ועדת חקירה ממלכתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אולם הדיונים של ועדות החקירה הממלכתיות בבית המשפט העליון

בישראל, ועדת חקירה ממלכתית היא ועדה ציבורית שהוקמה על-פי החלטה של ממשלת ישראל או בהחלטה של הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, ומונתה על ידי נשיא בית המשפט העליון, לשם בירורו המעמיק של נושא הנמצא במרכז סדר היום הציבורי. הממשלה יכולה להורות על מינוי ועדת חקירה ממלכתית בכל עת. ועדת הכנסת יכולה להורות על מינוי כזה רק בעקבות דיון בדוח של מבקר המדינה.

ועדות חקירה מוקמות בדרך-כלל בעקבות לחץ ציבורי, אולם לעתים הממשלה מעדיפה להקים ועדת חקירה ממלכתית כדי שלא תואשם ב"טיוח" של מחדלים.

על-פי פסק דין של בג"ץ, הממשלה חייבת לדון בהמלצות ועדת החקירה הממלכתית בצורה מעמיקה וממצה, אולם אין היא חייבת לקבל את ההמלצות. לעתים קרובות יש התנגדות בממשלה להמלצות של ועדת חקירה ממלכתית, אולם עד כה, אף ממשלה לא התעלמה מהמלצות של ועדת חקירה ממלכתית. עם זאת, לא תמיד קוימו המלצות הוועדה במלואן.

חוק ועדות חקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת חקירה ממלכתית מתמנה ופועלת בהתאם להוראותיו של חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968. קודם לחקיקתו של חוק זה פעלו ועדות חקירה, (כגון ועדת פרומקין בראשות השופט גד פרומקין שהוקמה בשנת 1950 כדי לבחון את נושא החינוך האחיד) לפי פקודת ועדות חקירה.

על-פי החוק, ישנם שני מסלולים להקמת ועדת חקירה ממלכתית:

  • חוק ועדות חקירה, מסמיך את הממשלה להחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ועל ניסוח כתב מינוי לוועדה. בכתב המינוי של הוועדה נקבעים תחומי פעולתה, כלומר העניינים שיהיו נושאי החקירה. מרגע שהתקבלה ההחלטה בממשלה ונוסח כתב המינוי, הממשלה אינה רשאית עוד להתערב בהרכב הוועדה או בסדרי עבודתה.
  • חוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958, מסמיך את הוועדה לביקורת המדינה להחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, בעקבות הגשת דו"ח של מבקר המדינה. החלטה זו מתקבלת על פי הצעת המבקר או מיוזמתה של הוועדה. מבחינת הממשלה המכהנת מסלול זה עדיף פחות, מכיוון שאז הוועדה לביקורת המדינה מנסחת את כתב ההסמכה של ועדת החקירה ולא היא. בתחילה היה זה מסלול משני ופחות מקובל, ועד שנת 2008 הוקמה ועדה אחת בלבד במסלול זה - ועדת בייסקי לבדיקת ויסות מניות הבנקים (1985). אולם שלוש הוועדות שהוקמו מתחילת 2008: ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה, בראשות השופטת בדימוס דליה דורנר, ועדת החקירה הממלכתית בנושא ניהול משק המים בישראל, בראשות השופט דן ביין, וועדת החקירה הממלכתית בנושא טיפולן של הרשויות המוסמכות במפוני גוש קטיף וצפון השומרון (ועדת מצא), הוקמו על בסיס חוק מבקר המדינה.

בשני המקרים הסמכות להחליט על הרכב הוועדה היא בידי נשיא בית המשפט העליון. ועדת חקירה ממלכתית פועלת כמעין בית משפט בהרכב מורחב. לפיכך יש בה לפחות שלושה חברים, או מספר אי-זוגי גדול יותר של חברים (כדי שתמיד יווצר רוב במקרה של חילוקי דעות). יו"ר הוועדה הוא שופט של בית המשפט העליון או שופט של בית משפט מחוזי או שופט כאמור שיצא לגמלאות או שפרש.

הוועדה מוסמכת לזמן עדים ולכפות עליהם להשיב לשאלותיה. היא רשאית לכפות על רשויות המדינה ועל אזרחים למסור לה חומר שעשוי לסייע לה בחקירה, גם חומר חסוי. עם זאת, הוועדה אינה חייבת לנהוג לפי סדרי הדין ודיני הראיות הנהוגים בבתי המשפט בישראל. בנוסף אין אפשרות להשתמש בחומר הנאסף על ידי הוועדה כראיה במשפט פלילי. מטרת ההגבלה הזו היא למקד את עבודתן של ועדות חקירה בהיבטים הציבוריים ולאו דווקא הפליליים של האירועים הנחקרים, וכדי להסיר חשש מחברי ממשלה שמחליטים על הקמת הוועדה, או מאזרחים המעידים בפניה, כי הם עלולים לעמוד לדין פלילי בעקבות החקירה.

כאשר הוועדה מוצאת שאדם עלול להיפגע מתוצאות חקירתה, היא מזהירה אותו על כך, ומעמידה לרשותו את חומר הראיות שנאסף בעניינו. כמו כן ניתנת לו אפשרות למסור את גרסתו לוועדה ולחקור עדים מטעמו. הוא רשאי להיעזר בעורך דין מטעמו לשם ניסוח גרסתו ולשם חקירת העדים.

בגמר דיוניה עליה להגיש דוח הכולל ממצאים והמלצות, והיא רשאית לפרסם עוד קודם לכן דוח ביניים על תוצאות חקירתה. דוח הוועדה מפורסם לאחר הגשתו לממשלה, אך ניתן לקבוע שהדוח או חלקים ממנו יישמרו בסוד "למניעת פגיעה של ממש בביטחון המדינה, על יחסי החוץ של המדינה, על עניין כלכלי חיוני של המדינה על שלומו או פרטיותו של אדם, או על דרכי הפעולה החסויות של רשות או גוף שיש להם סמכות חקירה על פי דין" (סעיף 20 לחוק ועדות חקירה).

לממשלה נתונה הסמכות להקים ועדה שעצם קיומה וכל דיוניה יישמרו בסוד, כאשר נושא החקירה מחייב זאת.

תפקידן של ועדות חקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדות חקירה אמורות לחקור נושא שנמצא תחת פיקוחה ואחריותה של הממשלה בפני הכנסת. חוק ועדות חקירה מציין שאם ראתה הממשלה שקיים עניין בעל חשיבות ציבורית חיונית באותה שעה, היא רשאית לבחון אותו באמצעות ועדה שתגיש לה דין וחשבון. ההחלטה לגבי קיום האינטרס הציבורי נתונה בידי הממשלה והיא זו שתצטרך לגבש דעה בנושא כשיוגשו המסקנות.[1]

ועדת חקירה גם עוזרת בטיהור האווירה הציבורית, למרות שייתכן שאת הנושא שבטיפול הוועדה ניתן היה לחקור באמצעים אחרים, ואולי אף יותר יעילים, כגון צעדים משמעתיים, בירור פנימי או חקירה של מבקר המדינה.[1]

עיקרון הפומביות הוא עיקרון מרכזי בעבודת ועדות חקירה, תפקיד הוועדות הוא חשיפת העובדות להתנהגות של יחידים, כללי מנהל של ארגונים ומוסדות וכללי מנהל של משרדי הממשלה, אלמנט זה מתבטא גם בעובדה שיש כאן אפשרות לציבור לראות כיצד מתנהלת החקירה ושלא מעלימים ממנו דבר. (אומנם ישנה אפשרות שחלק מהדיונים יהיו סגורים לציבור).

ועדות חקירה נבדלות מבית המשפט בכך שהן אינן מסתפקות בחומר המוגש להן על ידי צדדים לסכסוך אלא גם חוקרות באופן אקטיבי. בנוסף, ועדות חקירה לרוב כוללות חברים בעלי ידע מקצועי בנושא הנחקר.

המלצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים התפתח נוהג על פיו ועדות חקירה מצרפות מסקנות והמלצות בדוח הסופי שלהן. המצדדים בעמדה זו טוענים שזהו חלק מתפקידה הציבורי וזו הציפייה הציבורית מהן. אם הוועדה לא תצביע על האשמים ולא תמליץ על סנקציות בהתאם ייתכן שהציבור לא ימצא טעם בהקמתה ודוח הוועדה ייראה כניסיון טיוח של הממשלה. זה עלול להעצים את תחושת חוסר האמון של הציבור במערכת השלטונית. ועדת חקירה נתפסת כממלאת תפקיד מוסרי ציבורי ממדרגה ראשונה וכיוצרת אמות מידה אתיות בתרבות הפוליטית.

המתנגדים להגשת מסקנות והמלצות בדוח הסופי של הוועדות טוענים כי תפקידה של הוועדה הוא ביסודו בירור עובדתי בלבד של נושא החקירה. הוועדה היא גוף מקצועי וההמלצות שייכות לתחום הפוליטי וראוי שגוף פוליטי יכריע בהם.קביעת ההמלצות עלולה לפגוע בזווית הראיה הניטראלית והמקצועית של הוועדה. בצרפה המלצות עלולה הוועדה לנכר חלק מהציבור.

דיעות שונות הושמעו בשאלה האם הממשלה חייבת לבצע המלצות של ועדת חקירה ממלכתית. פרופ' יצחק זמיר טען שבהחליטה להקים ועדת חקירה, מסכימה הממשלה מראש למלא אחר מסקנותיה ועל כן הממשלה מחויבת לשקול את ההמלצות לגופן, ורק מקרים נדירים וטעמים יוצאים מן הכלל עשויים להצדיק דחיית ההמלצה. לעומת זאת, אביגדור קלגסבלד טען שהממשלה אינה מחויבת להמלצות של ועדת חקירה כשם שהיא אינה חייבת להקים ועדת חקירה מלכתחילה וכי לוועדת חקירה אין כל עדיפות במומחיות ובמעמד על-פני הממשלה בהסקת מסקנות ושלא ראוי שהממשלה תישא באחריות משותפת להחלטות ולפעולות הנכפות עליה‏[2].

ועדות חקירה ממלכתיות שהוקמו בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז נחקק חוק ועדות חקירה ממלכתיות בשנת 1968, הוקמו על-פיו 14 ועדות חקירה ממלכתיות, ו-4 ועדות הוקמו על-פי חוק מבקר המדינה:

כינוי הוועדה יו"ר הוועדה נושא החקירה תאריך הקמה תאריך הגשת הדו"ח
ועדת זוסמן יואל זוסמן ועדת החקירה לעניין הדליקה במסגד אל-אקצא 22 באוגוסט 1969 19 בספטמבר 1969
ועדת עציוני משה עציוני ועדת החקירה בעניין השמועות בדבר מתן תשלומים כדי להטות משחקים בליגה הלאומית לכדורגל 13 ביוני 1971 12 בספטמבר 1971
ועדת ויתקון אלפרד ויתקון ועדת החקירה לעניין חברת "נתיבי נפט" 14 בנובמבר 1971 14 באפריל 1972 ‏‏[3]
ועדת אגרנט שמעון אגרנט נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים 21 בנובמבר 1973 1 באפריל 1974 (דו"ח ביניים), 10 ביולי 1974 (דו"ח ביניים), 30 בינואר 1975 (דו"ח סופי)
ועדת קנת מרדכי קנת ועדת חקירה לבדיקת מצב בתי הכלא בישראל 31 בינואר 1979 10 במאי 1981
ועדת בכור דוד בכור חקר רצח ארלוזורוב 14 במרץ 1982 4 ביוני 1985
ועדת כהן יצחק כהן אירועי סברה ושתילה 1 בנובמבר 1982 7 בפברואר 1983
ועדת בייסקי משה בייסקי משבר מניות הבנקים (ישראל 1983) 7 בינואר 1985 16 באפריל 1986
ועדת לנדוי משה לנדוי ועדת החקירה לעניין שיטות החקירה של שירות הביטחון הכללי בנושא פעילות חבלנית עוינת 31 במאי 1987 30 באוקטובר 1987
ועדת נתניהו שושנה נתניהו בדיקת תפקודה ויעילותה של מערכת הבריאות בישראל 5 ביוני 1988 20 באוגוסט 1990
ועדת שמגר (טבח מערת המכפלה) מאיר שמגר טבח מערת המכפלה פברואר 1994 יוני 1994
ועדת כהן-קדמי יעקב קדמי ועדת החקירה הממלכתית בעניין היעלמות ילדים מבין עולי תימן בשנים 1954-1948 8 בינואר 1995 נובמבר 2001
ועדת שמגר (רצח רבין) מאיר שמגר רצח יצחק רבין 8 בנובמבר 1995 מרץ 1996
ועדת אור תיאודור אור אירועי אוקטובר 2000 8 באוקטובר 2000 1 בספטמבר 2003
ועדת זיילר (אסון ורסאי) ורדימוס זיילר ועדת החקירה הממלכתית לעניין בטיחות מבנים ומקומות המשמשים ציבור 29 במאי 2001 14 באוגוסט 2001 (דו"ח ביניים), 23 בדצמבר 2003 (דו"ח סופי)
ועדת דורנר דליה דורנר ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה 20 בינואר 2008 22 ביוני 2008
ועדת ביין דן ביין ועדת החקירה הממלכתית בנושא ניהול משק המים בישראל 20 באוגוסט 2008  
ועדת מצא אליהו מצא ועדת החקירה הממלכתית בנושא טיפולן של הרשויות המוסמכות במפוני גוש קטיף וצפון השומרון 23 בפברואר 2009 16 בספטמבר 2009 (דו"ח ביניים)
6 ביוני 2010 (דו"ח סופי)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 יצחק גל נור, ועדות חקירה כאמצעי לקבלת החלטות בידי הממשלה, נתיבי ארגון ומנהל, אפריל 1973, עמ' 323-332
  2. ^ בג"ץ 9223/10, סעיף 22
  3. ^ ‏יובל אליצור, אליהו סלפטר, עלילות נפט סיפור פריצת מצור הדלק על ישראל, עמ' 147-149, הוצאת זמורה ביתן, 1999‏