חבירו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
השם שזוהה כ"חבירו" בכתב חרטומים
a
p W y
r
A1 Z2

חַ'בִּרוּ או עפירו הם כינוי לגורם חברתי שהיה קיים במזרח הקרוב הקדום בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת, המאה ה-18 עד המאה ה-12 לפני הספירה. אזכורים רבים על גורם זה נמצאו במכתבי אל עמארנה ממצרים, וכן בארכיון שנמצא בעיר מארי שבצפון סוריה.

האותיות ח' וע' וכן גם האותיות ב' ופ' מתחלפות בשפה האכדית, על כן אפשרויות נוספות להגיית שמם הם "'חַ'פִּרוּ", "ח'פירו" או "עבירו".

הכתובות המזכירות אותם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזכור קבוצת אנשים בשם `PR.W שפורש כ"חבירו" מתוך תיאור קרב קדש מאבו סימבל.

החבירו מוזכרים בכתובות משומר, ממצרים העתיקה, מאכד, מהאימפריה החתית, ממיתני, מכנען ומאוגרית.

  • לראשונה מוזכרים החבירו בתעודות אכדיות מהמאות 17-18 לפנה"ס, שבהן הם מתוארים כחבורות צבאיות מאזור קפדוקיה שבאנטוליה, מלכות לרסה, בבל, מארי וסביבותיה.
  • בתעודות מהמאה ה-15 הם מוזכרים שוב כיחידות צבאיות מאזור אללח'.
  • בתעודות נוזי הם מתוארים כבני חסות של המדינה וכמעמד של עבדים או אנשים מאומצים. החבירו מוזכרים ב-20 תעודות.
  • בתעודות חיתיות מהמאות 1-14 לפנה"ס הם מתוארים כנתינים משועבדים.
  • במכתבי אל-עמארנה (מאמצע המאה ה-14 לפנה"ס.הם מוזכרים כתוקפים ומחריבים ערים בכנען. החבירו מוזכרים ב-61 תעודות.‏[1]
  • בתעודות אוגריתיות מוזכר שם בהקשר "חבירו של השמש" (מלך חת), או "חלב עפרם" (רובע העיר "חלב" של העפירו).
  • בתעודות מצריות מהמאות 12-15 לפנה"ס הם מוזכרים כשבויים וכעבדים מאזור ארץ ישראל וסוריה.
  • מתעודות ממארי מהמאות 14-15 לפנה"ס הם מוזכרים כחבורות שודדים.

בתיאור שני מסעותיו של אמנחותפ השני לארץ ישראל נטען כי חלק ניכר מהאוכלוסייה מהווים החבירו שהיו נודדים למחצה. במכתבים, המוכרים גם כ"מכתבי אל-עמארנה", יש פניות של מושלי ערים אל מלך מצרים לשלוח צבא כדי לדכא תוקפנות של מושלים אחרים, במכתבים אלה מוזכרים גם החבירו שהיו חסרי זהות אתנית שמילאו תפקיד בסכסוכים שבין הערים השונות והעבירו את נאמנותם על פי שיקוליהם.

סתי הראשון שחי במאה ה-13 לפנה"ס ערך 3 מסעות לארץ ישראל וסוריה. מסעו הראשון היה כדי לדכא מרד שפרץ בבית שאן. לזכר ניצחונו הציב 2 מצבות בבית שאן שהתגלו בחפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום. באחת המצבות מתואר ניצחונו של סתי הראשון על החבירו ב"הר יַ‏רְמְתוּ‏" (רֶ‏מֶ‏ת שבנחלת שבט יששכר).

בכל האזכורים שנמנו מתוארים כל פעם קבוצות אתניות שונות: שמיים מערביים, אכדיים, אשוריים וקבוצות לא שמיות. מכך אנו למדים שכינוי זה לא התייחד לקבוצה אתנית מסוימת. החוקרים משערים שכינוי זה מייחד מעמד חברתי מסוים, של קבוצות שנשרו מהמעמד הגבוה והפכו לנתיני חסות. בנוסף, במספר כתובות בכתב היתדות מתחלף כינוי זה עם האידאוגראמה SA.GAZ שמשמעותה "שודד" או "רוצח".

שורש המילה חב/פירו הוא "עפר", זאת אנו למדים מהכתיב האוגריתי והמצרי. משום כך קשה לזהות עימם את "העבריים" המתוארים במקרא כמוצאם של אבות היהודים.

זיהוי החבירו עם העברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם המנסים לזהות את החבירו עם העברים המוזכרים במקרא. הנימוקים לזיהוי זה הם:

  • הדמיון בין שמותיהם של שתי הקבוצות, בהנחה ששמם היה "עבירו" דהיינו "עברים".
  • בני ישראל המקראיים מתוארים במקרא כעבדים הבונים מבנים למצרים הממררים את חייהם בעבודת פרך קשה, וכך מתוארים גם החבירו בפפירוס ליידן 348, שבו מצוין כי ניתנו הוראות לספק מזון לחבירו ולחיילים ש"סחבו אבנים למקדש רעמסס", כמו גם באוסטרקון שנכתב בכתב היראטי מוזכרים החבירו כעובדים בעבודת פרך בבניית העיר פר-רעמסס (המזוהה גם כרעמסס המקראית).‏[2]

במכתבי אל-עמארנה מתלוננים השליטים הווסליים בערי כנען מטעם המצרים על חדירת החבירו אשר כובשים את הארץ, ומבקשים מפרעה שישלח את צבאו לתקוף אותם לפני ש"הארץ תיפול לשליטתם". תיאור זה מקביל לתיאור המקראי של כיבוש הארץ בידי העבריים בתקופת יהושע בן נון. פרט נוסף שמשתלב עם המקרא, הוא במכתב ששלח מושל העיר שכם לפרעה שהתגלה באל-עמארנה, בו הוא טוען בפניו כי בנו התחבר עם החבירו ועוזר להם במסע הכיבושים שלהם בארץ כנען, טענה זו משתלבת עם המתואר בספר יהושע שלפיו הגיעו בני ישראל לעיר שכם ללא קרב. גם במכתבו (המסומן במספר 287) של עבדיחבה מושל ירושלים מופיעה תלונה על תקיפת העפירו:
"ראה, ארץ גזר, ארץ אשקלון ול[כיש] נותנים להם ל<עפירו> מזון, שמן ואת כל מחסורם. לכן ידאג נא המלך לצבא הסדיר וישלח נא צבא סדיר נגד האנשים הפושעים במלך אדוני! אם יהיה (עוד) בשנה הזאת צבא סדיר, יישארו הארצות ומושלי הערים נאמנים למלך אדוני; אולם אם אין צבא סדיר, למלך ל יהיו ארצות ומושלי ערים. ראה, את ארץ ירושלים זו - לא אבי ולא אמי נתנו לי (אותה). - ראה מעשה מִלכֲּאִלֻ ומעשה בני לַבּאַיַ: אשר נתנו את ארץ המלך לעפרו."[3]

אולם חוקרים אחרים שוללים זיהוי זה בכך שכאמור לעיל החבירו אינו מציין כל קבוצה אתנית, אלא מעמד חברתי. ובכך ששורש המונח חבירו הוא במילה "עפר" ולא "עבר".

ציפורה כוכבי-רייני בספרה "לאדוני המלך מכתבי אל-עמארנה" שוללת לחלוטין את זיהוי החבירו עם העברים. לטענתה התרגום הנכון של שמם הוא עַפִּרוּ הנגזר מהשורש ע-פ-ר שהפירוש לו הוא מעופר, מכוסה עפר. זה כינוי גנאי לאנשים שאיבדו את זכויותיהם בערי כנען ובאזורים השכנים ואינם חלק מהתרבות הממוסדת. לטענתה השם עפרו הוא במשקל השמי qatilu (בעברית קָטֵל) המציין מצב, בעוד המונח עברי הוא במשקל של ייחוס (נִסבֶּה) כמו המילה יהודי, מצרי. העפרו היו פליטים ועריקים ללא כל זהות אתנית או לאומית שנאלצו לברוח מהשלטונות והפכו לשכירי חרב של שליטים מקומיים בהרי הלבנון, אזור שכם ושל השלטון המצרי. העפרו היו מוכרים ברחבי כל המזרח הקרוב הקדום.‏[4]

בספר מקרא וארכאולוגיה, דוחים המחברים את זיהויים של החבירו כמעמד חברתי, שאינו שייך דווקא לקבוצה אתנית מסוימת, על פי תעודות בהם מוזכרים אלוהי החבירו, וכן אזכורים של ספינות השייכות לחבירו. (דבר המתאים לצבא של ממש) והם מזהים על סמך תעודות מסוימות (למשל הסכם הסגרה בין החיתים למלך אוגרית בו מוזכרת ארץ החבירו, מקבילות באגרות אל-עמרנה בין החבירו לחיתים), את החבירו עם החיתים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה גרינברג, הערך "חַ'בִּרוּ (חַ'פִּרוּ)", האנציקלופדיה העברית, כרך יז, עמ' 83, חברה להוצאת אנציקלופדיות, ירושלים - תל אביב.
  • משה גרינברג, לחקר בעיית הח'ברו (ח'פרו), תרביץ כ"ד ד (תשט"ו)
  • מיכאל אסטור, בעיית החבירו וכיבוש כנען, 1958, תרגום והערות מ' ויינפילד, חמו"ל, ירושלים, 1971
  • J. Bottéro, Le problème des Ḫabiru à la 4e Rencontre assyriologique internationale, Cahiers de la Société Asiatique 12 (Paris: Imprimerie Nationale, 1954)
  • M. Greenberg, The Hab/piru, American Oriental Society, (New Haven: American Oriental Society, 1955) ISBN 0940490390

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חבירו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיכאל אסטור, בעיית החבירו וכיבוש כנען, 1958, תרגום והערות מ' ויינפילד, ירושלים: חמו"ל, 1971, עמ' 4.
  2. ^ יהודה בלו, משעבד העברים: המסע לגילוי זהותו של פרעה, באתר ynet‏, 27 ביוני 2007
  3. ^ ציפורה כוכבי רייני, למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, מוסד ביאליק, ירושלים; והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ה, עמ' 214-213
  4. ^ ציפורה כוכבי-רייני, לאדוני המלך, מכתבי אל-עמארנה, הוצאת מוסד ביאליק , 2005, עמוד 12