וושינגטון רדסקינס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וושינגטון רדסקינס
קסדת הוושינגטון רדסקינס
לוגו הוושינגטון רדסקינס
קסדה סמל
ליגה סמל ה-NFC
NFC
אזור מזרח
נוסדה 1932
מגרש ביתי מגרש פדקס
עיר וושינגטון
צבעי הקבוצה אדום (בורדו), זהב ולבן
מאמן ראשי ג'יי גרודן
אליפויות ליגה (2)
1937, 1942

זכיות בסופרבול (לאחר האיחוד) (3)
1982, 1987, 1991

אליפויות חטיבתיות (5)
1972, 1982, 1983, 1987, 1991
אליפויות אזוריות (13)
NFL מזרח: 1936, 1937, 1940, 1942, 1943, 1945

NFC מזרח: 1972, 1983 , 1984, 1987, 1991, 1999, 2012

וושינגטון רדסקינסאנגלית: Washington Redskins) היא קבוצת פוטבול אמריקנית המשחקת בליגת הפוטבול הלאומית, ה-NFL. הרדסקינס משחקים בחטיבת ה-NFC בבית המזרחי.

אצטדיון הקבוצה, מגרש פדקס בעיר לאנדוור שבמדינת מרילנד, המכיל 91,704 מושבים הוא הגדול ביותר מבחינת מספר המקומות בליגה. משרדה הראשי של הקבוצה ומתקני האימונים שלה ממוקמים באשבורן, וירג'יניה. האזור של המשרד ומתקני האימונים נקרא "רדסקינס פארק", על שם הקבוצה. לפי מגזין פורבס, היא הקבוצה בעלת שווי השוק השני בגובהו בליגה, וערכה מוערך בכ-1.5 מיליארד דולר[1].

הרדסקינס השתתפו ב-11 משחקי אליפות של חטיבת ה-NFC וזכו בחמישה מהם. זכיות אלו העלו אותם למשחקי הסופרבול, מתוכם זכו הרדסקינס בשלושה‏[2].

השם "רדסקינס" פירושו בעברית "עור אדום" ומתייחס לאינדיאנים. השם נבחר כמחווה למאמן הקבוצה ויליאם הנרי דיטז, שהיה ממוצא אינדיאני.

תולדות הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוסטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הקבוצה הקים ג'ורג' פרסטון מרשל בשנת 1932[3], בשם "בוסטון ברייווז" (Braves). שנה לאחר מכן שונה שמה ל"בוסטון רדסקינס", כמחווה למאמן הקבוצה ויליאם הנרי דיטז[4][5], שהיה ממוצא אינדיאני. בתקופה זו עברה הקבוצה לשחק בפנווי פארק, מגרשה של קבוצת הבייסבול בוסטון רד סוקס.

בדראפט הרשמי הראשון של ה-NFL בשנת 1936, בחרו בוסטון רדסקינס את הפול בק ריילי סמית'. סמית' היה הבחירה השנייה בדראפט, אך ג'י ברוואנגר, השחקן שנבחר ראשון, בחר שלא לשחק ב-NFL, ובכך הפך סמית' לשחקן הראשון שנבחר בדראפט ושיחק בליגת ה-NFL ‏‏[6]. באותו הדראפט בחרו הרדסקינס גם בווין מילנר, לימים חבר בהיכל התהילה של ה-NFL. בשנה זו זכו באליפות הבית הראשונה שלהם.

בשנת 1937 עברה הקבוצה לוושינגטון הבירה עקב מספר אוהדים מועט בבוסטון‏[7].

השנים הראשונות בוושינגטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל הקבוצה, אלופת הליגה בתחילת עונת 1938

בעקבות המעבר לוושינגטון עברו הרדסקינס לשחק באצטדיון גריפית', ששימש גם את וושינגטון סנטורס, קבוצת הבייסבול של וושניגטון באותה עת‏[8]. בדראפט ה-NFL של שנת 1937, שנערך בזמן המעבר לוושינגטון, החתימו הרדסקינס את הקוורטרבק סמואל "סמי" באו מאוניברסיטת TCU ‏‏[9][10]. כבר בהמשך אותה השנה זכו הרדסיקנס באליפות ה-NFL, בהנהגתו של באו, לאחר ניצחון על שיקגו ברס. במשחק הגמר היה באו אחראי לשלושה טאצ'דאונים[3][11].

שלוש שנים מאוחר יותר נפגשו שוב שתי הקבוצות, בגמר אליפות ה-NFL של שנת 1940. במשחק זה ניצחו הברס 73-0 את הרדסקינס, הניצחון בהפרש הנקודות הגדול ביותר בתולדות ה-NFL ‏‏[11]. הניצחון המוחץ הושג בזכות שימוש במערך ה-T (מערך בו שחקני הקבוצה מסודרים בצורת האות האנגלית T), שבאותה עת היה מערך התקפה חדשני ב-NFL, שהפתיע את שחקני הרדסקינס. בשנת 1942 זכו הרדסקינס באליפותם השנייה, לאחר שניצחו את הברס בגמר אליפות ה-NFL. שתי הקבוצות נפגשו שוב בגמר של 1943, בו ניצחו הברס‏[11].

הרדסקינס העפילו שוב לגמר ה-NFL בשנת 1945. במשחק הגמר הפסידו הרדסקינס בתוצאה 15-14 לקליבלנד ראמס[11]. במהלך המשחק מסר באו את הכדור לאחד השחקנים, אך הכדור פגע בעמוד השער ונזרק אל מחוץ למגרש. השופט קבע שזה סייפטי, שהקנה לראמס שתי נקודות שהובילו לניצחונם. בעקבות המקרה פנה ג'ורג' פרסטון מרשל, הבעלים של הרדסקינס באותה עת, להנהלת הליגה, בדרישה לשנות את החוק. החוק שונה והחל מעונת 1946 כדור שפגע בעמוד השער נחשב כמסירה שלא הושלמה ולא כסייפטי. החוק קיבל את השם "חוק באו-מרשל"‏[12].

סמי באו שיחק בקבוצה 15 עונות, עד לשנת 1952 בה פרש. ב-1963 נכנס להיכל התהילה של ה-NFL.

תקופת היובש[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיה הראשונות של הקבוצה היו מוצלחות במיוחד, אך מעונת 1946 עד עונת 1970 הקבוצה לא הצליחה להעפיל למשחקי הפלייאוף[13].

בשנים 1946 עד 1951 החליפה הקבוצה ארבעה מאמנים ואף אחד מהם לא היה מוצלח במיוחד. אך הבעלים ג'ורג' פרסטון מרשל עשה מאמצים להפוך את הרדסקינס לאחד המועדונים הבולטים בליגה. הצעד המשמעותי הראשון שעשה לשם כך היה כאשר הפך ב-1950 את הרדסקינס לקבוצה הראשונה אי פעם שכל משחקי העונה שלה משודרים בטלוויזיה[14][15]. צעד משמעותי נוסף היה העסקת המאמן ארל "קרלי" למבו. למבו נודע בהצלחתו בגרין ביי פקרס, אותה הוביל לזכייה בשש אליפויות ליגה. אולם לאחר שתי עונות בלבד בהן לא הצליח להוביל את הרדסקינס לפלייאוף, פוטר למבו מאימון הקבוצה והוחלף בג'ו קווהאריץ'[15]. ב-1961 עברה הקבוצה מאצטדיון גריפית' הישן אל אצטדיון RFK שנקרא על שמו של רוברט פ' קנדי, שהיה חדיש יותר‏[16].

בשנת 1964 ביצעה הקבוצה שני טריידים (החלפות שחקנים) משמעותיים, והשיגה את הקוורטרבק סאני ג'ורגנסון, אחד הקוורטרבקים הטובים בתולדות הליגה, ואת הליינבקר סם הוף. שניהם הפכו לימים לחברי היכל התהילה‏[17]. אך גם אלו לא הצליחו להוביל את הקבוצה למשחקי הפלייאוף‏[13].

ב-9 באוגוסט 1969 נפטר מרשל. אדוארד בנט ויליאמס, שהיה גם הבעלים של קבוצת הבייסבול בולטימור אוריולס[18], החליף אותו כנשיא הקבוצה, אף שבבעלותו היה אחוז קטן של מניות הקבוצה‏[19]. ג'ק קנט קוק, שקנה אחוזי בעלות על הקבוצה עוד ב-1961, הפך לבעלי הקבוצה לאחר מותו של מרשל, ולאחר שבמהלך השנים הרחיב את הבעלות, הפך ב-1974 לבעל השליטה הבלעדי כמעט על הקבוצה. קוק היה גם הבעלים של קבוצת הכדורסל לוס אנג'לס לייקרס וקבוצת ההוקי קרח לוס אנג'לס קינגס[19].

ב-1969 העסיקה הקבוצה כמאמנה החדש את וינס לומברדי, שזכה לתהילה כמאמן גרין ביי פקרס‏[20]. לומברדי הוביל את הקבוצה למאזן של שבעה ניצחונות, חמישה הפסדים ושני משחקים שהסתיימו בתיקו, המאזן הטוב ביותר של הקבוצה מאז 1955[13]. בערב פתיחת עונת 1970 נפטר לומברדי בשל מחלת הסרטן ממנה סבל‏[20]. עוזר המאמן ביל אוסטין מונה במקומו למאמן בעונת 1970, וסיים במאזן של שישה ניצחונות ושמונה הפסדים‏[13].

התאוששות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת עונת 1971, לאחר מותו של לומברי, החתים נשיא הקבוצה אדוארד בנט ויליאמס את המאמן ג'ורג' אלן[21]. אלן הביא לקבוצה שחקנים מנוסים במקום שחקנים צעירים, כאשר המוטו שלו היה "העתיד הוא עכשיו", ולא חלף זמן רב עד שהוכיחו שחקני הקבוצה כי צדק‏[22]. כבר בעונתו הראשונה הוביל את הקבוצה למשחקי הפלייאוף הראשונים שלה מאז 1945[13]. בעונה שאחריה הצליחה הקבוצה לזכות באליפות חטיבת ה-NFC והעפילה לסופרבול הראשון שלה, סופרבול VII, בו הפסידה למיאמי דולפינס, שנותרה בלתי מנוצחת בעונה זו‏[21]. הרדסקינס העפילו לפלייאוף שוב בשנים 1973, 1974 ו-1976, אך בשלוש השנים הללו הודחו כבר בסיבוב הראשון‏[21].

לאחר שבעונת 1977 נכשל אלן בניסיונו להוביל את הרדסקינס לפלייאוף, הוא פוטר והוחלף בג'ק פארדי[13], שחקן עבר של הרדסקינס שאף שיחק עבור אלן בוושינגטון ובלוס אנג'לס ראמס. את עונתו הראשונה התחיל פארדי עם רצף של שישה ניצחונות, אך הפסיד בשמונה מעשרת המשחקים הבאים, וסיים את העונה עם מאזן של שמונה ניצחונות ושמונה הפסדים. בסוף העונה בעלי הקבוצה ג'ק קנט קוק עבר מלוס אנג'לס לווירג'יניה, ופעל נמרצות בניסיונות לקבל את השליטה על הקבוצה במקום נשיאה אדוארד בנט ויליאמס‏[19].

את עונת 1979 פתח פארדי עם מאזן שישה ניצחונות ושני הפסדים, והגיע למשחק האחרון נגד דאלאס קאובויס במאזן של עשרה ניצחונות וחמישה הפסדים. ניצחון במשחק זה היה מעלה את הקבוצה לפלייאוף, אך הרדסקינס הפסידו 35-34 ולא הצליחו להעפיל לפלייאוף‏[13]. בעקבות הצלחתו המהירה של פראדי, בסוף העונה זכה בתואר מאמן השנה בליגת ה-NFL. הצלחתו הסתיימה בעונת 1980, כאשר סיים במאזן של שישה ניצחונות ועשרה הפסדים, ולאחריה פוטר‏[13]. לפני פיטוריו הספיק לבחור בדראפט את התופס ארט מונק, לימים חבר בהיכל התהילה.

העשור של הרדסקינס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ו גיבס, מאמן הקבוצה בתקופת "העשור של הרדסקינס"

ב-13 בינואר 1981 החתים הבעלים ג'ק קנט קוק את מתאם ההתקפה של סן דייגו צ'רג'רס, ג'ו גיבס, כמאמן הקבוצה‏[23]. את עונתו הראשונה פתח עם חמישה הפסדים רצופים, אך ניצח שמונה מ-11 המשחקים הבאים של העונה וסיים את שנתו הראשונה עם מאזן של שמונה ניצחונות ושמונה הפסדים‏[23].

תחילת עונת 1982 התאחרה ב-57 יום עקב שביתת שחקני הליגה. נקבע כי בעונה זו יתקיימו תשעה משחקים בלבד וכי שמונה קבוצות מכל חטיבה יעפילו לפלייאוף‏[13]. הרדסקינס, שהיו במקום הראשון בחטיבה שלהם, העפילו לסופרבול XVII, בו ניצחו את מיאמי דולפינס וזכו בסופרבול הראשון שלהם ובאליפות הליגה הראשונה מאז 1942[23][11]. הרץ האחורי ג'ון ריגנס זכה בתואר ה-MVP של המשחק‏[24].

בדראפט 1983 בחר גיבס את מגן הפינה דארל גרין[23]. גרין שיחק בקבוצה 20 עונות רצופות ומחזיק, יחד עם ג'קי סלאטר, בשיא של מספר העונות בקבוצה אחת. ב-2008 נכנס גרין להיכל התהילה. בעונה זו העפילו הרדסקינס לסופרבול XVIII, בו הפסידו ללוס אנג'לס ריידרס בתוצאה 38-9‏[11].

מארק ריפין, ה-MVP של סופרבול XXVI

את עונת 1984 סיימו הרדסקינס במאזן של 11 ניצחונות וחמישה הפסדים, וסיימו במקום הראשון בבית המזרחי של חטיבת ה-NFC, בפעם השלישית ברציפות‏[13]. למרות זאת, כבר בשלב הראשון של הפלייאוף הודחו בידי שיקגו ברס‏[23]. במהלך עונת 1985, במשחק נגד ניו יורק ג'איינטס, נפצע הקוורטרבק ג'ו תייסמן בעקבות תיקול עם הליינבקר לורנס טיילור. תיקול זה סיים את הקריירה המקצוענית של תייסמן‏[23], וזכור כרגע המחריד ביותר בתולדות ה-NFL, כפי שהגדיר אותו הוושינגטון פוסט[25].

בעונת 1987 חזרו הרדסקינס לפלייאוף. הקבוצה העפילה למשחק חצי הגמר באליפות חטיבת ה-NFC לאחר ניצחון על שיקגו ברס. משחק זה היה המשחק ה-70 בקריירה של ג'ו גיבס כמאמן ראשי, והוא הפך למאמן בעל אחוז הניצחונות הגבוה ביותר בתולדות הרדסקינס‏[23]. הניצחון במשחק העלה את הקבוצה לגמר חטיבת ה-NFC, בו הפסידה לג'ייאנטס‏[11][23].

שלושה שבועות לאחר תחילת עונת 1987, פתחו כמה משחקני הליגה בשביתה בת 24 יום‏[26]. מחזור המשחקים השלישי לא התקיים, אך כיוון ש-89 משחקני הליגה לא שבתו המשחקים התקיימו כרגיל החל ממחזור המשחקים הרביעי, עם השחקנים שלא שבתו ושחקנים מחליפים. הרדסקינס היו הקבוצה היחידה ששיחקה עם שחקנים מחליפים בלבד‏[26]. למרות זאת הצליחו המחליפים לנצח בשלושת המשחקים שהתקיימו במהלך השביתה. הצלחת השחקנים המחליפים ברדקסינס עוררה עניין, ובין היתר יצא 13 שנה לאחר מכן, בשנת 2000, הסרט "המחליפים", המבוסס על הסיפור. ניצחונות אלו סייעו לקבוצה להעפיל לפלייאוף. הקבוצה העפילה לסופרבול XXII, בו ניצחה את דנוור ברונקוס בתוצאה 42-10, לאחר שהברונקוס הובילו 10-0 ברבע הראשון של המשחק‏[11]. במהלך תולדות הסופרבול לא נתבצעה חזרה מפיגור בכמות נקודות גבוהה יותר. את תואר ה-MVP של המשחק קיבל הקוורטרבק דאג ויליאמס, שמסר ארבע מסירות לטאצ'דאון. ויליאמס הפך לקוורטבק האפרו-אמריקאי הראשון שהוביל קבוצה לניצחון בסופרבול‏[27].

עונת 1991 החלה עם 11 ניצחונות רצופים, שיא המועדון ברצף ניצחונות‏[28]. במהלך העונה שבר התופס ארט מונק את שיא התפיסות לקריירה, עם 820 תפיסות. בסוף העונה העפילו הרדסקינס לסופרבול XXVI, בו ניצחו את באפלו בילס בתוצאה 37-24‏[11]. תואר ה-MVP של המשחק ניתן לקוורטבק מארק ריפין, שהפך לשחקן הקנדי הראשון שזכה בתואר ה-MVP של משחק סופרבול.

תקופת פריחה זו, המכונה גם ה"עשור של הרדסקינס", הסתיימה ב-5 במרץ 1993, כשג'ו גיבס הודיע על פרישה מאימון הקבוצה לאחר 12 עונות אימון. במהלך 12 עונות אלו העלה את הקבוצה לפלייאוף שמונה פעמים, ארבע פעמים הוביל את הקבוצה לסופרבול ומתוכן ניצחה הקבוצה בשלושה‏[11]. ב-1996 נכנס גיבס להיכל התהילה של ה-NFL.

עידן דניאל סניידר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 באפריל 1997 נפטר קוק, הבעלים של הקבוצה, זמן קצר טרם פתיחת מגרש פדקס, אצטדיון חדש שבנה לקבוצה‏[28]. בנו ג'ון ירש ממנו את הקבוצה, וקרא לאצטדיון על שם אביו, "אצטדיון ג'ק קנט קוק". לאחר שתי עונות לא מוצלחות‏[13], מכר ג'ון קוק ב-1999 את הקבוצה לדניאל סניידר, יושב ראש רשת פארקי השעשועים "סיקס פלאגס". סכום העסקה עמד על 800 מיליון דולר‏[28], העסקה היקרה ביותר אי פעם של רכישת קבוצת ספורט‏[29]. אחת מפעולותיו הראשונות של סניידר הייתה מכירת הזכויות על שם האצטדיון למרבה במחיר. חברת פדקס נתנה את ההצעה הגבוהה ביותר, ושם האצטדיון שונה ל"מגרש פדקס"‏[28]. כבר בעונתו הראשונה של סניידר העפילה הקבוצה לפלייאוף, לראשונה מאז עונת 1992‏[11].

לאחר חילופי מאמנים רבים, החתים סניידר ב-2004 את ג'ו גיבס, מאמן הקבוצה בשנות ה-80, כמאמנה הראשי‏[30]. עונתו הראשונה בקדנציה לא הייתה מוצלחת‏[13]. למרות ההגנה החזקה של הקבוצה, הרדסקינס לא הצליחו בחלק ההתקפי. לקראת עונת 2005 שיפר גיבס את הסגל ההתקפי של הקבוצה במהלך הדראפט ובאמצעות החתמת שחקנים חדשים. כבר באותה עונה הצליחו הרדסקינס להעפיל לפלייאוף‏[11]. בעונה זו נשברו שלושה שיאים של הקבוצה: שיא היארדים בריצה לעונה, שיא היארדים בתפיסה לעונה ושיא התפיסות לעונה על ידי קיצוני צמוד. בעונת 2007 הוביל גיבס את הקבוצה לפלייאוף נוסף, אך הרדסקינס הפסידו כבר בשלב הראשון והודחו מהפלייאוף‏[11]. גיבס לא הצליח לשחזר את הישגיו מהעבר והודיע על פרישה לפני תחילת עונת 2008.

את מקומו של גיבס החליף ג'ים זורן. זורן הפך את ההתקפה להתקפת "וסט קוסט" (West Coast), שיטה התקפית השמה דגש על מהלכי המסירה. את עונתו הראשונה סיים עם מאזן של שמונה ניצחונות ושמונה הפסדים‏[13]. לקראת עונת 2009 החתימו סניידר וזורן את התאקל ההגנתי אלברט היינסוורת', שנחשב לתאקל ההגנתי הטוב ביותר בליגה באותה עונה. הוא חתם על חוזה בסך 100 מיליון דולר לשבע שנים, השכר הגבוה ביותר לשחקן הגנה בתולדות הליגה[31]. בדראפט 2009 בחר זורן את הליינבקר בריאן אורקפו מאוניברסיטת טקסס. כבר בשנתו הראשונה נבחר אורקפו למשחק הפרובול. לאחר פתיחת עונה לא טובה של זורן, שכללה הפסד לדטרויט ליונס ששבר רצף של 19 הפסדים לליונס, שכרה הקבוצה את שירותיו של שרמן לואיס כיועץ התקפי לקבוצה, ובכך נלקחה מזורן השליטה על בחירת מהלכי ההתקפה. לקראת סיום העונה שכרה הקבוצה את ברוס אלן, בנו של מאמן העבר של הקבוצה ג'ורג' אלן, לתפקיד הג'נרל מנג'ר של הקבוצה. העונה הסתיימה עם מאזן של ארבעה ניצחונות ו-12 הפסדים, ומיד בסיומה פוטר המאמן זורן‏[13].

ב-5 בינואר 2010, יממה לאחר פיטוריו של זורן, הוחתם מייק שנאהאן למשרת מאמן הקבוצה. שנאהאן, אלן וסניידר ערכו שינויים בצוות האימון, וצירפו את קייל שנאהאן, בנו של מייק שנאהאן, כמתאם ההתקפה, ואת ג'ים האסלט, מאמנה הראשי לשעבר של ניו אורלינס סיינטס, כמתאם ההגנה. צוות האימון החדש ערך שינויים רבים גם בצוות השחקנים, כאשר המרכזי בהם הוא טרייד בו קיבלו את הקוורטרבק דונובן מקנאב.

ה"חזירים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"חזירים" (באנגלית: The Hogs) הוא כינוי לשחקני קו ההתקפה של הקבוצה בשנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. הם נודעו בעיקר בזכות השליטה שלהם בקו המגע (line of scrimmage). את שמם טבע ג'ו בוגל, מאמן קו ההתקפה, לאחר שכינה את שחקניו "חזירים"‏[32]. לבוגל הוטבע הכינוי "בוס החזירים"‏[32].

בעקבות שיתוף הפעולה המוצלח בין ה"חזירים" לבין הרץ האחורי באותה תקופה, ג'ון ריגנס, דבק בריגנס הכינוי "חזיר של כבוד"‏[32]. שיתוף פעולה זה זיכה את ריגנס בתואר השחקן המצטיין של סופרבול XVII. באחד המשחקים עזר הקוורטרבק ג'ו תייסמן ל"חזירים" וחסם תיקול, חסימה שהייתה מהלך מפתח במשחק ובעקבות כך כונה "חזירון של כבוד". בוגל, עם זאת, לא התייחס לתייסמן כאחד מה"חזירים", משום שבדרך כלל לא חסם תיקולים‏[32].

במהלך עונת 1985, במשחק נגד ניו יורק ג'איינטס, נפצע תייסמן. ה"חזירים" כשלו בניסיונם לעצור את לורנס טיילור, שחקן ההגנה של הג'איינטס שתיקל את תייסמן ופצע אותו. פציעה זו הובילה לסיום הקריירה של תייסמן. וושינגטון פוסט כינה את הפציעה כרגע המחריד ביותר בתולדות ה-NFL.

בסוף עונת 1985 פרש ריגנס יחד עם שניים מה"חזירים", ואת מקומם החליפו שחקנים צעירים מהדראפט שגם אליהם התייחסו כחלק מה"חזירים". שילוב שחקנים אלו הצליח לשחזר את הצלחתם של ה"חזירים" המקוריים והוביל את הקבוצה לשתי אליפויות נוספות. עד תחילת שנות ה-90 פרשו כל ה"חזירים". ה"חזירים" הוביל את הרדסקינס לשלוש זכיות בסופרבול. ראס גרים, אחד מה"חזירים" וריגנס, "חזיר של כבוד", נכנסו להיכל התהילה.

תלבושת הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

NFCE-Uniform-WAS.png
סמל הקבוצה בשנים 1965-1969
סמל הקבוצה בשנת 1982

עיצוב התלבושת הנוכחית, בצבעי בורדו וזהב, הוצג לראשונה על ידי המאמן ג'ק פארדי ב-1979. בשנים 1961 - 1978 תלבושת הקבוצה הייתה מכנסיים בצבע זהב וחולצות בצבע בורדו למשחקים ביתיים ולבן למשחקי חוץ. החל מ-1978 ועד היום משתמשת הקבוצה במגני הפנים שעל הקסדה בצבע זהב; לפני כן צבע מגני הפנים היה אפור.

הרדסקינס היא אחת משלוש הקבוצות היחידות ב-NFL שהתלבושת הביתית שלה לבנה. שתי הקבוצות האחרות הם דאלאס קאובויס ומיאמי דולפינס. מנהג זה החל בקבוצה בשנת 1981, תחילת תקופת אימונו של ג'ו גיבס. גיבס עבד לפני הגעתו לקבוצה כמתאם התקפה בסאן דייגו צ'רג'רס; באותה תקופה תלבושתם הביתית של סאן דייגו הייתה גם היא לבנה, וכשהפך למאמן ראשי ברדסקינס, המשיך גיבס במנהג זה, למרות שרוב הקבוצות המארחות בסופרבול נוהגות לבחור בתלבושת צבעונית. בכך הפכה הרדסקינס לאחת משלוש הקבוצות המארחות בסופרבול שלבשו מדים לבנים. הקבוצות האחרות הן דאלאס קאובויס ופיטסבורג סטילרס שבסופרבול XL בחרו בתלבושת אחרי רצף ניצחונות בפלייאוף שקדם לו כשהם לבושים במדים לבנים.

ב-23 בספטמבר 2007, במשחק ביתי נגד ניו יורק ג'איינטס, לבשו שחקני הקבוצה מדים מיוחדים לציון 75 שנים להקמת הקבוצה ב-1932. חולצת התלבושת הייתה לבנה, המכנסיים בצבע זהב והקסדה הרגילה הוחלפה בקסדה צהובה שעליה סמל מיוחד לאירוע זה.

בסוף עונת 2009 פורסמו ידיעות שתלבושת הקבוצה תעבור שינוי ותוסיף צבע שחור לתלבושת. אולם ברוס אלן, הג'נרל מנג'ר של הקבוצה, טען שאין בכוונת ההנהלה לשנות את תלבושת הקבוצה.

מחלוקת השימוש בדמות האינדיאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הטוענים כי שמם וסמלם של הוושינגטון רדסקינס מהווה פגיעה באינדיאנים[33]. נעשו ניסיונות בעבר על ידי קבוצות מסוימות לשנות את השם‏[34], אך ללא הצלחה. אחרים טוענים להגנת הרדסקינס ששמם נועד לכבד את אומץ לבם וגדולתם של האינדיאנים. ללא קשר להקשרים בהם שימשה המילה בעבר, המילה "רדסקינס" מתייחסת לקבוצת הפוטבול.

תוצאות סקר שערך המגזין ספורטס אילוסטרייטד מראות ש-75 אחוז מהאינדיאנים לא מתנגדים לשמם של הרדסקינס‏[35]. פעילים אינדיאנים ביקרו את תוצאות הסקר בעקבות סירובם של אנשי המגזין לחשוף את מלוא המידע (ניסוח השאלות, סדר השאלות, מספר הקבוצות הנשאלות והאזורים הנשאלים)‏[36][37]. אולם ב-2004 פורסמו ממצאי סקר שנערך באוניברסיטת פנסילבניה, בו נמצא ש-91 אחוז מהאינדיאנים שהשתתפו בסקר מ-48 מדינות בארצות הברית הסכימו שהשימוש בשם "רדסקינס" מקובל‏[38].

ב-1992 קבוצת אינדיאנים הגישה תביעה כנגד הפוטבול המקצועני לאיגוד זכויות היוצרים בארצות הברית, בדרישה לבטל את שמם של הרדסקינס, שמהווה לטענתם כינוי גנאי. ב-1999 בית המשפט לזכויות יוצרים פסק לטובת העתירה כי יש לבטל את הסימן המסחרי על השם "רדסקינס". לאחר עירעורים, ב-2005 הוחלט לשנות את הפסיקה ולאפשר לקבוצה להשתמש בשם "רדסקינס" ולתת להם זכויות על השם תחת חוקי המדינה והאזור‏[39]. לאחר ניסיונות עירעורים בנובמבר 2009 סירב בית המשפט העליון לעיון מחודש בתיק ולערעורים מצד פעילים אינדיאנים.

אצטדיונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצטדיון RFK, מגרשה של קבוצת הרדסקינס בשנים 1961 - 1996
מגרש פדקס

בשנתה הראשונה של הקבוצה, מגרשה הביתי היה ה"ברייבס פילד", ששימש את קבוצות הפוטבול, הכדורגל והבייסבול של העיר בוסטון. המגרש הכיל 40 אלף מקומות. שנה לאחר מכן, עם שינוי שם הקבוצה, הועברה הקבוצה למגרשה של הבוסטון רד סוקס, "פנווי פארק", אצטדיון מתקדם יותר אך קטן במעט מהברייבס פילד‏[40].

עם מעברה של הקבוצה לוושינגטון בשנת 1937, נבחר "אצטדיון גריפית'" להיות מגרשה הביתי. האצטדיון הכיל 32 אלף מקומות ושימש גם את קבוצות הבייסבול וושינגטון סנטורס מליגת ה-MLB ואת המכללות של וושינגטון ומרילנד בפוטבול ואתלטיקה קלה. האצטדיון שימש את הקבוצה עד שנסגר ב-1961[41]. את מקומו של אצטדיון גריפית' החליף "אצטדיון RFK", שנקרא על שמו של רוברט פ' קנדי (בראשי תיבות RFK); האצטדיון היה חדיש, הכיל יותר מ-56 אלף מקומות ישיבה ועלות הקמתו עמדה על כ-20 מיליון דולרים. האצטדיון היה בבעלות עיריית וושינגטון ונקרא תחילה אצטדיון DC ‏‏[16]. האצטדיון היה גם מגרשה של קבוצת הפוטבול של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, ובמהלך השנים שימש קבוצות ספורט שונות של וושינגטון. גם לאחר מעבר הקבוצה מהאצטדיון, נשאר האצטדיון פעיל ומשמש קבוצות מקומיות עד היום.

מגרש פדקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מגרש פדקס

בשנת 1997 עברה קבוצת הרדסקינס למגרשה הנוכחי, "מגרש פדקס", שממוקם במרילנד. ביום פתיחת האצטדיון נפטר הבעלים של הקבוצה ג'ק קוק; לזכרו נקרא האצטדיון על שמו עד שנת 1999, בה שונה שם האצטדיון לשמו הנוכחי. אתר האצטדיון נקרא "ראלג'ון" (באנגלית: Raljon), איחוד שמות בניו של קוק, ראלף וג'ון. האצטדיון מכיל 91,704 מקומות ישיבה ובנוי בחמישה מפלסים, כמות המושבים הגדולה ביותר לקבוצה ב-NFL. עלות בנייתו של האצטדיון הסתכמה בכ-250 מיליון דולרים. למרות היותו האצטדיון הגדול לקבוצה ב-NFL, רשימת ההמתנה למנוי עונתי משתרעת על פני יותר מ-30 שנים.

עד כה מעולם לא נמכרו כל המושבים באצטדיון, השיא עומד על 91,665 במשחק המכללות בין קבוצות הפוטבול של וירג'יניה טק ואוניברסיטת דרום קליפורניה[42]. שיא האוהדים במשחק של הרדסקינס הוא 90,910 אוהדים במשחק נגד הדאלאס קאובויס; זהו גם שיא הקהל הגדול ביותר (במקומות ישיבה) במשחק NFL ‏‏[43]. האצטדיון נמצא בבעלות הקבוצה ומשמש רק אותה, למעט אירועי ספורט חד פעמיים ומופעים שונים.

חוק הרדסקינס[עריכת קוד מקור | עריכה]

"חוק הרדסקינס" הוא כינוי לקשר בין הרדסקינס, קבוצת הפוטבול של וושינגטון הבירה שהיא משכנו של הבית הלבן, לבין תוצאות הבחירות לנשיאות בארצות הברית. ה"חוק" הינו צירוף מקרים נפוץ, שעל פיו במידה והרדסקינס מנצחים את משחק הבית האחרון שלהם לפני הבחירות - המפלגה שנבחרה בבחירות הקודמות תנצח שוב בבחירות. במידה והקבוצה מפסידה - המתמודד מהמפלגה השנייה ינצח‏[44][45]. "חוק הרדסקינס" מתיימר "לחזות" את תוצאות הבחירות.

החל ממערכת הבחירות של 1940 עד היום ה"חוק" לא נכשל למעט הבחירות של שנת 2004. במערכת בחירות זו הרדסקינס הפסידו במשחק הביתי האחרון לפני הבחירות, אבל המפלגה הרפובליקנית בראשות ג'ורג' ווקר בוש, שהייתה אמורה להפסיד לפי ה"חוק", דווקא ניצחה‏[45]. למרות זאת ניתן לומר שהחוק לא נכשל, מאחר שבבחירות של שנת 2000 בוש ניצח אך לא ברוב קולות אלא בגלל שיטת הבחירות. לכן המפלגה שקיבלה את רוב הקולות היא דווקא המפלגה הדמוקרטית, שאכן הפסידה בבחירות של שנת 2004 לאחר ההפסד של הרדסקינס.

אוהדים ויריבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"חזרזירים"

החזרזירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"חזרזירים" בזמן משחק

ה"חזרזירים" (באנגלית: Hogettes) הם קבוצה של 12 אוהדים מוכרים של הרדסקינס, הידועים בעיקר בגלל תלבושתם. הם נוהגים ללבוש שמלות נשים, כובעי מחנאות וחוטמי חזיר. ל"חזרזירים" שתי מטרות: לעודד את קבוצתם ולגייס כסף לצדקה.

הקבוצה הוקמה בשנת 1983 על ידי מייקל טורברט, הידוע בכינויו "בוס חזרזיר", והפכה לקבוצת עידוד קבועה במשחקיה של הרדסקינס. בקבוצה ישנם 12 חברים פעילים ועוד 15 חברים לשעבר. הקבוצה שומרת על פרופיל גבוה לרוב בגלל התחפושות שלהם, אבל גם בגלל עבודות בארגוני צדקה אליהם גייסו למעלה מ-100 מיליון דולר.

הרעיון להקמת הארגון החל ב-1983, כאשר מייסדו מייקל טורברט הלך למסיבת תחפושות בליל כל הקדושים, לבוש בבגדים הישנים של סבתו. התחפושת הייתה מוצלחת והוא החליט לאסוף את חבריו ובבגדי סבתו לבקר בבתי חולים ולשמח ילדים חולים‏[46]. ב-27 בנובמבר 1983 הופיעו ה"חזרזירים" לראשונה במשחק של הקבוצה לבושים בבגדי נשים, ועם תוספת של חוטמי חזיר כמחווה לקו ההתקפה של הקבוצה שכונה "החזירים"‏[47].

טורברט ושני "חזרזירים" נוספים נכנסו להיכל התהילה של חברת ויזה לאוהדים‏[48][49]. למרות שה"חזרזירים" מוכרים בקרב האוהדים והקבוצה, הם מעולם לא קיבלו יחס מועדף או הכרה רשמית‏[46].

צ'יף זי[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאמה ויליאמס, הידוע בכינויו "צ'יף זי" (באנגלית: Chief Zee) הוא אוהד מוכר של הרדסקינס, שמופיע במשחקי הקבוצה מאז 5 בספטמבר 1978 בתלבושת אינדיאנית מסורתית ונחשב לאחד האוהדים הגדולים ביותר של הקבוצה‏[50]. צ'יף זי הופיע גם במספר פרסומות טלוויזיה לסוכנות רכב באזור וושינגטון ובולטימור.

באחד ממשחקי הקבוצה נגד פילדלפיה איגלס ב-1983, תקפו אוהדי האיגלס את צ'יף זי, וכתוצאה מכך רגלו נשברה‏[51]. ב-9 באוגוסט 2008 נגנב הטומהוק המפורסם של צ'יף זי כאשר חילק חתימות לאוהדי הקבוצה‏[52]. מאוחר יותר ב-28 באוגוסט הוחזר הטומהוק לצ'יף זי בעזרת כריס קולי, שחקן הקבוצה שנתן לגנב חולצה חתומה על ידו בתמורה להשבת הטומהוק‏[53]. בשנת 2000 חברת ויזה והיכל התהילה של ה-NFL בחרו בצ'יף זי כאוהד הגדול ביותר של הוושינגטון רדסקינס.

יריבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היריבה הגדולה ביותר של הרדסקינס היא דאלאס קאובויס; המגזין ספורטס אילוסטרייטד החשיב את היריבות לגדולה ביותר ב-NFL בכל הזמנים ואחת היריבויות הגדולות ביותר בספורט בכלל‏[54]. תחילת היריבות הייתה ב-1961 כשהקאובויס הועברו לבית המזרחי של חטיבת ה-NFC, הבית בו גם הרדסקינס משחקת‏[55]. היריבות התפתחה כאשר ג'ורג' אלן התחיל לאמן את הקבוצה ב-1971; אלן החדיר בשחקנים שנאה כלפי הקאובויס ופיתח יריבות גדולה מתמיד בין הקבוצות. אלן רצה להציב מטרה לקבוצה - לנצח את הקאובויס, שהיו הקבוצה הטובה בליגה באותה עת. עם זאת, בסיכום תוצאות ההתמודדויות של שתי הקבוצות לאורך השנים, מובילה דאלאס קאובויס על פני הרדסקינס: 59 ניצחונות לקאובויס לעומת 39 לרדסקינס, ושתי תוצאות תיקו.

היריבות בין הקבוצות נמשכה גם מחוץ למגרש. בתחילת שנות ה-80 הופיע מאמן הקאובויס טום לאנדרי בפרסומת לחברת האשראי "אמריקן אקספרס". בפרסומת לאנדרי מוקף על ידי שחקנים הלבושים בתלבושתם של הרדסקינס אך מצליח לחמוק מהם. ב-19 בדצמבר 2005 שחקן הכדורסל דארל ארמסטרונג, ששיחק בדאלאס מאבריקס, חטף את המיקרופון לפני תחילת משחק של קבוצתו והכריז "מה עם הרדסקינס!", וזאת מספר שעות לאחר שהרדקסינס ניצחו את הקאובויס. ארמסטרונג, שגדל כאוהד של הרדסקינס, נקנס בכאלף דולר בעקבות תקרית זו‏[56].

יריבה נוספת של הרדסקינס היא ניו יורק ג'איינטס; היריבות בין הקבוצות קיימת עוד מהתקופה של הרדסקינס בבוסטון. יריבות קטנה קיימת גם עם פילדלפיה איגלס, שמשחקת לצד הרדסקינס באותו בית.

בעלות ונושאים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבוצה נוסדה על ידי ג'ורג' פרסטון מרשל שהיה מייסדה, בעליה ונשיאה עד שנפטר ב-1969[3]. לאחר מותו החליפו כבעלי הקבוצה ג'ק קנט קוק, שקנה אחוזי בעלות על הקבוצה עוד ב-1961. קוק הרחיב את אחוזי בעלותו על הקבוצה עד שב-1974 הפך לבעלים עם אחוז השליטה הבלעדי כמעט. תפקיד נשיא הקבוצה ניתן לאדוארד בנט ויליאמס, למרות שבבעלותו אחוז קטן של מניות הקבוצה‏[19]. בנוסף לרדסקינס, היה קוק הבעלים של קבוצת הכדורסל לוס אנג'לס לייקרס וקבוצת ההוקי קרח לוס אנג'לס קינגס[19] ו-ויליאמס היה בעליהם של קבוצת הבייסבול בולטימור אוריולס[18]. ב-6 באפריל 1997 נפטר קוק מאי-ספיקת לב[28]. בנו ג'ון ירש ממנו את הקבוצה אך לאחר שתי עונות לא מוצלחות‏[13], מכר את הקבוצה ב-1999 לדניאל סניידר, יושב ראש רשת פארקי השעשועים "סיקס פלאגס". סכום העסקה עמד על 800 מיליון דולר‏[28], רכישת קבוצת הספורט היקרה ביותר בתולדות הספורט אי פעם‏[29].

לפי מגזין פורבס, ערכה של הרדסקינס מוערך ב-2013 בכ-1.6 מיליארד דולר, והיא קבוצת הספורט בעלת השווי השמיני בגובהו בעולם והשלישי ב-NFL. הכנסותיה של הקבוצה בעונת 2012 מוערכים בכ-373 מיליון דולר.‏[57] הקבוצה שיא של שמונה שנים רצופות בהן הובילה את הליגה בנוכחות האוהדים במשחקיה‏[58].

שיאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאים אישיים (קריירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאים אישיים (עונה יחידה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאים קבוצתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציוני דרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

היכל התהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקנים
מספר שם תפקיד שנות פעילות בקבוצה מספר שם תפקיד שנות פעילות בקבוצה
9 סאני ג'ורגנסון קוורטרבק 1964 - 1974 17 טורק אדוארדס טאקל התקפי 1932 - 1940
20 קליף באטלס רץ אחורי 1932 - 1937 26 פול קראוס סייפטי 1964 - 1967
27 קן יוסטון סייפטי 1973 - 1980 28 דארל גרין מגן פינה 1983 - 2002
33 סמי באו קוורטרבק 1937 - 1952 35 ביל דאדלי סייפטי 1950 - 1953
40 ווין מילנר קיצוני התקפי 1936 - 1941 42 צ'ארלי טיילור תופס 1964 - 1977
44 ג'ון ריגנס רץ אחורי 1976 - 1985 49 בובי מיטצ'ל תופס 1962 - 1968
55 דיקון ג'ונס קיצוני הגנתי 1974 68 ראס גרים גארד 1981 - 1991
70 סם הוף ליינבקר 1964 - 1967 73 סטן ג'ונס טאקל התקפי 1966
78 ברוס סמית' קיצוני הגנתי 2000 - 2003 81 ארט מונק תופס 1980 - 1993
מאמנים
שם תפקיד שנות פעילות בקבוצה שם תפקיד שנות פעילות בקבוצה
ג'ורג' אלן מאמן ראשי 1971 - 1979 ריי פלאהרטי מאמן ראשי 1936 - 1942
ג'ו גיבס מאמן ראשי 1981 - 1992 , 2004 - 2007 אוטו גרהם מאמן ראשי 1966 - 1968
קרלי למבאו מאמן ראשי 1952 - 1953 וינס לומברדי מאמן ראשי 1969
ג'ורג' פרסטון מרשל בעלים ומייסד 1932 - 1969 מייק מק'קורמאק עוזר מאמן 1965 - 1972
אמט תומאס עוזר מאמן 1986 - 1994

מספרי חולצות שהופרשו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ו תייסמן, חולצה מספר 7

מספרי חולצות שהופרשו לא רשמית

מלבד שחקנים אלו גם מספר 21 של הסייפטי שון טיילור לא בשימוש מאז שנרצח ב-27 בנובמבר 2007.

חגיגות 70 שנה לקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2002 חגגו הרדסקינס 70 שנה מאז הקמת הקבוצה. לכבוד אירוע זה, בחרה הקבוצה את 70 השחקנים והמאמנים המשפיעים ביותר על הקבוצה. באחד המשחקים של אותה עונה, נגד אינדיאנפוליס קולטס, קיימה הנהלת הקבוצה טקס לכבוד אותם 70 אנשים משפיעים, במהלך הפסקת המחצית‏[67].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ NFL Team Valuations, באתר מגזין פורבס, 9 בפברואר 2009
  2. ^ NFL History. NFL History Network. אוחזר ב־2008-04-05.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Washington Redskins History: 1930. Washington Redskins. אוחזר ב־2009-12-13.
  4. ^ Birth of the Washington Redskins. USA Today. אוחזר ב־2008-04-05.
  5. ^ Reclaiming James One Star (conclusion). Indian Country. אוחזר ב־2008-04-05.
  6. ^ Pro Football Draft History: The 1930s. Pro Football Hall of Fame. אוחזר ב־2008-04-06.
  7. ^ Washington Redskins (1932–present). Sportsecyclopedia. אוחזר ב־2008-04-05.
  8. ^ Third Stadium a Real Charm. The Washington Post. אוחזר ב־2008-04-05.
  9. ^ 1932 Boston Braves. JT-SW.com. Retrieved on 2008-04-05.
  10. ^ Sammy Baugh Hall of Fame biography. Pro Football Hall of Fame. אוחזר ב־2008-04-06.
  11. ^ 11.00 11.01 11.02 11.03 11.04 11.05 11.06 11.07 11.08 11.09 11.10 11.11 11.12 Washington Redskins playoff history. ESPN. אוחזר ב־2008-04-05.
  12. ^ Nash, Bruce, and Allen Zullo (1986). The Football Hall of Shame, 68-69, Pocket Books. ISBN 0-671-74551-4.
  13. ^ 13.00 13.01 13.02 13.03 13.04 13.05 13.06 13.07 13.08 13.09 13.10 13.11 13.12 13.13 13.14 Washington Redskins' History. CBS Sports. אוחזר ב־2009-12-13.
  14. ^ Washington Redskins Team History. NFLTeamHistory.com. אוחזר ב־2008-04-06.
  15. ^ 15.0 15.1 Washington Redskins History: 1950. Washington Redskins. אוחזר ב־2009-12-13.
  16. ^ 16.0 16.1 Washington Redskins History: 1960. Washington Redskins. אוחזר ב־2009-12-13.
  17. ^ Pro Football: Inside The NFL; A Greatest Redskin Still Loves New York. The New York Times. אוחזר ב־2008-04-05.
  18. ^ 18.0 18.1 Edward Bennett Williams bio
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 19.4 A Look At The Four Redskins Owners. Washingtonian. אוחזר ב־2008-04-05.
  20. ^ 20.0 20.1 Vince Lombardi Biography. Vince Lombardi Official Website. אוחזר ב־2008-04-05.
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 Washington Redskins History: 1970. Washington Redskins. אוחזר ב־2009-12-13.
  22. ^ His past molds Bucs' future. St. Petersburg Times. אוחזר ב־2008-04-05.
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 23.4 23.5 23.6 23.7 Washington Redskins History: 1980. Washington Redskins. אוחזר ב־2009-12-13.
  24. ^ Magic '70 Chip' Ends Four Decades of Trying. The Washington Post. אוחזר ב־2008-04-05.
  25. ^ Leonard Shapiro (2005-11-18). "The Hit That Changed a Career", The Washington Post. אוחזר ב־ 2008-06-30. 
  26. ^ 26.0 26.1 Gibbs' first job is to tame Snyder. USA Today. אוחזר ב־2008-04-05.
  27. ^ "Williams Delivers a Super Bowl Triumph", The Washington Post (1998-07-23). אוחזר ב־ 2008-04-05. 
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 28.3 28.4 28.5 Washington Redskins History: 1990. Washington Redskins. אוחזר ב־2009-12-13.
  29. ^ 29.0 29.1 Redskins Are Sold For $800 Million. The New York Times. אוחזר ב־2008-04-05.
  30. ^ Gibbs' deal more lucrative than Spurrier's. ESPN. אוחזר ב־2007-12-27.
  31. ^ Clayton, John (2009-02-27). "Albert Haynesworth, Washington Redskins agree on seven-year deal", ESPN. 
  32. ^ 32.0 32.1 32.2 32.3 = http://www.thehogs.net/html/Hogs/history.html
  33. ^ What's In A Name?. CBS News. אוחזר ב־2007-12-29.
  34. ^ Native community divided on mascots. The Arizona Republic. אוחזר ב־2008-02-02.
  35. ^ Price, S. L. (March 4, 2002). "The Indian Wars". Sports illustrated: 66. אוחזר ב־2008-06-14. 
  36. ^ King, Staurowsky, Baca, Davis & Cornel (November 2002). "Of Polls and Race Prejudice: Sports Illustrated's Errant "Indian Wars"". Journal of Sport & Social Issues 26 (4): 381–402. doi:10.1177/0193732502238255. אוחזר ב־2008-08-10. 
  37. ^ Schmidt, Robert (November 8, 2004). "The Sports Illustrated Poll on Mascots". Blue Corn Comics.com. אוחזר ב־2008-08-11. 
  38. ^ "[http://www.annenbergpublicpolicycenter.org/Downloads/Political_Communication/naes/2004_03_redskins_09-24_pr.pdf Most Indians Say Name of Washington "Redskins" Is Acceptable While 9 Percent Call It Offensive, Annenberg Data Show]" (September 24, 2004). National Annenberg Election Survey. אוחזר ב־2008-08-11. 
  39. ^ Pro-Football, Inc. v. Harjo, 415 F.3d 44 (2005).
  40. ^ Fenway Park. Stadiums of the NFL. אוחזר ב־2008-04-05.
  41. ^ Third Stadium a Real Charm. The Washington Post. אוחזר ב־2008-04-05.
  42. ^ BCA Classic At FedExField A Success
  43. ^ FedExField: New Single-Game Attendance Mark
  44. ^ Redskins loss points to Obama win. BBC Sport. British Broadcasting Corporation (2008-11-04).
  45. ^ 45.0 45.1 Redskins Rule ideal for 'Monday Night'. Washington Times (2008-11-04).
  46. ^ 46.0 46.1 Levey, Bob (January 4, 2000). "Q&A With Bob Levey: Michael Torbert, Boss Hogette". Washington Post Online. Retrieved on October 10, 2007.
  47. ^ "Our Founding History". Hogettes.org. Retrieved on October 10, 2007.
  48. ^ "VISA "Hall of Fans" Winners". pfufa.org. Retrieved on October 10, 2007.
  49. ^ Mikey' T.'s full costume in the VISA "Hall of Fans". Flickr. Retrieved on October 10, 2007.
  50. ^ "Chief Zee Gave His Life to Redskins.....Maybe the Skins Can Help Save His". Retrieved on 2007-11-11.
  51. ^ "Grace Kelly came from this place?". Retrieved on 2007-11-11.
  52. ^ Marissa Newhall,‏ NAMES & FACES, באתר עיתון הוושינגטון פוסט, 27 באוגוסט 2008
  53. ^ Redskin Chris Cooley Helps 'Chief Zee' Get Tomahawk Back, 28 באוגוסט 2008
  54. ^ "Top 10 NFL Rivalries Of All Time", Sports Illustrated. אוחזר ב־ 2008-01-06. 
  55. ^ NFL History 1951-1960. NFL.com. אוחזר ב־2008-01-14.
  56. ^ "Mavs guard Armstrong fined $1,000 for cheering Redskins", USAToday (December 19, 2005). אוחזר ב־ 2008-01-14. 
  57. ^ דירוג פורבס
  58. ^ [1] (הקישור אינו פעיל, 1.4.2011)
  59. ^ 59.0 59.1 59.2 59.3 Washington Redskins: Firsts, Records, Odds & Ends. Pro Football Hall of Fame. אוחזר ב־2008-04-05.
  60. ^ 60.0 60.1 60.2 History : Career Stats Leaders. Washington Redskins Official Website. אוחזר ב־2007-12-27.
  61. ^ 61.0 61.1 61.2 61.3 61.4 61.5 61.6 Team-by-team single-season records - Names and Numbers. Football Digest. אוחזר ב־2008-01-12.
  62. ^ 62.0 62.1 Moss, Portis Set New Franchise Marks. Washington Redskins Website. אוחזר ב־2007-12-29.
  63. ^ Oldest Individual Single-Season and Single-Game Records. Professional Football Hall of Fame. אוחזר ב־2007-12-29.
  64. ^ 64.0 64.1 Team Records: Scoring. National Football League. אוחזר ב־2008-01-02.
  65. ^ Team Records: First Downs. National Football League. אוחזר ב־2008-01-02.
  66. ^ Team Records: Fumbles. National Football League. אוחזר ב־2008-01-12.
  67. ^ History: 70 Greatest Redskins. Washington Redskins. אוחזר ב־2008-04-07.