אשור

ערך זה עוסק בארץ קדומה באזור עיראק של ימינו. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אשור (פירושונים).

מפת מסופוטמיה

אַשּׁוּר הוא שמה של ממלכה שמית אכדית קדומה שהתקיימה בין סוף המאה ה-25 לפנה"ס, תחילת המאה ה-24 לפנה"ס ועד לשנת 608 לפנה"ס עת נפלה בידי האימפריה הבבלית. תחילת הממלכה בעיר אשור באזור החידקל העליון, בעיראק של ימינו.

ארץ אשור תחומה בין הרי ארמניה בצפון לשפך נהר הזב הגדול בדרום, ובין רמת החבור במערב להרי כורדיסטן במזרח. עיר הבירה של ארץ אשור שונתה במהלך הזמן. ידועות במיוחד הבירות אשור ונינווה, והעם שחי במקום נקרא אף הוא אשור, או "העם האשורי".

הממלכה האשורית ידעה עליות ומורידות בכוחה, וניתן לחלק את שלטונה למספר תקופות: הממלכה האשורית הקדומה, התקופה האשורית התיכונה, והאימפריה האשורית החדשה.

היסטוריה של אשור

ממלכת אשור הקדומה והתיכונה

העבר של העם האשורי ומולדתו משתרע על פני אלפי שנים. עריהם המלכותיות כנינוה, אשור וארבאלו יושבו החל מ־5,000 לפנה"ס, ואף מוקדם יותר. האשורים עצמם היו עם שמי, אם כי לא ניתן לקבוע בבירור את מקורם. יש הטוענים כי האשורים החלו את דרכם כפרובינציה בבלית עתיקה, אולם מנגד עומדים אלו הגורסים כי האשורים הם נצר לפלישה שמית מחצי־האי ערב.

חפירות ארכאולוגיות שנערכו מוכיחות כי עד לשנת 2,500 לפנה"ס הפכו היישובים הקדומים לערים מאורגנות היטב. בפני האשורים עמדו אתגרים דמוגרפיים ואקלימיים. פלישות נשנות של עמים זרים לתוך מסופוטמיה וחורף קשה השפיעו על אופי העם האשורי. הארץ האשורית, שנתכנתה בימי קדם סֻבָּרְטוּ, הייתה בעיקר איגוד של ערים אשוריות לגדות נהרות מסופוטמיה, עליה שלטו בימי קדם האִשְשָקוּ, הם משנים למלך או כהנים. הנוכחות השומרית, שעתידה הייתה להשפיע רבות על סגנון ותרבות אשור, הורגשה כבר בימי קדם. שליטים אשוריים ואתרים נקראו בשמות שומריים מובהקים, והתרבות השומרית הייתה לנחלת האשורים.

עם נפילת ערי המדינה השומריות ועלייתה של האימפריה הראשונה בהיסטוריה האנושית, היא אכד, סופחה הארץ האשורית לנחלת סרגון מאכד. אמנם, האימפריה האכדית לא התקיימה למשך תקופה ממושכת. כוח חדש במסופוטמיה שהסתמן בעת ההיא הייתה שושלת אור השלישית, שכנראה הרחיבה את ריבונותה עד לערים האשוריות. היחלשות שושלת אור השלישית וימיה של שושלת איסין היו עת החופש האשורי. אינטרגנום זה בשלטון הזר היה עד לעליית שושלת אשורית בראשות פּוּזֻר־אשור הראשון; שושלות זאת שלטה כ־200 שנים, עד לאמצע המאה ה-18 לפנה"ס. ימיה היו ימי מסחר פורח עם יושבי אנטוליה, בנייה וכיבוש (שהגיע לכדי החרבת בבל בידי אִילוּשוּמָה (Ilu-šuma)).

תקופה חדשה נסתמנה בימי הפלישה האמורית למסופוטמיה. שַמְשִי-אַדַד הראשון, אמורי ששם עצמו למלך על אשור, הרבה לתאר את כיבושיו שנמתחו מעילם הרחוקה ועד לים התיכון. על אף זוהר ממלכתו (אשר גודלה האמיתי מוטל בספק), לא היו אשורים מלבד לעם כבוש; יש הטוענים כי שמשי-אדד בז לאשורים ונוהגיהם, והיה שנוא על העם. עדיין, המלך סיפק לאשורים מבנה ביורוקרטי. בימי יורשו (אִשְמֵי-דָגוֹן) החלה האימפריה מתפוררת לידיו של חמורבי, מלכה הידוע של בבל. בשנים לבוא נפלה אשור לתוהו והוחלשה על ידי החורים; אשור הצטמצמה לאזורי השפעה מוגבלים סביב לערים ספורות ובהם אשור העיר עצמה, נינוה, נימרוד, ארבאלו והשטחים שהקיפו את הערים הללו. לבסוף נשתעבדה אשור להאנילגלבאט (מיתני) בימיו של סאושטטר (1472 לפנה"ס לערך).

לקראת המאה החמש עשרה לפנה"ס. תקופה שהתאפיינה בעיקר במרות וכוח מצרי באזור הסהר הפורה. בימיו של תחותימס השלישי, אשור הייתה אחת ממדינות רבות שהעלו מס לאימפריה המצרית, וממכתבי אל-עמארנה ניתן להסיק, כי באותם הימים קיימה קשרים פוליטיים עם מדינות כבבל ומצרים. יתר על כן, בימים הללו עמדו המלכים האשוריים במעמד השווה לזה של מלכי בבל, ואף הגיעו לכדי הסכמות טריטוריאליות עם ממלכת בבל השכנה, בימיו של פוזור-אשור השלישי ואשור-בל-ניששו. סימנים לקיומה של מעין אוטונומיה אשורית, חרף היותה כפופה לממלכת מיתני, מופיעים גם בימי אשור-נדין-אכה, שקיים קשרים עם מצרים.

אשור-אֻבַּלִּיט הראשון פתח במרד גלוי ומוצלח נגד טושרטש מלכה של מיתני, הממלכה החורית אשר דיכאה את אשור. מרידתו עלתה למיתנים באדמות רבות, והקנתה למלך תארים נכבדים. באותה התקופה שונה שם הארץ ל"אשור" מסובארטו, ולאחר שקט פוליטי ולקראת מותו של אשור-אובליט התדרדרו היחסים בין אשור לבבל.

מספר שנים מאוחר יותר, קריזאלו השני, מלך בבל, פתח במעשי איבה כלפי אשור ולבסוף נפגש את בל-ניררי, יורשו של אשור-אבליט, בשדה הקרב. קריזאלו נחל תבוסה קשה, וחלקה הצפוני של בבל סופח לממלכה האשורית. את בל-ניררי ירש פודי-אילו שעמד בראש מפעלי בניה רבים בשטחים הכבושים, ואותו ירש אריק-דן-אילי שניהל מלחמה כנגד שבטי האכלמו.

ברם, השיגי יורשיו המוקדמים של אשור-אובליט אינם משתווים לאילו של יורשיו המאוחרים יותר, ובראשם אַדַד-נִירָרִי הראשון. מלך זה הביס את המלך הכשדי של בבל, נזי-מרוטש, ובכך הרחיב את גבולות ממלכתו על חשבון בבל המוכנעת. כמו כן, המלך פנה מערבה והכניע את מיתניה למעמד ואסליות, לאחר שניצח את שטוארה הראשון וּואסאשטה יורשו. ניצחונות אלו לוו בהפסדים טריטוריאליים לטובת האימפריה החיתית, אך כיבושיו אפשרו לו לבסס ממלכה חזקה ומגובשת בעלת יכולת הגנה עצמית, בעיקר מפני שבטי ההרים. כוחו הגדול הקנה לו את השם "מלך המלכים", והוא היה מראשוני המלכים שתיארו את מלחמותיהם כהתגשמות של רצון אלוהי, ופנה לחיזוק גבולות ממלכתו.

עם מות אביו, התמנה שַׁלְמַנְאֶסֶר הראשון למלך. צבאותיו הביסו סופית את מיתניה וסיפחו אותה לאשור. כמו כן כבש המלך את דרום ארמניה, את אזור הרי הזגרוס, את אדמות הארמים שהתגוררו במסופוטמיה המערבית ואת ארץ מוסרי שבחצי האי ערב.

את שַׁלְמַנְאֶסֶר הראשון ירש תּוּכּוּלְתִּי-נִינוּרְתַ הראשון, מלך ראוותני וחזק שלחם רבות כנגד החתים, והרחיב את ממלכתו לכיוון מערב. מאוחר יותר, פנה לכיבושה הסופי של בבל, ולאחר שזאת התמרדה הגלה את מלכה. מאוחר יותר המלך החריב את מקדשיה – צעד שיצר פילוג חזק בקרב האשורים, שבאופן הדרגתי החלו לגלות סימני איבה כלפי מלכם. כדי להרגיע את הרוחות פנה למפעלי בניה ושיקום, כמו זה של בנין עירו "קר-תוכולתי-נינורת". האשורים מאסו בו עוד יותר עקב העדרו מן הממלכה ושהותו הממושכת בבבל, ולבסוף אצילים אשוריים ובנו, אשור-נצירפל, שמו לו מצור בעירו ורצחוהו. אך עם מות המלך החדש, אשור-נצירפל, התפוררה הממלכה כליל. אשור-נררה ונבוודאיאן מלכו אחריו, אך אין בידינו מידע עליהם. לקראת 1200 לפנה"ס נשלטה אשור בידי בל-קודור-אוסור, ומאוחר יותר בידי ניניב-פלאשרה, שני מלכים שנחלו תבוסה קשה לבבלים שהצליחו להחזיר את מרבית שטחה של הממלכה הבבלית, ואף לכפוף את אשור לה. את האחרון ירש אַשוּר-דַן הראשון שהצליח להנחיל לבבלים תבוסה קלה, ולשחרר ולו מעט מעולם. אותו ירש אשור-רש-אישי שפתח גם הוא במערכות צבאיות כנגד הבבלים, מערכות שנסתכמו בניצחון על נבוכדנאצר הראשון. בנוסף לכך, המלך הכניע ממלכות שכנות נוספות וכך הוריש לבנו, תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הראשון, בסיס לכיבושיו הרבים.

תּוּכּוּלְתִּי-נִינוּרְתַ הראשון נאבק בחתים והגיב למרידה בבלית בהשמדת מקדשי העיר. צעדיו הביאו למלחמת אזרחים שהוציאה את המדינה מאיזונה ואחר מספר תבוסות קשות לאורך השנים חזרה בבל לכוח. רק בימיו של תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הראשון חל שינוי מהותי במצבה של אשור. המלך הצליח להפוך את המצב על פיו, והביא בכוח הזרוע את אשור למעמד של כוח ועושר רב. מנגד, יורשיו של המלך הרם החלו מאבדים את אונם ונפלו קורבן לפלישות הארמים. שיא הפלישות בא בימי אַשוּר־רַבִּי. המצב הגיאופוליטי הכתיב את שרידת אשור. אשור השורדת החלה מתאוששת, וימיו של אַשוּר-דַן השני סמלו את תחילתה של האימפריה האשורית.

תגלת פילאסר הראשון היה מגדולי מלכי אשור. תחתיו השיגה הממלכה כוח צבאי, כיבושים ועושר רב שלא נראה כמותו זה מאות שנים. לידינו הגיעו ארבעה לוחות המתעדים את כל מסעותיו הצבאיים של מלך זה, תיעוד מקיף ביותר שמספר אודות כיבושן והכנעתן של 42 מדינות וחבלי ארץ. בין השאר, כיבושיו הגיעו עד לבבל במזרח ועד לים התיכון במערב, סוריה הצפונית, פיניקיה והארמים הוכנעו במערכותיו. הוא יזם מפעלי בניה רבים, ביניהם מקדשים וארמונות נפלאים. בתקופתו נהנתה אשור מיציבות ועוצמה מדינית וצבאית. אך כפי שקרה פעמים רבות לאורך ההיסטוריה האשורית, עם מותו איבדה הממלכה מכוחה ושטחיה, עד למצב שבו הוכרחה לכרות בריתות ולחתום על הסכמי שלום עם בבל. דברים אלה התרחשו בימי אשור-בל-קלה ושמשי-אדד. יתר על כן, בימיו של אַשוּר-רַבִּי השני, פלשו הארמים לחלקה הצפוני של אשור, כנראה תחת הנהגתו של הֲדַדְעֶזֶר. שנים מאוחר יותר, בימיו של תגלת פילאסר השני, נפלה אשור למצב של חוסר אונים צבאי, פוליטי וכלכלי. שטחיה החליפו ידיים, והשבטים הארמים חצו את החידקל ללא התנגדות ממשית. לו היו הארמים מגובשים ולו נדחו ניצחונות המלכים העבריים דוד ושלמה עליהם, ספק אם אשור הייתה שורדת.

אולם עם הדיפת הארמים ניתן לאשור הזמן להתארגן מחדש ולהרחיב את שטחיה, מגמה שהחלה בימיו של אַשוּר-דַן השני, הראשון שבמלכי האימפריה האשורית המאוחרת (על שלבה הראשון).

האימפריה האשורית התיכונה

בניסיון להציל את אשור אחר שנים ארוכות של שפל וכישלון, הנהיגו אשור-דן השני ובנו ויורשו אַדַד־נִירָרִי השני מגמת שיקום שהסתכמה בהרחבת המשק החקלאי, גידול סוסים לצורכי מלחמה, מאבק ממוקד בממלכות ארמיות קטנות וסידור המנהל הפנימי באשור. בכך, יצבו המלכים את אשור על כלכלתה, כוחה הצבאי והטריטוריה שבידיה. תּוּכּוּלְתִּי־נִינוּרְתַ השני הצליח במסעותיו הצבאיים נגד ארץ נָאִירִי, הרחיב את אוכלוסיית אשור וזכה בסוסים רבים.

ימיו של אַשוּרנַצִירפַּל השני ראו חזרה זמנית לגאווה האשורית, נוכח ההצלחות הצבאיות הרבות וחזרתה של אשור למעמד רם במסופוטמיה. כיבושיו הוסיפו לדחוק את הממלכות הארמיות, ומתחו את גבולות אשור לפרת ולים התיכון כבימי תגלת פלאסר הראשון. אשורנצירפל פתח במפעל בנייה גדול בנִמְרוּד (כָּלָח), בירתו החדשה. האלימות הרבה שהפגין בכיבושיו לא נראתה באף מלך אשורי אחר; בתיאורו את ניצחונותיו הפגין סאדיזם מבעית:

	"שבויים רבים מביניהם שרפתי באש ... לחלק מהם כרתתי את אפיהם, את אוזניהם ואת אצבעותיהם, לרבים ניקרתי את העינים. בניתי עמוד אחד מאנשים חיים ואחר מראשים... את צעיריהם ונערותיהם שרפתי באש.

תגלת פלאסר השלישי, מייסד האימפריה האשורית החדשה

את אשורנצירפל ירש שַׁלְמַנְאֶסֶר השלישי, אף הוא מלך חזק. עיקר עיסוקי היה באיחוד מחדש של מסופוטמיה הצפונית וסוריה תחת אשור. בימיו נערך קרב קרקר הגדול בין ברית מלכים מקומיים לאשורים. תוצאת הקרב לא הייתה החלטית, ונראה שמדובר בניצחון פירוס אשורי. בין מנהיגי הברית היה אחאב, מלך ישראל. מבין החשובות שברשומות האשוריות, האובליסק השחור, תיארה את היחלשות דמשק ואת מעמד הוואסליות של ממלכת ישראל בימי יהוא.

הצלחות אלו של שלמנאסר נהדפו בכוח מרידת בנו. במשך מספר שנים התרחשה מלחמת אזרחים מייגעת בין הבן המורד ליורש הלגיטימי, שמשי-אדד החמישי. בתקופה זאת נחלשה אשור, ורק בימי אדד-ניררי השלישי חזרה להיאבק בדמשק ובבבל. כמו כן, בימי הלה חלה התחזקות מצד אוררטו, אשר הכתיבה את היחלשות אשור תחת מלכיה הרפים.

האימפריה האשורית החדשה

שיקום האימפריה

שלב חדש נפתח בהיסטוריה האשורית בשנת 745 לפנה"ס, עם עלייתו של פּוּל, איש צבא שלא היה משויך לשושלת המלכותית, לכס האשורי. הוא בחר להתכנות בשם תגלת פלאסר (השלישי, למניין החוקרים המודרניים), ואכן ימיו ראו חזרה לכוח ועושר מהשפלה, כבימי תגלת פלאסר הראשון. מלך זה שם לעצמו את כיבוש בבל ורסון הכשדים שבה כמטרה ראשונית. מאוחר יותר, פנה להענשת אוררטו. בשנים 740 עד 732 לחם המלך בלבאנט. ארפד הייתה הראשונה ליפול לידיו, ודמשק האחרונה.

בטווח השנים 738–734 פלש המלך האשורי לפלשת והכניע את יושביה ועריה החזקות, בהן עזה. תוך זמן קצר באה גם פלישת המלך לממלכת ישראל; חבלי ארץ רבים עברו לידי אשור, ומס הוטל על מנחם בן גדי, מלך ישראל. בהתאם לתנ"ך, דמשק נפלה אחר בקשת אחז, מלך יהודה, שניהל מלחמה נגדה ונגד ישראל. דרישת אחז נתלוותה בהשתעבדות לאשור, וכך למעשה איבדו שתי הממלכות העבריות את עצמאותן, אשר עבורה עתידות היו להילחם במשך שנים לבוא. אחר מסעו המוצלח לישראל, נטש את מנהג הקדם להמליך על בבל מלך מקומי משועבד, ותגלת פלאסר לקח לעצמו את התואר.

תגלת פלאסר עשה רבות לארגונה של האימפריה האשורית במגוון מישורים. החשוב בהם היה המישור הצבאי. הרפורמות שערך בצבא אשור היו מרחיקות לכת ועמדו על הקמת צבא־קבע משוכלל. נשקיו וכליו הותאמו ושונו פעמים רבות בהתאם לצורך הלחימה, והבסיס לשלטון האשורי בפרובינציות הרבות הפך לזה הצבאי. שיטה חדישה לטיפול בהתקוממיות אזוריות שהוצגה בימיו הייתה ההגליה הדו־סטרית של עמי האזור.

המלך נפטר בשנת 727, וירש אותו שלמנאסר החמישי. מעט ידוע על אודות שלטונו, אולם ידוע שהמלך ארגן את האימפריה האשורית על פרובינציותיה והחליף מלכים מרדניים במושלים אשוריים נאמנים. עדיין, בימיו התרחשה המרידה הישראלית תחת הושע בן אלה, שקשר עם מצרים נגד אשור. משום כך, פלש שלמנאסר לסוריה וישראל ושם מצור לשומרון, בירת ממלכת ישראל. אין לדעת מה עלה בגורל שלמנאסר; אפשר שהמלך נפטר בזמן המצור, או שהודח לטובת שר צבאו, התַרְתָן, סרגון השני. בנוסף לכך, לא ניתן לקבוע מי למעשה סיים את כיבוש שומרון (כנראה בשנת 721 לפנה"ס). בעוד התנ"ך גורס אחת כי מדובר בשלמנאסר ובפעם אחרת לא מפרט מי החריב את העיר, הרשומות האשוריות קובעות את סרגון ככובש העיר.

לפי התנ"ך, ניסיון להמשיך ולכבוש גם את ירושלים לא עלה יפה, ורוב הצבא הושמד על ידי מאורע נסי ליד חומות העיר.

השושלת הסרגונידית

סרגון השני ונכבד

בשנת 721 עלו בבבל רוחות מרד כשדיות. שליט שבטי בשם מֵרְדוֹךְ־בַלְדַן עמד בראש המרד. סרגון, מפאת חוסר יכולתו לדכא את המרד, פנה לאזורים אחרים כסוריה, אוררטו ומדי. סרגון בנה מספר מבצרים, ורק בשנת 710 שבר את המרד וכבש את בבל. הוא בנה בירה נוספת סמוך לנינוה בשם דוּר שָׁרוּכּין ("מצודת סרגון").

סרגון נהרג בקרב, ובנו סנחריב ירש את הכתר האשורי. סנחריב פיאר את בירתו נינוה והעביד רבים בבנייתה. המערכה הצבאית הראשונה שלו הייתה בבל, היכן שמרודך־בלדן חזר לכוח בחסות העילמים. לאחר מספר ניצחונות באזור פנה לדיכוי מרד נוסף ביהודה. אחר שגרם להרס רב ביהודה הביא לכניעת חזקיהו. התנ"ך מפרט מצור שני, שבו השמיד מלאך ה' את צבא אשור (מלכים ב' י"ט, לה), אולם אין הוכחה לתקרית. מאוחר יותר, פנה להשמדת כוחו של מרדוך־בלדן, אולם הכעיס את העילמים; צבאות עילם ואשור נפגשו בשדה הקרב, ואף על פי ששני הצדדים זקפו את הקרב כניצחון, כיבוש בבל והחרבתה בידי סנחריב בחלוף מספר חודשים מרמזת על ניצחון אשורי. סנחריב מצא את מותו בהתנקשות מצד בניו.

את סנחריב ירש אסרחדון, מבניו שלא היו מעורבים ברצח. אסרחדון היה מושל בבל תחת אביו. כמלך, הוא מיד פתח בשחזורה של בבל והפכהּ לבירתו. כן, השתלט על חלקים במדי וצפון ערב שאבדו בימי אביו, ונאבק בעילמים. גם בפניקים נאבק, בייחוד בעיר צידון, שאותה הביס ובזז. את צור הביא תחת להשפעתו בחוזה שלום. הגורם למאבקו בפיניקים היה בריתם עם מצרים נגד אשור. ברית זאת, כנראה, עודדה אותו לצאת למלחמתו במצרים – הישגו העיקרי. פלישתו הראשונה (674 או 673 לפנה"ס) כנראה כשלה. פלישה מאוחרת יותר הצליחה, אולם לא הביאה לכיבוש מוחלט או שהביאה להתמרדות מקומית. מכל מקום, בזמן פלישתו השלישית מת המלך. בימיו נאבקה אשור גם באוררטו ודילמון. אסרחדון הביא את האימפריה לשיא גודלה.

אשורבניפל בן אסרחדון, אחרון מלכי אשור החזקים, ירש את אביו. ראשית המשיך אשורבניפל את מסעות אביו מצרימה. כדי לבסס את שלטתו במצרים שׂם עליה מלך וסאל בשנת 663, אך לקראת 652 היה הוואסל חזק דיו כדי להכריז על עצמאות ללא תגובה הולמת מאשור. מצבה של אשור נתערער עקב מלחמת אחים שלובתה על ידי שָׁמָשׁ-שׁוּם-אוּקִין (אחי אשורבניפל ומושל בבל). סוף המלחמה בא בשנת 648, אז נתפסה בבל והמושל הצית את ארמונו בעודו בתוכו. אשורבניפל עודד את האמנות והתרבות האשורית, ואף בנה ספרייה אדירה בנינוה. ואולם עם מותו חלה התפוררות מהירה של האימפריה האשורית.

שני מלכים חלשים ישבו על הכס האשורי, ובבל השתחררה מעולם. מלך בבל נבו-פלאסר וכסרכסס הראשון ממדי החריבו את נינוה בשנת 612, ואשור נפלה. מצביא בשם אַשוּר-אֻבַּלִיט השלישי, בסיוע פרעה נכֹה השני, הצליח לשמר את הכוח האשורי בחרן עד לשנת 609, אך אחריה פסקה אשור להתקיים כאומה עצמאית.

לאחר התפוררות האימפריה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

למרות תהפוכות הגורל וסכנת ההתבוללות, הצליחו האשורים בשימור זהותם הייחודית, בני הקהילה האשורית חיים בעיקר בצפון עיראק, והיא נבדלת משכניה הערבים, הכורדים והטורקמנים על־פי מסורותיה, דתהּ הנוצרית ושפתה המשתייכת לניב הארמי.

אשור בתנ"ך ובמקורות מקבילים

האזכור התנ"כי להקמת אשור היווה תעלומה לחוקרי התנ"ך זה שנים רבות, בקטע המתאר את התפשטות מלכותו של נמרוד, מובאים הפסוקים הבאים.

	"וְכוּשׁ, יָלַד אֶת-נִמְרֹד; הוּא הֵחֵל, לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד, לִפְנֵי ה'; עַל-כֵּן, יֵאָמַר, כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד, לִפְנֵי ה'. וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל, וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר. מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, יָצָא אַשּׁוּר; וַיִּבֶן, אֶת-נִינְוֵה, וְאֶת-רְחֹבֹת עִיר, וְאֶת-כָּלַח. וְאֶת-רֶסֶן, בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח--הִוא, הָעִיר הַגְּדֹלָה"
– ספר בראשית, פרק י, ח-יב

אולם פסוק זה הוא דו משמעי, ניתן לפרשו שנמרוד התפשט אשורה ובנה שם את עריו, וניתן גם לפרשו שאשור המוזכר בהמשך כבנו של שם בן נח ( "בְּנֵי שֵׁם, עֵילָם וְאַשּׁוּר, וְאַרְפַּכְשַׁד, וְלוּד וַאֲרָם" ‏), הוא זה שעזב את נמרוד וייסד את הממלכה האשורית, והיא קרויה על שמו.

יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים, נטה לפרש זאת כמו האפשרות השנייה (שאשור בנו של שם בן נח הוא אבי האומה האשורית):

	אשור ייסד את עיר נינוס וקרא לנתיניו, שעשו חייל רב, אשורים על שמו.
– יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים, אברהם שליט, "מסדה"

(לפרשנים נוספים, ראו בהרחבה בערך אשור),

בספר בראשית מופיע עוד אזכור אודות מקור האשורים, "וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים"‏. אולם מרבית החוקרים דחו את הכתוב בטענה שמדובר באשורים אחרים. (ואף בקרב הפרשנות המסורתית אין הסכמה האם בני דדן היו מייסדי האומה האשורית).

על פי ספר מלכים, האימפריה האשורית מתחילה להוות גורם משמעותי באזורנו ולגבות מס בימי מנחם בן גדי, שעל פי המסורת מלך על ממלכת ישראל בשנים 747/6 עד 737/6 לפנה"ס:

	"...בָּא פוּל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר, עַל-הָאָרֶץ, וַיִּתֵּן מְנַחֵם לְפוּל, אֶלֶף כִּכַּר-כָּסֶף--לִהְיוֹת יָדָיו אִתּוֹ, לְהַחֲזִיק הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ. כ וַיֹּצֵא מְנַחֵם אֶת-הַכֶּסֶף עַל-יִשְׂרָאֵל, עַל כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל, לָתֵת לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים כֶּסֶף לְאִישׁ אֶחָד; וַיָּשָׁב מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְלֹא-עָמַד שָׁם בָּאָרֶץ.."
– ספר מלכים ב, פרק טו, יט-כ

לאחר מספר שנים, בימי פקח בן רמליהו (735/4 עד 733/2 לפנה"ס), תגלת פלאסר מלך אשור מתחיל בתהליך הדרגתי של הגליית חלק מערי ישראל:

	"בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר וְאֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-הַגָּלִילָה, כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי; וַיַּגְלֵם, אַשּׁוּרָה.."
– ספר מלכים ב, פרק טו, כט

בפרק הבא, מסופרת עלילה דרמטית מאותה תקופה, שבה מלך האימפריה האשורית בא לעזרת אחז, מלך יהודה בשנים 733 עד 727 לפנה"ס, במלחמת אחים בין יהודה לישראל, בשיתוף ארם:

	"אָז יַעֲלֶה רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם וּפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה; וַיָּצֻרוּ עַל-אָחָז, וְלֹא יָכְלו לְהִלָּחֵם. בָּעֵת הַהִיא, הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם אֶת-אֵילַת לַאֲרָם, וַיְנַשֵּׁל אֶת-הַיְּהוּדִים, מֵאֵילוֹת; וארמים (וַאֲדֹמִים), בָּאוּ אֵילַת, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁלַח אָחָז מַלְאָכִים אֶל-תִּגְלַת פְּלֶסֶר מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לֵאמֹר, עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי; עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ-אֲרָם, וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַקּוֹמִים עָלָי. וַיִּקַּח אָחָז אֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית יְהוָה, וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ-אַשּׁוּר שֹׁחַד. וַיִּשְׁמַע אֵלָיו מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶל-דַּמֶּשֶׂק וַיִּתְפְּשֶׂהָ, וַיַּגְלֶהָ קִירָה; וְאֶת-רְצִין, הֵמִית."
– ספר מלכים ב, פרק טז, ה-ט

בפרק הבא, המלך האשורי החדש, שלמנאסר החמישי (727 לפנה"ס-722 לפנה"ס) מגלה שהושע מלך ישראל מתכנן מרד כנגדו ואף פנה לעזרת מצרים. שלמנאסר פולש לישראל, צר על שומרון, כובש אותה, ומתחיל את גלות אשור המכונה גם "גלות עשרת השבטים" ובכך מסיים את תפקידה ההיסטורי של ממלכת ישראל:

	"עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה. וַיִּמְצָא מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל סוֹא מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְלֹא הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא. וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּכָל הָאָרֶץ וַיַּעַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי"
– ספר מלכים ב, פרק יז, ג-ו

	"וַיְהִי בַּשָׁנָה הָרְבִיעִית לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ הִיא הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ. וַיִּלְכְּדֻהָ מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים בִּשְׁנַת שֵׁשׁ לְחִזְקִיָּה הִיא שְׁנַת תֵּשַׁע לְהוֹשֵׁעַ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִלְכְּדָה שֹׁמְרוֹן. וַיֶּגֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּנְחֵם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי"
– ספר מלכים ב, פרק יח, ט-יא

מהשוואת הכתוב בספר מלכים בפרקים יז-יח‏ עולה, שמלך אשור עצר את הושע סמוך לתחילת המצור על שומרון, אולם העיר הוסיפה להלחם ונכבשה רק מקץ מצור שנמשך שנתיים. אירוע זה נחשב כנראה לכה חשוב בעיני האשורים עד שהדים ממנו הגיעו גם לכרוניקה הבבלית, שהמעשה היחיד הנזכר בה לגבי מלכות שלמנאסר ה' הוא כיבושה של שומרון (שמראין בלשון הכרוניקה). מהקבלת הנתונים המקראיים עם המקורות האכדיים עולה ששומרון נכבשה ב-722 לפנה"ס, היינו סמוך לסוף מלכותו של שלמנאסר ה'. מן המקרא נראה, שמי שהגלה-את ישראל לאחר כיבוש השומרון היה שלמנאסר ה', למרות ששמו לא צוין במפורש שם. אך בכתובות סרגון ב' (722 לפנה"ס-705 לפנה"ס) נמסר שסרגון כבש את שומרון, שתושביה מרדו בו, והוא הגלה ממנה אוכלוסייה רבה והפך אותה לפחווה אשורית. מסתבר, ששומרון נכבשה פעמיים – בידי שלמנאסר ב-722 לפנה"ס, ובידי סרגון ב-720 לפנה"ס. ככל הנראה, עם מותו של שלמנאסר, בסמוך לכיבוש שומרון, נמנע מן השלטונות האשוריים להנהיג את השיטות המנהלתיות שהיו מקובלות לגבי מדינות גרורות שמרדו ונכבשו מחדש - הגליית תושבים וסיפוח הארץ כפחווה לאשור. אלא שעובדה זו נתנה הזדמנות לשומרון לחזור ולמרוד באשור, והפעם במסגרת מרידה רחבת היקף שכללה חלקים נרחבים של האימפריה, ובתוכם ממלכות גרורות אחרות (חמת, ארווד, צמר ועזה) ופחוות (דמשק, ארפד, ואולי גם חדרך). בבבל תפס את הכס מרודך-בלאדן. היקף המרד, ובמיוחד המרידה בבבל, מנע מסרגון להתפנות ולטפל מיד במרידות בסוריה וארץ ישראל, ורק בשנת 720 התפנה לכך. במהלך המסע נכבשה שומרון בשנת 720 לפנה"ס, ומספר גדול של תושביה הוגלה לארץ אשור. שארית חיל הרכב שנותרה בשומרון סופחה לצבאו. וכך נמצא כתוב בשבר כתובת מנסרה של סרגון שנמצא בכלח:

	"השומרונים, אשר נדברו עם מלך אחר עוין לי, שלא להמשיך את שעבודם ושלא להעלות מס, עשו מלחמה. בעזרת האלים הגדולים, אדוני, נלחמתי עמם. 27,280 אנשים, יחד עם מרכבותיהם ואלי מבטחם מניתי כשלל. 200 מרכבות גייסתי מתוכם למשמר מלכותי, ואת יתרם הושבתי בתוך ארץ אשור. את שומרון יישבתי מחדש ועשיתיה גדולה משהייתה. אנשי הארצות שנכבשו בידי הבאתי לתוכה. את קציני הפקדתי עליהם כפחה. עם אנשי ארץ אשור מניתי אותם. המצרים והערבים, ההוד של אשור אדוני הממם ולבם הלם למשמע הזכרת שמי, רפו ידיהם. את הנמל החתום של מצרים פתחתי ואת האשורים והמצרים בללתי אלה עם אלה וגרמתי להם שיסחרו אלה עם אלה."

לא בכתובת זו ולא במקרא נזכר מלך ישראל כלשהו ששלט אז על שומרון, ומסתבר לפיכך שלאחר שהמלך הושע נתפס בידי שלמנאסר לא הומלך מלך אחר על שומרון, וההנהגה בעיר עברה להנהגת הנכבדים ומפקדי הצבא.

הממלכה כולה אורגנה כפחווה אשורית תחת השם סמרינה Samerina, ובראשה הוצב אחד מקציני סרגון כפחה. בכך בא הקץ על ממלכת ישראל לאחר שהתקיימה כ-200 שנה ומעלה.

על פי המסופר במלכים ב', מלך אשור יישב מחדש את ערי ישראל במעין טרנספר נגדי ומילאם בגולים אחרים ממקומות שונים:

	"וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם, וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ"
– מלכים ב' יז, כד

לאחר כשמונה שנים, בשנת 701 לפנה"ס, עולה שוב מלך אשור, הפעם סנחריב, על חזקיהו מלך יהודה (מלך בשנים 727 עד 698 לפנה"ס) ומתכנן לעשות את אשר עשה לממלכת ישראל שמונה שנים קודם לכן. המרד שאותו מנהיג כנראה חזקיהו, הוא רחב היקף ובו השתתפו ממלכות רבות באזור סוריה וארץ ישראל. במהלך ההכנות למרד כבש חזקיהו את ערי הפלשתים שהתנגדו לו. כדי להכין את ירושלים למצור הצפוי חזקיהו חצב את נקבת השילוח ועיבה את חומת ירושלים באבנים מבתי העיר‏. המרד נכשל כמעט לחלוטין. סנחריב הכניע את הממלכות המורדות זו אחר זו, כבש את הערים המבוצרות ביהודה - כולל העיר לכיש, וצר על ירושלים. בספר מלכים (בניגוד לישעיהו ובדברי הימים) מסופר שחזקיהו שולח אל סנחריב ממון רב מאוצרות המקדש כשוחד כדי שלא יכבוש את ירושלים. במנסרת שיקגו, כתובת הניצחון של סנחריב בעקבות המסע, מוזכרת כמות דומה מאוד של זהב וכסף שנשלחת על ידי חזקיהו כמס (קנס שמשלם המפסיד במלחמה). בסופו של דבר השוחד לא מועיל וצבא אשור צר על ירושלים במצור שסופו הצבאי נראה צפוי לחלוטין. בזמן המצור נשלחים שלושה שרים אשוריים - תרתן, רב-סריס ורבשקה, ללוחמה פסיכולוגית במטרה לשכנע את יושבי העיר להיכנע. ישעיהו הנביא מרגיע את חזקיהו ומנבא שסנחריב ישוב לארצו ויומת שם. ואכן, לפי המסופר בספר מלכים, חיילי צבא אשור נופלים חלל ללא קרב בלילה אחד, סנחריב חוזר לארצו ובשנת 680 לפנה"ס הוא נרצח על ידי בניו. הינצלותה של ירושלים ממלך אשור, בזמן שכל שאר ערי הארץ נחרבו, חיזקה את התחושה העממית שעודד ישעיהו שהאל מגן על ירושלים ועל מקדשו ולא ייתן להם להיפגע. האידאה הזו טופחה במשך שנים עד אשר בתקופת החורבן, כ-150 שנים מאוחר יותר, ירמיהו הנביא נאבק נגד האומרים "היכל ה'" שטענו שהאל לא יפגע במקדשו. לאנשים האלו הוא קרא להיזכר בחורבן משכן שילה‏.

בנוסף לסיפור ההיסטורי, התנ"ך מזכיר את אשור פעמים רבות בנבואות לאחרית הימים, כגון:

	"וְיֵט יָדוֹ עַל-צָפוֹן, וִיאַבֵּד אֶת-אַשּׁוּר; וְיָשֵׂם אֶת-נִינְוֵה לִשְׁמָמָה, צִיָּה כַּמִּדְבָּר."
– ספר צפניה, פרק ב, יג

ראו גם

• כרונולוגיה של המזרח הקרוב העתיק
• סחר אשורי בימי הממלכה הקדומה עם המושבות האשוריות באנטוליה
• מלכי אשור

לקריאה נוספת

• ג'וזף רייתר, קורות העולם, הוצאת אחיאסף.
• האנושות - תולדות התרבות והאומנות, המזרח הקרוב והרחוק, הוצאת מסדה.
• וייט ולנטין, קורות עמי העולם א', הוצאת אחיאסף.
• הערך: אשור, האנציקלופדיה העברית, כרך 7, 382-359.

קישורים חיצוניים

• אשור, באנציקלופדיה ynet
• על האשורים המודרניים, באתר אשור המקוונת (באנגלית)
• על ההיסטוריה האשורית, באתר האנציקלופדיה הקתולית (באנגלית)
• אשור, באתר All Empires (באנגלית)
• חוזה אסרחדון, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
• נדב נאמן, ‏שינויי אוכלוסין בארץ-ישראל בעקבות ההגליות האשוריות, קתדרה 54, דצמבר 1989
• אשור באנציקלופדיה הקתולית

מדיה וקבצים בנושא אשור בוויקישיתוף