מרקוס טוליוס קיקרו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרקוס טוליוס קיקרו

מרקוס טוליוס קיקרו (קרוי בעברית גם "ציצרו"‏[1] או "ציצרון"‏[2], בלטינית: Marcus Tullius Cicero‏; 3 בינואר 106 לפנה"ס - 7 בדצמבר 43 לפנה"ס) היה נואם, מדינאי, סופר ופילוסוף ברפובליקה הרומית המאוחרת. הוא נחשב לאמן הפרוזה בשפה הלטינית.

קיקרו נולד בעיר ארפינום (כיום ארפינו, איטליה), ונהרג מחוץ לרומא כאשר נמלט מאויביו הפוליטיים. בין לידתו ומותו התרחשו האירועים הסוערים ביותר בתולדות הרפובליקה הרומית, אשר הביאו לבסוף למותה של הרפובליקה (שקיקרו היה בין גדולי מגיניה), ולעלייתה של צורת השלטון החדשה - הקיסרות הרומית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ההיסטוריון היווני פלוטארכוס היה קיקרו תלמיד מצטיין, אשר שקידתו ומהירות הקליטה שלו משכו תשומת לבם של רבים ברומא. הוא אהב את השירה, על אף שעסק בתחומי עניין רבים. נשלח על ידי אביו, ביחד עם אחיו, קווינטוס טוליוס קיקרו, להתחנך ברומא, באתונה וייתכן שגם ברודוס.

ברומא, לא לפני שנת 81 לפנה"ס, למד רטוריקה אצל הנואם המפורסם אפולוניוס מולון ובשנת 78 לפנה"ס‏[3], בזמן מסעו ליוון (77-79 לפנה"ס), הגיע קיקרו לרודוס ללמוד אצל מולון פעם נוספת בבית הספר לרטוריקה שלו‏[4]. פלוטארכוס מביא סיפור, על פיו מולון לא הבין רומית ולכן ביקש מקיקרו לנאום ביוונית. לאחר שסיים, אמר לו מולון: "אני מצר על רוע מזלה של יוון: פאר זה בלבד נשאר לנו, חינוך ודיבור, עד שבאת ונטלת גם אלה לרומי".‏[5]

קיקרו שירת כקוואיסטור במערב סיציליה בשנת 75 לפנה"ס. הוא כתב שבסיציליה גילה את מצבתו של ארכימדס איש סירקוסאי, עליה הייתה חקוקה ההוכחה לכך שהיחס בין נפח הכדור לבין נפח הגליל הקטן ביותר היכול להכילו הינו 2:3.

לאחר שסיים מילוי תפקיד זה, החל בקריירה מצליחה ביותר כעורך דין והשיג הישגים בכך שהביא, בשנת 70 לפנה"ס לתביעה באשמת שחיתות כנגד מושל סיציליה לשעבר גאיוס ורס. המושל היה אדם מקושר היטב, וסמך על כך שבחבר השופטים יושבים ידידיו, אך לאחר נאום הפתיחה של קיקרו הבין כי לא יוכל לצאת זכאי, ונמלט לגלות. על אף הצלחתו הגדולה כעורך דין, התעכבה הקריירה של קיקרו, אשר שאף לקבל את תפקיד הקונסול בשל מוצאו. במשפחתו עדיין לא היה אדם ששירת כקונסול לפניו ולפיכך הוא לא נחשב לחלק מן הנוביליטאס, שהיו האצולה הגבוה ברפובליקה שראו את הקונסולאט כקניינם האישי וניסו לחסום כניסה של אנשים מן המוניקיפיות, כמו קיקרו, למשרה הרמה, בה זכה לבסוף בפעם הראשונה בה התמודד, בגיל 42, שהיה הגיל המינימלי להגשת מועמדות.

קונסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 63 לפנה"ס הפך קיקרו ל"נובוס הומו" (Novus Homo), דהיינו האדם הראשון ממשפחתו שנבחר לקונסול. הוא היה הראשון מזה כשלושים שנים שקיבל מעמד זה. הייתה זו שנה קשה לרפובליקה הרומית ובעודו משמש במשרתו גילה קיקרו קשר להפלת הרפובליקה ולהשתלטות על מוסדותיה של חבורת אצילים בראשות לוקיוס סרגיוס קטילינה, אציל שהתאכזב מכך שלא הצליח בבחירות למשרת הקונסול. קיקרו הכריז על משטר צבאי, וגירש את קטילינה אל מחוץ לעיר בנאום סוחף, שהחל בפסקה הבאה:

Cquote2.svg

עד מתי, קאטילינה, עוד תנצל את סבלנותנו? כמה זמן עוד ישטה בנו טירופך שלך? עד אנה תשתולל חוצפתך שלוחת הרסן? שמירת הפאלאטיום בלילה, המשמרות בעיר, חרדת העם, התקהלותם של כל האזרחים ההגונים, ביצורו של המקום הזה שבו מתכנס הסנאט, ארשת פניהם של הנוכחים כאן - כלום כל אלה לא עשו רושם עליך? כלום אינך מבין שמזימותיך נחשפו, כלום אין אתה רואה שהקשר שלך נתפס ומוחזק ברשת ידיעתם של כל היושבים כאן? את אשר עשית בלילה שעבר ובלילה שלפניו, היכן היית, את מי כינסת, מה החלטת - כלום סבור אתה שיש בינינו מי שאינו יודע זאת?

Cquote3.svg
– מארקוס טוליוס קיקרו - כתבים נבחרים; תירגם ארנסט דוד קולמן, מוסד ביאליק ירושלים;

הנאום, שהיה פסגת הרטוריקה של קיקרו, הצליח להביא להימלטותו של קטילינה אל מחוץ לרומא, אך הוא הותיר מאחוריו כמה מאנשיו, שהיה חשש כי יחברו לצבאות שגויסו על ידי ותיקי צבאותיו של הדיקטטור לשעבר לוקיוס קורנליוס סולה באטרוריה. קיקרו הצליח לחשוף אף מזימה זו, לאחר שנתפש שליח של הקושרים אל שבטי הגאלים, והעמיד את הקושרים בפני הסנאט, שם התוודו על קשרם.

בדיון שנערך קרא קיקרו להוציא את הקושרים להורג ללא משפט. הסנאט לא היה גוף שיפוטי, כי אם גוף מייעץ, והחלטה להוציא את הקושרים להורג שתתקבל על ידי הסנאט, לא הייתה החלטה שיפוטית. קיקרו טען כי מעצר או הגליה של הקושרים יחמירו את הסכנה, וכי הדרך היחידה למנוע את הקשר היא להרוג את הקושרים. בתחילה רבים בסנאט תמכו ב"עונש המקסימלי". אך נאום מבריק של יוליוס קיסר שכנע אותם כי אין להוציא להורג אצילים ללא משפט, וכי ראוי לעצור את הקושרים עד לחלוף הסכנה. מרקוס פורקיוס קאטו ("קאטו הצעיר"), מיריביו הגדולים של קיסר, הצליח לבסוף לשכנע את הסנאט כי עונש המוות ראוי לקושרים, ולבסוף הוסכם להמיתם. קיקרו, הקונסול, הורה על תלייתם. על פעולותיו אלו קיבל את תואר "אבי המולדת" (Pater Patriae), אך חי את שארית ימיו בפחד כי עוד יגיע יומו להישפט על כך שהוציא להורג אזרחים רומאים ללא משפט.

גלות ושיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קשר קטילינה הלך המצב הפוליטי ברומא והידרדר. כוחו של הסנאט הלך ונחלש בעוד שלמעשה נשלטה המדינה על ידי שלושה - יוליוס קיסר, מרקוס ליקיניוס קראסוס ושר הצבא הפופולרי גנאוס פומפיוס מגנוס. שלושת אישים אלו כרתו ברית שכונתה הטריאומווירט הראשון. סווטוניוס כותב כי לא ייעשה ברומא דבר מבלי ששלושתם יסכימו לו.‏[6] אם כי זאת הגזמה. אל מול ברית זו עמדו הסנאטורים השמרנים, האופטימאטים, אשר נציגם המובהק היה קיקרו.

בשנת 58 לפנה"ס נבחר פובליוס קלודיוס פולכר בסיוע הטריווימאט לתפקיד טריבון הפלבס. פולכר היה בין הפרועים שבאנשי התקופה. מספר שנים לפני כן חולל מהומה כאשר הסתנן אל טקס "האלה הטובה" שנועד לנשים בלבד, כשהוא בלבוש אישה. עדותו של קיקרו בעניין זה סייעה להפריך את האליבי שלו למרות שהוא יצא זכאי בסופו של דבר הודות לעזרתו של קראסוס, בעדות הזאת קיקרו קנה לו אויב מסוכן. אחד ממעשיו הראשונים של פולכר כטריבון היה להתקין תקנה המצווה על הגליית כל אדם שהרג אזרח רומאי ללא משפט. על אף שקיקרו טען כי החלטת הסנאט היקנתה לו את הסמכות החוקית להוציא להורג את תומכי קטילינה, וכי תפקידו כקונסול הקנה לו חסינות, עזב את רומא למשך שנה, ובילה אותה בכפר כשהוא עורך את כתביו, ומעלה את הגדולים שבנאומיו על הכתב. בשנת 58 הוזמן על ידי יוליוס קיסר להצטרף אליו למלחמת גאליה, אך העדיף להשאר בבית ולא לצאת למלחמה.

הטריומווירט הראשון לא החזיק מעמד. מותו של קראסוס במלחמה נגד הפרתים במזרח הותיר את שני שותפיו פומפיוס וקיסר. הברית ביניהם נחלשה לאחר מות בתו של קיסר, שהייתה נשואה לפומפיוס. פומפיוס החל לגלות תמיכה באנשי הסנאט, על מנת לשמש כמשקל נגד לקיסר הפופולארי. בשנת 50 לפנה"ס הפך המאבק לגלוי. קיקרו, אשר היסס בתחילה, הביע לבסוף תמיכה בפומפיוס, וכאשר קיסר פתח במלחמת אזרחים ב-49 לפנה"ס נאלץ קיקרו לעזוב את העיר שוב. לאחר שהייה קצרה בעיר סלוניקי שב קיקרו לרומא, וקיבל על עצמו את שלטונו של קיסר.

במכתב לידיד בשם וארו, מ-46 לפנה"ס חשף קיקרו את דעתו באשר לתפקידו תחת הדיקטטורה של קיסר: "אני יועץ לך לעשות את אשר אני עושה בעצמי. אל תיראה בציבור, אף אם אין ביכולתך למנוע את השיחות אודותיך... אם קולותינו לא יישמעו שוב בסנאט ובפורום, נלך בעקבות הקדמונים ונשרת את מולדתנו בכתבינו, שיידונו בשאלות של אתיקה ומשפט חוקתי...".

אסון אישי פקד אותו בחודש פברואר בשנת 45 לפנה"ס עם מות בתו האהובה טוליה. הוא מעולם לא החלים מאסון זה.

התנגדותו למרקוס אנטוניוס ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיקרו הופתע מרציחתו של קיסר באידו של מארס 44 לפנה"ס, למרות שהוא הרעיף תשבחות על הרוצחים הוא ביקר את חוסר המעש שלהם אחרי הרצח ואת העובדה שהם נעדרו כל תוכנית להשתלט על המדינה. הרצח החזיר את קיקרו לעמדת הנהגה פוטנציאלית, כבכיר אנשי הסנאט, כאשר מולו עמד מרקוס אנטוניוס סגנו של קיסר שכיהן ביחד איתו כקונסול והיה המוציא לפועל של צוואתו. שני האישים מעולם לא היו מיודדים, ויחסיהם החריפו כאשר קיקרו הבהיר כי הוא חש שאנטוניוס מפרש את רצונותיו של קיסר בחופשיות רבה מדי. כאשר אוקטוויאנוס, יורשו של קיסר ובנו המאומץ, שב לאיטליה באפריל, קיקרו ניסה לסכסך בינו ובין אנטוניוס. בספטמבר החל לתקוף את אנטוניוס בסדרת נאומים המכונים הנאומים הפיליפיים.

קיקרו הבהיר את עמדתו במכתב לגאיוס קסיוס לונגינוס, אחד מן המתנקשים בקיסר: "אני מרוצה על כי אהבת את הצעתי לסנאט ואת הנאום שליווה אותה... אנטוניוס הוא מטורף, מושחת וגרוע בהרבה מקיסר - אשר עליו הכרזת כי הוא האדם הגרוע מכל הרשעים, כאשר הרגת אותו. אנטוניוס מתכוון לפתוח במרחץ דמים...".

כאשר אנטוניוס פעל להשתלט על הפרובינקיות בגאליה והטיל מצור על דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס בגאליה קיסאלפינה, שלח הסנאט את הקונסולים להילחם באנטוניוס. לאוקטוויאנוס שהיה אזרח פרטי שבינתיים הצליח לגייס כוח צבאי משמעותי באיטליה, ניתנה על ידי קיקרו חברות בסנאט, מינוי לפרופראיטור ופטור מן ההגבלות שהיו קיימות על המינויים למגיסטראטורות. קיקרו קיווה שהוא יוכל להנחות את אוקטוויאנוס הצעיר, שהסנאט לא ראה בו איום, בדרכו הפוליטית וכך לעשות בו שימוש כדי להשמיד את כוחו של אנטוניוס.

אולם בסופו של דבר היה מדובר בשגיאה פוליטית גסה של קיקרו, אוקטוויאנוס לעולם לא היה יכול להתפשר עם רוצחיו של קיסר כפי שקיקרו רצה ולאחר שאנטוניוס הובס בקרב מוטינה אוקטוויאנוס העדיף להשיג באיומים את משרת הקונסול מידי הסנאט מאשר לרדוף אחרי צבאו המובס של אנטוניוס שנסוג לגאליה נארבוננסיס. בסופו של דבר אוקטוויאנוס השלים עם אנטוניוס וביחד עם מרקוס אמיליוס לפידוס הם הקימו את הטריאומווירט השני.

לאוקטוויאנוס לא הייתה כל בעיה להקריב את בן בריתו, וכך, כשאנטוניוס דרש שקיקרו יהיה בין רשימת הנידונים למוות, לאוקטוויאנוס לא הייתה כל התנגדות. קיקרו נמלט, אך נתפס. יש אומרים כי התאבד, אחרים כטיטוס ליוויוס טוענים כי לא התנגד לבאים להורגו. ידיו וראשו הוצגו לראווה בפורום, כאשר לשונו מנוקבת בסיכת זהב מתסרוקתה של פולוויה אנטוניה אשתו של אנטוניוס.

מורשתו של קיקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו של קיקרו , הכוללים את אוסף נאומיו, כתביו , אמרותיו והגותו הפילוסופית הם אוצר בלום להיסטוריונים החוקרים את התקופה הסוערת של רומא בה הוא חי. יתרון גדול נודע לכתביו, כיוון שרבים מהם נשתמרו, דבר יוצא דופן בהתחשב בתקופה. הוא ניחן בחדות לשון, תחכום וחריפות. עובדת היותו "אבי הרטוריקה" באה לביטוי בכתביו השונים. בספרו "על הנבואה" (de divinatione) הוא מתעמת עם אחיו, ומביע את עמדתו לפיה חלומות אינם יכולים להיות נבואיים בשום אופן, שכן כל בני האדם חולמים והאלים ודאי לא טורחים להתוודע לאדם בעת השינה.

בדיאלוג "על טבע האלים" קיקרו התווכח עם הפילוסופים, ובהם אפיקורוס, שגרסו כי היקום (בניגוד למחשבת האסכולה הסטואית) איננו קוסמוס שבו קיים סדר, אלא מהווה תוהו ובוהו. הנה מה שהשיב לדבריו של אפיקורוס בשמם של הפילוסופים הסטואיים: "ילגלג אפיקורוס ככל שירצה... אין זה מפחית כהוא זה מן העובדה שאין בנמצא דבר מושלם יותר מן היקום... היקום הוא ישות חיה המצוידת בהכרה, בדעת ובתבונה."

הנה מה שקיקרו הסביר היטב כאשר כתב על אודות מחשבתם של אנשי האסכולה הסטואית בספרו "על תכליות הטוב והרע": "מי שרוצה לחיות בהתאם לטבע חייב להתחיל מנקודת המוצא של היקום בכללו ושל ההשגחה העליונה. אין בכוחנו לחרוץ משפט על הטוב ועל הרע מבלי להכיר את טבעם ואת חייהם של האלים, ובלי לדעת כי הטבע האנושי הוא חלק מן הסדר שביקום. ללא הפיזיקה אין אנו יכולים להבין עד כמה חשובות האמרות הבאות של חכמי העולם העתיק: "ציית לנסיבות" "לך בדרכם של האלים" "דע את עצמך" "היה מתון בכל דבר" וכן הלאה. מדע זה בלבד יש בכוחו ללמדנו את השפעתו של הטבע על הצדק, על הידידות ועל קשרינו עם זולתנו... הטבע הוא הממשלה הטובה ביותר."

תרגומי כתביו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתבים פילוסופיים-פופולריים מאת מארקוס טוליוס ציצרון. מתורגם מן המקור בצירוף מבוא והערות מאת מנחם שטיין. ורשה, הוצאת אחיעבר, תרצ"ז (1937). 95 עמ'. [התוכן: קאטון הקשיש / על הזקנה, ליליוס / על הידידות.]
  • כתבים נבחרים. תרגם מרומית והוסיף הערות ומפתחות ארנסט דוד קולמן. ירושלים, מוסד ביאליק, תשמ"ו (1986). 480 עמ'.
  • על טבע האלים. תרגמה מרומית והוסיפה הערות ומפתח אביבה קציר. הקדים מבוא יוחנן גלוקר. רמת-גן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ב (1992). 192 עמ'.
  • על תכליות הטוב והרע. תרגמה מרומית והוסיפה הערות אביבה קציר. הקדמה ועריכה מדעית יוחנן גלוקר. רמת-גן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1997. 250 עמ'.
  • על החובות. תרגמה מרומית והוסיפה הערות אביבה קציר. הקדים מבוא והוסיף הערות יוחנן גלוקר. רמת-גן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ג (2003). 200 עמ'.
  • באצטלת המועמד. תרגמה מרומית והוסיפה הערות רחל פייג וישניא. התפרסם בתוך ספרה בחירות, בוחרים ונבחרים ברפובליקה הרומית העתיקה, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, תשס"ח (2008).
  • על הידידות. תרגם מרומית והוסיף הערות אברהם ארואטי. בנימינה, הוצאת נהר ספרים, 2013. 100 עמ'.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נתן שפיגל, קיקרו: מדינאי, נואם, סופר, הוגה דעות, הוצאת אקדמון, ירושלים, תשמ"א.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בעבר, נהוג היה לתעתק את האות C כצד"י.
  2. ^ כברוסית
  3. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period University of California Press 2010, Part II, 15. The Anti-Jewish Ethnographic Treatise by Apollonius Molon, p. 472
  4. ^ קיקרו, ברוטוס, 316.
  5. ^ פלוטארכוס, חיי אישים, קיקרון, פרק ד.
  6. ^ סווטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, קיסר, 19.2 קישור לגרסה דיגיטלית