רצח ארלוזורוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
העיתון "דבר" מדווח על רצח ארלוזורוב, בגיליון שיצא לאור במוצאי שבת, למחרת הרצח‏[1]

רצח חיים ארלוזורוב, ממנהיגי היישוב וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אירע ב-16 ביוני 1933, בחוף תל אביב. הרצח, שנותר בלתי מפוענח, עורר סערה רבה בארץ ישראל והאשמות כבדות כנגד התנועה הרוויזיוניסטית. הפולמוס על זהות הרוצח והשלכותיו המשיך להתנהל ביישוב בתקופת המנדט ובמידה מסוימת אף לאחר הקמת מדינת ישראל.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה הנאצית, בשנת 1933, ובשל רדיפות היהודים במדינה, החל חיים ארלוזורוב, ממנהיגי מפא"י, לעסוק בהעלאת יהודי גרמניה, ובארגון מנגנון בשם "העברה", שנועד להציל את רכוש יהודי גרמניה הנאצית ולהביאו לארץ ישראל. באותה שנה יצא לברלין כדי לבדוק אפשרות למשא ומתן עם הממשלה הנאצית בעניין יהודי גרמניה ורכושם, משא ומתן שהביא להסכם ההעברה.

מסעו לברלין הפך למסע דילוגים בין ברלין ללונדון. כן ביקר באוסטריה, בבלגיה ובפולין.

המכשול העיקרי שעמד בפני פעולתו למען יהודי גרמניה היה סירוב השלטונות הנאצים לבוא בקשר ישיר עם מנהיגות יהודית, לפיכך הגה רעיון שהמשא ומתן בדבר עליית יהודי גרמניה והעברת רכושם לארץ ינוהל על ידי מי שאינם יהודים, בשם ההסתדרות הציונית. בלונדון קיבל לכך את הסכמת שר המושבות הבריטי, בתנאי שבריטניה תהיה מעורבת במשא ומתן באופן לא רשמי.

התנגדות לתוכניתו באה דווקא מצד יהודי גרמניה, שחששו מפני השלטון הנאצי.

ביקורת חריפה לפני הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוך כדי מסעו לגרמניה, הועברה ביקורת חריפה ביותר בארץ, כנגדו וכנגד תוכניותיו, בעיקר בעיתון "חזית העם" הרוויזיוניסטי, שהיה בטאונו של האגף הקיצוני והרדיקלי בתנועה הרוויזיוניסטית. בדברי הביקורת נעשה שימוש בביטויים כגון "ברית סטלין - בן-גוריון - היטלר", "סכין בגב האומה", "הינוקא האדום", "ערל-זה-רב", ו"הדיפלומט האדום" שבא למכור את כבוד העם היהודי "בעד בצע כסף להיטלר".

בין שאר דברי הביקורת נכלל גם המשפט: "העם היהודי תמיד ידע להעריך כראוי את מוכרי כבוד עמם ותורתם, ידע גם כיום להשיב על הנבלה הזאת הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו".‏[2]

הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשקולות אלה מהדהדים ברקע, חזר ארלוזורוב לארץ ישראל ב-14 ביוני 1933. בליל שבת, 16 ביוני 1933, בשעה 21:30, ישבו ארלוזורוב ורעייתו סימה ארלוזורוב בפנסיון "קטה דן" (שהיה ממוקם במקום בו נמצא בשנות ה-2000 מלון דן) בתל אביב, במרפסת הפונה אל הגן. כשהבחינו כי קהל סקרנים נקהל סביבם, החליטו לצאת לטיול רגלי לאורך חוף הים לכיוון הירקון.

בהתקרבם לשפך הירקון הבחינה סימה בשני גברים שהלכו בעקבותיהם, האחד גבוה והשני נמוך. "השנים העוקבים אחרינו אינם מוצאים חן בעיני" אמרה לבעלה. הם יצאו מן החוף ונכנסו לשכונה קטנה ליד שפך הירקון. הם שוטטו בין בתי השכונה, וכשהרגישו כי נפטרו מן העוקבים, חזרו לחוף הים ופנו דרומה לכיוון מרכז תל אביב. שוב הבחינו בעוקבים. בהתקרבם לבית הקברות המוסלמי (במתחם בו שוכן בשנות ה-2000 מלון הילטון) פנו שני העוקבים לעבר ארלוזורוב וסימה. אחד מהם האיר בפנס את פני ארלוזורוב. ארלוזורוב פנה אליהם ושאל "מדוע אתם מפריעים לנו?", וסימה הוסיפה "עזבו אותנו". הגבוה מבין השניים שאל בעברית "כמה השעה?" (ביטוי שאינו מקובל בשפה העברית, אך מקובל בשפות אירופה ובערבית). ארלוזורוב ענה "אין זה עסקך", ושוב שאל הגבוה "כמה השעה?" ובני הזוג החלו לפסוע לדרכם. ברגע זה שלף הנמוך אקדח וירה בארלוזורוב. שני המתנקשים הסתלקו בריצה ונעלמו.‏[3]

סימה תמכה בבעלה הפצוע, עד שהגיעו לקבוצת אנשים שנשאו את ארלוזורוב למבנה סמוך, וסימה יצאה להזעיק אמבולנס. האנשים שסביב הפצוע החליטו שלא להמתין לאמבולנס, וארלוזורוב הובל במכונית פרטית לבית החולים הדסה. הוא היה פצוע מקליע אחד בבטנו, עם שטף דם פנימי גדול. באותה תקופה לא היה לבית החולים הציוד הנדרש לבצע עירוי דם. ארלוזורוב נפטר כעבור שלוש שעות כתוצאה מאיבוד דם.

ההספד וההלוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוויית חיים ארלוזורוב, 18 ביוני 1933
דוד בן-גוריון, ישראל מרמינסקי, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' ודוד רמז מובילים את השיירה אל בית הקברות לרגל שנה לרצח

במהדורה מיוחדת של "דבר" שהופיעה ב-18 ביוני 1933, מיד לאחר ההלוויה (ראשיתה הופצה כבר במוצאי שבת, לאחר הרצח אך לפני ההלוויה), תואר כי ארונו של ארלוזורוב הוצב בבוקרו של אותו יום בבית ההסתדרות.

Cquote2.svg

יריעות שחור לבן כיסו את הקירות, הגויה הונחה על במה, כוסתה טלית, דגל עברי ודגל אדום עטופים שחורים. למראשות המת שהיה מוטל גלוי פנים...למשפחה האבלה ולמספר ידידים סודרו שורות של כיסאות, וזרם הקהל עבר שעה ארוכה, נכנס בדלת אחת ויוצא בשנייה, ועיניו רואות את מנהיגנו.

Cquote3.svg

את האולם פקדו נציגי השלטון של ממשלת המנדט הבריטי, ובהם שליש הנציב העליון, ונציגי בעלי תפקידים בממשל המנדט: זקן השופטים, המזכיר הראשי, היועץ המשפטי, הבישוף האנגלי, מפקד המשטרה, ונציגים רבים נוספים.

הארון נישא מבית ההסתדרות החוצה על כתפי חברי הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית ומפא"י, בחוץ ספד ברל כצנלסון בשם תנועת העבודה, בהספדו הכתיר את ארלוזורוב כעילוי של התנועה, והוסיף נימת אזהרה בדבריו "ארורה כל תנועה ... אשר מעשים טמאים הם מכשיריה", לאחר מכן ההלוויה צעדה מתחילת רחוב אלנבי ועד רחוב ביאליק, ליד בית הכנסת הגדול קרא החזן מולין אל מלא רחמים. התהלוכה עצרה ליד בית מרכז מפא"י, ומשם המשיכה לבית העירייה, שם מעל המרפסת נשא מאיר דיזנגוף הספד בשם העירייה, שבו הגדיר את הרצח כאסון לאומי, משם עברה ההלוויה והגיעה אל בית הקברות טרומפלדור, שהיה צר מלהכיל את כל המלווים, ושם בצהרי היום מנחם אוסישקין נשא הספד פייסני, שבו אמר "כי הקבר הזה מאחד את כל האומה", וסיים את דבריו "יהא שלום עלינו ועל כל עם ישראל, ועל ההסתדרות שלנו ועל כל הזרמים, ועל כל היישוב". באותו יום הופיעה הודעה בעיתון "דבר" בחתימת דוד בן-גוריון:

"רבבות חלוצים מבכים אבדת העם והפועל היהודי בנפול ארלוזורוב מידי בריונים צמאי דמו. זכרו לא יסוף מלבנו ומזיכרון העם. נבליג על כאבנו. אל נקם.

הלוויתו של ארלוזורוב, דבר, 17 ביוני 1933.

משפטם של סטבסקי ורוזנבלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם סטבסקי, מובל למשפטו על ידי המשטרה הבריטית

הרצח עורר זעזוע עצום ביישוב, בגלל אישיותו הבכירה של הנרצח. החשד העיקרי נפל על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, שאיבתם לארלוזורוב והביקורת החריפה נגדו בעיתונם היו טריים עדיין בדעת הקהל.

תוך זמן לא רב נעצרו מספר חשודים בקשר לרצח ביניהם היו אנשי התנועה הרוויזיוניסטית: אברהם סטבסקי, צבי רוזנבלט, יהודה מינץ, ואבא אחימאיר, איש רוח ופובליציסט רוויזיוניסטי, שייסד תנועה שנקראה "ברית הבריונים". בנוסף לאלו נעצרו אף חשודים ערבים וקומוניסיטים.‏[4] סטבסקי היה שכנו לחדר של אחימאיר, ורוזנבלט היה בית"רי מפלוגת כפר סבא. החשד העיקרי נפל על סטבסקי ורוזנבלט, אף על פי שלשניהם היה אליבי בדמות עדים שראו אותם בירושלים באותו זמן.‏[5] אולם לפני החוקרים הגיעה גם רבקה חזן והעידה עדות שקר שראתה את סטבסקי בתל אביב באותו ערב.‏[6]

סימה ארלוזורוב, מלווה בקצין הבריטי ארנסט סטפורד, זיהתה במסדר זיהוי את שני החשודים ברצח בעלה, והם הועמדו לדין בפני בית המשפט לפשעים חמורים בירושלים. בדין ישבו השופטים אוון קורי ואוליבר פלאנקט הבריטים, יוסף משה ולירו היהודי ועלי חסנה הערבי. מטעם התביעה הופיעו התובע הכללי הארי הרברט טראסטד וסגנו מוסא עלמי. הנאשמים היו מיוצגים על ידי עורך הדין הוראס סמואל וסייעו בידו עורכי הדין יוסף קייזרמן לימים קיסרי, סניגורו של אברהם סטבסקי ויצחק בן ימיני סניגורו של צבי רוזנבלט. בדין המנדטורי נהוג היה הליך חקירה מוקדמת כדי לקבוע אם יש מקום להגיש כתב אישום. השופט החוקר בהליך היה קומנדר ראלף בודילי, שופט בריטי שפסק ב-7 במרץ 1934 כי יש מספיק ראיות להעמיד את החשודים לדין. המשפט עצמו החל ב-23 באפריל 1934.

בדיון חלקה הסנגוריה על תקפות זיהויו של רוזנבלט‏[7] ועל תקפות מסדר הזיהוי של סטבסקי, משום שקודם למסדר הוצגו בפני הגברת ארלוזורוב מספר תמונות, ותמונתו של החשוד סטבסקי הייתה בולטת בשונותה.‏[8]

במשפט העידה סימה ארלוזורוב כי סטבסקי ורוזנבלט הם הרוצחים.‏[9] עוד לפני המשפט, ב-26 בינואר 1934 נתגלו שני חשודים נוספים. ערבי בשם עבדול מג'יד מסר מרצונו הודאה במשטרה שארלוזורוב נרצח על ידו ועל ידי חברו עיסא דרוויש.‏[10] לאחר מכן חזר בו מן ההודאה, ושוב חזר והודה, ולבסוף חזר בו כליל מעדותו וטען שסטבסקי ורוזנבלט הבטיחו להם אלף לירות (סכום עתק באותם הימים) תמורת הודאתו. בית המשפט העליון המנדטורי, שדן ברצח ארלוזורוב כערכאת ערעור, התייחס לנושא זה וקבע שהייתה כאן קנוניה והדחה לעדות שקר[דרוש מקור].

לימים, בפני ועדת החקירה (1983) הופיע יצחק חנקין (השומר ואיש ההגנה) ואישר את תוכנה של עדותו הקודמת המוקלטת; יצחק חנקין ישב בתקופת המנדט בבית כלא פגש שם את עבדול מג'יד ושמע ממנו וידוי על כך שהוא השתתף ברצח ארלוזורוב יחד עם חברו עיסא דרויש (היורה).‏[11]

בתום המשפט, ב-8 ביוני 1934, זוכה רוזנבלט, וסטבסקי הורשע על-יסוד עדותה של סימה ארלוזורוב, ללא כל ראיה נוספת, ונדון למוות בתלייה, כאשר השופט יוסף משה ואלירו, בדעת יחיד, קבע שיש לזכותו.‏[12] סטבסקי הגיש ערעור על פסק-הדין לבית המשפט העליון המנדטורי. בדיון הערעור ישבו השופטים פרנסיס בייקר וג'וליאן דה-פרייטס ואב בית הדין היה זקן השופטים מייקל מקדונל. ב-20 ביולי 1934 זוכה גם סטבסקי, על ידי כל השופטים, בעיקר על בסיס דיני הראיות שנהגו בארץ ישראל המנדטורית (אך לא בבריטניה עצמה) לפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה אחד בלבד, ללא עדות מסייעת. על כן נפסק שעדותה של סימה ארלוזורוב אין בה כדי להרשיע את סטבסקי, מאחר שעדותה לא נתמכה בשום גורם אחר שקשר את סטבסקי לרצח. בנוסף לנימוק זה, נכתבו בפסק הדין על ידי השופטים האחרים נימוקים נוספים. לדבריהם הם לא מצאו דופי בעדותה של סימה ארלוזורוב, ולו היה נוהג בארץ ישראל החוק האנגלי, היו דוחים את הערעור. פסיקה זו של השופטים הייתה על פי הקודקס הפלילי העות'מאני שנהג אז בארץ ישראל. בשנת 1936 ביטלו הבריטים את הקודקס הפלילי העות'מאני, והכניסו לתוקף את פקודת החוק הפלילי-1936, שהייתה מבוססת על המשפט הפלילי האנגלי. הסופר שבתי טבת בספרו "רצח ארלוזורוב" העלה את ההיפותזה כי "לו היה המשפט נערך באנגליה, או החל מינואר 1937 בארץ ישראל - או במדינת ישראל היה סטבסקי נשאר בהרשעתו וחייב בתליה".‏[13]

הקטגור במשפט הרצח היה עורך הדין בכור שלום שטרית, אשר כיהן אחר כך כשר המשטרה מהקמת המדינה ועד 1967.

אבא אחימאיר, שהועמד לדין יחד עם סטבסקי ורוזנבלט, זוכה מהאשמה כבר ב-29 במאי 1934, עם סיום שמיעת עדויותיהם של עדי התביעה. עם זאת, הוא נעצר בשנית והועמד לדין כמקים הארגון "ברית הבריונים". יחד איתו הועמדו לדין חברים נוספים בארגון. המשפט קיבל את הכינוי "משפט ברית הביריונים". סניגורו במשפט זה היה צבי אליהו כהן. ב-18 ביוני 1934 הורשע אחימאיר ונדון 21 חודשי מאסר בפועל, שהומרו לאחר מכן ל-18 חודשי מאסר.

על פי האוטוביוגרפיה של ג'וזף פרדריק, שהיה בזמן הרצח סגן מפקד המשטרה הבריטית לשעבר, ידעו הבריטים כל הזמן שאין לאף אחד מהשלושה כל קשר לרצח.‏[14] יהודה ארזי, שהתמנה להיות הקצין החוקר בפרשת הרצח, סבר גם הוא כי סטבסקי חף מפשע.‏[15] ארזי, שאף סייע לצוות ההגנה של סטבסקי, סיפר כי היה עליו לחץ גדול מצד חבריו ב"הגנה" להרשיע את הנאשמים, אף שלא היו ראיות כנגדם. כאשר סירב לעשות זאת, הוחרם ופוטר מהמשטרה.

הוויכוח ביישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריאתו של ברל כצנלסון, עורך "דבר", בגיליון מיוחד של העיתון, שיצא לאור במוצאי שבת, למחרת הרצח‏[1]
כרוז של אישי ציבור

אל היישוב כרוז מאת הרבנים הראשיים לא"י, רבנים וגאונים ודומי"ן בארץ
אנו הח"מ מוצאים את עצמנו עומדים במאורע כזה המחייב אותנו להעיר את הלב של כל ישראל, ושל כל האנושיות הישרה בלבבה, נגד הסכנה הגדולה שבירושלים עומד כעת דם נקי להשפך חלילה, אם לא נקום כאיש אחד בכל כח הקדושה הצדק והכבוד, להגן על הנפש הנקיה שלא תספה ח"ו, ושלא יהיו עלינו דמים. אברהם סטבסקי יכולים אנו כולנו להעיד מתוך הכרתנו המצפונית, הטהורה והברורה לפני אלקים ואדם, שהוא נקי לגמרי מאשמת הדם של רצח ד"ר ארלוזורוב.
האמת המוחלטת הידועה לנו מכל הצדדים הייתה כאן דווקא בחלקו של המיעוט מהשופטים, שהתנגד אל פסק דין זה והכיר אותו למשפט של שפך-דם נקי. אסור לנו לעמוד מנגד. כל מי שיש ניצוץ אלקים בלבבו מכל ישראל ומכל האדם חייב למחות נגד החטא הנורא הזה של שפיכות דם נקי וצדיק, ולהשפיע בכל מה שבידו לתקן את עיוות המשפט הזה ולהציל את הקרבן הטהור הזה, אברהם סטבסקי, ולהשיב לו בלי איחור את צדקתו את חופשו הגמור.

הק' אברהם יצחק הכהן קוק, יעקב מאיר
הרב הראשי לא"י ראל"צ. בן ציון מאיר חי עוזיאל הרב הראשי לת"א. יוסף מרדכי הלוי - אבא יעקב הכהן ברוכוב ראב"ד בירושלים. מאיר רבינזון ברוך מארכוס הרב מראדומשקיוויץ הרב הראשי בחיפה יוסף גרשון הורוויץ. אליהו ריינה שמשון אהרן פולונסקי רב לעדת הספרדים בחיפה. שלום מלמד. יעקב משה חרל"פ הרב מאומן. שמעון ווינוגרד הרב בזיכרון משה. מאיר סטלוביץ
הננו מצהירים מתוך מצפון לבבנו כי אברהם סטבסקי הוא נקי ואין לו קשר במעשה הרצח. צבי פסח פרנק. איסר זלמן מלצר.

עתון התור. תרצ"ד. אוצרות ראי"ה ד', עמ' 119

על רקע הרצח והמשפט הוחרפו היחסים בתוך המחנות הפוליטיים ביישוב. החשש ממלחמת מחנות ומרדיפת חשודים עלה מיד ביום הרצח, והביא לקריאה של ברל כצנלסון, עורך "דבר", כבר למחרת הרצח, להימנע מהאשמות בלתי מבוססות.

במאמר שכותרתו "אני מאשים" יצא דוד בן-גוריון בהתקפה חריפה על רקע הרצח, כנגד זאב ז'בוטינסקי וחברים נוספים בתנועה הרוויזיוניסטית.‏[16]

הראי"ה קוק, הרב הראשי לארץ ישראל, יצא להגנת הנאשמים, והיה מראשי המגינים עליהם ביחד עם רבנים רבים ואישים כמו בן ציון מאיר חי עוזיאל, מאיר בר-אילן, נתן מיליקובסקי, שאול טשרניחובסקי, משה סמילנסקי, אלתר דרויאנוב, יוסף קלוזנר, אברהם קריניצי, ושלמה יצחק שטמפפר.‏[17] הוא טען שאין להוציא להורג ללא ראיות מבוססות. על תמיכתו של הרב קוק בנאשמים, ועל התגייסותו המסיבית לעזרתם,‏[18] נמתחה ביקורת חריפה בעיתון "דבר".‏[19] בתגובה לסופר ר' בנימין שתהה על כך שהרב קוק מסנגר על סטבסקי, כתב הרב קוק: "רק האמת בטהרתה היא המאירה את עיני ותומכת את לבבי, שאתן את כחי הדל להציל את הלקוח למות בלא שום יסוד לאשמתו, ואשר הנני חדור כולי בהכרה ברורה מטהרת המצפון שלי שהנאשם הוא נקי וצדיק וחף לגמרי מכל פשע וחשד של רצח.".‏[20] במאמר שפרסם ז'בוטינסקי בעיתון "הירדן", באוגוסט 1934, עם זיכויו של סטבסקי, והנושא את הכותרת "אלה שהצילו", הוא מונה את הרב קוק, יחד עם הסניגור עו"ד הוראס סמואל והנדבן מיכאל השכל (הגם שאינו נוקב בשמו), כ"שלושה בני אדם שהייתה להם השפעה מכרעת בזיכוי הנאשמים".‏[21]

המשורר נתן אלתרמן פרסם בעיתון "הארץ" ב-25 ביולי 1934, מספר ימים לאחר זיכויו של סטבסקי, את השיר "התנגשות". בשיר כתב, "קריאת "היכון!..." וגב נכפף בצפית אסון דרוכה...וכלב רע עובר ביעף ממדרכה אל מדרכה...איש בבשר אחיו נועץ את כל שניו המזהירות...דבר מה רקוב, דבר מה לא טוב בארץ העברים". באותו היום פרסם זאב ז'בוטינסקי את מאמרו מתוך קרירות ואיתנות, שנכתב כנגד האשמת אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ו"ברית הבריונים" ברצח. המאמר פורסם בעיתון "מאמענט", שראה אור בוורשה שבפולין, ב-25 ביוני 1933.‏[22]

לאחר הרצח הפך גוש השמאל, בראשות מפא"י, לגוש הדומיננטי בהנהגה הציונית. ד"ר חיים ויצמן, שהתפטר בלחץ הימין בשנת 1931, מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית, חזר לכהן כנשיא. דוד בן-גוריון נעשה לראש ההנהלה הציונית וריכז בידו את עיקר הסמכות והכוח ביישוב ומשה שרתוק (לימים שרת) נתמנה לראש המחלקה המדינית.

פרשת רצח ארלוזורוב המשיכה להסעיר את הציבור בישראל שנים רבות לאחר הרצח. אנשי תנועת העבודה המשיכו להאשים את הרוויזיוניסטים ברצח פוליטי ולעומתם אנשי המחנה הרוויזיוניסטי האשימו את אנשי תנועת העבודה בעלילת דם.

בשנת 1964 הגיש רוזנבלט תביעת דיבה נגד מפרסמי מאמר בו הובעה דעה, שיש יסוד לחשד, שרוזנבלט היה שותף לרצח ארלוזורוב. השופט ד"ר יוסף לם קבע בפסק דינו כי התביעה מוצדקת ונפסקו לרוזנבלט פיצויים. תביעה נוספת שהוגשה על ידי רוזנבלט בשנת 1971 הסתיימה בפשרה שכללה תשלום פיצויים ופרסום התנצלות על הטענה שרוזנבלט היה שותף לרצח.‏[23]

שאלת רצח ארלוזורוב הוסיפה להיות סלע מחלוקת פוליטי עוד שנים רבות. בשנת 1982 ראה אור ספרו של שבתי טבת "רצח ארלוזורוב". בספרו לא ניקה טבת את סטבסקי ורוזנבלט מחשד והטיל את האשמה ליצירת האווירה ששררה באותה עת ביישוב על ברית הבריונים ועיתונה "חזית העם", כפי שסיכם זאת בסוף הספר:

מבחינה זו מוטלת האחריות כולה על "חזית העם" ועורכיו, הם קראו לארלוזורוב "סנבלט", כינוהו "ערלזרוב" והאשימהו כמוכר כבוד-עמו בעד בצע כסף ואתנן. לעולם לא יוכלו חסידיהם להוכיח, כי ארלוזורוב הוא שפתח בעלבונות, וכי נקטו בסגנונם המשמיץ רק בתגובה או כהגנה; לעולם לא יוכלו להביא מתוך דבריו דוגמה לחרפות שחירף אותם או לכינויי-הגנאי שהדביק להם. המערכה בתחום זה הייתה כולה חד-סטרית ונגדו. ברור, איפוא, שלולא סגנונם המסית של אבא אחימאיר, אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין ולולא "חזית העם" שלהם, על שנאתו למפא"י בכלל ולארלוזורוב בפרט, לא הייתה פרשת הרצח מתפתחת כפי שהתפתחה והדברים בכללם לא היו מתגלגלים ומגיעים לאן שהגיעו. את הנכונות - את מה שנקרא "אווירה" – לקליטת החשד נגדם ולאמונה באשמתם יצרו הם עצמם. לשונם הפרועה היא שיצרה את הפרשה.‏[24]

ועדת החקירה לרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר ארלוזורוב בסמוך לאתר הרצחו המשוער (2009)

במרץ 1982 החליטה ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין, הראשון מאנשי התנועה הרוויזיוניסטית שהגיע לראשות הממשלה, על הקמת ועדת בכור, ועדת חקירה ממלכתית שבכתב המינוי שלה הוטל עליה "לחקור בטענות לפיהן אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט היו שותפים לרצח חיים ארלוזורוב". ועדת החקירה קבעה פה אחד כי אברהם סטבסקי (שנהרג על סיפון "אלטלנה") וצבי רוזנבלט לא היו רוצחי חיים ארלוזורוב, וכי לא הייתה להם כל יד ברצח, וציינה שאינה יכולה לקבוע מי היו הרוצחים, ואם היה זה רצח פוליטי. עוד קבעה הוועדה כי האפשרות שדרוויש ומג'יד הם הרוצחים היא אחת האפשרויות המהותיות, אך אי אפשר לקבוע בוודאות כי הם הרוצחים.

במשך השנים פורסמו טענות לזיהוי רוצחי ארלוזורוב. שמואל דותן טען בספרו האדומים, שארלוזורוב נרצח על ידי חברי המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה.‏[25] השערה אחרת שהעלה טובי נתן היא שסוכנים נאצים שנשלחו על ידי יוזף גבלס או אשתו מגדה היו מבצעי הרצח.‏[26] מגדה גבלס נקראה לפני נישואיה בשם מגדה פרידלנדר, על שם בעלה היהודי של אמה, מקס פרידלנדר, שהיה לאביה החורג. היא הייתה חברתה ללימודים של ליזה, אחותו של ארלוזורוב, והייתה מיודדת גם עם חיים ארלוזורוב.‏[27] והרצח נועד לטשטש את היחסים שהיו בין ארלוזורוב למגדה. יש הטוענים[דרושה הבהרה] כי היחסים ביניהם היו קרובים יותר מיחסי ידידות וכי הרצח בוצע אולי כנקמה אישית של גבלס בארלוזורוב.‏[28] בביקורו בגרמניה הנאצית נועץ ארלוזורוב עם ד"ר רוברט ולטש, עיתונאי נודע וממנהיגי יהדות גרמניה, האם ראוי לו לפנות למגדה גבלס, כדי להשתמש בהשפעתה האישית להצלת רכוש יהודי, וכדי שתשפיע על בעלה, שר התעמולה הנאצי, שירכך את מתקפותיו האנטישמיות. ארלוזורוב ניסה להיפגש עמה, אך היא סירבה לכך.

ההיסטוריון אריה יצחקי טוען שהבריטים הם אלה שרצחו את ארלוזורוב. לדברי יצחקי הבריטים חששו שארלוזורוב רוצה לפנות לכיוון של מאבק בבריטים ועל כן החליטו לחסלו.‏[29]

פרשת רצח ארלוזורוב ממשיכה לרחוש עד היום. בשנת 2007 הוצבו בבאר שבע שלטים שבהם נכתב שארלוזורוב נרצח על ידי ערבים, ולאחר בקשה שהופנתה לעירייה, השלטים הוסרו.‏‏‏[30]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושב חדש בשרון, שעלה לקרקע ביום הרצח, נקרא על שמו של ארלוזורוב - כפר חיים. גם היישוב קריית חיים, שנוסד באותה השנה, הקיבוץ גבעת חיים, ורחובות רבים בערי הארץ, נקראו על שמו. כמו כן נקרא על שמו משכן תיאטרון הפועלים "האהל" ברחוב בילינסון 6 בתל אביב.

בשנת 2009, במעמד בנו של ארלוזורוב, הוצבה במקום הרצח אנדרטה לזכרו מעשה ידיה של האמנית דרורה דומיני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרים גטר, חיים ארלוזורוב: ביוגרפיה פוליטית, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977.
  • שלמה אבינרי, ארלוזורוב, עידנים, 1991.
  • שבתי טבת, רצח ארלוזורוב, תל אביב: הוצאת שוקן, 1982.
  • ח. בן-ירוחם, העלילה הגדולה - לפני רצח ארלוזורוב ולאחריו, תל אביב: הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 1982.
  • אבא אחימאיר, המשפט - פרשת רצח ארלוזורוב, רמת גן: הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, 1968.
  • דוד תדהר, בשירות המולדת, תל אביב: הוצאת ידידים, 1961. עמודים 377-426.
  • חביב כנען, הגייס החמישי, גרמנים בארץ ישראל בשנים 1933‏-1948, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ח-1968.
  • משפט רצח ארלוזורוב נאום הקטגור והסנגור והמסמכים, הוצא לאור מטעם ועדת הסנגוריה 1934, הדפסה חוזרת, 1982.
  • שמואל דותן, אדומים, שבנא הסופר, 1991.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 חיים ארלוזורוב נרצח, דבר, 17 ביוני 1933
  2. ^ חזית העם, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
  3. ^ דוד תדהר, בשירות המולדת, תל אביב: הוצאת ידידים, 1961; עמוד 378
  4. ^ דוד תדהר, בשירות המולדת, תל אביב: הוצאת ידידים, 1961 עמוד 383
  5. ^ דוד תדהר, בשירות המולדת, תל אביב: הוצאת ידידים, 1961 עמוד 384 " ד"ר אבא אחימאיר ואברהם סטבסקי מסרו רשימת עדים: פרופ' נחום סלושץ, הסופר אברהם אלמליח, ברוך שוחטמן, העו"ד מרדכי אבניאלי, אברהם ארסט ועוד, שיעידו כי היו בירושלים ביום שישי בערב (ערב הרצח)"
  6. ^ דוד תדהר, בשירות המולדת, תל אביב: הוצאת ידידים, 1961 עמוד 384, תדהר מספר על השוטר מיכאל רבינוביץ' ששמע מפיה שלא ראתה אותו בתל אביב אבל קיבלה הוראה מההסתדרות להעיד כך מפני ש"מצווה אפילו על פי התלמוד להעיד עדות שקר נגד האנשים הרעים האלה"
  7. ^ משפט רצח ארלוזורוב – נאומי הקטיגור והסניגור ומסמכים. הוצאת הסולל ירושלים 1934, עמ' 67 במהלך מסדרי הזיהוי הצביעה סימה ארלוזורוב על חשודים מספר, שונים אחד מהשני בחזותם לחלוטין, דבר המביא את הסניגור הוראס סמואל לתהות האם בכלל אפשר להסתמך על הזיהוי
  8. ^ יוסף נדבה, במבוא לספרו של אב"א אחימאיר המשפט, תל אביב תשכ"ח עמ' י"ז, י"ח
  9. ^ סימה ארלוזורוב מעידה על פרטי הרצח - אישרה וחזרה ואישרה כי סטבסקי ורוזנבלאט הם הרוצחים, דבר, 10 באוגוסט 1933, המשך
  10. ^ הודעתו השנייה של עבדול מג'יד, דבר, 7 בפברואר 1934.
  11. ^ תמלילי עדויות מישיבות הוועדה שנתקיימו בתאריכים : 13/10/1983: ו-24/10/1983; סימול התיק: ח 8 א - 1/ 7; שייך לארכיון בית ז'בוטינסקי: רצח ארלוזורוב, ועדת חקירה; לראשונה רואיין והוקלט על ידי פרופ' יוסף נדבה. הקלטת נשמרה בכספת עד למועד ועדת החקירה. ראו גם: ספרו של אוריאל בן עמי שאגה אחרונה במטולה משרד הביטחון ההוצאה לאור תל אביב 1990 פרק ט"ו "הוידוי על רצח ארלוזורוב" עמ' 94-97. בעדותו, בפני ועדת החקירה מספר חנקין בין היתר גם על חברותו עם חיים גורי המשורר הסופר ואיש הפלמ"ח אשר שמע ממנו על עבדול מג'יד עוד קודם לכן והכניס בצורה ספרותית את הפרשה בספרו הספר המשוגע תל אביב, עם עובד תשל"ב, 1971 עמ' 136-137.
  12. ^ פסק הדין במשפט רצח ארלוזורוב, דבר, 8 ביוני 1934
  13. ^ שבתי טבת, רצח ארלוזורוב. הוצאת שוקן 1982, עמ' 262
  14. ^ מנחם שריד, "ידענו שאף אחד מהשלושה לא היה מעורב בפשע", בטאון מכון ז'בוטינסקי
  15. ^ "דו"ח יהודה ארזי" על עיוותי החקירה, מעריב, 15 ביוני 1973
  16. ^ ד. בן-גוריון, אני מאשים, דבר, 7 ביולי 1933, המשך
  17. ^ כרוז תמיכה בסטבסקי, דבר, 21 ביוני 1934
  18. ^ הרב קוק שולח שליח לעבר לגבול - שולח טלגרמות לכל ארצות הגולה, דבר, 13 ביוני 1934
  19. ^ מ.ד., באמצע המשפט, דבר, 18 במאי 1934
    משה בילינסוןלמנוע טשטוש, דבר, 2 ביולי 1934
    ז. דוידתשובה אם ישנה!, דבר, 28 ביוני 1934
  20. ^ מאמרי הראי"ה עמ' 522-523
  21. ^ יוסי אחימאיר, "מגד ירחים", גיליון תמוז תשס"ט, מס' 117, בהוצאת "בית הרב" ירושלים
  22. ^ ראו: נוסח המאמר "מתוך קרירות ואיתנות" בעברית, מתורגם על ידי ד"ר יהושע ייבין בשנת 1933, בתוך: ח. בן-ירוחם, העלילה הגדולה, לפני רצח ארלוזורב ולאחריו, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, תשמ"ב 1982, עמ' 68-63.
  23. ^ בג"ץ 152/82 דניאל אלון נ. ממשלת ישראל, פ"ד לו (4), 449‏, סעיף 4.
  24. ^ שבתי טבת, רצח ארלוזורוב, תל אביב: הוצאת שוקן, 1982, עמ' 274
  25. ^ ‏שמואל דותן, האדומים, שבנא הסופר, תשנ"א, עמ' 187.
  26. ^ מי רצח את ארלוזורוב, טובי נתן, הוצאת מטר
  27. ^ מכתבו של ארלוזורוב מ-21 במאי 1933.
  28. ^ אנה מריה זיגמונד, נשות הצמרת הנאצית, ספריית פועלים, תשס"ו (2005).
  29. ^ שמעון כהן, ‏מי רצח את ארלוזורוב? הבריטים?, באתר ערוץ 7, 17 ביוני 2012
  30. ^ ‏יניר יגנה, בבאר שבע "פיענחו" את רצח ארלוזורוב, באתר הארץ, 23/12/08‏