי להגדרת קהילה פוליטית כ"פוליס". לעתים, ההתערבות החיצונית לא נגעה רק לניהול מדיניות חוץ, אלא התערבות השכנה החזקה השפיעה גם על מדיניות פנים של הפוליס. יתרה מכך, היו קהילות שהיו חלק ממדינה פדרטיבית או קהילות הפריאויקים שהיו חלק מהפוליס הספרטני. גם במקרה זה היוונים העתיקים התייחסו לקהילות אלה בשם "פוליס".‏[14]

גיבוש השלטון באזורים השבטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזורים שבטיים (בכחול) ואזורים עירוניים (באדום)

ביוון העתיקה התגבשו שתי צורות משטר מקבילות ומתחלפות שהתקיימו זו לצד זו - הפוליס והשבט (ethnos). הפוליס היא במידה רבה תופעה של דרום יוון ושל הקולוניות. בצפון יוון ובאזורים הררים בחצי האי הפלופונסי וגם באזורים אחרים התקיימה הצורה השבטית. השבט הוא לא צורת משטר מיושנת המנוגדת לפוליס, אלא הוא צורת ארגון פוליטי אלטרנטיבית. ארגונים שבטיים רבים קיימו אספות והעניקו אזרחות לזרים במידת הצורך.‏[15]

אין הבדל חד וברור בין השבט לפוליס. קל יותר להבדיל בין קהילה פוליטית שבטית לקהילה עירונית ששולטת על הספר החקלאי מסביבה ומרכז פוליטי רחב ידיים ששולט לא רק בספר החקלאי אלא גם בכפרים ובערים קטנות בתוך שטחו.‏[16] מרכזים פוליטיים כאלה מאפיינים אזורים עירוניים שבהם קמו פולייס גדולות.

קוינון (Κοινόν; ‏koinon) הוא צורה של ברית פוליטית או ליגה של כמה שבטים קטנים לתוך מסגרת מדינית אחת. בניגוד לפוליס, שבה העיר הטילה את מרותה על הספר החקלאי ועל הערים הקטנות שמסביבה, הקוינון היה ארגון רופף בהרבה. אמנם הייתה לו סמכות פוליטית על השבטים שהסכימו לבוא תחת חסות הברית, אך הקשר היה רופף בהרבה. חברות הברית היו יכולות לפרוש ממנה לפי הצורך וניתן היה לצרף אליה קהילות חדשות. מבנה פוליטי זה אפיין בתקופה הארכאית והקלאסית את האזורים השבטיים ביוון, אך בתקופה ההלניסטית הפך הקוינון למבנה הפוליטי הדומיננטי ביוון.

הקולוניזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקולוניזציה היוונית
העולם היווני בתום תהליך הקולוניזציה

סיבות הקולוניזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך הקולוניזציה החל באמצע המאה ה-8 לפנה"ס. בעקבות הצמיחה הכלכלית גדלה אוכלוסיית יוון ומקומות היישוב הוותיקים היו קטנים מדי לקהילה המתפתחת. הקרקע החקלאית של יוון היא דלה ולא יכולה לספק די מזון לאוכלוסייה כה גדולה. לחץ חברתי שנוצר בעקבות זאת הוא הסיבה העיקרית לשאיפות ההתפשטות.‏[17] בנוסף ללחץ החברתי מקרב השכבות החלשות, גם באצולה התרחש תהליך דומה - המשפחה האריסטוקרטית גדלה ורק הבן הבכור ירש את נכסי אביו. כתוצאה מכך, הבן הצעיר נותר ללא אמצעי קיום שהולם את מעמדו. הבנים של אריסטוקרטים העדיפו להנהיג קבוצות מתיישבים שיצאו אל מחוץ ליוון להתיישב בארץ רחוקה ולא להמשיך את חייהם בפוליס כשהם לא מסוגלים להבטיח את רווחתם.

סיבה חשובה נוספת לקולוניזציה היא המסחר המתפתח.‏[18] הקמת מושבות אפשרה לקשור יחסי מסחר פורחים עם המקומיים ולעתים נוצרו מושבות קטנות מאוד שהן לא יותר מתחנות סחר למען מטרה זו בלבד. הקולוניזציה היוונית לא נעצרה בתום התקופה הארכאית, אך שיאה הוא בתקופה זו.‏[19] פעמים רבות המושבות נוסדו באזורים דלים בקרקע פורייה כמו מאסיליה שנוסדה בשפך נהר הרון כדי לסייע במסחר עם תושבי גאליה. מושבות הוקמו בסמוך לאטרוסקים כאשר היו אזורים פוריים יותר בסיציליה כדי לחזק את קשרי המסחר איתם. גם התיישבות בחופי הים השחור נשאה אופי מסחרי כאשר עיקר היצוא מחופי הים השחור היה דגן שסיפק את צרכי התזונה של ארץ האם היוונית.

מאפייני הקולוניזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסות האקרופוליס של קימה - המושבה היוונית הראשונה במערב

לעתים קרובות, כשהתקיימה התיישבות קודמת במקום, היחסים בין המתיישבים היוונים לתושבים המקומיים היו אלימים. כך למשל בסיציליה נאלצו היוונים להלחם בתושבי סיציליה המקוריים. כתוצאה מהמלחמה איבדו הקהילות המקומיות את עצמאותן וחלק מהתושבים שועבדו ליוונים.‏[20] בחלק אחר מהמושבות החדשות התגוררו אלה לצד אלה היוונים והלא יוונים.‏[21] במושבות כאלה התרחשה הפריה הדדית של העמים השונים. הייתה החלפת רעיונות וטכנולוגיות הדדית ומוצרים מוגמרים יוצאו למולדת היוונית ואילו התושבים המקומיים הוטמעו בדרך כלל בתוך התרבות היוונית.‏[22] לעתים המושבה נבנתה בארץ שוממה שלא הייתה בה התיישבות אנושית קודמת, אם כי מקרים אלה היו נדירים ובדרך כלל קיימו היוונים קשר עם התושבים המקומיים בין אם ידידותי ובין אם אלים. אחד השיתופים החשובים ביותר היה בתחום הכתב. היוונים קיבלו את האלפבית הכנעני מהפיניקים ופיתחו אותו לאלפבית יווני שכולל לא רק עיצורים, אלא גם תנועות. אלפבית זה ופיתוחיו השונים התפשטו לאחר מכן בחלקים נרחבים בעולם.

אפויקיה - המושבות היווניות (apoikia - מילולית יישוב בנכר) היו עצמאיות לחלוטין מהפוליס המייסדת, אך שמרו על זיקה מסוימת, בעיקר דתית.‏[23] המושבות עצמן נהגו לייסד מושבות חדשות ותחנות מסחר לאורך החופים. למרות העצמאות של המושבות סייעו לעתים ערי המוצא של המושבות סיוע צבאי למושבותיהן. בסופו של דבר נבלעו מושבות אלה על ידי אימפריות גדולות - פרס במזרח ורומא במערב.

בסוף התקופה הארכאית אכלסה הקולוניזציה היוונית את חופה המערבי של אסיה הקטנה, באזור שנקרא איוניה ובדרום איטליה וסיציליה במה שמכונה "יוון הגדולה", באפריקה באזור קירנאיקה, חופי הים השחור ובאזורים אחדים נוספים. אזורים אחרים נתפסו בדרך כלל על ידי מתיישבים פיניקים או לחלופין נשלטו על ידי מדינות חזקות וחדירה לשטחן לא הייתה אפשרית.

משבר המשטר האריסטוקרטי והופעת צורות משטר חדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעת שכבות חברתיות חדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטען שהופליטים השתייכו לשכבה חברתית חדשה שהופיעה בתקופה הארכאית, וייתכן שהיו בין הגורמים החשובים לשינויים פוליטיים בתקופה זו

תהליך הקולוניזציה, שהגיע לשיאו במאה ה-7 לפנה"ס, גרם לשינוי ניכר במבנה החברתי ביוון. השפעת הקולוניזציה ניכרת בעיקר בערים הסמוכות לחוף. באזורים הרריים כמו ארקדיה או פוקיס השפעת הקולוניזציה הייתה חלשה בהרבה והם פיגרו אחרי הפולייס שהתעשרו מהמסחר. בנוסף לאצולה החקלאית שעושרה התבסס על אחוזות רחבות ידיים, התפתח מעמד של סוחרים עשירים שהתעשרו מסחר עם המושבות. גם בשכבות החלשות חל שינוי - אף על פי שהרוב המכריע של העם עדיין עסק בחקלאות, הופיעה שכבת פועלים שעבדו בבתי המלאכה, בנמלים ובימאות.‏[24]

אמצעי התעבורה היבשתיים בעת העתיקה, בשילוב עם הגאוגרפיה היוונית המתאפיינת ברכסי הרים ובעמקים קטנים, גרמו לכך שהעיר נאלצה לסמוך על יבוא מזון מחוץ ליוון ואילו מסחר פנימי היה יעיל פחות. התפתחות המסחר בערים הסמוכות לחוף, כגון קורינתוס, סיקיון ובהמשך אתונה, יצרה דרישה לידיים עובדות וכתוצאה מכך לעיור מואץ, שהחריף את בעיית אספקת המזון שנוצרה עוד לפני כן בגלל גידול באוכלוסייה. כל זה יצר לחץ חברתי ניכר בערים אלה. השכבות החדשות שהופיעו בערים, בעיקר הסוחרים העשירים, דרשו חלוקה חדשה של הכוח הפוליטי בפוליס.

יתרה מכך, בתקופה זו החל מהפך שלם בלוחמה ביוון. שכבה חברתית חדשה, שהתבססה על איכרים מבוססים ופועלים אמידים, הצטרפה לצבא. אלה הם ההופליטים. לוחמים אלה לא השתייכו למעמד האריסטוקרטיה, אך היו עשירים דיים כדי לרכוש מערכת נשק. אמנם מערכת כלי הנשק של ההופליטים מתוארכת לראשונה כבר מאמצע המאה ה-8 לפנה"ס,‏[25] אך נראה שמספרם עדיין לא היה גבוה במיוחד בתקופה זו.‏[26]

יש מחלוקת בקרב החוקרים לגבי הופעת ההופליטים וכתוצאה מכך גם על מידת השפעתם על הפוליטיקה הפנים יוונית. אחדים דוגמת סנודגראס תומכים בתהליך הדרגתי ואילו אחרים דוגמת קרטלדג' טוענים להפיכה חדה ומהירה שהגיעה בבת אחת.‏[27] אחרים דוגמת מוריס דוחים את עצם קיומו של השינוי מהותי בטקטיקת הלחימה ודרך כך את עצם יצירת מעמד רחב וגדול של לוחמים שדרשו שינוי.‏[28]

באמצע המאה ה-20 סברו החוקרים שמדובר בשכבה צרה יחסית של איכרים עשירים, מה שלא מסביר את הענקת הזכויות הפוליטיות לשכבות רחבות של פשוטי העם.‏[29] מחקר נוסף העלה שמחיר הציוד של ההופליט לא היה גבוה במיוחד ועמד ככל הנראה על שכר של שלושה חודשים, ושכר חודש אחד היה מספיק לקנייתו של ציוד בסיסי.‏[30] נראה אפוא שהצמיחה הכלכלית הייתה רבה ושכבות רחבות בציבור היו יכולות להרשות לעצמן לממן ציוד כזה. ייתכן שעד מחצית מאזרחי הפוליס היו מסוגלים לשרת כהופליטים.‏[31]

המחוקקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולון, מחוקק אתונאי נודע; פסל שמוצג במוזיאון הלאומי בנאפולי

מאבק השכבות החברתיות החדשות - הן הסוחרים האמידים והן האיכרים והפועלים המבוססים לבשו בחלק מהמקומות צורה אלימה. חלק מהמשפחות האריסטוקרטיות נטבחו, אחרות הוגלו, אך רוב הפולייס פנו לפתרון פוליטי. הפתרון הפוליטי המבוקש נמצא בדמותם של מחוקקים שניסו בהתחלה לתת פתחון פה לשכבות החברתיות החדשות ובהמשך לתקן את צורת המשטר האריסטוקרטית, כך שאזרחים רבים יותר ייקחו חלק בשלטון. גם תהליך זה, כמו תהליכים רבים שהחלו בתקופה הארכאית נמשך שנים רבות ולא הסתיים, למעשה, לעולם כי הכוחות השונים שפעלו בפוליטיקה היוונית מעולם לא הצליחו לגבור באופן מוחלט אלה על אלה.

המחוקקים הופיעו על רקע מנהג שהיה קיים ביוון העתיקה. על פי מנהג זה נהגו היוונים להבדיל בין "תקנות" ל"חוקים". התקנות ניתנו על ידי גוף מוסמך כמו אספה והיו יכולות להתבטל בכל עת ללא הליך פוליטי מורכב. החוקים, לעומת זאת, נקבעו בהליך מיוחד על ידי ועדה מיוחדת שכונסה לצורך זה בלבד או על ידי אדם שהוענקו לו סמכויות מיוחדות לצורך חקיקת החוק. החוקים האלה היו משוריינים והיו יכולים להתבטל רק בהליך זהה - על ידי מחוקק חדש או ועדה חדשה שתבטל אותם. כמו כן, לפני שמינו ועדה או אדם לתפקיד זה נשבעו מראש לקיים את החוקים שיקבלו. כתוצאה מכך, המחוקקים שקיבלו מנדט מהציבור לפעול לשינוי החוק נהנו מעמדת כוח רבה וחוקיהם התקבלו על ידי הציבור ובאופן תאורטי היו יכולים להשתמר מאות שנים.‏[32]

היות שלא ליוונית לא היה כתיב בתקופת המעבר, החוקים לא היו החוקים כתובים, אלא הם הועברו בעל פה בתוך שושלות האצילים והסתמכו בעיקר על מנהג. אריסטוקרטים שירשו את השלטון בראשית התקופה הארכאית המשיכו את המסורת הזאת כי היא חיזקה את כוחם. וזה חרף העובדה שהאלפבית הגיע כבר ליוון והייתה אפשרות מעשית לפרסם את החוקים. יתרה מכך, האצילים עצמם הם אלה שישבו בדין. אמצעי כוח זה אפשר לאריסטוקרטים לשלוט ביד רמה בפוליטיקה של הפוליס.‏[33]

כדי להתמודד עם זה, ביקשו האזרחים את פרסום החוקים. התנועה החלה במושבות היווניות, שם לא יכלו האריסטוקרטים לטעון למסורת ארוכת שנים, היות שהמושבות זה מקרוב באו. המחוקק הראשון שמוזכר במקורות כמפרסם חוקים הוא זלאוקוס (Ζάλευκος;‏ Zaleucus) מלוקרי שבחצי האי האפניני שפעל בסביבות שנת 660 לפנה"ס.‏[33]

המחוקקים לא הסתפקו בכתיבת החוקים, אלא עסקו באספקטים רבים של חיי החברה היוונים. המחוקקים שינו סדרי עולם בפולייס רבים וחוקיהם נשמרו מאות שנים לאחר הסתלקותם מהזירה הפוליטית. בחלק מהמקרים אפילו ייחסו חוקים שחוקקו זה עתה למחוקק שפעל בעבר הרחוק כדי לתת לו תוקף מוסרי חזק יותר. אחד התחומים החשובים שבהם פעלו המחוקקים הוא תיקון חברתי ופוליטי. המחוקקים ניסו לפשר בין שאיפות השכבות החברתיות החדשות לכוח פוליטי לחוסר הרצון של האריסטוקרטיה המסורתית לוותר על מוקדי הכוח שלה.

עם זאת, המחוקקים לא פגעה ביסודות המשטר האריסטוקרטי, גם אם הגבילו אותו. רוב המחוקקים באו מקרב האריסטוקרטיה ומיעוטם היו אנשים מבחוץ שנתפסו כחסרי פניות.‏[34] במרבית המקרים המתחים הפוליטיים בתוך הפוליס נותרו כשהיו והתפרצו מדי פעם בפעם גם במהלך התקופה הקלאסית. אף על פי כן, בחלק מהמקרים כמו בדוגמה של ספרטה החוקים שיוחסו למחוקק ליקורגוס התקבעו בה למשך מאות שנים ונותרו ללא שינוי מהותי עד התקופה ההלניסטית.

טיראניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טיראניה
קוטלי הטיראנים - פסל המציג את דמויותיהם של הארמודיוס ואריסטוגיטון, רוצחי הטיראן האתונאי היפרכוס, העתק רומי של פסל אתונאי מסביבות שנת 477 לפנה"ס

הטיראניה התקיימה ביוון העתיקה החל מהופעתו של קיפסלוס מקורינתוס (Κύψελος; ‏ Cypselus) הטיראן הראשון שהגיע לשלטון באמצע המאה ה-7 לפנה"ס ועד היעלמות התופעה במאה ה-2 לפנה"ס, אך צורת שלטון זו הייתה אופיינית במיוחד לתקופה שמתחילה בשלטונו של קיפסלוס באמצע המאה ה-7 לפנה"ס ומסתיימת בשלטונו של פייסיסטרטוס בשנת 510 לפנה"ס.‏[35]

הטיראניה קשה להגדרה, בין היתר כי המקורות העתיקים לא קובעים גבול ברור בין מלך שיורש את שלטונו בצורה חוקית ושלטונו עובר בירושה לטיראן - אדם שמשתלט בכוח הזרוע על השלטון או פונה לשכבות רחבות של העם וזוכה מהן לתמיכה גורפת שמאפשרת את שלטונו גם בלי שימוש בכוח הזרוע.‏[36] יתרה מכך, גם המחוקקים נהנו מכוח פוליטי רב עד כדי שלעתים קרובות היטשטשו הגבולות בינם לבין הטיראנים.

שליטים אלו, שבאו בדרך כלל מקרב האריסטוקרטיה, החליפו את שלטון האריסטוקרטי בדיקטטורה אישית. בדרך כלל באה ההחלפה כתוצאה מהפיכה אלימה שכללה השתלטות על מרכזי השלטון באקרופוליס. אף שהטיראנים באו בדרך כלל מקרב האצולה, הם התבססו בדרך כלל על השכבות העממיות ושילבו יסודות דמוקרטיים מסוימים בשלטונם. בדרך כלל ניסו הטיראנים לכונן שושלות בדומה למלכים, אך לרוב לא צלח הדבר בידם כי השכבות העממיות שעליהן התבסס שלטונם נטשו את יורשיהם.‏[37]

הסיבות הפוליטיות להופעת הטיראנים דומות לאלה שגרמו לצמיחת המחוקקים. בדרך כלל הסיבות נשאו אופי חברתי-כלכלי כמו קרע באריסטוקרטיה והופעת השכבות החברתיות החדשות עליהם נוספה האמביציה האישית שבגללה ניסו חלקם לתפוס את השלטון בכוח. התפוצה הנרחבת של השלטון הטיראני שהופיע בכל רחבי יוון והמושבות היווניות מצביעה ככל הנראה על משבר בקרב ההנהגה הוותיקה.‏[38]

לעתים קרובות היחס לאדם מסוים כאל "מחוקק" לעומת "טיראן" נובע מרגשות חיובים או שליליים שהוא עורר בקרב ההיסטוריונים העתיקים ולא כתוצאה מפועלו.‏[39] הייחוס של תכונות רעות ואכזריות כלפי הטיראנים נובע מאופי המקורות. הטיראנים פעלו פעמים רבות נגד האריסטוקרטיה ואילו כותבי ההיסטוריה היו פעמים רבות אריסטוקרטים בעצמם וכך נקשר השם הרע לטיראנים.‏[34] עם זאת, פעמים רבות הטיראנים לא היו שליטים אכזריים כמו שמרמז שמם, אלא פיתחו את הפוליס והיו הכוח המוביל שפתח בסופו של דבר את הדרך לדמוקרטיה על ידי הרס השלטון האוליגרכי. יתרה מכך, הטיראנים הם אלה שביססו את שלטון החוק, על ידי נטילת המשפט מידי האריסטוקרטיה.‏[40]

גם שליטי היחיד באיוניה שבחוף המזרחי של אסיה הקטנה כונו בדרך כלל טיראנים, אך הם לא זהים לטיראנים של הבלקן. טיראנים היו אלה שליטים מטעם השלטון הפרסי הזר שנתמכו על ידו. בדרך כלל מינו השליטים הזרים אציל מקומי שיעלה להם מס וישמור על קשר בין העיר לבין השלטון המרכזי, ולא התערבו באוטונומיה הפנימית של הערים.

גיבוש המשטר הספרטני[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל בדמותו של ליקורגוס, המחוקק הספרטני הנודע
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המשטר הספרטני

ספרטה אימצה משטר ייחודי בדברי ימי יוון העתיקה. היא שילבה יסודות מלוכניים, אוליגרכיים ודמוקרטיים כשכל צד קיבל את הביטוי שלו בממשל. הצד המלוכני בא לידי ביטוי בקיומם של שני בתי מלוכה: השושלת האוריפונטידית והשושלת האגידית. המלכים היו בעלי תפקידים דתיים וצבאיים, אך לא התערבו במינהל היומיומי. היסוד האוליגרכי בא לידי ביטוי בגרוסיה - מועצת הזקנים. האפורים, שנבחרו על ידי העם, היו מוסד ייחודי לספרטה והם פיקחו על המלכים ועל הגרוסיה. היסוד העממי מצא ביטוי גם באספה הכללית, אך משקלה היה נמוך. האספה הייתה יכולה בתאוריה להטיל וטו על החלטות הגרוסיה, אך הגרוסיה הייתה יכולה למשוך את ההצעה אם ראתה שלא התגבש רוב להצעותיה. כללים אחרים התייחסו לבעלות על הון ועל אדמה, שגם הם היו ייחודיים לספרטה.

צורת שלטון זו הייתה ייחודית ביוון - בשאר הפולייס התגבש משטר אוליגרכי או דמוקרטי שהחליפו זה את זה מדי פעם. בנוסף, בניגוד לפולייס אחרות שהחליפו את משטרן לעתים קרובות, המשטר הספרטני היה יציב מאוד. מקבלת החוקים של ליקורגוס ועד לשלב מאוחר מאוד בתולדותיה לא היו הפיכות שלטוניות בספרטה. לא שרדו מקורות כתובים מהתקופה הארכאית ולא ברור מתי בדיוק קיבלו הספרטנים את החוקים האלה, המוכרים בשם הרטרה הגדולה (Μεγάλη Ῥήτρα - ההצהרה הגדולה).

לפי המסורת, העביר ליקורגוס את החוקים האלה במחצית הראשונה של המאה ה-8 לפנה"ס, אך ידוע גם שספרטנים נהגו להמציא חוקים חדשים יש מאין ולייחס אותם למסורות קודמות. לתוספת החוקים המאוחרת עזרה העובדה שהרטרה הגדולה לא הייתה כתובה אלא הועברה בעל פה מדור מדור.‏[41] קושי נוסף לשחזור התהליך שבו התקבל המשטר הספרטני נובע מהעובדה שהספרטנים עצמם לא השאירו מספיק ממצאים כתובים. כמעט כל מה שידוע על המשטר הספרטני נובע ממקורות חיצוניים. לכן, לא ניתן לשחזר באופן מדויק את התהליך שבו קיבלו הספרטנים את חוקתם. סביר שהם התגבשו בתהליך ארוך ולא התקבעו בבת אחת על ידי מחוקק יחיד.‏[42]

כינון הדמוקרטיה וכניסה לתקופה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל מודרני בדמותו של קלייסתנס, אבי הדמוקרטיה האתונאית

ההופעה הראשונה של הדמוקרטיה ביוון העתיקה מתוארכת למאה ה-6 לפנה"ס. המשטר הדמוקרטי הופיע בערים שונות ברחבי העולם היווני החל מכיוס ומגרה עד אתונה. הפיזור הגאוגרפי הרב של המשטרים הדמוקרטיים מצביע על כך שלא הייתה זו תופעה ייחודית לאזור מסוים.‏[43] בבסיס הרעיון הדמוקרטי עמד ערך השוויון שהתפשט ביוון העתיקה בין 525 ל-490 לפנה"ס.‏[44]

המשטרים הדמוקרטיים התבססו על מעמד חדש שהתפתח והיה נפוץ בעיקר בפולייס המסחריות הגדולות דוגמת אתונה - דלת העם. אזרחים עניים אלה היו חסרי זכויות פוליטיות של ממש לאורך התקופה הארכאית ורק עם עליית הטיראנים התחילו לקבל מעמד פוליטי מסוים, אך עדיין השפעתם הייתה קטנה מאוד. אזרחים אלה היו חסרי רכוש של ממש והועסקו בעיקר כחותרים בצי הסוחר או בצי הלוחם של הפוליס שלהם. התפתחות המסחר הביאה לגידול ניכר במספרם של האנשים האלה. שאיפותיהם הפוליטיות שמצאו מענה חלקי בלבד דרשו דרך אחרת לביטוי עצמי. המשטר הדמוקרטי ענה על שאיפותיהם לכוח פוליטי. המון זה היה מוסט בקלות על ידי דמגוגיה ולעתים התדרדרה הפוליס לאוכלוקרטיה (שלטון ההמון).

החדירה של הדמוקרטיה לתוך המרקם הפוליטי של יוון העתיקה הייתה איטית עם עליות ומורדות. פעמים רבות משטר דמוקרטי נפל ופינה מקומו למשטרים האוליגרכריים הוותיקים. עם זאת, משטרים אלה נותרו פופולאריים והיו נפוצים מאוד במהלך התקופה הקלאסית (480 לפנה"ס - 323 לפנה"ס). בהמשך התפשטו ערכים רבים הקשורים לדמוקרטיה ברחבי העולם ההלניסטי. בתקופה ההלניסטית דרשו היוונים יחס מיוחד מהשלטונות בזכות ערכי החופש והחירות שניצניהן נזרעו בתקופה הארכאית.

כלכלה בתקופה הארכאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כלכלת יוון העתיקה
המטבעות הראשונים של קרויסוס מלך לידיה, עשויים מאלקטרום; אמצע המאה ה-6 לפנה"ס.

כלכלת יוון התבססה בעיקר על חקלאות וכ-80% מתושבי של יוון העתיקה התפרנסו מחקלאות,‏[45] כאשר מספר זה כולל עובדי אדמה ורועי צאן. מרבית הגידולים היו דגנים, זית וענבים, אך בשל האדמה הלא פורייה (ביוונית: סטנוכוריה – στενοχωρία), גדל במהרה הביקוש על ההיצע, והיוונים נאלצו להקים מושבות באסיה הקטנה כדי לפזר את אוכלוסייתם ולפתח את מסחרם כדי לייבא חיטה.

אף ששינויים היסטוריים ותרבותיים של התקופה הארכאית חלו במאה ה-8, השינויים הכלכליים החשובים ביותר התחילו רק במהלך המאה ה-7 לפנה"ס בד בבד עם התגברות הקולוניזציה והעמקת ההשפעה שלה על יוון.‏[46] המושבות היוונית היו למרכזים חשובים של החלפת טכנולוגיות ורעיונות. האלפבית הפיניקי אומץ על ידי היוונים, שהיו אנאלפביתים ליצירת האלפבית שלהם. אימוץ האלפבית איפשר רישום שסייע בהסדרת המסחר.

המצאה מזרחית חשובה נוספת היא המטבע שמקורו בלידיה בסוף המאה ה-7 לפנה"ס. במאה ה-6 התחילו היוונים לאמץ מטבעות ואף לטבוע מטבעות משלהם.‏[47] אימוץ המטבעות בכל אגן הים התיכון אפשרו ליוונים לכונן יחסי מסחר מבוססים על אמצעי חליפין שהיה הילך חוקי בכל העולם המוכר להם. כעת הסוחר לא היה צריך לנחש איזה מוצר הוא צריך לקחת עמו כדי להחליפו במוצר אחר, אלא היה יכול להסתפק בצרור מטבעות. בשל הקושי בגידול יבולים חקלאיים ביוון נאלצו היוונים לפתח שוק מחסר ענף שהתפתח משמעותית בזכות המצאת המטבע.

הקמת הקולוניות פתחה שווקים חדשים לסוחרים היוונים. היוונים בקולוניות סחרו לא רק עם הזרים, אלא שימשו גם כמתווכים בין התושבים הזרים לארץ האם היוונית. ההתיישבות היוונית הגדולה בגולה יצרה דרישה מוגברת לסחורות ואלה בתורן יצרו דרישה לבתי מלאכה. הדרישה המוגברת לידיים עובדות בבתי המלאכה, אף שאלה לא היו גדולים במיוחד, הייתה מנוע לעיור מואץ באזורים שבהם התפתח סחר. התפתחות זו של השווקים גרמה לירידת קרנה של האצולה הוותיקה ולהופעת מוקדי כוח חדשים - בעיקר מקרב הסוחרים והאמנים שהתעשרו על ידי סחר עם ארצות זרות.

תרבות התקופה הארכאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרבות היוונית הושפעה מאוד מתרבויות שקדמו לה. היא פיתחה שפה תרבותית שהפכה זמינה לכל העמים שישבו סביב לה ולכן גם זכתה להשפעה רבה. התקופה הארכאית באמנות הושפעה מאוד מהפיסול המצרי. לרוב לא ידוע כיום מי היו נושאי הפיסול, לכן חילקו פסלים אלו לשני סוגים: פסלי גברים שנקראו "קורוס" ("בחור" ביוונית), והקבוצה השנייה היא פסלי נשים, שנקראו "קורה" ("בחורה").

הגבר מזוהה לפי כמה מאפיינים כגון: הדמות היא פרונטלית, קפואה, ללא תזוזה. הידיים לצדי הגוף, השיער מסוגנן ומזכיר את הפאה של המצרים, וקיים עיוות מבחינה אנטומית. מאפיינים השונים מהשפעות קודמות הם: עירום מלא, כל הפסל מעוצב [גם גבו], הרגליים אינן צמודות. מאפיין נוסף של הפיסול היווני הוא ה"חיוך הארכאי" שאינו חיוך או הבעת פנים, אלא ניסיון של האמן ליצור דימוי ריאליסטי.

גם לדמות האישה יש מאפיינים קבועים. עיצובה מושפע מהאמנות המסופוטומית; דמות האישה אינה נאמנת למציאות אלא נראית כעמוד שעליו הלבישו שמלה. דמויות הנשים צבועות, לבושות תמיד, וברגליים צמודות. השיער מסוגנן והבעת הפנים היא החיוך הארכאי. בניגוד לדמות הגבר, הידיים בדרך כלל בתנועה.

בהמשך החלו להתפתח דפוסי עיצוב ריאליסטיים יותר. התרבות היוונית העריצה את הגוף הגברי, הספורט היה מקובל ולכן כל הספורטאים מתקבלים שם כאלים או גיבורי מלחמה. התרבות היוונית סברה כי היפה הוא ביטוי לטוב האלוהי.

ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציור הגאומטרי המאוחר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ציור גאומטרי מאוחר
אגרטל שמסמל את תחילתו של הציור הגאומטרי המאוחר, הוצב מעל קבורתה של אישה מעשה ידיו של אמן דיפליון
סצנה בסגנון גאומטרי המאוחר המתארת נשיאת הגופה לקבר, מוצב מעל קבורתו של גבר מאמצע המאה ה-8 לפנה"ס; מוצג במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה באתונה

הציור בתקופה זו מוגבל בעיקרו של דבר לציור על חרסים, בעוד שציור על פנלים ועל קירות הופיע רק בשלהי התקופה הארכאית מחצית השנייה של המאה ה-6 לפנה"ס.‏[48] ואילו פסיפס הופיע רק בשלה מאוחר יחסית של התקופה הקלאסית.

הציור הגאומטרי המאוחר המתוארך ל-750 - 700 לפנה"ס הוא השלב האחרון של הציור הגאומטרי שהחל עוד בתקופת המעבר בסיבות שנת 900 לפנה"ס. האמנות הגאומטרית מתאפיינת בקווים ישרים, זוויות ישרות ובעיטורים מעוגלים. מקורו של הסגנון הגאומטרי באטיקה והוא התפשט משם לשאר אתרי הייצור.‏[49]

האמן שנהוג להתחייל ליצירתו כתחילתו של הסגנון הגאומטרי המאוחר הוא אמן דיפליון שפעל בסביבות 760 לפנה"ס - 750 לפנה"ס. הסגנון מתאפיין באגרטלים המונומנטליים שהוצבו מעל קברי אריסטוקרטים אמידים. אגרטל עם בטן גדולה וצוואר צר הוצב מעל קבר של אישה ואילו אגרטל עם בטן צרה וצוואר רחב הוצב מעל קבר של גבר. תקופה זו באמנות היוונית מתאפיינת בפריחה ובקשרים מתהדקים עם האמנות המזרח תיכונית. בתקופה זו הופיעה גם לראשונה אפריז שמציג בעלי חיים באמנות היוונית.‏[50]

ציור בסגנון הדמות השחורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אגרטל קורינתי המציג את פרסאוס, אנדרומדה וקטוס (מפלצת ים); מבוצע בסגנון הדמות השחורה

סגנון הדמות השחורה התפתח ככל הנראה בקורינתוס בהשפעת סגנונות ציור מהלבנט וממצרים. השפעה זו התאפשרה אודות לתהליך הקולוניזציה שהתחיל לפרוח בתקופה זו. ניצני הסגנון, המכונה פרוטו-קורינתי מוקדם הופיע בסביבות שנת 720 לפנה"ס. סגנון הדמות השחורה הגיע לבשלות בסוף המאה ה-7 לפנה"ס.‏[51] הדמות השחורה היה סגנון הציור הדומיננטי במשך כ-100 שנים עד הופעת סגנון הדמות האדומה בסוף המאה ה-6 לפנה"ס. עם זאת, לא נעלם סגנון זה לחלוטין והתקיים במקביל לסגנון הדמות האדומה גם בתקופות מאוחרות יותר.

בסגנון ציור זה פרטים רבים נחרטו על גבי החרס עם כלי חד, הודגשו קווי מתאר. סגנון הדמות השחורה התבסס על ארבעה צבעים עיקריים: שחור שבו נצבעה הדמות, הרקע האדמדם שהוא צבעו הטבעי של החרס. צבע לבן הוסף להדגשת העור, במיוחד של דמויות נשיות, צבע אדום כהה שימש לצביעת שיער, רעמת סוסים וכיוצא באלה.‏[52] המרכז החשוב ביותר של סגנון ציור זה היה בקורינתוס ואחריו האתונאי.

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השירה האפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני המשוררים האפיים שיצירותיהם השתמרו

הומרוס הוא אחד משני היוצרים החשובים של האפוס היווני. שירתו קיבלה מעמד של נכס צאן ברזל בתרבות היוונית. שני החיבורים החשובים ביותר של הומרוס הן איליאדה העוסקת בשלהי מלחמת טרויה ואודיסאה המספרת על חזרתו של אודיסאוס, משתתף מלחמת טרויה הביתה. מלבדן מיוחסות לו כמה יצירות נוספות, אך חשיבותן הספרותית וההיסטורית קטנה יותר. לא ידוע בוודאות מתי נולד הומרוס, אך תחילת התקופה הארכאית היא המועמד המתאים ביותר.‏[53] ככל הנראה הומרוס לא ידע קרוא וכתוב ולא נעזר בלבלר שיסייע בכתיבת השירים שלו.‏[54] נראה שהומרוס היה יוצא דופן בקרב המשוררים האפיים שפעלו בזמנו. יצירתו ארוכה בהרבה מיצירות דומות ונראה שאיכותה גבוהה בהרבה מהמקבילות לה.‏[55]

תהליך כינוס היצירה ההומרית היה ארוך. תחילה הועבר האפוס ההומרי בעל פה ורק כמה מאות שנים לאחר מותו הועלה על הכתב. סידור וכינוס הפואמות נמשך על ידי מלומדים יוונים במשך כמה מאות שנים עד שהגיע לצורתו הסופית רק במאה ה-2 לפנה"ס.‏[56]

הסיודוס הוא המשורר האפי החשוב השני שפעל בתקופה זו לא ידוע אם ידע קרוא וכתוב ולא ידוע מתי בדיוק פעל, אך נראה שאפשר לתארך אותו לסוף המאה ה-8 לפנה"ס. הוא המשורר האירופאי הראשון שמזכיר את עצמו ביצירתו הספרותית.‏[57] הסיודוס מפורסם בזכות שתי עבודות ששרדו: מעשים וימים‎ שהשתמש ברקע של עמל כפיים להוראות מוסר ותאוגניה שמפרט את הגנאלוגיה של אלים אולימפיים ואלילים יוונים אחרים. בנוסף, מיוחסות לו עבודות נוספות כמו "מגן הראקלס".‏[58]

האלים מוצגים ביצירות האפיות בצורה מאונשת, וחשיבותם ההיסטורית היא בהצגת הדת היוונית. חשיבותם לקודיפיקציה של הפרקטיקה הדתית הוכרה עוד בעת העתיקה. הרודוטוס התייחס להומרוס ולהסיודוס כאל מייסדי התאולוגיה היוונית, אם כי הדת היוונית העתיקה הייתה דוגמתית כמו הדתות המודרניות.‏[59]

הסיודוס והומרוס לא פעלו בחלל ריק ולא היו המשוררים האפיים היחידים בתקופה הארכאית.‏[60] שירה זו כונסה למחזור האפי והוקראה בפני קהל בחגיגות ובתחרויות שירה. רק חלק קטן משירה זו שרד, אך חלקים משמעותיים השתמרו בצורתם המקוצרת. החלק הגדול והחשוב ביותר במחזור ששרד הוא הכרסטומתיה שמיוחסת לפילולוג אוטיכיוס פרוקלוס (Εὐτύχιος Πρόκλος;‏ Eutychius Proclus) מחזור זה כולל את כל תולדות מלחמת טרויה. מלבדו, שירה אפית התייחסה למלחמת האלים בטיטאנים (טיטאנומאכיה), המחזור התבני התייחס למיתוסים הקשורים לתבאי.‏[61]

השירה הלירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאפפו, אחת מתשעת המשוררים הליריים הבולטים; העתק רומי של פסל-חזה יווני מהמאה ה-5 לפנה"ס

השירה הלירית היא שירה שמלווה בנגינת לירה. השירה הלירית הראשונה הולחנה עבור מקהלה. שירים אלה הוצגו בחגיגות דתיות, בתחרויות ספורטיביות, בחתונות ובהילולות ניצחון. שירת המקהלה הלירית חזרה לאופנה רק בשלהי התקופה הארכאית ונמשכה עמוק לתוך התקופה הקלאסית.‏[62] המשורר הלחין הן את השיר והן את המנגינה שליוותה אותו.

אלקמן שפעל במאה ה-7 לפנה"ס הוא המשורר הלירי החשוב הראשון שהעלה את יצירתו על הכתב, אך שירה בליווי לירה קדמה בהרבה לזמנו ומוצגת כבר ביצירותיו של הומרוס.‏[62] היות ששירת המקהלה הלירית התפתחה באזורים דוריים וניכרת השפעת הניב הדורי על שירת המקהלה הלירית בעוד השירה המונודית הושפעה מניב המשורר.‏[63]

המשוררים הליריים הושפעו מאוד מהמיתולוגיה היוונית ששימשה השראה לא רק לטקסטים אלא גם להוראות מוסריות שהעבירו המשוררים לקהל שומעיהם. מקור השראה חשוב נוסף היו חיי היום יום, אופנת היופי היוונית תולדות הפוליס והאגדות המקומיות.

במאה ה-6 לפנה"ס פינתה שירת המקהלה את מרכז הבמה לשירה לירית מונודית. השירה המונודית היא בעלת אופי אישי ולעתים ארוטי הרבה יותר משירי המקהלה. השירה הוצגה בקרב חוג חברתי מצומצם שהכיר באופן אינטימי את המשורר או בחצרו של שליט שהזמין את המשורר.‏[64] עם זאת, החלוקה של השירה הלירית למונודית ולמקהלתית היא מלאכותית מעט כי משוררים ששירתם מונודית במובהק חיברו מדי פעם גם שירי מקהלה ואילו משוררי מקהלה הלחינו גם שירים מונודיים.

השירה המונודית נולדה באיי הים האגאי במאה ה-6 לפנה"ס והמייצגת הראשונה שלה היא סאפפו, שנולדה בסוף המאה ה-7 לפנה"ס. מייצגים חשובים נוספים של השירה המונודית הם אלקאיוס‎, אנאקראון ואיביקוס. מרבית המשוררים הליריים המונודיים נולדו מחוץ ליבשת. סאפפו היא ילידת לסבוס רבים מהמשוררים האחרים מאזור יוון הגדולה ומהאיים.

פילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאלס איור מהמאה ה-19

יוון הארכאית היוותה את ערש הפילוסופיה המודרנית.‏[65] הפילוסופים בתקופה זו כונו קדם-סוקרטים והם אשר החלו לשאול את השאלות שמלוות את הפילוסופיה המערבית עד ימינו, כגון "מהם החיים?" "איך החל היקום" ו"האם אנחנו באמת קיימים"?

הסיבה העיקרית לכך שחוקרים יוונים בתקופה הארכאית נחשבו פילוסופים היא דחייתם את ההאנשה, שהייתה דרכם של מרבית מחפשי האמת בעולם המערבי והתבטאה לרוב במציאתם של אלים אנושיים אשר אחראים לטבע, ובמקומה חיפוש מקורות תאורטיים מובהקים, המניחים כי העולם הוא אחדותי ובעל שלמות. פילוסופים אלו הצטיינו בידיעת הטבע ונודעו ביוון בעיקר ביכולתם להתמודד עם בעיות מעשיות שונות, כגון קביעת עונות השנה המדויקות, מרחקה המדויק של ספינה מן החוף, ריפוי מחלות ובעיות דומות. בשל היותם של פילוסופים אלו ראשונים ניכרה בהם השפעה חזקה של המיתולוגיות הקדומות של העמים באגן הים התיכון ובעיקר היוונית והמצרית.‏[66]

תאלס, אשר נחשב כראשון לפילוסופים אלו, ויורשיו אנכסימנדרוס ואנכסימנס הניחו את היסודות לפילוסופיה היוונית בכך שעסקו בחיפוש אחר מקור כל הדברים וראו את העולם כמקום אחדותי. הם האמינו כי את אחדות זו ניתן למצוא בחומר אחד ממנו עשוי העולם והניחו כי מדובר במים.‏[67] פילוסופים נודעים נוספים הם פיתגורס, אשר נודע בשל היותו מתמטיקאי, ופרמנידס ותלמידו זנון אשר נודעו בשל הפרדוקסים שמוכיחים, לטענתם, כי העולם אינו קיים.

הלוחמה בתקופה הארכאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לוחמה יוונית בעת העתיקה

לוחמת יבשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגרטל קיג'י - הציור הראשון שמוקדש לפלנקס יווני; מתוארך לאמצע המאה ה-7 לפנה"ס

לוחמת תקופת המעבר התאפיינה בלוחמת אצילים לצד לוחמים משכבות נמוכות יותר. ייתכן שבשלהי תקופת המעבר נלחמו אלה על גבי סוסים ונראה שבתחילת התקופה הארכאית האריסטוקרט רכב על הסוס אל עבר שדה הקרב, ירד ממנו ונלחם כרגלי.‏[68] בתקופה זו היו חמושים הלוחמים בכידונים להטלה ומוגנים בשריון בעל פתחים בצדדיו. מגן כזה לא מתאים ליצירת חומת מגנים בצורה שאפיינה את הלוחמה בתקופה הארכאית והקלאסית. אמנם הומרוס מתאר קבוצות לוחמים שנלחמים אלה לצד אלה, אך נראה שלא מדובר בפלנקס.‏[69] שליטתם של האריסטוקרטים האמידים בשדות הקרב נגמרה באמצע המאה ה-8 לפנה"ס, עת הופיע הרגלי הכבד המכונה הופליט. אלה נלחמו במערך טקטי צפוף המכונה פלנקס.

ההופליטים היו מוגנים היטב במגן גדול וכבד, שריון גוף, מוקיים וקסדה. לתקיפה השתמשו בחנית דורי הכבדה ובחרב ששימשה כנשק משני אם החנית נשברה. כוחם של לוחמים אלה נבע מחומת מגנים שסוככו זה על זה ולא במעשהו של יחיד. הפלנקס תפקד היטב בשטח מישורי, אך התקשה לפעול בשטח משובש. כמו כן, היה חשוף להתקפות באגפיו על ידי כוחות ניידים. חרף החולשות של הפלנקס נראה שבתקופה הארכאית לא נעשה נסיון לפתח כוחות קלים או פרשים שיהוו גורם בעל משמעות בקרב. הפרשים היו נפוצים בצפון יוון, בעיקר בתסליה ובמוקדון, אך השפעתם בתקופה זו על האירועים ביוון הדרומית הייתה נמוכה.

לוחמה ימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו-טורית יוונית; עיטור על אגרטל יווני, המוזיאון הבריטי

בתקופה הארכאית התחוללו שינויים מרחיקי־לכת הן במבנה אניית המלחמה הן בתפקיד שמילאה בזירת הלחימה הימית. ספינות המלחמה היווניות בשלהי תקופת הברונזה, אלו המתוארות על ידי הומרוס ב"איליאדה ואודיסיאה", היו ספינות משוט פתוחות, ששימשו להובלת לוחמים־חותרים מחוף אחד למשנהו כשהלחימה עצמה נערכת ביבשה. את השינוי חוללה הופעתו של איל הניגוח הימי, שהומצא מתישהו בין 1150 ל-850 לפנה"ס, בתקופת השנים המכונה "ימי האופל". האיל, שבלט מקצה השדרית בגובה קו המים ונועד להלום בספינת האויב, לפעור בה חור ולהטביעה, הפך את האנייה עצמה לכלי נשק ובזה חשיבותו.

השימוש באיל הניגוח להכרעת האויב בקרב ימי הצריך עריכת שינויים במבנה האונייה. מהלומת הניגוח הפעילה מאמצים ניכרים על גוף האונייה התוקפת, ואת הפתרון לבעיה מצאו חרשי האוניות של התקופה הארכאית על ידי חיזוק החרטום, הגבהת הדפנות והוספת סיפון מרכזי למלוא אורכה של האונייה, בין שני טורי החותרים. הבעיה השנייה עימה התמודדו בוני האוניות בתקופה זו הייתה כיצד להגדיל את מספר החותרים ועל ידי כך את כוח ההנעה ועוצמת הניגוח, וזאת מבלי להאריך את האונייה ועל ידי כך לגרום להחלשתה. הפתרון נמצא על ידי סידור החותרים בשני טורים, אחד מעל השני, כשבכל משוט אוחז חותר אחד כמקודם. חותרי הטור העליון הניחו את משוטיהם על הלזבזת ואלו של הטור התחתון חתרו דרך פתחים בדופן. שינוי נוסף שהתחולל בתקופת השנים 600-500 לפנה"ס נוגע לצורת איל הניגוח. אילי הניגוח הראשונים היו מחודדים וצופו במעטפת ברונזה; איל ניגוח שחדר לדופן אניית היריב ביקע בה חור, אך בה בעת יכול היה להיתקע מבלי יכולת להיחלץ. את מקומו תפס איל ניגוח פחוס חוטם, מצופה גם הוא במעטפת ברונזה, שעוצבה לעתים קרובות בדמות ראש חזיר בר. אוניית המלחמה הסטנדרטית ביוון במאת השנים האחרונה של התקופה הארכאית הייתה אוניית החמישים הדו-טורית, אך לצדה הוסיפו להתקיים גם ספינות המשוט החד-טוריות מן הדור הקודם, בעלות עשרים, שלושים וחמישים משוטים. היא עצמה עתידה לפנות את מקומה בסביבות 500 לפנה"ס לטריארה המתקדמת והמהירה יותר, בעלת שלושה טורי משוטים. לתקופה זו שייכת גם העדות הכתובה הקדומה ביותר הידועה לנו של שימוש באילי ניגוח בקרב ימי, הלא הוא קרב אלאליה שניטש ב-535 לפנה"ס במימי סרדיניה ומתואר על ידי ההיסטוריון היווני הרודוטוס.‏[70]

מלחמות ומאבקים מזוינים בתקופה הארכאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה סכמטית של פלופונסוס בראשית התקופה הארכאית

מלחמות ומאבקים מזוינים היו אחד המאפיינים החשובים של כל ההיסטוריה היוונית בעת העתיקה. לגבורה בקרב הייתה משמעות תרבותית ראשונה במעלה. תיעוד המלחמות בתקופה הארכאית לוקה בחסר. לא שרד תיעוד כתוב מהתקופה הארכאית וכל הידיעות שהגיעו לתקופה מודרנית הם מאוחרים בהרבה ונכתבו לעתים במרחק של אלפי שנים מהאירועים המתוארים. כתוצאה מכך, לא ניתן להפריד באופן חד משמעי בין האמת ההיסטורית למיתוסים בתיאורי מלחמות בתקופה הארכאית.

בתקופה זו נוצרו הקואליציות הראשונות בין הפולייס נגד פוליס אחת כמו במלחמת הקודש הראשונה או נגד קואליציה של פולייס כמו במלחמה על מישור ללנטוס. בחצי האי הפלופונסי התרחשו מספר מלחמות חשובות. הסדרה הראשונה הייתה בחצי האי פלופונסוס. בחצי אי זה הצליחה ספרטה לכבוש את מסניה ולשעבד את אוכלוסייתה במאה ה-8 לפנה"ס. מסנים מרדה כמה דורות לאחר מכן, אך ספרטנים הצליחו להדביר את המרד.

מאבק חשוב אחר בחצי האי היה בין ספרטה לארגוס. במהלך המאה ה-8 השלטתה ארגוס על מרבית האזור שקיבל את השם ארגוליס והיא הייתה לאחת הפולייס החשובות בחצי האי הפלופונסי.‏[71] המאבק בין ספרטה לארגוס החל במאה ה-7, עת ניצחו הארגיבים בקרב היסיאי. הספרטנים נלחמו בשתי מלחמות נוספות נגד הארגיבים ובסופו של דבר יצאו כפוליס הדומיננטית בחצי האי ומרבית הפלופונסוס קובץ בליגה הפלופונסית תחת ההגמוניה הספרטנית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • J. D. Beazley, The Development of Attic Black-Figure, University of California press, 1986.
  • Hans Beck (ed), A Companion to Ancient Greek Government, Blackwell, 2013
  • Terry Buckly, Aspects of Greek History 750 - 323 BC, Routledge, 2010 [1996].
  • Paul Cartledge, Ancient Greece: A history in Eleven Cities, Oxford University Press, 2009.
  • Thomas R Martin, Ancient Greece from Prehistoric to Hellenistic Times, Yale University Press, 1996.
  • Lynette Mitchell, P.J. Rhodes (ed), The Development of the Polis in Archaic Greece, Routledge, 2005 [1997].
  • Ian Morris, Burial and Society: The Rise of the Greek City-State, Cambridge University Press, 1987.
  • Antony Snodgrass, Archaic Greece: The Age of Experiment, University of California Press, 1980.
  • Kostas Vlassopuolos, Unthinking the Greek Polis, Cambridge University Press, 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה עמית, עמ' 94
  2. ^ Mogens Hemran Hansen and Tomas Heine Nielsen, An Inventory of Archaic and Classical Poleis,Oxford University Press, 2004, p. 3
  3. ^ משה עמית, עמ' 96-7
  4. ^ משה עמית, עמ' 95
  5. ^ משה עמית, עמ' 95-6
  6. ^ Walter Donlan, "The Relations Of Power In The Pre-state And Early State Polities", in Lynette Mitchell, P.J. Rhodes (eds.), p. 21
  7. ^ Jonathan M. Hall, in Hans Beck, pp. 11 - 12
  8. ^ Antony Snodgras, pp. 20 - 24
  9. ^ ראו דיון והפניה למקורות: Rhodes, p. 2 in Lynette Mitchell, P.J. Rhodes (ed)
  10. ^ משה עמית, עמ' 101
  11. ^ Jonathan M. Hall, in Hans Beck, pp. 12
  12. ^ 12.0 12.1 Jonathan M. Hall in A Companion to Ancient Greek government p. 10
  13. ^ Jonathan M. Hall in A Companion to Ancient Greek government pp. 9-10
  14. ^ Kostas Vlassopuolos p. 191
  15. ^ Kostas Vlassopuolos pp. 193-4
  16. ^ Kostas Vlassopuolos p. 194
  17. ^ Terry Buckly pp. 30-1
  18. ^ Terry Buckly p. 35
  19. ^ Carla M. Antoaccio, in The Cambridge companion to Archaic Greece p. 202
  20. ^ Carla M. Antoaccio, in The Cambridge companion to Archaic Greece p. 213
  21. ^ Carla M. Antoaccio, in The Cambridge companion to Archaic Greece p. 203
  22. ^ Carla M. Antoaccio, in The Cambridge companion to Archaic Greece p. 215
  23. ^ Carla M. Antoaccio, in The Cambridge companion to Archaic Greece p. 205
  24. ^ משה עמית, עמ' 119
  25. ^ A. M. Snodgrass, The Hoplite Reform and History, The Journal of Hellenic Studies, Vol. 85 (1965), p 110
  26. ^ Thomas R Martin pp. 60 - 64
  27. ^ ראו דיון והפניה למקורות Terry Buckly p. 43
  28. ^ Ian Morris p. 200
  29. ^ תקציר מספרו של מרטין באתר פרסאוס
  30. ^ Peter Krenntz, in The Cambridge companion to Archaic Greece p. 71
  31. ^ Ian Morris p. 197
  32. ^ Victor Parker, in The Cambridge companion to Archaic Greece p. 14
  33. ^ 33.0 33.1 משה עמית, עמ' 120
  34. ^ 34.0 34.1 משה עמית, עמ' 122
  35. ^ Terry Buckly p. 40
  36. ^ Victor Parker, in The Cambridge companion to Archaic Greece p. 15
  37. ^ משה עמית, עמ' 124
  38. ^ משה עמית, עמ' 123
  39. ^ Victor Parker, in The Cambridge companion to Archaic Greece p. 17
  40. ^ John Salmon, in Lynette G.Mitchell and P.J.Rhodes p. 32
  41. ^ Stephen Hodkinson in Lynette Mitchell, P.J. Rhodes (ed), 2005 p. 44
  42. ^ Stephen Hodkinson in Lynette Mitchell, P.J. Rhodes (ed), 2005 p. 45
  43. ^ Eric W. Robinson (ed), p. 1-2
  44. ^ Ian Morris in Robinson (ed) p. 47
  45. ^ L. Migeotte, L'Économie des cités grecques, p. 55.
  46. ^ Robin Osborn, in The Cambridge Economic History of the Greco-Roman World (edited by , p. 277
  47. ^ Robin Osborn, in The Cambridge Economic History of the Greco-Roman World (edited by , p. 278
  48. ^ Dimitris Plantzos in Tyler Jo Smith and Dimitris Plantzos (eds.), p. 173
  49. ^ Thomas Mannack in Tyler Jo Smith and Dimitris Plantzos (eds.), p. 40
  50. ^ Thomas Mannack in Tyler Jo Smith and Dimitris Plantzos (eds.), p. 42
  51. ^ Joan Bordman, p. 83
  52. ^ D. Beazley, pp. 1-2
  53. ^ G. S. Kirk, in The Cambridge History of Classical literature, pp. 47-8
  54. ^ G. S. Kirk, in The Cambridge History of Classical literature, p. 45
  55. ^ G. S. Kirk, in The Cambridge History of Classical literature, p.44
  56. ^ G. S. Kirk, in The Cambridge History of Classical literature, p. 42
  57. ^ J. P. Barron, in The Cambridge History of Classical literature, p. 92-3
  58. ^ J. P. Barron, in The Cambridge History of Classical literature, p. 94
  59. ^ הרודוטוס 2.53
  60. ^ G. S. Kirk, in The Cambridge History of Classical literature, p. 106
  61. ^ G. S. Kirk, in The Cambridge History of Classical literature, p. 107
  62. ^ 62.0 62.1 Charles Segal, in The Cambridge History of Classical literature, p. 165
  63. ^ Charles Segal, in The Cambridge History of Classical literature, p. 166
  64. ^ Charles Segal, in The Cambridge History of Classical literature, p. 202
  65. ^ Kirk & Raven, The presocratic philosophers (Cambridge). 1957, עמוד 2
  66. ^ פילוסופיה, פרופ' יורמסון, ג'. או., 1967
  67. ^ Thales of Miletus (c. 620 BCE – c. 546 BCE), Stanford Encyclopedia of Philosophy
  68. ^ Snodgrass ,The Hoplite Reform and History, p. 114
  69. ^ Hans Van Wees, The Homeric Way of War: The 'Iliad' and the Hoplite Phalanx (I), Greece & Rome, Second Series, Vol. 41, No. 1 (Apr., 1994), p. 4
  70. ^ Casson, Lionel. Ships and Seafaring in ancient times. London, British Museum Press, 1994. pp. 50-59.
  71. ^ Paul Cartledge, (2009) p. 41
יוון הארכאית על ציר הזמן
העת העתיקה ימי הביניים הרנסאנס העת החדשהציר הזמן