שירות הביטחון הכללי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "ש"ב" מפנה לכאן. לערך העוסק בשנה העברית ה'ש"ב (1541‏-1542), ראו ה'ש"ב.
שירות הביטחון הכללי
Shabak-logo-001.gif
סמל השב"כ
מוטו: "מגן ולא יראה"
מידע כללי
מקור סמכות Flag of Israel.svg  ישראל
משרד אחראי משרד ראש הממשלה
הקמה 8 בפברואר 1949
סוכנות קודמת ש"י
ראש יורם כהן
מטה מרכזי משרד ראש הממשלה, ירושלים
אתר אינטרנט
שירות הביטחון הכללי

שירות הביטחון הכללי, מכונה בדרך כלל שַׁבַּ"כּ, או הַשַּׁבַּ"כּ (בראשית ימיו נקרא שִׁין-בֵּית, וכך הוא מכונה עד היום בכמה שפות זרות), הוא ארגון המהווה אחד ממרכיביה של מערכת הביטחון בישראל. הוא כפוף למשרד ראש הממשלה הישראלי ונועד להגן על המדינה מפני חתרנות פנימית המסכנת את ביטחונה. תפקידיו כוללים:

  • סיכול ריגול: סיכול פעילותם של מרגלים הפועלים בישראל.
  • אבטחת אישים: שמירה על ביטחונם האישי של מנהיגי המדינה.
  • סיכול טרור פנימי: חשיפת וחקירת התארגנויות טרור בישראל וביהודה, שומרון ועזה.
  • פיקוח ואבטחה: פיקוח על אבטחת נכסים אסטרטגיים של המדינה, כגון מטוסי נוסעים ושדות תעופה, ושגרירויות ישראל בחו"ל. אבטחת מידע ביטחוני ומדיני.
  • סיווג ביטחוני: השב"כ אחראי על קביעת סיווג ביטחוני לתפקידים ולמשרות, ועל קביעת ההתאמה הביטחונית של המיועדים לתפקיד או למשרה מסווגים, בשירות הציבורי ובגופים נוספים, בהתאם להחלטות הממשלה.

מטה השב"כ שוכן בצפון תל אביב ‏‏‏[1][2].

מבנה הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

השב"כ מתחלק לכמה מרחבים ואגפים:

  • מרחב ירושלים, יהודה ושומרון: המרחב הגדול ביותר בשב"כ ‏[3], ומופקד, בעיקר, על סיכול טרור פלסטיני מאזורים אלה.
  • מרחב צפון: אחראי על סיכול חתרנות והתארגנויות עוינות בצפון הארץ. בשנות מלחמת לבנון הראשונה, שבהן שלטה ישראל בדרום לבנון, היה השב"כ מופקד גם על אזור זה (יחד עם ארגוני ביון אחרים).
  • מרחב דרום: המרחב השני בגדולו אשר ממוקם באשקלון -אחראי, בין השאר, על סיכול טרור שמקורו ברצועת עזה.
  • האגף הערבי: האגף הגדול ביותר בשב"כ ‏[4], ומופקד על חשיפת גורמים חתרניים או עוינים בקרב ערביי ישראל.
  • האגף לסיכול ריגול ומניעת חתרנות: ידוע גם בשם "האגף היהודי"‏[5] או "האגף הלא ערבי". ירד מגדולתו מאז נפילת ברית המועצות[6].
  • אגף האבטחה: כולל את היחידה הממלכתית לאבטחת אישים ומשלחות שאחראית על אבטחת אישים, שדות תעופה, מטוסי נוסעים ושגרירויות ישראל בחו"ל.
  • אגף החקירות: אחראי על חקירת עצירים במתקני השב"כ.
  • האגף הטכנולוגי: אחראי על פיתוח אמצעים טכניים למטרות איסוף מודיעין וסיכול טרור ‏[7].
  • הרשות הממלכתית לאבטחת מידע (רא"ם) הוקמה כחטיבה בפיקוד ארז קריינר, איש אגף אבטחה בשירות בעברו‏[8], מכח החלטת ממשלה מדצמבר 2002 וכפופה לשב"כ‏[9]. הרשות מוסמכת להנחות גופים בעלי מערכות מידע קריטיות. רשימת הגופים מופיעה בתוספת הרביעית לחוק להסדרת הביטחון בגופים ציבוריים והיא מתעדכנת מעת לעת. הרשימה כוללת, בין השאר, את משרד ראש הממשלה, משרד האוצר, משרד הפנים, בנק ישראל, חברת החשמל, בזק, חברת קצא"א, מגן דוד אדום, מקורות ותשתיות נפט ואנרגיה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסמך ההקמה של שירות הביטחון

עם הכרזת המדינה הוקם (על בסיס שירות המודיעין של "ההגנה") שירות הביטחון, ה"ש.ב.", שהיה זרוע של צה"ל (יחידה 184), ובראשו הועמד סגן אלוף איסר הלפרין (הראל). מסמך היסוד של הש.ב. נכתב ב-17 בפברואר 1949, ובו כתב הראל אל הרמטכ"ל יעקב דורי כי בהתייעצות אצל דוד בן-גוריון סוכם להקים "שירות ביטחון". ההוראה בוצעה כעבור כשלושה שבועות, בצו של האלוף דוד צדוק, ראש אגף מטה (אג"מ), שהורה על הקמת "שירות ביטחון כללי". בשנת 1950 הוצא השירות ממסגרת צה"ל, והועבר לאחריותו של ראש הממשלה. במהלך מלחמת העצמאות עסק השירות רק בביטחון פנים, ולאחר המלחמה הוקמה בו גם מחלקה לריגול נגדי ונמסר לו גם הטיפול בנושאים מודיעיניים הקשורים בערביי ישראל.

השנים המוקדמות ועד 1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד מלחמת ששת הימים כלל השב"כ כמה מאות עובדים והתמקד בריגול נגדי, ובמעקב אחר פעילות חתרנית במגזר הערבי ובמגזר היהודי (לצד אבטחת אישים ומוסדות חיוניים בישראל ובנציגויותיה בחו"ל) ‏[10]. בתקופה זו הרשו לעצמם רבים מערביי ישראל לעזור לשב"כ באופן גלוי לחלוטין, בעיקר על ידי אירוח מתלמדים כדי שיכירו היטב את התרבות הערבית. יעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר, כתב בספרו האוטוביוגרפי "הבא להרגך" שהתארח למשך מספר שבועות בבית סייען מוכר של השב"כ בבאקה אל-ע'רביה בשנת 1966, בשלהי תקופת הממשל הצבאי על ערביי ישראל.

את כוח האדם בשירות בתקופה זו מתאר פרי בספרו:

"באותם ימים היה סגל השב"כ מורכב משלוש קבוצות עיקריות: הראשונה - ותיקי הש"י והיחידה לביטחון פנים "מחץ", שהוקמה לאחר פירוק ה"הגנה" ופעלה עד לכינון שירות הביטחון בפברואר 1949. הקבוצה השנייה - אנשים ששפת האם שלהם הייתה רוסית או לשון מזרח אירופאית אחרת. השלישית - יוצאי מדינות ערב או ילידי הארץ, שגדלו בסביבה ערבית ולמדו להכירה כמו את כף ידם."

– עמ' 26

אחד ההישגים הבולטים ביותר של השב"כ בשנותיו הראשונות הוא השגת תמליל הנאום הסודי של מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב בשנת 1956 ‏‏[11], אם כי הישג זה נוצר באקראי, בלא שהשב"כ טרח על כך.

ב-4 במרץ 1957, התנקשו שלושה צעירים בחיי ד"ר ישראל קסטנר, בעקבות משפט דיבה שבו קבע השופט כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן". במהלך משפטם התברר כי זאב אקשטיין, שירה בקסטנר והרגו, היה סוכן של הש"ב, ונשלח לקבוצה המחתרתית כדי לשמש בה כמודיע. הש"ב טען כי אקשטיין ניתק את הקשר עם מפעיליו, ונסחף בעצמו לרעיונות המחתרת והשתתף בה. הרוחות בעניין זה לא נרגעו זמן רב.

בעקבות רצח ישראל קסטנר, ובמהלך המשפט, נחשפה לציבור עובדת קיומו של השב"כ, שהייתה חסויה עד אז, ואף הוכחשה. החשיפה הובילה לכינונו של פיקוח פרלמנטרי על השירות.

בשנות ה-50, במסגרת פעילות השב"כ לאיתור גורמים חתרניים, בוצעו פעולות מעקב אחר מפלגות אופוזיציה פרו סובייטיות, שנחשדו כי יעמדו לצד ברית המועצות אם תתלקח מלחמה בין גושית. פעילות כזו נחשבת כיום כפגיעה בדמוקרטיה. פרסומים על פעילות זו הושתקו ברובם על ידי ההנהגה בראשות דוד בן-גוריון, והגורם היחידי שפרסם זאת היה השבועון "העולם הזה" של אורי אבנרי (בשנים 1956 - 1958 ניסה השב"כ, ללא הצלחה, להתחרות בשבועון זה באמצעות הוצאת שבועון מתחרה בשם "רימון"). תפיסת שני אנשי שירות הביטחון בעת שהטמינו מתקן האזנה במשרדו של מנהיג מפ"ם, מאיר יערי, עוררה סערה רבה. השב"כ גם דאג שיפוטרו ממשרדי הממשלה עובדים שהתגלה כי הם תומכים במפלגות שנחשבו "עוינות" למפלגת השלטון מפא"י, כמו חרות ומק"י[12]. השב"כ פעל למען מפא"י גם במגזר הערבי ‏[13]. בראשית שנות ה-60 קיבל ראש הממשלה דוד בן-גוריון את עמדת ראש השירות עמוס מנור והחליט לחדול מריגול פוליטי. "מטה 1" בשב"כ, שעסק בכך, פורק והחומר הארכיוני שנאגר בו הועלה באש ‏[14].

הישג חשוב של השב"כ בתחום הריגול הנגדי היה חשיפתו ב-1961 של ישראל בר, סגן אלוף (מיל.) ופרשן צבאי נודע שהיה מקורב לצמרת הביטחונית, כמרגל סובייטי. בר נשפט, נכלא ומת בכלא.

אחרי מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדליה שניתנה לעובדי השב"כ לרגל שנת ה-40 למדינת ישראל, 1988

לאחר מלחמת ששת הימים החל המאמץ לסיכול טרור פלסטיני ביהודה, שומרון ועזה ומהם, והפך לחלק גדל והולך של פעילות השב"כ, עד שכיום (2008) הוא נתפס כחלק העיקרי של פעילות הארגון.

יעקב פרי כותב על התקופה הראשונה שלאחר המלחמה:

לא היה אפוא ספק שהשירות חייב להתארגן במלוא המהירות כדי למנוע את הקמתם של קיני התנגדות. מאגר כוח האדם של השב"כ, שהיה עד אז מצומצם למדי, לא היה מסוגל לענות על צרכים אלה. כדי לעמוד בפרץ הוחל בגיוסם מחדש של עובדים ותיקים שכבר פרשו מן השירות. במקביל נאלץ השב"כ לשאול אנשי מקצוע משורות המוסד. אבל את התוספת החשובה ביותר תרמו הגיוסים הנרחבים של עובדים חדשים - צעירים, שרבים מהם היו יוצאי יחידות קרביות בצה"ל.

הבא להרגך, עמ' 45

בשנת 1968 בעקבות חטיפת מטוס אל על לאלג'יריה הוחלט בשירות הביטחון הכללי לבצע רפורמציה במערך האבטחה הממלכתי‏[15]. לצורך כך הצטרף לשירות דייב בקרמן[16] כמדריך ירי באקדח[17]. בקרמן אימן את מאבטחי השירות בירי באקדח ובתרגולות לוחמה בטרור[18]. באותה עת כונו אנשי היחידה "הגורילות". בשנת 1972, בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מונה אברהם שלום לראש אגף האבטחה ויושמה מדיניות אבטחה כוללת לנציגויות מדינת ישראל בחו"ל כמו גם במטוסים וספינות‏[19]. כתוצאה מכך מיסד וכונן בקרמן את תחום הדרכת והכשרת המאבטחים‏[20]. בין היתר פעלו חניכיו בסיכול מתקפת הטרור ב-18 בפברואר 1969 כנגד למטוס אל על, שהתכונן להמראה בנמל התעופה הבינלאומי ציריך קלוטן[21] ופעולת החילוץ של מטוס סבנה. ב- 27 בדצמבר 1985 תקפו מחבלים פלסטינים את דלפקי חברת אל-על בנמלי התעופה בווינה וברומא. מאבטחי השירות ברומא לחמו במחבלים הרגו שלושה מהם ופצעו אחד באורח קשה ועצרו אותו. בווינה ערכו שוטרים אוסטרים ומאבטחי השירות מרדף רכוב אחר המחבלים הנמלטים הרגו אחד מהם ועצרו את השניים הנוספים‏[22].

במשך השנים צצו גם התארגנויות של טרור יהודי, שמטרתן לבצע פיגועים נגד פלסטינים. כך, בשנת 1984 חשף "האגף היהודי" בשב"כ את המחתרת היהודית שביצעה שורת פיגועים החל משנת 1980. בשנת 2003 נחשפה מחתרת בת עין, אחרי שחבריה ניסו להניח מטען חבלה ליד בית ספר לבנות במזרח ירושלים. היקפן של התארגנויות אלה היה זניח ביותר יחסית לזה של הטרור הפלסטיני.

בשנות מלחמת לבנון הראשונה פעל השב"כ גם כנגד ארגוני הטרור הלבנוניים, ובראשם חזבאללה. בין 135 הרוגי אסון צור הראשון ואסון צור השני היו גם אנשי שב"כ. יובל דיסקין סיפר בראיון לגלי צה"ל, כי לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה נגרם לשב"כ נזק מודיעיני קשה בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, מפני שהארגון מיקד את פעילותו בלבנון והזניח אזורים אלה‏[23].

המשברים הגדולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1986-1984 עבר השב"כ משבר קשה בעקבות פרשת קו 300, שבה שני מחבלים שחטפו אוטובוס ולקחו את נוסעיו כבני ערובה הוצאו להורג בלא משפט בידי אנשי השב"כ, שמסרו לאחר מכן עדויות שקריות על מעורבותם בפרשה. בעקבות זאת נאלץ ראש השב"כ אברהם שלום להתפטר מתפקידו, וכמוהו בכירים נוספים בארגון, וראש השב"כ לשעבר יוסף הרמלין נקרא לעמוד בשנית בראש הארגון כדי לשקמו.

בשנת 1987 נחשפה פרשת עיזאת נאפסו שבסופה זוכה סגן בצה"ל, בן העדה הצ'רקסית מהאשמות של בגידה וריגול, לאחר שישב כשבע שנים בכלא. בפסק דינו של בית המשפט העליון נמתחה ביקורת על נוהלי החקירה של השב"כ ועל בידוי ראיות שהפך לנורמה בארגון. ביקורת ציבורית הופנתה אל הבכיר בשב"כ יוסי גנוסר, שאותו האשים נאפסו ב"תפירת התיק" כנגדו.

משבר נוסף פקד את השב"כ בסוף 1995, בעקבות רצח יצחק רבין. בעקבות כישלון זה (בעיקר של היחידה לאבטחת אישים), עוד לפני שהוגשו מסקנות ועדת שמגר (רצח רבין), החליט ראש השב"כ, כרמי גילון, להתפטר מתפקידו. לפני שעזב גילון, חיסל השב"כ את "המהנדס" יחיא עיאש מהחמאס שהיה אחראי לסדרת פיגועי טרור ב-1994. עיאש חוסל באמצעות טלפון סלולרי ממולכד, במבצע שהעלה במעט את המורל והמוניטין של הארגון.

חשיפתו של אבישי רביב ("שמפניה") כסוכן מדיח בקרב הימין הקיצוני לאחר רצח רבין, הציבה את השירות במוקד של ויכוח ציבורי בנוגע להפעלת סוכנים. הלחץ הציבורי להעמידו לדין העמיד את השירות בדילמה בין ערך ההגנה על סוכנים וסייענים לבין היותו שירות ביטחון של מדינה דמוקרטית. לבסוף הועמד רביב לדין באשמת אי מניעת רצח רבין אך זוכה. כפי שאירועי קו 300 הובילו לבחינה מקיפה של נושא הטיפול הפיזי בחקירות, פרשת רביב הפכה לקו פרשת מים בכל הנוגע להפעלת סוכנים במגזר הלא ערבי.

אחרי התפטרותו של גילון ב-1996, "הוצנח" לתפקיד ראש השב"כ עמי אילון, לשעבר מפקד חיל הים, על מנת לשקם את הארגון. בשנת 2000 הוחלף על ידי אבי דיכטר, שצמח בשב"כ, דבר שאילון טוען לזכותו כעדות להצלחה בשיקום הארגון.

האינתיפאדה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבי דיכטר נכנס לתפקיד בסמיכות לפריצת האינתיפאדה השנייה. פיגועי ההתאבדות, שהפכו למרכיב עיקרי של הטרור הפלסטיני נגד תושבי ישראל העמידו בפני השב"כ אתגר של מתן מידע מודיעיני, שיאפשר סיכול פיגועים אלה בטרם ביצועם. לשב"כ היו הישגים יוצאי דופן בתחום זה, הן במניעתם של פיגועי התאבדות והן בלכידת האחראים להם. מאידך, פיגועי התאבדות רבים יצאו אל הפועל, ופגעו פגיעה קשה בביטחונם האישי של תושבי ישראל.

כחלק ממלחמתו בפיגועי ההתאבדות נהג השב"כ להפיץ לשאר גורמי הביטחון התרעות לפיגועים צפויים. חלק מההתרעות הוגדרו כ"חמות" ו"ממוקדות" וגררו פרישת מחסומי משטרה ומג"ב לאורך מרחב התפר ובאזורים שעליהם התריע המודיעין. במקרים רבים הצליחו כוחות הביטחון לסכל פיגועים בזמן אמת באמצעות התרעות של השב"כ. את המודיעין לצורך סיכול הפיגועים השיג השב"כ באמצעות חקירות ושימוש ב"מודיעין אנושי (HUMINT)" - הפעלת סוכנים ומשת"פים.

אחד הסוכנים הבכירים והמוצלחים ביותר שהפעיל השב"כ ביהודה ובשומרון היה מסעב חסן יוסף, בנו של ראש החמאס ביהודה ושומרון, שהפיק מודיעין רב, אמין ואיכותי, וכונה "הנסיך הירוק" בידי מפעיליו‏[24]. בנוסף, סוכני שטח של השב"כ ליוו את כוחות צה"ל ביהודה ושומרון וסייעו להם בביצוע מעצרים של מחבלים ובחשיפת מעבדות נפץ. כך למשל, בשנת 2005, חשף השב"כ שלוש רשתות טרור של חמאס ועצר רבים מהמחבלים הפעילים בהן‏[25].

לשב"כ בפיקודו של דיכטר הייתה מעורבות רבה בביצוע סיכולים ממוקדים ובהאצת השימוש במדיניות זו, שגובשה עוד לפני כניסתו של דיכטר לתפקיד ראש הארגון. מדיניות זו - של חיסול מחבלים בכירים, מנהיגי טרור ו"פצצות מתקתקות" - יושמה בשיתוף פעולה עם צה"ל ובייחוד חיל האוויר הישראלי, שלרוב היה הזרוע המבצעת בסיכול (ירי טיל אל עבר המחבל). מצד השב"כ, יובל דיסקין היה זה שהופקד על בניית מערך הסיכול הממוקד והתיאום עם צה"ל. בעוד שצה"ל היה אחראי על הביצוע, השב"כ היה אחראי על הספקת המודיעין (איתור המטרה, דיווח על סדר היום שלה) ו"הפללת" היעד (כלומר: וידוא שהאדם על הכוונת הוא אכן מחבל ולא עובר אורח). הסיכולים הממוקדים כוונו בהתחלה נגד דרגי-השטח והביצוע אך בעקבות ההסלמה בטרור הפלסטיני, הורחבו החיסולים גם אל צמרת ארגוני הטרור ומנהיגיהם "הפוליטיים". במרץ 2004 חוסל מייסד החמאס ומנהיגו הרוחני אחמד יאסין, וחודש אחר כך חוסל יורשו עבד אל-עזיז רנטיסי. בשנת 2005 חוסלו מספר בכירים בג'יהאד האיסלאמי.

כתוצאה ממבצעים אלה, נהנה השב"כ מיוקרה הן בקרב הציבור והן בקרב מקבלי ההחלטות. למרות ההישגים הרבים האלה, השב"כ ספג לא מעט ביקורת. פיגועי ההתאבדות שהשב"כ לא הצליח לסכל גרמו למאות הרוגים ישראלים. כמו כן, מערך האבטחה של השב"כ כשל בשנית וכתוצאה מכך נרצח שר התיירות רחבעם זאבי בידי מחבלים פלסטינים מארגון החזית העממית[26].

בנוסף לפעילותו בסיכול טרור, מנהל השב"כ מאגר מידע ממוחשב על פעילי הטרור הפלסטינים ועל כל אירועי הטרור - שבוצעו או סוכלו - מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה. חשיבותו העיקרית של מאגר מידע ממוחשב זה היא בסיכול פעולות טרור, אך גם במתן נתונים לצורכי הסברה, כגון בהפקת פרסומים סטטיסטיים בנוגע לפעילות השב"כ באינתיפאדה, ודוגמאות שמיות לפעילות ארגוני הטרור, המפורסמים מדי שנה באמצעי התקשורת.

אחרי האינתיפאדה וההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעילות הרבה של צה"ל והשב"כ הביאה בסופו של דבר לדיכוי הטרור ביהודה ושומרון, אם כי עדיין מתרחשים מדי פעם באזורים אלה פיגועי ירי נגד ישראלים. השב"כ ממשיך לפעול ביהודה ושומרון לסיכול פיגועים. ב-2011 הצליח השב"כ, בשיתוף יחידות מיוחדות של צה"ל, לאתר ולעצור את מבצעי טבח משפחת פוגל באיתמר. הם הודו במעשה בבית המשפט ונידונו למספר רב של מאסרי עולם.

ברצועת עזה, בעקבות תוכנית ההתנתקות והנסיגה של הצבא מרצועה, נחלשה אחיזתו המודיעינית של השב"כ. כתוצאה מכך נכשל השב"כ בניסיון לגלות מידע על החייל החטוף גלעד שליט והיכן הוחזק‏[27][28]. למרות זאת, השב"כ, ביחד עם כטב"מים של חיל האוויר הישראלי, ממשיך לספק מודיעין צבאי המאפשר סיכולים ממוקדים של פעילי טרור.

בשנים האחרונות חיזק השב"כ, בשיתוף אמ"ן, את הפעילות המודיעינית שלו בגזרה הדרומית, רצועת עזה וגבול ישראל-מצרים, בעקבות עלייה בפעילות הטרור שם, תעבורת מחבלים דרך ציר ה-ח' וביצוע פיגועים שזכו להד רב בגבול ישראל-מצרים. ב-14 בנובמבר 2012 פיקד ראש השב"כ יורם כהן, ביחד עם הרמטכ"ל בני גנץ, על מבצע חיסולו של אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של החמאס. ב-2013 דווח כי השב"כ הקים חטיבה מיוחדת לסיכול טרור שמקורו בסיני[29][30].

ב-22 בינואר 2014 הותר לפרסום כי השב"כ חשף ועצר תא טרור של אל-קאעידה שהורכב מפלסטינים ממזרח ירושלים ויהודה ושומרון שהופעל על ידי מחבלים בג'יהאד העולמי שיושבים ברצועת עזה ותכנן מספר רב של פיגועי תופת בישראל.‏[31]

הסדרת פעילותו של השב"כ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הממשלה ממונה על ראש השב"כ ונושא באחריות מיניסטריאלית לפעולת הארגון.

עם הגידול במרכזיותו של השב"כ בחיי מדינת ישראל גבר הצורך בהסדרת פעילותו. בעקבות פרשת קו 300 ופרשת עיזאת נאפסו, כמו גם טענות על שימוש בלתי מבוקר בעינויים במהלך חקירתם של עצירים פלסטינים, הוקמה "ועדת לנדוי", שפרסמה בשנת 1987 דו"ח שבא לקבוע קריטריונים לשימוש באמצעי חקירה זה. הדו"ח קבע שבשב"כ רווחה בשנות השמונים של המאה ה-20 תרבות של עדויות שקר ‏[32]. הדו"ח המליץ על התרת שימוש בלחץ פיזי מתון בחקירות, והגמשה של הכללים כאשר מדובר בחקירה העוסקת ב"פצצה מתקתקת", שהיא אירוע חבלני ספציפי העומד להתרחש בזמן הקרוב, ויש לעשות כל מאמץ על מנת לסכלו. בשנת 1999, בעקבות עתירות שהוגשו על ידי האגודה לזכויות האזרח והוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, דן בג"ץ בשיטות החקירה של השב"כ, ובפסק-דין תקדימי‏[33] קבע שאסורות שיטות חקירה הכוללות לחץ פיזי. בעקבות פסיקה זו קראו אנשי ציבור ובהם הח"כים רובי ריבלין ושאול יהלום לחוקק חוק שיתיר לשב"כ להמשיך ולהשתמש בלחץ פיזי מתון בחקירותיו. הדיונים בכנסת ובוועדותיה בעניין זה נמשכו עד שנת 2002, אז חוקקה הכנסת את חוק שירות הביטחון הכללי, המסדיר את פעולתו של השב"כ. בסופו של דבר לא כלל החוק סעיף המתיר שימוש בלחץ פיזי ‏[34]. בניגוד לחקירות משטרה, חקירות השב"כ אינן מחויבות בתיעוד קולי וחזותי.

במשך שנים רבות היה איש שב"כ הכפוף לפרקליטות המדינה, ממונה על בדיקת תלונות של נחקרי הארגון (מבת"ן)‏[35]. בשנת 2013 הועבר תפקיד זה למשרד המשפטים‏[36]. בשנים 2001-2010 הוגשו למבת"ן ונבדקו על ידו 701 תלונות על עינויים והתעללות. בכל המקרים בלי יוצא מן הכלל המליץ המבת"ן לסגור את התיקים, ופרקליטות המדינה אימצה את המלצותיו באופן גורף.

הגוף המבקר את השירות הוא החטיבה לביקורת מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה.

דרכי הפעולה של השב"כ[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים השתמש השב"כ (כדי להשיג מידע מודיעיני) בשיטות חקירה שנויות במחלוקת, שבחלק מהמקרים נפסלו בחלקם בסופו של דבר בהוראת בג"ץ, ובהן שיטות של עינויים בחקירת חשודים (כמו טלטולים). ארגוני זכויות אדם טוענים שהשב"כ ממשיך להשתמש בחלק משיטות אלה גם בשנים האחרונות ‏[37][38], וגורמים בקהיליית המודיעין הישראלית אישרו (במסגרת תחקיר של "ידיעות אחרונות" ב-2008) כי האמצעים שבהם נעשה שימוש בחקירות הם מכות יבשות, כיסוי ראש, כבילה קשה, בידוד, עמידה לפרקי זמן ממושכים ומניעת שינה ‏[39].

לקבלת מידע מודיעיני נעזר השב"כ גם במשתפי פעולה (משת"פים) מקרב הפלסטינים. לטענת מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, משתמש השב"כ בטכניקות של פיתוי ‏[40]. והפחדה כדי לגייס משת"פים‏[41]. חלק ממשתפי הפעולה נרצחו על ידי ארגונים פלסטינים. מאז יישום תוכנית ההתנתקות נפגעה יכולתו לאיסוף מודיעין בשטח רצועת עזה, מה שהתבטא בין השאר בפרשת חטיפת החייל גלעד שליט.

השב"כ משתמש גם בהאזנות סתר. כך נעשה, למשל, בפרשת החשדות המיוחסים לח"כ לשעבר עזמי בשארה. כן באפשרותו לקבל בזמן אמת את נתוני התקשורת של טלפונים סלולריים ובהם למשל מיקומו של כל מכשיר סלולרי ‏[42].

כדי לבצע מעצרים ופעולות מיוחדות בשטחים, השב"כ משתף פעולה עם הימ"מ וכוחות צה"ל (בעיקר יחידת דובדבן).

לפחות מאז 2005‏[43] מזמין השב"כ באמצעות משטרת ישראל פעילים משני קצות הקשת הפוליטית‏[44] לשיחות אזהרה.

השב"כ מציב מאבטחים חמושים סמויים על כל מטוס נוסעים ישראלי‏[45].

סיכול ריגול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשיות ריגול בישראל

סיכול פעילותם של מרגלים בישראל היווה את עיקר פעילותו של השב"כ בעשרים שנותיו הראשונות, והוא מרכיב חשוב בעבודת הארגון עד היום. במסגרת פעילותו זו זכה השב"כ להצלחות לא מבוטלות, אם כי יש מקרים (שהבולט שבהם הוא זה של מרקוס קלינגברג), שבהם פעלו מרגלים בישראל במשך שנים רבות, וגרמו נזק רב ביותר עד לחשיפתם. מובן שלא ניתן לדעת איזה נזק גרמו אותם מרגלים שלא נחשפו כלל.

ראש השב"כ[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 3 לחוק שירות הביטחון הכללי, שאושר בשנת 2002, עוסק בראש השב"כ, ובו נאמר:

(א) ראש שירות הביטחון הכללי (בחוק זה - ראש השירות) ימונה בידי הממשלה לפי הצעת ראש הממשלה; הודעה על המינוי תפורסם ברשומות.
(ב) תקופת כהונתו של ראש השירות תהיה חמש שנים, אם לא קבעה הממשלה תקופה קצרה יותר בהחלטת המינוי; הממשלה רשאית, בנסיבות מיוחדות, להאריך את כהונתו של ראש השירות לתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת.
(ג) הממשלה רשאית להפסיק את כהונתו של ראש השירות לפני תום תקופת כהונתו.
(ד) לא ימונה אדם לראש השירות, ולא ימשיך ראש השירות בכהונתו, אם הורשע בעבירה אשר מפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי להתמנות לראש השירות או להמשיך בכהונתו.
(ה) ראש השירות מופקד על ניהול השירות, על הפעלתו ועל פיתוח יכולתו, ויקבע לעניין זה את נוהלי השירות, ובאישור ראש הממשלה, את הוראות השירות.

ראש שירות הביטחון הכללי הנוכחי הוא יורם כהן.

ראשי השב"כ החל מיום היווסדו הם:

פרסום מידע על השב"כ[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוטו של השב"כ הוא מָגֵן וְלֹא יֵרָאֶה. ברוח מוטו זה וגם מטבע הדברים, המדינה לא מוסרת פרטים רבים על המתקנים שבהם שוכן הארגון, על המבנה הארגוני, האנשים המנהלים אותו, וכל פרט אחר הנוגע לפעילותו. חוק שירות הביטחון הכללי קובע: "כללים, הוראות השירות, נוהלי השירות וזהות עובדי השירות והפועלים מטעמו, בעבר או בהווה, וכן פרטים אחרים בנוגע לשירות שייקבעו בתקנות, הם חסויים וגילוים או פרסומם אסור. המגלה או המפרסם מידע חסוי לפי חוק זה בלא היתר, דינו מאסר שלוש שנים". כמו כן, השב"כ הוא אחד מהגופים שאינם מחויבים לחשוף מידע מתוקף חוק חופש המידע.

עד שנת 1996 שמו של ראש השב"כ (כמו גם שמו של ראש "המוסד") היה אסור בפרסום, אף על פי שרבים ידעו את זהותו, ובהם פוליטיקאים, ראשי הצבא, עיתונאים רבים ואף ראשי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. בסופו של דבר הוחלט לחשוף את שמו של ראש השב"כ כשהובן שבעידן האינטרנט, עם מעט מאמץ כל אדם המעוניין בכך יוכל לגלות את זהותו. ראש השב"כ הראשון שזהותו נחשפה באופן רשמי עם כניסתו לתפקידו הוא עמי אילון.

בשנת 2005 הושק אתר האינטרנט של השב"כ‏[46] וב-5 בדצמבר 2007 הוא שודרג. בעוד שבעבר עסקו תכני האתר במידע למועמדים לגיוס, האתר המשודרג עוסק במידע על הארגון, על ההיסטוריה שלו, עובדיו שהלכו לעולמם ועוד ‏[47]. בהמשך לשדרוג נוספו לאתר גם דפים בערבית (العربية) ובאנגלית (English).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסי מלמןכמה עולה למוסד להפעיל סוכן מודיעין?, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2008
  2. ^ ‏צבי אלחייני, נפולת, "‏מעין", גיליון 2, באתר "מכונת קריאה"
  3. ^ פרי יעקב, באתר nfc
  4. ^ יוסי מלמןהשב"כ דרש שוויון. אז הוא דרש, באתר הארץ, 23.5.04
  5. ^ עמרי אסנהיים, ‏משימה בלתי אפשרית, באתר ‏mako‏‏, ‏5 ביוני 2013‏.
  6. ^ יוסי מלמן ורוני הדר, יש עם מי לא לדבר, באתר הארץ, 15.7.06
  7. ^ האגף הטכנולוגי, באתר השב"כ
  8. ^ עמוס הראלמייסד הגנת הסייבר בארץ מזהיר: במלחמה יותקפו כל מערכות המחשוב, באתר הארץ, 9 ביוני 2013‬.
  9. ^ גל מור ישראל תתגונן מפני התקפות מהאינטרנט, באתר ynet‏, 12.12.2005
  10. ^ תולדות שירות הביטחון הכללי, באתר השב"כ
  11. ^ יוסי מלמןיש איזשהו נאום של חרושצ'וב מהוועידה, באתר הארץ, 11.3.06
  12. ^ רונן ברגמן, סודות השב"כ, "ידיעות אחרונות", 23 במרץ 2007.
  13. ^ הלל כהן, ערבים טובים
  14. ^ איתן הבר, איש הפרטים הקטנים, "ידיעות אחרונות", 3 בספטמבר 2007
  15. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מרגלים לא מושלמים", הוצאת מעריב, 1990, עמוד 162.
  16. ^ דייב בקרמן ז"ל, דף זיכרון מתוך אתר השב"כ.
  17. ^ דייב בקרמן ז"ל, דף זיכרון מתוך אתר השב"כ.
  18. ^ שלום ירושלמי, הייתי גיבור לאומי, נשארתי בלי כלום, באתר nrg‏, 2 ביולי 2011, "'בשב"כ הקימו יחידה מיוחדת לחבר'ה קרביים מבחוץ', משחזר רחמים. 'הביאו את דייב בקרמן ששירת במרינס האמריקאי. הוא לימד אותנו לירות באקדחים, קרבות מגע, וכל מה שצריך'."
  19. ^ יוסי מלמן ודן רביב, מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמוד 194.
  20. ^ אפי מלצר וחיים בן עמי, דייב בקרמן - "הצלף מטקסס, מבט מל"מ, גיליון 36, ‏ מרץ 2004, עמוד 37, כפי שהועלה באתר פרש.
  21. ^ תקיפת מטוס אל-על בציריך (1969), מתוך אתר השב"כ.
  22. ^ פיגוע כפול בשדות התעופה בווינה וברומא (27 דצמבר 1985), מתוך אתר השב"כ.
  23. ^ "המפגש הזה ריגש אותי מאוד", גלי צה"ל, 4.6.2007
  24. ^ אבי יששכרוף, בנו של ראש החמאס בגדה היה במשך עשור הסוכן הבכיר ביותר שהפעיל השב"כ בשטחים, הארץ, 24.2.2010
  25. ^ אמיר בוחבוט, נלכדו רוצחי ששון נוריאל ז"ל, באתר nrg מעריב,‏ 10.10.2005
  26. ^ דו"ח רצח השר רחבעם זאבי של ועדת המשנה לענייני מודיעין ושירותים חשאיים, באתר חדשות מחלקה ראשונה
  27. ^ ברק רביד, ראש השב"כ: חמאס הגמיש תנאיו בעסקת שליט בגלל הידרדרות במצבו, באתר הארץ, 6 בפברואר 2012
  28. ^ יהושע בריינר, דיסקין נפרד: "אי החזרת שליט - כישלון אישי שלי", באתר וואלה!, 4 במאי 2011
  29. ^ ברק רביד, שב"כ הקים חטיבה מיוחדת לסיכול פיגועים ושיגור רקטות באזור סיני, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2013
  30. ^ יוסי מלמן, כך מתמודדים כוחות הביטחון הישראלים עם האיומים מסיני, סופהשבוע, 14 ביולי 2013
  31. ^ הידיעה ב-ynet‏, 22 בינואר 2014.
  32. ^ בג"ץ 4668/01 פסקה 19
  33. ^ בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נגד ממשלת ישראל ושירות הביטחון הכללי, ניתן ב-6 בספטמבר 1999
  34. ^ סמדר שמואלי, סופית: חוק השב"כ יועלה ללא סעיף הלחץ הפיזי, באתר ynet‏, 29.1.2002
  35. ^ ניר חסוןתלונות: חוקרי שב"כ תולשים זקנים לנחקרים ומבצעים בהם מעשי סדום, באתר הארץ, 8.11.06
  36. ^ אליק מאור, אל"מ (מיל') מודזגברישוילי מונתה למבקרת תלונות נחקרים בשב"כ, אתר מגפון
  37. ^ איתמר ענברי, דוח בצלם: השב"כ מענה עצירים, באתר nrg‏, 6 במאי 2007
  38. ^ ישי מנוחיןהשב"כ אותו שב"כ, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2011
  39. ^ רונן ברגמן, לחץ פיזי לא מתון, באתר ynet‏, 20 בנובמבר 2008
  40. ^ לפי דיווח ב"הארץ", המשת"פים מקבלים בין מאות שקלים לאלפי שקלים לידיעה או למבצע.
  41. ^ "משתפי הפעולה: השב"כ מגייס אותם בפיתוי או באיומים", סוכנות הידיעות מען, 26 במאי 2007
  42. ^ פרוטוקול הדיון
  43. ^ שיחת רעים עם השב"כ, מגזין הכיבוש, 29 ביוני 2005
  44. ^ שמואל בן חמו, ישראל 2006: דמוקרטיה בעירבון מוגבל, אתר מנהיגות יהודית, 30 באוגוסט 2006
  45. ^ שי דוד ואלון בן דוד, תחקיר: מאבטחי טיסות של שב"כ מועסקים בתנאי עבדות, באתר נענע 10, 24 במארס 2008‏
  46. ^ ארכיון האינטרנט: אתר השב"כ
  47. ^ אמיר בוחבוט, השב"כ נחשף ברשת, באתר nrg