אמנון רובינשטיין

אמנון רובינשטיין
תאריך לידה	5 בספטמבר 1931
ממשלות	21, 22, 25, 26
כנסות	9 - 15
סיעות	ד"ש, שינוי, מרצ
תפקידים בולטים	שר החינוך, התרבות והספורט; שר המדע והטכנולוגיה; שר האנרגיה והתשתית; שר התקשורת; יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט; יו"ר הוועדה לביקורת המדינה;

ערך זה עוסק במשפטן והפוליטיקאי אמנון רובינשטיין. אם התכוונתם לבמאי הקולנוע, ראו אמנון רובינשטיין (במאי).

פרופסור אמנון רובינשטיין (נולד ב-5 בספטמבר 1931 בתל אביב) הוא משפטן, פובליציסט וסופר ישראלי. בעבר פוליטיקאי, שר החינוך בממשלת יצחק רבין השנייה ובממשלת שמעון פרס. חתן פרס ישראל למשפטים לשנת תשס"ו (2006).

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] ילדותו

נולד בתל אביב לאהרן, קבלן בניין, ורחל שעלו מפולין לארץ ישראל בתחילת שנות ה-20. משפחתו התנגדה לתנועת העבודה ובצעירותו היה תומך האצ"ל.‏^[1]

[עריכה] לימודים וקריירה אקדמית

רובינשטיין למד משפטים באוניברסיטה העברית וקיבל תואר דוקטור למשפטים מבית הספר לכלכלה של לונדון ב-1960^[2].

הוא החל ללמד בפקולטה למשפטים, בשלוחת האוניברסיטה העברית בת"א, ולאחר מכן באוניברסיטת תל אביב. כיהן גם כדיקן הפקולטה למשפטים. לאחר שפרש מהפוליטיקה עבר ללמד במרכז הבינתחומי הרצליה. תקופה קצרה אף כיהן כנשיאו, עת היה אוריאל רייכמן מעורב בפעילות פוליטית.

[עריכה] קריירה ציבורית ופוליטית

רובינשטיין היה פעיל ציבור מגיל צעיר, ובתחילת שנות ה-50 היה חבר בשורת המתנדבים, ארגון ציבורי ששם לו למטרה להלחם בשחיתות. כדמות ציבורית החל בפעילות בולטת במסגרת תנועת מחאה שקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים. התנועה, שנקראה בשם "שינוי", הצטרפה לתנועתו של יגאל ידין שנקראה בשם "התנועה הדמוקרטית", ויחד יצרו את מפלגת ד"ש - "התנועה הדמוקרטית לשינוי". מפלגת ד"ש זכתה ב־15 מנדטים בבחירות 1977 ובכך תרמה בעקיפין למהפך 1977, בלקיחת מנדטים ממפלגת העבודה, למרות העובדה שמנחם בגין הצליח להקים קואליציה גם בלעדיה.

לאחר משא־ומתן קואליציוני צירף בגין את ד"ש לממשלתו אך רובינשטיין סירב להיכנס לממשלה, מפני שלדעתו חלק גדול ממצעה של ד"ש לא בא לידי ביטוי בהשגי המשא־ומתן.

ב־14 בספטמבר 1978 התפצלה ד"ש, ורובינשטיין עמד בראש החלק שנקרא התנועה לשינוי וליוזמה, שלאחר פיצול נוסף קיבל את השם "שינוי - מפלגת מרכז". סיעת "שינוי", רצה בכנסות ה־10, ה־11 וה־12 וזכתה בשניים עד שלושה מנדטים. רובינשטיין התמנה לשר התקשורת בממשלתו הראשונה של שמעון פרס, והמשיך לכהן בתפקיד תחת יצחק שמיר עד פרישתו מהממשלה ב־26 במאי 1987.

בעת כהונת הכנסת השתים עשרה יזם את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. בשלהי אותה כהונה יצר יחד עם תנועות רצ ומפ"ם מסגרת פוליטית אחת בשם מרצ.

לאחר הקמת ממשלת רבין בבחירות של 1992, כיהן רובינשטיין כשר המדע וכשר האנרגיה והתשתית, אך לאחר ששולמית אלוני, מנהיגת מרצ, הוכרחה להתפטר ממשרד החינוך לאחר שהכעיסה את הדתיים בגלל התבטאויותיה על מוצא האדם, התמנה רובינשטיין לתפקיד שר החינוך.

כשר חינוך זכה לפופולריות בזכות הליברליות שלו, במיוחד כלפי נבחני הבגרות (צמצם את מספר הבחינות לבגרות, כשהמקצועות נבחרים בהגרלה), וכן דעותיו על הבחינה הפסיכומטרית, בהצהרתו שלו היה המבחן מתקיים בימיו, לא היה מגיע ללימודי משפטים. לשם כך יזם את הקמתן של מכללות אקדמיות רבות, במטרה להרחיב את ההשכלה הגבוהה בארץ.

לאחר סיום כהונתו כשר החינוך, כיהן רובינשטיין כיושב ראש ועדת הכלכלה (בכנסת ה־14), כיושב ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט (בכנסת ה־15), וכיושב ראש הוועדה לביקורת המדינה (בכנסת ה־15). כיהן כחבר הוועדה לבחירת שופטים בכנסות ה-14 וה-15.

בשנת 1999, באחד מהאירועים המביכים בתולדות הכנסת, עמדו חברי-הכנסת דקת דומייה לזכרו של רובינשטיין בעודו חי ונושם. אברהם בורג, יו"ר הכנסת דאז, נשא הספד מרגש ואף נשא את תפילת אל מלא רחמים לזכרו, וזאת בעקבות הודעת כזב שקיבל בורג מזלמן וינדר.

בשנת 2002 אמנון רובינשטיין עזב את מרצ ואת הפוליטיקה לטובת פעילות אקדמית, וכיום הוא מחזיק בתפקידים במרכז הבינתחומי הרצליה (וכיהן גם נשיאו במשך תקופה). הוא כתב טורים למדור הדעות של עיתון "הארץ" שבהם עסק בשיטתיות במאבק באנטישמיות, בייחוד באנטישמיות שהוא מייחס לשמאל הפוליטי באירופה. לאחר פרישתו מהפוליטיקה הפך למבקר חריף של השמאל הישראלי שלטענתו עבר תהליך של הקצנה שנובע מרצונו לרצות את הפלסטינים. בעקבות חתימת הסכם ז'נבה על ידי מנהיג מרצ יוסי ביילין רובינשטיין פרש ממרצ מכיוון שהתנגד לפשרה בעניין זכות השיבה שנכללה בהסכם‏^[3].

בשנת 2003 זכה בתואר אביר איכות השלטון בקטגוריית מפעל חיים, תואר המוענק על ידי התנועה לאיכות השלטון.

בשנת 2004 עבר לכתוב טורים בעיתון "מעריב". רובינשטיין משמש כפטרון של האינטרנציונל הליברלי, ובעבר אף שימש כסגן-נשיא הארגון.

במשך השנים רכש לעצמו רובינשטיין מוניטין כמומחה למשפט חוקתי (משפט קונסטיטוציוני). ובמהלך כהונתו כחבר כנסת עמד בראשות ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת. בשנת תשס"ו (2006) זכה בפרס ישראל לחקר המשפט. חבר השופטים קבע כי רובינשטיין הוא:

	אבי המשפט החוקתי של ישראל. בכתיבתו המחקרית המעמיקה ובפעילותו הציבורית המגוונת הוא מקדם ערכי דמוקרטיה, שוויון וזכויות אדם. בחיי המשפט והציבוריות בישראל מעטים הם האנשים היכולים להשתוות בתרומתם למדינת ישראל כפרופ' אמנון רובינשטיין, כאיש ציבור, כחבר ברשויות המחוקקת והמבצעת, כחוקר וכמשפטן מבריק.

בתחילת 2005 יצא לאור רומן ביכורים פרי עטו של רובינשטיין, "השמיכה", ובתחילת 2006 יצא לאור רומן נוסף פרי עטו, "כביש מספר חמש". ב-2007 יצא לאור רומן שלישי שלו, "הים שמעלינו".

במחלוקת שפרצה בקהילה המשפטית בישראל בשנת 2007, סביב תוכניותיו של שר המשפטים, דניאל פרידמן, לשינויים במערכת המשפט, התייצב רובינשטיין לצדו של פרידמן, ונמנה עם יוזמיה של עצומת תמיכה בו. הוא נימק את צעדו זה: "המטרה שלי הייתה להזים את הרושם שהפרופסורים בתל אביב ובחיפה יצרו, כאילו האקדמיה כולה מתנגדת ליוזמות של פרידמן. צריך לבחון כל דבר לגופו של עניין ולא בהתקפות אישיות".‏^[4]

[עריכה] חיים אישיים

רובינשטיין נשוי לרוני, ואב לניר, העוסק באסטרופיזיקה ולטל, במאית שהפכה לתרפיסטית. רובינשטיין מתגורר בתל אביב.

[עריכה] מבין ספריו של אמנון רובינשטיין

ספרי עיון:

המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, הוצאת שוקן.
אכיפת המוסר בחברה מתירנית, הוצאת שוקן (1975).
מהרצל עד רבין והלאה, הוצאת שוקן.
דעת יחיד, הוצאת שוקן.
ישראל ומשפחת העמים (יחד עם אלכסנדר יעקובסון), הוצאת שוקן.
באין ממשלה - איך לתקן את קלקולי המשטר (עם אדם וולפסון), הוצאת זמורה ביתן (2012).