עברים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "עברי" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו עברי (פירושונים).

עִבְרִים הוא כינוי מקראי לבני ישראל או לקבוצות אתניות הקרובות אליהם. במקורו במקרא הוא מהווה שמה של קבוצה אתנית מצאצאי עֵבֶר בן שלח, שפעלה באזור ארץ כנען וסביבותיה.

תאוריות רבות הוצעו בניסיון לזהות ולקשור את העברים עם ישויות המוכרות לנו מכתובות של אותה העת, כמו העפירו ואחרים, אולם אף אחת מהתאוריות הללו לא התקבלה עדיין על ידי החוקרים. ראו על כך בהרחבה בערך: קבוצות שהוצעו לזיהוי כעם ישראל המקראי.

העברים כקבוצה אתנית\שבטית עצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השוואת תרגום אונקלוס למונח עברי בספר בראשית מול ספר שמות

המושג "עברים" מופיע במקרא (וראו לגבי הח'בירו להלן), בעיקר בתורה. בספרי הנביאים הוא מופיע מעט, אולם יונה הנביא מתאר עצמו כ"עברי אנכי"[1] לאנשי הספינה.

מההקשרים המקראיים בהם הוא מופיע, בעיקר בספר בראשית, היו מעטים שחשבו כי העברים היו במקורם קבוצה אתנית בפני עצמה, ולא רק כינוי נרדף לבני ישראל:

  • אברם העברי – במקרא, אברהם נקרא "עברי"‏[2] עוד בטרם היות עם ישראל, ויש המסיקים מכך שהעברים קדמו לבני ישראל. בנוסף, התיאור "העברי" בפסוק מובא מנקודת ראותו של "הפליט", ומכאן שזיהה את אברהם כשייך לקבוצת העברים, תהא משמעותה אשר תהא.
  • יוסף העברי – לפי המקרא, יוסף מזוהה בעיני המצרים כ"עברי"‏[3] – לא סביר כי זוהה כך כי היה מבני יעקב, שהרי המצרים כלל לא ידעו על משפחתו של יוסף עד שזה התגלה בפני אחיו‏[4].
  • ארץ העברים – יוסף עצמו מתאר את מצבו בפני השר המצרי כמי שנגנב מ"ארץ העברים" (שם מ' ט"ו). לא ייתכן כי ארץ כנען (או חלק ממנה) נקראה כך על שם משפחת יעקב, שמנתה כ-200-300 נפש[5], וששהתה בארץ כנען קצת יותר מ-20 שנה בסך-הכל עד אותה עת[6], ולא סביר שיוסף ישתמש דווקא בכינוי זה להסביר לאיש זר את מוצאו.
  • גם כאשר אחי יוסף באים לארמונו במצרים נאמר: "וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ, וְלָהֶם לְבַדָּם; וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ, לְבַדָּם--כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם."‏[7].
  • תרגום אונקלוס – את המילה "עברי/ם" בספר בראשית מתרגם אונקלוס "עִבְרָאַה", ואילו בספר שמות ודברים המילה מתורגמת תמיד כ"יְהוּדָאָה" (כלומר, מבני ישראל) [8] ומכאן שמסורת חז"ל – אותה מייצג אונקלוס - הייתה כי העברים המוזכרים בספר בראשית אינם זהים לאלו המוזכרים בשאר ספרי המקרא.

ואולם ניתן בהחלט להבין שמשפחת אברהם לא הייתה בודדה, אלא הגיעו ביחד איתם עוד אנשים "הנפש אשר עשה בחרן" (בראשית יב ה) בין אם נבין שהיו עבדים שקנו או תלמידים שהצטרפו למורה רוחני, עד כי הקימו מחנה נרחב שהטיל מורא על הסביבה (עי' בראשית לה ה) וניתן להסביר לפי זה את כל המקורות הקודמים, כשבני יעקב מהווים את המרכז והתלמידים/עבדים את היתר.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר מפרשי המקרא הראשונים נחלקו ביניהם במקורו האטימולוגי של הביטוי "עברים", ולהלן יוצגו ההסברים המרכזיים.

הבאים מעבר הנהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיזכור הראשון במקרא של "עברי" כשם תואר, בא בפסוק: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית י"ד י"ג), ודעת חז"ל במדרש בראשית רבה (פרשה מ"ב הלכה ח'), שנקרא כך כיוון שבא מעבר הנהר, כלומר – מאזור ארם נהריים, שהרי אברהם יצא לארץ כנען מחרן, ומפורש בספר יהושע (כ"ד ג'): "וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר"[9]. הסבר זה קשה משלוש סיבות: ראשית, ארץ המוצא של אברהם אבינו הינה אור כשדים, כמפורש בבראשית (י"א כ"ו-ל"א) וכן בנחמיה (ט' ז'), ולא עבר הנהר. שנית, "עבר הנהר" הוא מושג יחסי ולא קבוע: ליושבי ארץ ישראל הכוונה לארם-נהריים, אך ליושבי ארם-נהריים הכוונה לארץ ישראל[10] ושלישית - המקובל במקרא הוא, כי מקומות הם הנקראים על שם אנשים ולא ההיפך.[11]

תעתיק של המילה "ח'בירו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתבסס על ההנחה השנויה במחלוקת כי יש לזהות בין ה"ח'בירו" הנזכרים בין היתר גם במכתבי אל עמארנה (ייתכן ששמם הוא בעצם: "עפירו", או אפילו: "עבירו" מלשון עברים, היות שהאותיות ח' ו-ע' מתחלפות במצרית וכך גם האותיות ב' ו-פ' שמתחלפות ביניהן בשפה האכדית הקדומה) לבין העברים, יש שהציעו[12] כי המילה היא אכדית במקורה, ומשמעה, ככל הנראה, נוודים-פולשים[13]. המילה הפכה ל"עברים" בלשון המקראית, אם באופן מכוון על ידי מחבר המקרא, ואם כתוצאה מהרגל שימוש שהשכיח את המשמעות המקורית של המונח. מכאן שאין לחפש למונח זה אטימולוגיה משלו בשפה העברית. הסבר זה קשה גם הוא, כי יהא אשר יהא פירושה המדויק של המילה ח'בירו, הרי שמשמעה הוא שלילי, ולא סביר שהמקרא ישתמש במילה זו דווקא במקומות בהם הוא משתמש בה (כגון כלפי אברהם המכונה "אברם העברי", או כלפי יוסף שנודע במוצהר כ"נער עברי" מ"ארץ העברים" והפך למשנה לפרעה ועוד). לא סביר גם שמדובר בהרגל שימוש, כיוון שהמקרא משתמש במילה זו במקומות ספורים ביחס לשאר הכינויים, ואין להניח כי הדבר מקרי.

מצאצאי עֵבֶר, נינו של שֵׁם[עריכת קוד מקור | עריכה]

צאצאיו של עֵבֶר בן שלח, מוזכרים הן ברשימת הדורות משֵׁם ועד עבר המופיעה בבראשית י' כ"א ואילך, והן ברשימת הדורות משם ועד אברהם המופיעה שם בפרק י"א י' ואילך. ברשימות אלו יוחד עבר במספר היבטים ביחס לשאר הדמויות המוזכרות בהן:

  • עצם החזרה על שושלתו בשתי הרשימות, נראית כמדגישה את מקומו המיוחד של עבר בשושלות אלו.
  • אבי-סבו, שֵׁם, נקרא על שמו: "וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא, אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר"[14] – ואין לקבל את הפירוש כי הכוונה לבני עבר הנהר[15], כי ביטוי זה טרם הוזכר במקרא עד כה.
  • ברשימה הראשונה ישנו פירוט לא שגרתי של צאצאיו: "וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן. וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד... כָּל אֵלֶּה בְּנֵי יָקְטָן" (שם פסוקים כ"ה-כ"ט)[16].
  • עבר חי 464 שנים, כאשר כל צאצאיו חיו בממוצע פחות ממחצית ממספר זה. בכך היה עבר האחרון בשלשלת הדורות מאדם הראשון שחי מעל 400 שנה. בתמונה למטה ניתן לראות את ה"צל" שמטיל עבר על הדורות שאחריו.

מדרשי חז"ל בהתבססם על פסוקים שונים בתורה מציינים שבימי האבות התקיימה ישיבת שם ועבר וכן שמלכיצדק מלך שלם היה שם בן נח.

על-פי היבטים ייחודיים אלו הסיקו פרשנים שונים, כי עבר לא היה עוד חוליה "רגילה" בשושלת הדורות, אלא אביה של קבוצה אתנית בפני עצמה ("בני עבר"), ומכאן ההסבר ההולם ביותר לשם "עברים", הלא הם צאצאיו של עבר[17].

סדר הדורות ושנות החיים של שושלת שם לפי המקרא - העברים פעלו בתקופה שבין עבר לאברהם

מהות המונח במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקרא משתמש במונח "עברי" בצורה מכוונת, להדגשת משמעות מסוימת שיש בו ואין במונחים אחרים, כגון "בני ישראל". גם כאן ישנן מספר דעות בין המפרשים והחוקרים, מה המשמעות המהותית של המונח במקרא, מעבר לשאלת מקורו האטימולוגי.

"עברי" לעומת נכרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-פי פשט הפסוקים, השימוש בביטוי "עברים" נעשה ככינוי מושאל לבני ישראל בהנגדה לעמים אחרים (מצרים בספרי בראשית ושמות, פלשתים בספר שמואל[18], תערובת אומות בספר יונה וכדומה), כאשר בדרך-כלל מתלווה לכינוי אסוציאציה של בוז וגנאי. ואכן, דעה זו היא המקובלת בין החוקרים[19]. הסבר זה עדיין לא פותר את פשר אזכורם של העברים בספר בראשית, בטרם היות עם ישראל, וכן את פשר המונח "עבד עברי" – מדוע שייך כאן עברי דווקא, ולא פשוט "בן ישראל" או "ישראלי".

עברים = עבדים-פליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יואל בן נון[20], בהתבסס על דיעותיהם השונות של פרופ' גרינברג ונאמן, הציע הסבר מאחד, בתוספת פרשנות מקורית משלו.
לפי בן נון, השימוש בביטוי "עברים" אכן מתאר את האבות ובני ישראל (ולא קבוצות אחרות), אך "רק כאשר הם עבדים או עבדים למחצה, מהגרים או פליטים, או אנשים בעלי מעמד חברתי מיוחד וחריג, אשר נחשבים מכובדים וגם מסוכנים בעיני המעמדות השליטים באלף השני לפנה"ס" . בהתבסס על ההנחה כי יש קשר מסוים בין העברים לבין הח'בירו, בן נון רואה בעברים מעמד שהוא גם שבטי-אתני (ממוצא משפחתי אחד) וגם חברתי-סוציאלי (כמו הח'בירו), שהאבות השתייכו אליו. המקרא משתמש במונח זה כביטוי למעמד חברתי נמוך של הדמויות: כך לדוגמה מוסבר על-ידו הפסוק "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" – כלומר, לאברם הפליט. וכן "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי" – כלומר, פליט אנכי, הנמלט מפני האלהים. גם השימוש המרובה בביטוי "ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים" בתחילת ספר שמות, בא להדגיש בפני פרעה כי המצווה עליו אינו אלהים "פרטי" של עם מסוים, אלא אלהיהם של כל המדוכאים והעבדים בעולם, וכן מוסבר גם הביטוי החריג "עבד עברי" כמעין כפילות – עבד = עברי.
למרות מקוריותו, הסבר זה מעורר מספר תמיהות, שהצד השווה שבהן הוא האסוציאציה השלילית שיש לפיו במונח "עברי": מדוע בחר הפליט לפנות דווקא לאברם "הפליט" הבזוי (שאולי קרוב לו מבחינת מעמדו, אך במה יוכל לסייע?), ומדוע יוסף מתעקש להציג עצמו כעברי, והלא בכך הוא משפיל את עצמו בעיני המצרים ואולי אף מסכן את עצמו, ואיך ייתכן כי שר המשקים מדגיש בפני פרעה כי "וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי" (וכל שכן בהנחה והעברים מזוהים עם הח'בירו, שנואי נפשם של המצרים), ומהי אותה "ארץ העברים" שאמורה להיות מוכרת למצרים – הרי לא סביר כי הכוונה לארצם של הפליטים חסרי הארץ, ועוד.

עברים ככינוי חיובי לממשיכי דרכו של עבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מחכמי ישראל בימי הביניים, הציעו[21], כי "עברי" אינו רק עניין של גניאולוגיה, אלא גם של אידאולוגיה:

  • ר' יהודה הלוי[22] - בדברו על "העניין האלהי" או "הסגולה" העוברת מדור לדור הוא כותב: "וְהָיָה הָעִנְיָן הָאֱלהִי דָבֵק בָּהֶם מֵאֲבות אֲבותָם אֶל בְּנֵי בָנִים...וְאַבְרָהָם סְגֻלַּת עֵבֶר וְתַלְמִידו וְעַל כֵּן נִקְרָא עִבְרִי, וְעֵבֶר הָיָה סְגֻלַּת שֵׁם וְשֵׁם הָיָה סְגֻלַּת נחַ".
  • ר' אברהם אבן עזרא[23] - "והנכון שנקראו עברים על שם עבר... ועבר היה עובד השם. ואברהם היה עברי בייחוסו ובדתו..."
  • ספורנו[24] - "...שהמחזיקים בדיעות מציאות האל ויכולת השגחתו נקראו "עברים" על שם עבר שהשתדל להבין ולהורות זה..."

לכך יש להוסיף את מסורת חז"ל (בראשית רבה לז ז) לפיה עבר היה נביא, שקרא לבנו פלג על שם פילוג האנושות, שאירע שנים רבות אחרי הולדתו[25] ואם כן, ניתן לפרש את הביטוי "בני עבר" במשמעות דומה לזו של "בני הנביאים" (מלכים ב ב ג ועוד), כלומר – תלמידים. על-פי גישה זו, המונח "עברים" היה - במקורו לפחות - ביטוי חיובי ואוהד לקבוצת האנשים שהלכה בדרכו של עבר, איש רוח שהטביע את חותמו על תקופתו במשך מאות שנים. כך ניתן להסביר את רוב האזכורים של העברים במקרא בצורה בהירה יותר – הפליט פונה לאברם העברי, שייצא נגד 4 המלכים שהיו אמנם מבני-בניו של שם, אך נהגו באכזריות בניגוד לדרכם של העברים. יוסף מציג עצמו במכוון כעברי ולא ככנעני[26], כדי לזכות בהערכתם של המצרים, שמן הסתם הכירו את קבוצת העברים הגדולה שהתפרסה על-פני ארץ העברים, ואת אבי שושלתם, עבר, שנודע בחכמתו בעולם העתיק[27]. גם משה ואהרן בעמדם לפני פרעה מדגישים את גדולתו של ה' בכך שהוא אלהי העברים המפורסמים. אלא שהחל מתקופת שעבוד ישראל במצרים, הופך המושג עברי לשם נרדף לעבד[28], ובמקום כינוי לשבח הוא הופך לכינוי גנאי, וכמעט ולא מופיע יותר במקרא.

ארץ העברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ארץ העברים" (בראשית מ טו), המתוארת על ידי יוסף כמקום ממנו נגנב והובא למצרים, הינו מונח יחידאי במקרא. עם זאת, ודאי שהיה זה חבל ארץ שהמצרים הכירו אותו היטב, וודאי שלא נקרא כך רק על שם משפחת יעקב המצומצמת שגרה בו מספר שנים.

רמזים במקרא ליישובים עבריים קדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקר בן-ציון לוריא הציע[29], על סמך רמזים רבים במקרא, כי הכוונה לחבלי ארץ באזור שכם והר אפרים, ובאזורים רחבים בצפונה של ארץ ישראל. בחבלים אלו ישבו שבטים עבריים קדומים, עוד לפני תקופת האבות, וצאצאיהם השתלבו אחר-כך בתוך עם ישראל. ראיותיו לכך הן:

  • דמשק אליעזר – אליעזר, בן משק ביתו של אברהם, בא מדמשק, ועד היום ישנן מסורות על שהותו של אברהם שם. גם זכריה הנביא (ט א) רומז ליישוב ישראלי באזור דמשק וחמת.
  • לבוא חמת – במספר מקומות במקרא מתואר יישוב ישראלי שמגיע עד "לבוא חמת" (בימי דוד – דברי הימים א יג ה, בימי שלמה - מלכים א ח סה, בימי ירבעם בן יואש - מלכים ב יד כה ועוד). חמת מזוהה עם העיר הידועה בשם זה במערב סוריה – אלא שחמת, וכל צפון הארץ מהלבנון והלאה, לא נכבשו על ידי יהושע (יג ה-ו) ומאין הגיעו לשם ישראלים?
  • צידון – בספר שופטים (י יב) מוזכר שהצידונים לחצו את ישראל, אך לא ידוע לנו על אף שבט ישראלי שהתיישב שם כל ימי יהושע והשופטים. מאות שנים אחר כך, מתגורר אליהו הנביא בבית אשה אלמנה בצרפת אשר לצידון (מלכים א יז ט).
  • לבנון וירכתי צפון – בעשרות מקומות במקרא, ובייחוד בשיר השירים ובתהלים, מוזכרים הלבנון, הריו, ארזיו, חיות הבר שבו וכו', וכן הביטוי "ירכתי צפון", המזוהה בוודאות כהר ידוע[30] בלבנון. וגם שם לא מצאנו שבט ישראלי שהתיישב שם כל ימי יהושע והשופטים.
  • שארית ישראל – במספר מקומות במקרא מוזכר הביטוי "שארית ישראל" (דברי הימים א יב לט, שם יג ב, דברי הימים ב לד ט ו-כא, מיכה ב יב ועוד), ובחלקם האיזכור מופיע לאחר שמוזכרים השבטים האחרים, ומכאן שהכוונה לעברים שלא היו שייכים במקורם לשבט מסוים.
  • עברים בבנימין ובשכם – חלקים נרחבים באזורי בנימין ואפרים, ובראשם העיר שכם עצמה, לא מוזכרים בין כיבושיו של יהושע, אף על פי שבמקומות רבים מוזכר שהיה שם יישוב ישראלי (בייחוד שכם עצמה, בה כרת יהושע ברית עם העם!). נראה שאזורים אלו היו בשליטת העברים שהשתלבו עם בני ישראל ולא היה צורך לכבשם.
  • תעודות מצריות קדומות – ישנם אזכורים רבים בתעודות מימי האבות[31], לערים ומקומות בעלי שמות עבריים כגון שלת, ארד, הרי אשר, יעקבאל, יוספאל, ינועם ועוד.
שרידי הזיגוראת באבלה

אֶבְּלָה – בית המדרש של שם ועבר?[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארכיון אבלה

[32] העיר אֶבְּלָה היוותה עיר-מדינה חשובה בשלהי האלף השלישי לפני הספירה וכן בין 1800 ל-1650 לפנה"ס. בחפירות שנערכו בה בשנות ה-70 של המאה ה-20 נמצא - בין השאר - ארכיון ובו למעלה מ-20,000 לוחות-חמר ועליהן כתובות בניב שמי, ובכתב הדומה לכתב היתדות השומרי. בלוחות נמצאו למשל השמות: עבר-אום (עבר?), אב-ר-אום (=אברם/אברהם?), איס-ר-איל(-ום) (=ישראל?), א-ס-או (=עשו?), וכן שמות של אתרים מקראיים ידועים: כנען, חרן, גבל, חצור ועוד. ממצא חשוב נוסף הוא שני לוחות ובהם רשימה גאוגרפית ורשימת ציפורים, שכמותן נמצאו במקומות אחרים. לדעת החוקרים, ממצא זה יכול להוכיח כי באבלה היה מרכז ללימוד ולהכשרת סופרים וחכמים: "הלקסיקונים, כמוהם כטקסטים אחרים בעלי אופי דידקטי או ספרותי, נכתבו בידי סופרים מומחים כחלק מתוכניות הלימודים בבתי-הספר שהכשירו צעירים מבני העשירים להיות סופרים, מקצוע שהיה המפתח למשרות ציבוריות חשובות"[33].
על סמך ממצאים אלו, הציע זאב ארליך כהשערה, כי המרכז הלימודי באבלה הוא המכונה על ידי חז"ל "בית המדרש של שם ועבר" (בראשית רבה סג, תלמוד בבלי מסכת מגילה יז. ועוד הרבה). השערה זו משתלבת יפה עם השערותיו של לוריא לעיל על יישוב עברי קדום באזור סוריה, וכן עם ההשערה שהוצגה לעיל לפיה עבר היווה "אב רוחני" לתלמידיו ממשיכי דרכו.

הזהות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"נמרוד" (1939), מאת יצחק דנציגר, נחשב מייצג את הכנעניות

עִבְרִיּוּת בניגוד ליהודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חזרתו של עם ישראל לארצו בראשית המאה ה-20, החל המונח "עברי" להופיע בכתבים ובפרסומים שונים, ואף בביטויים כגון "הגדוד העברי" "עבודה עברית" ועוד. למונח נלוותה אסוציאציות מהתנ"ך וחזרה לעבר הקדום של עם ישראל, לפני הגלות הארוכה, אך תוך מחויבות להיסטוריה של עם ישראל לדורותיו. הקהילה היהודית בארץ ישראל נקראה "היישוב העברי" ובשם זה היא מופיעה במגילת העצמאות של מדינת ישראל.

מספר אנשי רוח והוגי דעות ביקשו לצקת לזהות העברית החדשה את תרבות המיתולוגיה הכנענית כפי שנחשפה בתעודות שונות ובעיקר בכתבי אוגרית. אנשים אלו, ובראשם עדיה חורון, יונתן רטוש ואהרן אמיר, הקימו את תנועת "העברים הצעירים", שנודעה בכינויה (שניתן לה דווקא על ידי מתנגדיה) "הכנענים", במטרה ליצור את הזהות העברית החדשה, תוך ניתוק מכוון ומודע מהזהות היהודית שנתפסה כגלותית.

על פי רעיונותיהם כל עמי הקדם "השמיים המערביים" הם עברים. זה כולל את הפיניקים האמורים, המואבים והעמונים, וכן את החיקסוס (שהשתלטו על מצרים באמצע האלף השני לפני הספירה), ואף באנשי קרתגו, דוברי הפיניקית, הקרובה לעברית. חניבעל היה, לפיכך, גיבור עברי. כל מקום שבו שהו העברים - הוא ארץ עבר. לדעתם שיבת העם העברי לארצו מחייבת הנתקות מן היהדות, וחזרה לרוח המקורית העברית, העולה ובוקעת מתוך יצירת עמי הקדם המתגלה בגילויים הארכאולוגיים.

עִבְרִיּוּת כביטוי לאוניברסליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב עברי עתיק

באמצע המאה ה-20, פיתח הרב יהודא ליאון אשכנזי ("מניטו")[34] את הרעיון לפיו ישנה זהות עברית מובחנת, והיא המייצגת את הפן האוניברסלי של עם ישראל, בנוסף לזהות הישראלית-לאומית והזהות היהודית-דתית.
בהתבסס על דמותו הייחודית של עבר (אבי "בני עבר", נביא, מחנך) ושל ממשיך דרכו, אברהם העברי (שתפקידו ההיסטורי היה "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב ג), ואכן הוא מתואר כמי שדאג לשבויים, לסדום ועמורה ועוד), מוצגת הזהות העברית כבעלת תפקיד מרכזי בסיוע לאנושות כולה לתקן את דרכה, תוך שמירה על ייחוד לאומי - זאת בניגוד לקוסמופוליטיות המיוצגת על ידי שושלת נחור אחי אברהם, שנטמעה לבסוף בין הארמים.
הפן האוניברסלי מודגש בכפילות שבתיאור שושלת עבר - האיזכור הראשון (בראשית י כא ואילך) מהווה חלק מתיאור השושלות הכללי של בני נח, ואילו האיזכור השני (שם יא י ואילך) מתאר את הייחוד הלאומי של השושלת המוביל בקו ישר מאדם, דרך נח, שם ועבר, עד לאברהם וראשית עם ישראל
אחד ההיבטים הבולטים לזהות אוניברסלית זו הוא השפה העברית: שפה זו הייתה לפי המסורת[35] השפה המשותפת לכל האנושות לפני פילוגה במגדל בבל, אלא שלאחר בלבול הלשונות היא נשארה נחלתם של עבר וממשיכי דרכו העברים[36], ובאחרית הימים היא השפה שעתידה לשוב ולאחד את האנושות, על-פי נבואת צפניה (ג ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה'".

המונח "עברי" בשפות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכינוי "עברים" לעם ישראל או ליהודים מצוי כיום במספר שפות:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יונה פרק א, פסוק ט
  2. ^ בראשית י"ד י"ג
  3. ^ שם ל"ט י"ד, מ"א י"ב ועוד
  4. ^ שם מ"ה ט"ז
  5. ^ שבעים בני המשפחה (בראשית מ"ו כ"ז), בתוספת מסתברת של בנות ונשים, וכן של עבדים ושפחות
  6. ^ יוסף היה לפחות בן 6 כשיצא יעקב מפדן ארם אל ארץ כנען (בראשית ל כה ושם לא מא) וכשהובא מבית הסוהר לפני פרעה היה בן 30 (שם מ"א מ"ו). יש לציין עם זאת, שאברהם, יצחק ויעקב חיו בארץ כנען ברצף של כ-150 שנה (אברהם הגיע בן 76, הוליד את יצחק בגיל 100, יצחק הוליד את יעקב בגיל 60 ויעקב ברח לחרן בגיל 63 על-פי מסורת חז"ל, או בגיל 77 על-פי פשט הכתובים – סה"כ בניכוי החפיפות עולה ל-147-161 שנים
  7. ^ בראשית פרק מג' פסוק ל"ב
  8. ^ ד"ר יצחק מייטליס, לחפור את התנ"ך, פרק 17
  9. ^ לדיעה זו מסכימים רש"י (בפירושו לפסוק הנ"ל), רמב"ן (בפירושו לבראשית י"א כ"ח וכן מ' ט"ו)ועוד רבים.
  10. ^ ואכן בספר עזרא (ד' י"א, ה' ג' ועוד), נקראה פחוות יהודה בשם "עֲבַר-נַהֲרָה", מנקודת הראות של ממלכת פרס
  11. ^ החל מ"חנוך" - שם העיר הראשונה שבנה קין על שם בנו - ועד לאשור, ארם, עמון, מואב ועוד – כולם נקראו על שם אנשים, ורק מאוחר יותר הפך השם לכינוי עצמאי לאזור בו ישבו.
  12. ^ פרופ' נדב נאמן. גם פרופ' משה גרינברג, השולל את הזיהוי הנ"ל, מוכן לקבל זאת כאפשרות "ולא יותר מזה". ראו הפניות למאמריהם ב"לקריאה נוספת"
  13. ^ "בשתי תעודות ממארי מצוי הפועל habaru, שמשמעותו "להגר". מפועל זה נבנה...הכינוי 'עפרו', שמשמעו 'מהגר', 'פליט'." (פרופ' נאמן, שם)
  14. ^ שם פסוק כ"א, כפירוש ר' אברהם אבן עזרא, רד"ק וספורנו שם
  15. ^ כדעת רש"י והרמב"ן שם
  16. ^ בשלוש רשימות הדורות בספר בראשית (בפרקים ה', י', י"א) אין הסבר לשמות האנשים, חוץ מנח, ובאף אחת מהן אין פירוט כזה לבניה ונכדיה של דמות כלשהי, חוץ מתרח
  17. ^ הסבר זה נזכר לראשונה במדרש במדבר רבה פרשה י': "לשמותם – זהו שכתוב (עמוס ו' א') 'הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שמרון נקובי ראשית הגוים' - הבאים משני שמות, שֵׁם ועבר, שמשם נקראו ישראל עברים". לדיעה זו מסכימים: ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ראשון פיסקה צ"ה, וראו שם פיסקה מ"ה), ר' אברהם אבן-עזרא (בפירושו לשמות כ"א ב'), רד"ק (בפירושו לבראשית י"ד י"ג) וספורנו (בפירושו לבראשית י' כ"א). וראה להלן לגבי השאלה מדוע לא נקראו כל צאצאיו של עבר בשם זה
  18. ^ אם כי לדעת פרופ' יהודה אליצור (מגדים לח, תשס"ג - http://www.daat.ac.il/DAAT/tanach/maamarim/milot-2.htm) השימוש במילה "עברים" כאן בא משיקול סגנוני, המהדהד את השורש ע.ב.ר. החוזר בכל הפרק
  19. ^ ראו למשל פרופ' אליצור שם, פרופ' נאמן שם, לאה פרנקל, עיון בספר יונה: פרק א (בתוך: פרקים במקרא: דרכים חדשות בפרשנות, הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, 2001) ועוד
  20. ^ העברים וארץ העברים, מגדים טו, תשנ"ב, עמ' 9-26
  21. ^ במענה לשאלה המתבקשת מדוע לא כל צאצאי עבר (ובהם ארם, ישמעאל, אדום ועוד) המשיכו להיקרא עברים, אלא רק בני ישראל
  22. ^ ספר הכוזרי מאמר ראשון פיסקה צה, בתרגום יהודה אבן תיבון
  23. ^ בפירושו לשמות כא ב, ובקיצור רב כדרכו
  24. ^ בפירושו לבראשית י כא
  25. ^ כך עולה מפשט הפסוקים בפרקים י-יא, המתארים את הולדת פלג, לאחר מכן את הולדת יקטן אחיו הצעיר, לאחר מכן את הולדת בני יקטן והתיישבותם באזור "הר הקדם", ורק לאחר מכן את נסיעתם מ (הר ה)קדם וסיפור מגדל בבל.
  26. ^ וכבר רמז לכך הרמב"ן בפירושו לבראשית מ טו: "וזה טעם 'הביא לנו איש עברי', כי יוסף אמר להם 'עברי אנכי', ולא רצה שיחזיקוהו בכנעני."
  27. ^ וזה שנאמר "כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִיא לְמִצְרָיִם" הרי זה משום שהעברים היו רועי צאן, מקצוע שנחשב תועבה (בראשית מו לד), ואף נהגו לשחוט טלאים לקרבן, והטלה היה אחד מאלילי מצרים (שמות ח כב).
  28. ^ וייתכן שמקור הביטוי "עבד עברי" מהווה איזכור מרומז ליוסף, העבד העברי הראשון, ולכן הוא נשאר כצורתו זו עד ימי ירמיהו (לד ט)
  29. ^ בספרו קדמות העברים – מחקרים בתקופת האבות
  30. ^ מונס קסיוס, או ג'בל אקרה בערבית
  31. ^ ספר "המהיר", תעודות מסע תחותימס השלישי ועוד
  32. ^ קטע זה מבוסס במלואו על מאמרו של זאב ארליך: אבלה - בית-מדרשם של שם ועבר? המצוין ב"לקריאה נוספת"
  33. ^ קוטשר רפאל, "תעודות אבלה", קדמוניות 48, 1979, 121-113.
  34. ^ חלק מהרעיונות נמצא בכתביו, וחלק נלמד על ידי תלמידיו, כגון הרב אורי שרקי
  35. ^ על-פי הפסוק (בראשית יא א): "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים"
  36. ^ כך לפי ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי מאמר ראשון פיסקה מט: "אֲבָל אַבְרָהָם אָבִינוּ עַצְמו הָיָה בְדור הַפְּלָגָה, וְנִשְׁאַר הוּא וּקְרובָיו בִּלְשׁון עֵבֶר אֲבִי אָבִיו וְלָזֶה נִקְרָא עִבְרִי", ורד"ק בפירושו לבראשית יד יג: "...אבל אברהם וזרעו התייחדו ביחש הזה, כי להם נשאר לשון עבר. והאחרים מבניו ובני בניו אחזו להם לשון ארמי ונקראו ארמיים...", ורמז לכך רש"י בפירושו לבראשית מא יב: "וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי – 'עברי': אפילו לשוננו אינו מכיר"