אירועי אוקטובר 2000

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האנדרטה לזכר הרוגי האירועים בנצרת

אירועי אוקטובר 2000 היו גל של מהומות והפגנות אלימות של ערביי ישראל, שפרץ בתחילת אוקטובר 2000 בסמיכות לפרוץ האינתיפאדה השנייה. במהלך האירועים נהרגו מבין המפגינים 13 ערבים אזרחי ישראל ופלסטיני שאינו אזרח ישראלי וכן יהודי ישראלי אחד שנהרג מזריקת אבנים.

האירועים החלו בהפגנות הזדהות המוניות שערכו ערביי ישראל עם ערביי השטחים לאחר פרוץ האינתיפאדה. ההפגנות הובילו לחסימת כבישים, והדרדרו במהירות לעימותים בין המתפרעים לכוחות המשטרה ועוברי אורח. משטרת ישראל ומשמר הגבול הגיבו בירי של קליעי גומי, ובמקרים מסוימים גם ירי אש חיה, לעבר המתפרעים. עד אשר שככו כעבור שבוע, האירועים הידרדרו להצתות ומהומות בערים וכפרים ערבים ומעורבים ברחבי הארץ, ובמקרים רבים נרשמו התנגשויות אלימות בין כוחות המשטרה והערבים ובין ערבים ויהודים.

ממשלת ישראל, בראשות אהוד ברק, נאותה לבקשת הנהגת ערביי ישראל והקימה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים בראשות השופט תיאודור אור ("ועדת אור"). במסקנותיה מתחה הוועדה ביקורת קשה על שרים בממשלה, על קצינים במשטרת ישראל, ועל מנהיגים בציבור הערבי הישראלי. על מסקנות הוועדה נמתחה ביקורת, הן בקרב הממשלה והכנסת והן בהנהגת הציבור הערבי.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת המנדט הבריטי היוו הערבים למעלה משני שליש מאוכלוסיית ארץ ישראל. במלחמת העצמאות ברחה מרבית האליטה של ערביי הארץ, ומרבית שאר האוכלוסייה הפכה לפליטים. ההפסד במלחמה הפך את ערביי ישראל, מרוב, למיעוט של כ־20%.

במשך השנים 1948-1966 היו נתונים ערביי ישראל לממשל צבאי.

זמן קצר יחסית לאחר ביטול הממשל הצבאי פרצה מלחמת ששת הימים שבעקבותיה נוצר מחדש קשר בין ערביי ישראל לבין תושבי השטחים שחלק גדול מהם פליטים וקרובי משפחתם. בעקבות שני המאורעות הללו, החלה מתפתחת תודעה לאומית בקרב ערביי ישראל.

ב־30 במרץ 1976, בעקבות הפקעת קרקעות לצורך הרחבת העיר כרמיאל, התחולל יום האדמה במהלכו אירעו התנגשויות בין המשטרה ובין המפגינים בעיקר בסחנין, עראבה ודיר חנא. מאורעות יום האדמה ציינו את ראשית הדרך בהסלמה בעימותים בין מדינת ישראל ובין המיעוט הערבי. במהלך מאורעות אלו נהרגו 6 ערבים ישראלים. לטענת הערבים מאורעות אלו פרצו עקב רגשות קיפוח ביחס לאזרחי המדינה היהודים.

ב־1982 הוקמה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל כארגון העליון של המגזר הערבי, אשר מיוצגות בו הרשויות המקומיות, חברי הכנסת הערבים ומפלגות וארגונים של המגזר.

במהלך האינתיפאדה הראשונה ובמיוחד במהומות הר הבית הביעו ערביי ישראל הזדהות גוברת (כולל הפגנות רבות, חלקן הקטן אלימות) עם ערביי השטחים. הזדהות זאת גברה במהלך השנים שלאחר הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית.

הזדהות זאת הביאה לכך שערביי ישראל עברו רדיקליזציה שבמהלכה התגברה (או לפי דעות אחרות באה יותר לידי ביטוי) התנגדותם למדינת ישראל. כך בסקר משנת 1999, על "הפתרון המועדף לבעיית ערביי ישראל", רק כ־21% מהנשאלים הביעו הסכמה להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית-ציונית. לעומת זאת השיבו כ־55% "כן" או "כן בהסתייגות" לשאלה "האם יש לישראל שבתחום הקו הירוק זכות קיום כמדינה יהודית-ציונית".

בנוסף לתהליך הלאומי, עברו חלק גדול מהערבים תהליך של אסלאמיזציה החל משנות השמונים של המאה ה־20 (כך למשל שלטה התנועה האסלאמית באום אל פאחם החל מ־1989). בפועל אסלאמיזציה זו התבטאה בין השאר בסדרת עימותים על רקע מסגדים נטושים שהופקעו והוקצו לצרכים אחרים ו/או נהרסו. כמו כן הביא תהליך זה לסדרת התנגשויות על רקע פעולות התנועה האסלאמית במסגדי הר הבית וטענותיה שממשלת ישראל שואפת להרוס את המסגדים, במסגרת זו אירגנה התנועה האסלאמית כינוסים שנתיים החל מ־1996 תחת הכותרת "אל אקצא בסכנה". במקביל בנו הוואקף ותנועה זו מסגד תת-קרקעי ב"אורוות שלמה" בצורה חצי מחתרתית, תוך פינוי המפולת משם (שסוברים שכללה שרידים מימי בית שני, שאבדו לנצח).

כל התופעות הללו התרחשו על רקע התאוששות ערביי ישראל מהשפעת מלחמת העצמאות והממשל הצבאי, וצמיחתו המסיבית של דור צעיר יותר (בסוף שנות התשעים היו בני 24 ומטה 61.5% מכלל האוכלוסייה).

התוצאה של התפתחויות אלו הייתה מספר הולך וגובר של התנגשויות בין המשטרה ובין הציבור הערבי. בעוד שבשנים 1976-1995 אירעו 8 התנגשויות בולטות הרי ב־1998-2000 אירעו תשע.

רקע מיידי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 2000 אירעו מספר אירועים בעלי משמעות והם שהביאו בסופו של דבר למהומות:

  1. הצבת אנטנות בעספיא התפתחה ב־14 במרץ להתנגשות אלימה בין התושבים לבין המשטרה.
  2. ביום האדמה של 2000 - שברובו התנהל בשקט - חדרו צעירים מסכנין לבסיס צבאי ליד עירם וניהלו קרב עם השוטרים שבו. לטענתם מתה תושבת אחת מעירם.
  3. ב־3 באפריל נערכה הפגנת סטודנטים ערבים באוניברסיטת חיפה, שהתפתחה לעימות אלים בינם לבין סטודנטים יהודים והמשטרה. כמו כן נערכו הפגנות ב־11 וב־12 באפריל באוניברסיטה העברית.
  4. ביום העצמאות התפתחה הפגנה אלימה נגד השתתפות קבוצה מראשי הרשויות הערביות בטקס עם שר הפנים.
  5. ביולי נערכה ועידת קמפ דייוויד שבה התפוצץ המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים.
  6. חבר הכנסת עזמי בשארה נשא שורה של נאומים מתסיסים, בהם הוא הביע תמיכה בטרור ובנקיטת פעולות אלימות כנגד ישראל. במהלך ביקורו באזכרה לחאפז אל־אסד, הוא נאם ביחד עם מזכ"ל החזבאללה וקרא להם להמשיך ב"מוקאוומה" (בערבית: "התנגדות") כנגד ישראל.
  7. ב־11 עד ה־14 בספטמבר התחוללו הפגנות (שבשיאן נחסם צומת גולני) סביב סגירת המחצבה של נצרת עילית שרוב עובדיה ערבים.
  8. ב־15 בספטמבר נערך הכינוס השנתי (המהרג'אן) של התנועה האסלאמית תחת הכותרת "מסגד אל־אקצא בסכנה". מטרתו הרשמית של הכינוס הייתה להגן על המסגד מפני ממשלת ישראל שלטענתם זממה להרסו.
  9. במהלך השנה קרו התנגשויות חוזרות ונשנות בין יהודים וערבים סביב המסגד בטבריה.

פריצת האינתיפאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־25 בספטמבר הכריז אריאל שרון (אז ראש האופוזיציה) על כוונתו לעלות להר הבית ב־28 לחודש על מנת לבדוק את השיפוצים שבוצעו על ידי הואקף במתחם. ב־27 בספטמבר החליט מפכ"ל המשטרה כי אין באפשרותו למנוע את הביקור ובמיוחד לאור תיאום הביקור מראש עם הואקף ואף הרשות הפלסטינית, וב־28 בספטמבר ערך אריק שרון ביקור בן שלושת רבעי שעה בהר. הביקור עורר מהומות בהן נפצעו כ־25 פלסטינים ו-28 שוטרים.

ב־29 בספטמבר התדרדר המצב בירושלים. יאיר יצחקי, מפקד מחוז ירושלים של המשטרה נפצע בראשו וכתוצאה מההחמרה בעקבות כך נהרגו 7 פלסטינים (5 מהם אנשי המשטרה הפלסטינית) ונפצעו למעלה מ־100.

ב־30 בספטמבר הוכרזה בשטחים שביתה כללית, כמו כן נהרג הנער מוחמד א-דורה ליד נצרים, באירוע שהלהיט את הרוחות. במקביל נערכו הפגנות ביישובים הערביים בישראל, בהן נזרקו אבנים ונחסמו כבישים לזמנים קצרים. בעקבות האירועים החליטה ועדת המעקב של ערביי ישראל על הכרזת שביתה כללית למחרת.

המאורעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כרונולוגיה של אירועי אוקטובר 2000
  • הערה: חלק זה מסתמך על מסקנות ועדות אור‏[1]. לגבי כמעט כל המאורעות המתוארים כאן יש השגות של הצדדים המעורבים בהם.

גל ראשון (1 באוקטובר3 באוקטובר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל, האירועים בגל זה היו החריפים ביותר באירועי אוקטובר ולפי מערכת הביטחון הם מהווים את האירועים החמורים ביותר בתחומי מדינת ישראל מאז מלחמת העצמאות.

1 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפגנות שהיו בימים הקודמים הפכו ביום זה לאלימות, בין השאר בגלל הכרזת שביתה כללית על ידי ועדת המעקב. למרות שהאירועים התרחשו ביום זה בכל הארץ, הם התמקדו בעיקר בואדי ערה שם נהרגו שני אזרחים באום אל פחם, כמו כן נהרג אזרח נוסף בג'ת.

2 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

היום הקשה ביותר של האירועים, ניסיונות הרגעה שונים נכשלו. במהלך היום נהרגו 5 אזרחים: אחד באום אל פחם, שניים באזור התעשייה תרדיון, אחד בנצרת, ואחד בצומת לוטם. כמו כן היה סגור ואדי ערה לתנועה במהלך כל היום.

3 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך יום זה חלה ירידה מסוימת באלימות במרבית המקומות בעקבות פגישתו של אהוד ברק עם ועדת המעקב. עם זאת היו אירועים קשים בכפר מנדא ובכפר קנא שבכל אחד מהם נהרג אזרח אחד.

רגיעה יחסית (4 באוקטובר6 באוקטובר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הפגישה בין אהוד ברק וועדת המעקב ביום ה־3 באוקטובר חלה רגיעה בתקופה זו, אולם לא השתרר שקט. המאורעות התחזקו שוב לאחר חטיפת החיילים בהר דב.

במהלך כל שלושת הימים הללו אירעה דעיכה של האירועים, למרות ההכרזה על יום הזעם הפלסטיני ב־6 באוקטובר.

גל שני (7 באוקטובר10 באוקטובר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

גל זה החל להתפתח בעקבות חטיפת החיילים שאירעה ב־7 באוקטובר. בניגוד לאירועים לפני כן הוא עירב באופן פעיל גם את המגזר היהודי.

7 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית היום היה שקט יחסית אולם לקראת הערב, בעקבות האירועים האחרים בגזרות האחרות התחילו האירועים לצבור תאוצה ובפעם הראשונה גם במגזר היהודי. בערב נהרג גם היהודי היחידי במהלך האירועים.

8 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנגשויות חריפות בין יהודים וערבים במהלך כל היום הזה, תוך פגיעה גם במשטרה. האירועים החמורים ביותר היו בגבול שבין נצרת לבין נצרת עלית ובמהלכם נהרגו שני אזרחים ערבים.

9 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירועים התמקדו ביום זה במגזר היהודי אולם גם במגזר הערבי לא היה שקט, ניסיונות הרגעה במהלך יום זה לא הצליחו להביא לרגיעה.

10 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום זה חלה דעיכה מהירה של האירועים.

אמצעים ושיטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הערה: קטע זה מתייחס אך ורק לחלק האלים של האירועים, מרבית האירועים החלו בתור הפגנה שקטה יחסית ובמקביל להם היו הפגנות רבות נוספות שהתפזרו ללא אלימות.

משטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כדורי גומי - במהלך אירועי אוקטובר עשתה המשטרה שימוש נרחב ביותר בכדורי גומי. מהירי נהרגו לפחות שני אנשים (חלק מהגופות לא נותחו כך שלא ניתן לקבוע בוודאות את סיבת המוות של חלק מההרוגים). השימוש בכדורי גומי ובעיקר בסוג של גלילוני גומי, נעשה לצרכים של פיזור הפגנות ובעיקר (אך לא רק) לצורך פגיעה בפעילים הראשיים. להערכת המשטרה כדורי הגומי עלולים להיות קטלניים בטווח של פחות מ־40 מטר ולכן הנוהל המשטרתי לפני האירועים קבע מרחק זה כטווח מינימלי. למידע נוסף, ראו הפסקה של השלכות ועדת אור.
  • צלפים - בשלושה מקרים (באום אל פאחם ב־2 ובנצרת ב־2 וב־3) נעשה שימוש בצלפים:
    1. באום אל פחם - ב־2 באוקטובר נעשה שימוש בצלפים בעקבות פגיעה בשוטר על ידי קלע, הירי בוצע לעבר הרגליים אולם הביא להרוג אחד ולפציעתם של רבים. כל ירי קיבל אישור מניצב אליק רון ובוצעה לפניו ולאחריו בדיקה של ההשפעה, אולם לא ניתנה התרעה למתפרעים על ביצוע הירי. בנוסף, הירי בוצע באש חיה ועל ידי שני אנשי ימ"מ לפחות.
    2. בנצרת ב־2 באוקטובר וב־3 בו נעשה שימוש בצלפים נגד זורקי אבנים. הצלפים התמקמו על גג ליד תחנת המשטרה.
הוראות הפתיחה באש של הצלפים:
  • סכנת חיים ממשית - ירי למרכז מסה.
  • בקבוק תבערה או קלע - ירי לכיוון הרגליים.
  • למעט במקרה של סכנה מיידית חובה לקבל אישור מהמפקד הבכיר של המשטרה בשטח.
  • גז מדמיע היה בשימוש נרחב למדי באירועים, בעיקר לקראת סופם. ברוב המקרים שימשו גז מדמיע וכדורי גומי ביחד לפיזור הפגנות. בעקבות הוראות הדרג המדיני להפחית את השימוש בכדורי גומי נעשה שימוש רב יותר בגז מדמיע.
  • מכת"זים - מכונות אלו המשמשות להתזת מים (ואינן קטלניות) כמעט לא היו בשימוש למרות נוכחותן באזורים הסמוכים לאירועים, הסיבות לכך אינן ברורות. הפעם היחידה בה נעשה שימוש במכונה כזאת, הייתה בהפרות הסדר בטבריה ב־9 באוקטובר
  • רמקולים - רק בחלק מהמקרים, נעשה בהם שימוש על ידי השוטרים על מנת לקרוא למתפרעים לשמור על הסדר, בעיקר במגזר היהודי. בחלק מהאירועים לא ניסתה המשטרה להשתמש בהם, בניגוד לפקודות, בטרם הפעלת אמצעים אלימים. במקרים אחרים, למרות השימוש בהם, לא נשמעו ההוראות על ידי כל הנוכחים.
  • ירי באוויר - היה בשימוש פעמים לא מעטות במהלך אירועי אוקטובר, לפי הידוע לא גרם לנזקים בנפש אולם לפי ועדת אור היה ברובו מיותר.
  • מסוק - היה בשימוש מספר פעמים במהלך האירועים על מנת לפקח עליהם ולהעביר את המפקדים הבכירים.
  • ירי אש חיה - אירעו מספר מקרים של אש "רגילה" לעבר מתפרעים, במיוחד במקומות בהם אזלה התחמושת לפיזור הפגנות של השוטרים. כמו כן נעשה שימוש באש כזאת במטח האש שהיה בנצרת ב־9 באוקטובר.
  • אלות - כמעט לא היו בשימוש במהלך האירועים בשל הטווחים הגדולים יחסית בין המפגינים לבין השוטרים.

מפגינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יידוי אבנים - כמעט בכל ההתפרעויות, הן היהודיות והן הערביות היו יידויי אבנים. היידויים היו הן על אזרחים והן על שוטרים, הן על בני אדם והן על כלי רכב. במהלך המהומות נעשה שימוש בשתי טכניקות להגברת העוצמה של האבנים:
    1. שימוש בקלע, במיוחד במהומות באזור ואדי ערה אולם גם במקומות אחרים. השימוש בקלע אחראי לחלק גדול מהפציעות הקשות של שוטרים במהלך האירועים.
    2. זריקת אבנים מגשרים, נעשתה מספר פעמים וגרמה לפציעתם של נוסעים לא מעטים וכן להריגתו של בכור ג'אן.
  • בקבוקי תבערה - בימים הראשונים של המהומות היה שימוש נרחב בבקבוקי תבערה שגרם לפגיעות רבות, ככל שהתקדמו המהומות כך קטן השימוש באמצעי זה. לעומת זאת מידת השימוש בבקבוקי תבערה במגזר היהודי איננה ברורה ויש עדויות סותרות על כך.
  • צמיגים בוערים - נוסף על תפקידם "המסורתי" כאמצעי לחסימת צמתים (שהיה נפוץ הן במגזר הערבי והן במגזר היהודי), נעשה בהם פעמיים (במגזר הערבי) שימוש כנשק קינטי.
  • ברזלים, גולות, מוטות וכדומה שימשו לתקיפת שוטרים במספר מקרים, הן על ידי יהודים והן על ידי ערבים.
  • סלעים - בדרך כלל שימשו לחסימת צירים (בשני המגזרים) אולם ב־1 באוקטובר שימשו לתקיפת שוטרים באום אל פחם על ידי גלגולם.
  • הצתות:
    • מכיוון שמרבית יערות ארץ ישראל ניטעו על ידי קק"ל, נוטים הערבים להתייחס אליהן כאל סממן כוח יהודי. במהלך האירועים אירעו עשרות הצתות ואף על פי שהמציתים לא נתפסו סביר להניח שההצתות היו על רקע לאומני, בדומה להצתות רבות לפני ואחרי האירועים.
    • בנוסף על הצתות היערות הוצתו חנויות רבות, גם על ידי יהודים וגם על ידי ערבים.
  • בדיקת תעודות זהות - במספר אירועים נעשתה בדיקה של תעודות הזהות של הנוסעים בכביש והנוסעים היהודיים הותקפו.
  • אש חיה - כמעט ולא נעשה שימוש באמצעי זה. היו שני מקרים (שניהם במגזר הערבי) שהחמור ביניהם היה פציעתו של שוטר ב־2 באוקטובר בנצרת.

ככלל האמצעים שימשו באופן שווה לרוב גם את היהודים וגם את הערבים אולם מכיוון שההתפרעויות היו קטנות יותר במגזר היהודי, גם השימוש בהם היה קטן יותר.

הרוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוג יהודי:

שם מקום ונסיבות תאריך
בכור ג'אן כתוצאה מזריקת אבנים מגשר שנזרקו על ידי מחבלים מג'סר אל זרקא, אשר פגעו בחזהו והביאו לאובדן הכרתו 7 באוקטובר


הרוגים ערבים:

שם מקום ונסיבות תאריך
ראמי גרה נפגע מכדור גומי; נורה כמעט בוודאות על ידי השוטר מורשאד בזמן האירוע בתחנת הדלק בג'ת 1 באוקטובר
אחמד אבראהים ג'בּארין נפגע מכדור גומי בעינו באום אל פאחם 1 באוקטובר
(מת מאוחר יותר)
מוחמד אחמד ג'בּארין נהרג באום אל פאחם מכדור חי שחדר לבטנו דרך עכוזו 1 באוקטובר
(מת באותו היום)
מוסלח חוסין אבּו ג'ראד נהרג באום אל פאחם מפגיעת צלפים שפגעו באיברים שונים בגופו 2 באוקטובר
אסיל חסן עאסלה הנסיבות המדויקות שהובילו לירי, וזהות השוטר היורה, לא הובררו עד תום עקב עדויות סותרות וסירוב אחד השוטרים לבדיקת פוליגרף. אסיל ככל הנראה נורה על ידי שוטרים במהלך מרדף שלהם אחריו בנסיבות לא ברורות שכן על פי ועדת אור, הצעיר לא השתתף בעימותים ולכן לא הייתה הצדקה לשימוש באש חיה בצומת לוטם 2 באוקטובר
עלאא ח'אלד נסאר נורה כנראה על ידי שוטרים במהלך המהומות צומת לוטם 2 באוקטובר
וליד אבּו סאלח נורה בבטנו במהלך ההתפרעות ליד מפעל פטרוס 2 באוקטובר
עימאד גנאים נורה בראשו במהלך ההתפרעות ליד מפעל פטרוס 2 באוקטובר
איאד לואבּנה נורה על ידי שוטרי יס"מ כשניסה לבעוט בטיל גז לאחר שהשתתף ביידוי אבנים בעירו 2 באוקטובר
מוחמד ח'מאיסי נפצע ברגלו (כנראה על ידי דקירה) במהומות שהיו בצומת בית רימון, ומת מאוחר יותר מפצעיו. על נסיבות פציעתו ועל האחראי לה יש מחלוקת 3 באוקטובר
ראמז בושנאק נפצע בראשו מקליע משטרתי במהלך הסתערות של שוטרים בכפרו. על פי ועדת אור בושנאק לא היווה סכנה לשוטרים ולא הייתה הצדקה לשימוש באש חיה 3 באוקטובר
עומר עכאווי נורה, כנראה על ידי שוטרים במהלך המהומות בגבול המזרחי של עירו 8 באוקטובר
ויסאם יזבכּ נורה בראשו על ידי השוטרים במטח האש שהיה בנצרת 8 באוקטובר

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מההשפעות של אירועי אוקטובר, במיוחד אלו החורגות מגבולות ישראל איננו ניתן להפרדה מעשית מההשפעות של האינתיפאדה השנייה ולכן מופיע בערך עליה.

השפעות מיידיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בשבועות ובחודשים שלאחר ה־10 באוקטובר המשיכו אירועים דומים (גם אם פחות חמורים) להתרחש במגזר הערבי.

התגובה של הציבור היהודי במהלך המהומות, הייתה דומה לזו של אהוד ברק בראיון שנתן לרדיו ב־2 באוקטובר, על ההשפעה של האירועים:

"אנחנו לא נוכל, ולא מתכוונים לקבל, לא סגירה של צירים ולא הפרעות לאורח החיים התקין על ידי אזרחי ישראל בתוך המדינה. אני אתמול, בדיון שנמשך עד אחרי חצות בביתי, 1.10 בערב, הנחיתי את השר לביטחון פנים ואת משטרת ישראל, שאגב מגיעות להן מחמאות גדולות מאוד על השליטה העצמית שהם גילו אתמול במהלך ההפגנות, אבל אמרתי להם, יש לכם אור ירוק לכל פעולה שתידרש כדי להביא לשלטון החוק ולשמירה על הסדר הציבורי ואבטחת חופש תנועה לאזרחי המדינה בכל מקום במדינה".

לאחר האירועים נפלה ממשלת ברק, אמנם לא כתוצאה ישירה מהאירועים אולם הימנעותם של ערביי ישראל להצביע עבור אהוד ברק בבחירות שנערכו בתחילת 2001 מיוחסת לאי שביעות רצונם מתפקודו במהלך האירועים.

כמו כן נערכו בפעם הראשונה דוחות של מחלקת המדינה של ארצות הברית, של האו"ם ושל ארגוני זכויות אדם בינלאומיים אודות מצבם של ערביי ישראל.

ההשפעה על הציבור הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה להרוגי האירועים בסכנין
  1. הקריאות הבאות להפגנות של המגזר הערבי, כדוגמת אירועי יום האדמה 2001 כללו גם קריאות לריסון של ההפגנות על מנת למנוע התדרדרות לאלימות.
  2. האירועים וכן תגובות (כולל האלימות) הציבור היהודי אליהם, גרמו להסתגרות מסיבית של ערביי ישראל בתוך עצמם. בתקופת הזמן המיידית האינטרקציה עם היהודים ירדה בצורה דרמטית ומאז ניכרת התאוששות אולם גם שמונה שנים לאחר האירועים המצב לא חזר לקדמותו.
  3. הירידה במעורבות עם יהודי ישראל יחד עם הניתוק היחסי מערביי השטחים בעקבות פריצת האינתיפאדה גרמו לגידול משמעותי בכלכלה הפנימית (מסחר, שירותים וכו') של ערביי ישראל תוך התפתחות של מרכזים מסחריים בתוך היישובים (עם זאת, מדובר בחלק מתופעה כללית בישראל בתקופה הזאת).
  4. המשטרה מואשמת בכל התוצאות של האירועים ואילו ההרוגים והמפגינים מוצגים כולם כגיבורים. עם זאת, ניכרת ירידה בתמיכה באלימות בקרב ערביי ישראל.‏[2][3]
  5. התחזקות הקשר בין מנהיגי ערביי ישראל לבין מדינות ערב.
  6. התגברות הנכונות לפנות לארגונים בינלאומיים בשל בעיותיהם.
  7. אירועי אוקטובר מצוינים כל שנה בדומה ליום האדמה רק בהיקף קטן יותר‏[4].

יחסי יהודים-ערבים בעקבות המאורעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירועים האלימים גרמו לעלייה בחוסר אמון של הציבור היהודי במדינת ישראל כלפי המיעוט הערבי. בסקר שערכה מינה צמח זמן קצר לאחר המהומות, הגדירו 74 אחוז מהנשאלים היהודים את התנהגות ערביי ישראל כ"בגידה במדינה".‏[5]

דברי ראש עיריית נצרת עילית, מנחם אריאב, ב"כל העמק והגליל" ב־6 באוקטובר:

"בתום תפילת היום השני של ראש השנה החלו האירועים הקשים באזורנו … במהלך החג תושבי נצרת עילית היו עדים לסגירת כבישים, הפרות סדר והתפרעויות שקרו בסביבתנו, אך לא השפיעו על מהלך החיים התקינים בנצרת עילית, וזאת למרות ההגבלות שהיו לתושבינו לנוע בחופשיות באזור ובארצנו. עיריית נצרת עילית פעלה ועשתה כל מאמץ לשמור על איפוק ושקט ככל שניתן, אך מחד, ההפגנות האלימות של תושבי עין מאהל שיידו אבנים ואיימו בסגירת הצומת, ומאידך, התפרחחותם של נוער ערבי מכפרים שכנים שפגעו בתושבים, בבתים, ברכוש בהר יונה, מוכיחים שאין זה הדו-קיום והשכנות לה ייחלנו. אנו דוחים התנהגות זו מכל וכל. גם אנו יכולנו להגיב!! … נצרת עילית תפעיל את כל האמצעים הדרושים על מנת להעניק לתושביה את האמצעים והביטחון הדרושים, כל ההסתות נגדנו וההתפרעויות רק חיזקו וחישלו אותנו ... אנו שוב מודים לתושבי נצרת עילית על האיפוק שגילו לנוכח ההתפתחויות החמורות באזורנו, אנו נמשיך לבנות את העיר, להתפתח, לקלוט עליה...".

דברים אלו משקפים את התגובות של רבים מהיהודים בתקופה של האירועים עצמם.

תגובות נוספות ומאוחרות יותר:

  1. הפסקת תנועת קניות של יהודים בערים ערביות (בעיקר נצרת) ושל ערבים בערים יהודיות (עפולה, חיפה, נתניה ועוד).‏[6]
  2. דלדול משמעותי מאוד בכמות הפעילויות לדו קיום, מרבית הארגונים העוסקים בעניין צמצמו פעילות וחלקם אף נסגרו.‏[7][8]
  3. התגברות משמעותית של קריאות של אישי ציבור יהודיים לגירושם של הערבים או חיובם בשבועת נאמנות למדינה.
  4. הדרה של ערביי ישראל מכל ההתרחשויות הפוליטיות וזאת בניגוד למגמה (המהוססת) של שילובם בעשור שקדם לאירועים.
  5. פיטורים של עובדים ערביים ממקומות עבודה יהודיים.
  6. תמיכה בפעולות המשטרה ואף במקרים מסוימים הצהרות שלא היו תוקפניות מדי.
  7. התחזקות של האמון בטענות הקיפוח של ערביי ישראל.
  8. ירידה דרסטית במעבר של יהודים בואדי ערה‏[9] כתוצאה מחוסר רצון למגע עם ערביי ישראל (הירידה נגמרה רק עם פתיחת מחלף עירון של כביש 6).

לטענת עדאלה, ביחסה של המשטרה כלפי ערביי ישראל לא חל שינוי כלשהו. בשנים 2001-2009 נהרגו עוד 30 ערבים אזרחי ישראל בהתנגשויות עם המשטרה, ושום חקירה מיוחדת לא נפתחה בעקבות מקרים אלו‏‏‏[10].

ההתייחסות הממשלתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ההתייחסות בימי האירועים, ראו כרונולוגיה של אירועי אוקטובר 2000.

לאחר האירועים אירעו שתי התייחסות עיקריות של הממשלה להם:

  1. הקמת ועדת אור.
  2. הכרזה על תוכנית טיפוח של 4 מיליארד שקלים עבור המגזר הערבי בחמש השנים שלאחר מכן. התוכנית קוצצה משמעותית מאז.

ועדת אור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועדת אור

בעקבות המאורעות, ההרוגים והליכתו של אהוד ברק לבחירות אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה, החליטה הממשלה בראשותו להקים ועדת חקירה, בראשות השופט בדימוס תאודור אור, שתחקור את הסיבות לאירועי אוקטובר ואת תפקוד המשטרה באירועים.

הוועדה פרסמה דו"ח ובו ביקורת רבה על התנהגות המשטרה, הכוללת אזהרת מפקדים בכירים בה והמלצות להדיחם. בנוסף, הגישה הוועדה למשטרה המלצות לשנות את דרכי הטיפול שלה בהפגנות ולהצטייד באמצעים לפיזור הפגנות פחות קטלניים.

הדו"ח גם כלל ביקורת קשה על הדרג הפוליטי, בראשות אהוד ברק, השר לביטחון פנים דאז שלמה בן-עמי ומנהיגי הציבור הערבי (כגון עזמי בשארה ועבד אל-מאלכ דהאמשה). למעט נגד בן-עמי, לא ננקטו צעדים קונקרטיים כלשהם מלבד נזיפה.

לאחר ועדת אור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה הקימה (ב־14 בספטמבר 2003) ועדה ליישום ההמלצות המערכתיות (ההמלצות האישיות אושרו מיד) של ועדת אור בראשות יוסף לפיד, שר המשפטים דאז.

מח"ש פתחה בחקירה לבירור כל הנסיבות של האירועים שהוזכרו בדו"ח ועדת אור אולם ב־18 בספטמבר 2005 נסגרו כל תיקי החקירה מבלי שהוגשו כתבי אישום כלשהם.‏[11]

בעצרת שנערכה בסכנין ביום השנה השמיני לאירועי אוקטובר 2000, הבטיחו משפחות ההרוגים הערבים וארגונים של ערביי ישראל כי יפעלו במדינות זרות להוצאת צווי מעצר נגד בעלי תפקידים ישראלים שכיהנו בזמן המאורעות.‏[12]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השער השני בדו"ח הוועדה, מפת אתרי ההתנגשויות העקריים במחוז הצפוני
  2. ^ יאיר אטינגרלא מקצינים, פוחדים, באתר הארץ, 25 במאי 2004
  3. ^ עלון החדשות עדאלה, גיליון מספר 6, אוקטובר 2004, באתר עדאלה
  4. ^ ג'לאל בנא, אורי ניר, הארץ, אום אל פאחם: 11 שוטרים נפצעו קל, 30 צעירים נעצרו, באתר וואלה!, 1 באוקטובר 2001
  5. ^ דן שיפטן, ‏זהותם החדשה של הח"כים הערבים, תכלת 13, סתיו התשס"ג 2002
  6. ^ רון מיברג, ד. גבע היה אוהב את זה, באתר nrg‏, 17 בפברואר 2005
  7. ^ הקונפליקט מנצח, באתר נענע 10, 11 באפריל 2005
  8. ^ אורי ניר (עיתונאי), זעזוע במעבדה, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2001
  9. ^ שרה כוכבי, חוזרים לואדי, באתר מועצה אזורית מנשה
  10. ^ מאמר מערכתגזענות ממלכתית, באתר הארץ, 19 ביוני 2009‏
  11. ^ אפרת פורשר ואיתמר ענברי, לא יוגשו כתבי אישום על אירועי אוקטובר, באתר nrg‏, 18 בספטמבר 2005
  12. ^ ג'קי חורי, 8 שנים לאירועי אוקטובר: ערביי ישראל דורשים ועדת חקירה בינלאומית, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2008


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg