ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/ערכים ששוכתבו או הורחבו באנציקלופדיה היהודית/פינוי קברים
פינוי קברים הוא העברת גופות או עצמות של מתים ממקום למקום. הביטוי מוכר בהקשר ההלכתי, האוסר על פינוי המת בלא צורך מיוחד.
הסוגיה עולה לשיח הציבורי בישראל בעיקר בעקבות העברת מתים מקברם או הריסת קברים עתיקים, לצורך עבודות בנייה או חפירות ארכאולוגיות באזור, ולרוב ההעברה נתקלת בהתנגדות עזה של הציבור החרדי, ובפרט על ידי ארגון "אתרא קדישא" העומד בראש התנגדות זו.
האיסור וטעמו[עריכת קוד מקור]
בשל השמירה על כבוד המת נאסרה פתיחת קברים לצורך העברת עצמות נפטרים ממקום למקום. וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: ”אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד, ולא מבזוי לבזוי, ולא מבזוי למכובד; ואין צורך לומר מן המכובד לבזוי.” (תלמוד ירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק ב', הלכה ד'.). הפרשנים מסבירים הלכה זו בשני טעמים: הראשון - בגלל ניוול המת, כלומר פגיעה בכבודו בכך שרואים אותו במצב של ריקבון או כשלד ועצמות[1]. השני מטעם מיסטי - משום שהזזת שרידי המתים מדאיגה את נשמותיהם, המפחדות מיום הדין הגדול העתיד לבוא[2].
אופני היתר[עריכת קוד מקור]
ישנם מקרים בהם מותר לפנות מתים מקבריהם, וכך נאמר בברייתא: ”שלוש קברות הן: קבר הנמצא, קבר הידוע, וקבר המזיק את הרבים. קבר הנמצא - מותר לפנותו. קבר הידוע - אסור לפנותו. קבר המזיק את הרבים - מותר לפנותו.”[3]. הפרשנים מסבירים ש"קבר הנמצא" הוא קבר שהתגלה בתוך שדה פרטי, והמת נקבר שם ללא רשותו של בעל השטח. קבורתו של מת זה נעשתה בגזל ולכן מותר לפנותו. "קבר הידוע" פירושו קבר שנעשה ברשותו של בעל השטח, ולכן אסור לפנותו גם כשהבעלות מתחלפת. קבר המזיק את הרבים הוא קבר שגורם היזק כלשהו לציבור. דוגמה ל"קבר המזיק את הרבים" הוא קבר הסמוך לדרך ציבורית, שהעוברים שם עלולים להיטמא בטומאת מת עקב נוכחות הקבר. קבר כזה מותר בפינוי על מנת למנוע נזק מן הרבים. הלכות אלו נפסקו גם בשולחן ערוך[4]
בתוספתא מובא כי מותר לפנות קבר כאשר העיר גדלה, והשטח המיושב בעיר מתקרב אליו ומקיף אותו: ”קבר שהקיפתו העיר, בין מארבע רוחות בין משלש רוחות בין משתי רוחות זו כנגד זו: רחוק יתר מחמשים אמה לכאן ומחמשים אמה לכאן - אין מפנין אותו, פחות מכן - מפנין אותו. כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא, רבי עקיבא אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין” (תוספתא, מסכת בבא בתרא, א, ז).
הרשב"א התיר הוצאת נפטר מקברו על מנת להעבירו לקבר המשפחתי, שנחשב כקבר מכובד יותר וכך נכתב גם בערוך השולחן: ”אין מוליכין מת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת, אלא אם כן מחוץ לארץ לארץ, או שמוליכין אותו למקום קברות אבותיו. ואם צוה להוליכו ממקום למקום, או שצוה לקוברו בביתו ולא בבית הקברות – שומעין לו. ומותר ליתן סיד עליו כדי לעכל הבשר מהר, ולהוליכו למקום אשר צוה.” (יורה דעה שסג.)
פינוי לשם קבורה בארץ ישראל[עריכת קוד מקור]
בשולחן ערוך מסויג איסור פינוי המת בשני מקרים:
אין מפנין את המת והעצמות; לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד. ואין צריך לומר ממכובד לבזוי.
ובתוך שלו - אפילו ממכובד לבזוי מותר, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו. וכן כדי לקברו בארץ ישראל.
.
לעיתים מועלות עצמות נפטרים זמן רב לאחר מותם, אם בעקבות בקשתם המפורשת או עקב החלטת צאצאיהם. כך לדוגמה יעקב אבינו ביקש מיוסף כי ידאג לקבור אותו בארץ ישראל: ”ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם”. עצמותיו של יוסף הועלו לקבורה בארץ ישראל על ידי בני-ישראל כשעלו ממצרים על פי בקשתו קודם פטירתו (שמות יג, יט), ובשעת יציאת מצרים משה עצמו נשא עמו את ארונו של יוסף שבו הייתה גופתו החנוטה. דוגמאות מימינו הם העלאת עצמות החיד"א, הרב מאיר שפירא, זאב ז'בוטינסקי, בנימין זאב הרצל ובני משפחתו ואחרים.
בנושא העלאת עצמותיו של משה מונטיפיורי לקבורה בארץ ישראל התגלעה מחלוקת בין הפוסקים: לפי דעה אחת, משתמע מפסק ההלכה בשולחן ערוך כי ניתן להעלות כל עצמות שהן לארץ ישראל, וכך אכן פוסק הרב עובדיה יוסף[5]. לעומתו מסייג זאת הרב משה פיינשטיין, וטוען כי עניין זה שייך רק "לבנים הרוצים בטובת אביהם, אבל לא לאחרים". כלומר, לדעתו אין היתר להעלות כל עצמות שהן לארץ ישראל באופן אוטומטי, אלא רק במקרים מיוחדים[6]. בקרב חסידי ברסלב ניטשה מחלוקת בשאלה האם לפעול להעלאת עצמותיו של הרב נחמן מברסלב ממקום קבורתו באומן לארץ ישראל.
פינוי קברים במדינת ישראל[עריכת קוד מקור]
לאחר קום המדינה נדרש הרב צבי פסח פרנק לנושא פינוי חללים מבתי קברות בירושלים לבית הקברות הצבאי בהר הרצל. הרב פרנק פסק כי אין להעביר חללים לבית קברות אחר, בייחוד כאשר הדבר כרוך בשבירת עצמות, אולם הוא התיר פינוי חללים שנקברו ללא סדר אלו על אלו[7]. העברת גופותיהם של חללי צה"ל לבית קברות צבאי מוסדרת בחוק בתי קברות צבאיים, התש"י-1950.
העברת מתים מקברם או הריסת קברים עתיקים, לצורך עבודות בנייה או חפירות ארכאולוגיות באזור, נתקלת בהתנגדות עזה של הציבור החרדי, ובפרט על ידי ארגון "אתרא קדישא" העומד בראש התנגדות זו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור]
- ישעיהו גפני, העלאת מתים לקבורה בארץ - קווים לראשיתו של המנהג והתפתחותו, קתדרה 4, יולי 1977
- פינוי קברים לצורך ציבורי במקורות היהודיים הרב מיכאל ויגודה, אתר 'בחדרי חרדים'
הערות שוליים[עריכת קוד מקור]
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קנ"ד, עמוד ב'.
- ^ ספר 'כלבו' בהלכות אבלות; צוטט בבית יוסף, יורה דעה, סימן שס"ג.
- ^ הברייתא מצוטטת בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ז, עמוד ב'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שס"ג, סעיף א', שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שס"ד, סעיף ב' ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שס"ד, סעיף ה'.
- ^ שו"ת ילקוט יוסף, חלק שביעי, סימן לב, הערה ה, עמ' רסט.
- ^ שו"ת אגרות משה על חלק יורה דעה, חלק ג, סימן קנג; יש להבחין כי הרב פיינשטיין אסר רק העלאת גופה שכבר נקברה, אולם גופה שטרם נקברה מותר להעלותה לארץ ישראל, וכך גם נהגו לאחר פטירתו של הרב פיינשטיין עצמו, שהועלה לארץ ישראל לקבורה בהר המנוחות.
- ^ שבתי ד' רוזנטל, משואה לדור, עמ' קכג.