חוסה פיגרס פרר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חוסה פיגרס פרר

חוסה מריה פיגואֶרֶס פֵרֵר (José María Figueres Ferrer;‏ 25 בספטמבר 19068 ביוני 1990), הידוע בכינויו דון פפה (Don Pepe), היה מהפכן סוציאליסט הומניסט, אשר שימש כנשיא קוסטה ריקה במהלך שלוש קדנציות נפרדות. הוא ביסס את אופיה הדמוקרטי במדינתו, ונזכר בעיקר בזכות פריצת הדרך אשר חולל בשנת 1948. בשנה זו, כנשיא זמני, הוא יזם את חקיקת החוקה בה הביא לביטול הצבא, להענקת זכות הצבעה לנשים ולשחורים, להקמת מערכת חינוך ציבורית, ול-834 רפורמות בסך הכל.

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוריו נולדו וגדלו בקטלוניה שבצפון ספרד, ובעוד פיגרס בבטן אמו, היגרו לעיר אלחואלה אשר במרכז קוסטה ריקה, שם הוא נולד.

פיגרס היה הבכור מבין ארבעה ילדים, אשר דיברו בשפה הקטלאנית עם אביהם הרופא, ועם אימם המורה. פרנסיסקו אורליך היה לו לחבר ילדות קרוב, חברות אשר לימים תהפוך ביניהם גם לשותפות פוליטית חזקה.‏[1]

לימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתלמיד, פיגרס הצטיין באנגלית, וגילה עניין רב במקצועות ריאליים. בעיות משפחתיות הביאו לשליחתו לפנימיה בשם "Colegio Seminario", שם הוא ביצע ניסיון התאבדות, ונשר מהלימודים. בניגוד לרצונו של אביו, ובעזרת כסף שהרוויח בעצמו כמתרגם, נסע לבוסטון כדי ללמוד הנדסה אלקטרו-חשמלית במכללת MIT. אך פיגרס החליט במהרה לעזוב את המכללה. הוא בחר לבלות את זמנו דווקא בספריה הציבורית של בוסטון, ובנה לעצמו תוכנית לימודים עצמאית. בחירה זו היוותה נקודת מפנה בעיצוב זהותו. "בספרייה הציבורית של בוסטון למדתי על מדע ועל פילוסופיה סוציאליסטית הרבה יותר מאשר כל מה שיכלתי ללמוד במכללה", אמר שנים לאחר מכן. גם את ההשראה לביטולו של הצבא קיבל פיגרס בספריה זו, כפי שהעיד בעצמו, כאשר קרא בה את הספר "דברי ימי עולם" (The Outline of History) מאת ה.ג וולס.‏[1][2]

עצמאותו הכלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1928, בהיותו בן 22 בלבד, חזר פיגרס למולדתו והקים בעיר טאראצו חווה של גידול קפה וייצור חבלים. הוא העניק לה שם אשר העיד על כיוון חייו: "המאבק שאין לו סוף" (La Lucha Sin Fin). פיגרס, אשר באותה תקופה הגדיר את עצמו כ"חוואי סוציאליסט", קבע תנאי עבודה מהפכניים עבור הפועלים בחווה: כל פועל ומשפחתו קיבלו בחווה של פיגרס מגורים, ביטוח בריאות מלא, ובמהלך שיגרת השבוע השתתפו במפגשי תרבות וחינוך אשר יזם. פיגרס חתם על חוזה עבודה עם כל פועל - בניגוד חריף למציאות ששררה באותה תקופה במרכז אמריקה, בה הסדר השולט היה של אדונים ועבדים. סעיף מיוחד בחוזה קבע כי כל פועל אשר קוצר קנביס (המשמש לייצור חבלים) בשטח החווה, ימכור אותו לפיגרס במחיר השוק, ואם מישהו אחר יציע לפועל מחיר גבוה יותר, הוא רשאי למכור אותו לו, כאילו היה הקנביס שייך לפועל. החווה התפרסמה ושיגשגה, העסיקה כאלף פועלים בשיאה, והיוותה סנונית אשר בישרה את שמו של פיגרס בציבור.‏[3][4]

חייו הפוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1942 נכנס פיגרס בסערה לתוך החיים הפוליטיים. הוועדה המאוחדת של הארגונים האנטי-טוטליטריים (United Comittee of Anti-Totalitaria Associations) ארגנה הפגנה כנגד הממשלה השמרנית. פיגרס - אשר באותה תקופה כבר צבר כוח כלכלי ומעמד של כבוד בציבור - הוזמן לתחנת רדיו מקומית, והתבטא בחריפות כנגד קלדרון, הנשיא המכהן. בעודו תוקף את הממשלה, פרצה המשטרה לתחנת הרדיו ולקחה את פיגרס למעצר. הוא הואשם בבגידה ובגילוי מידע מסווג לאויב, ולמרות הפצרות מצד גורמים בעם אשר אהדו את פיגרס - הוא הוגלה למקסיקו על ידי קלדרון.‏[5]

במקסיקו חבר פיגרס לגולים נוספים ממרכז אמריקה ומהמדינות הקאריביות, והחל לארגן כוח צבאי של 700 איש (אחד מחייליו היה פידל קסטרו),‏[6] אשר כונה "הלגיון הקאריבי". ב-1944, עקב לחץ ציבורי, הורשה פיגרס לשוב לקוסטה ריקה, והיה ממייסדי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.‏[7]

מוביל מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1948 הייתה שנת המפנה. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, בראשות אולטה, ניצחה בבחירות את הגוש השמרני בראשות קלדרון. הייתה זו תוצאה סנסציונית, לאחר עשרות שנים של שלטון שמרני בקוסטה ריקה, אך השמרנים טענו לזיוף הבחירות וסירבו לפנות את השלטון. פיגרס, אשר צפה מראש כי השמרנים לא יסכימו להודות בהפסד הבחירות, כבר היה ערוך להוביל את כוחות המורדים במלחמת אזרחים ונתן את האות לפתיחתה. בתום שבועות ספורים אשר גבו כ-4,000 קורבנות (המאורע האלים ביותר בתולדות קוסטה ריקה), כיתרו כוחותיו של פיגרס את קלדרון ואנשיו בבית הנשיאות. רק לאחר שהובטח לקלדרון ולאנשיו שהם או רכושם לא ייפגעו, הסכימו האחרונים להיכנע - והמלחמה הוכרעה.‏[1]

קדנציה ראשונה (1948-‏1949)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנקודה זו זכה פיגרס למעמד מרקיע שחקים במדינתו. רובו ככולו של העם ראה בו גיבור ומושיע, ועתידה של קוסטה ריקה היה נתון בעיקר בידיו. פיגרס בחר להיות לעמוד בראש ממשלת מעבר (חונטה) למשך 18 חודשים, בסופם, כך הבטיח, יעביר את הנשיאות לאולטה.

במהלך 18 החודשים הללו, ייסד פיגרס חוקה חדשה לקוסטה ריקה, לתוכה הוכנסו 834 רפורמות, ביניהן:

  • פירוק הצבא.
  • הענקת זכות ההצבעה לנשים ולאנלפבתים.
  • הענקת אזרחות שוות-זכויות למהגרים אפריקאים ולילדיהם.
  • הקמת מערכת חינוך ציבורית נגישה לכל.
  • הלאמת הבנקים.
  • הוצאת המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק. (הימים היו שיאה של המלחמה הקרה, והסברה הרווחת הייתה שפיגרס הסוציאליסט רצה להבדיל את עצמו במובהק מהקומוניזם).

"בתוך 18 חודשים ביצענו 834 רפורמות אשר שינו לחלוטין את פניה של המדינה, והבאנו למהפכה עמוקה והומאנית", אמר בראיון ב-1981. בנובמבר 49' קיים פיגרס את הבטחתו, פינה את כיסאו לאולטה ועבר לניו יורק.‏[1][2][3][5][8][9]

ביטול הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולת הכותרת של החוקה החדשה הייתה ביטולו של הצבא. "עתידו של המין האנושי אינו צריך לכלול צבאות. משטרה כן, כיוון שבני האדם אינם מושלמים", הכריז פיגרס, ובטקס חגיגי ב-1 בדצמבר 1948, אחז פטיש גדול וניפץ באופן סמלי אבן מאבני החומה של המבצר הצבאי בלוויסטה שבמרכז סן חוסה, שם שכן בעבר המטה הכללי. כעבור זמן מה נמסר הבניין ההיסטורי לאוניברסיטה של קוסטה ריקה, כדי להקים בו מוזיאון לאומי. "לניצחונות צבאיים יש ערך מועט בלבד", אמר פיגרס, "מה שבונים בזכותם הוא החשוב". מאז חוגגת קוסטה ריקה בכל 1 בדצמבר, יום ביטולו של הצבא, את יום השלום והדמוקרטיה.

פיגרס היה פציפיסט מושבע בהשקפתו, דבר אשר בא לידי ביטוי בפועלו בעשרות שנותיו הציבוריות. אך לצד המניע האידאליסטי, יש לזכור כי הצבא ב-1948 הורכב מנאמניו של המשטר השמרני של קלדרון. יש הטוענים כי הייתה זו הסיבה העיקרית לכך שפיגרס התעקש לבטל את הצבא - עריפת ראשו של סיכון גדול להפיכה אלימה חוזרת, אשר תשיב את השלטון לשמרנים. אך פיגרס נתקל בהתנגדות רבה למהלך זה גם מתוך מחנה תומכיו, אשר הפצירו בו שבמקום לבטל כליל את הצבא, פשוט יעשה בו "ניקוי אורוות" - יחליף את הגנרלים נאמני קלדרון בגנרלים נאמני פיגרס. הוא סירב.

בנו של פיגרס, נשאל בריאיון לעיתון "הארץ" ב-2009, לגבי צעד זה של אביו: "ההיסטוריה הראתה כי הצבא מגלה כל העת עניין בפוליטיקה, ולכן אבי היה משוכנע כי הדמוקרטיה והמוסדות הדמוקרטיים יהיו בטוחים יותר בסביבה ללא צבא. הוא צדק כמובן, מעל לכל ספק. מעניין היה להיווכח כי למרות שאמריקה המרכזית הייתה במשך יותר מ-40 שנה אחת הזירות של המלחמה הקרה בין הגושים, הרי שקוסטה ריקה, המדינה היחידה באזור שלא היה לה צבא, הייתה האומה היחידה שלא ניהלה מלחמה עם מי משכנותיה, ולא נקלעה לאחד מהעימותים המקומיים של אותו מאבק גלובלי בין-גושי".

יש לציין כי לפחות על הנייר, יכול היה פיגרס להישען על הסכם עם ארצות הברית תחת חוק "השאל-החכר" שנחתם עם קוסטה ריקה בנובמבר 1942. חוק זה, אשר נחקק בידי נשיא ארצות הברית רוזוולט במרץ 1941, קבע כי ארצות הברית תוכל ותתכוון להשאיל ולהחכיר ציוד צבאי למדינות זרות, אשר יהיו בעלות חשיבות ביטחונית לארצות הברית עצמה.‏[1][5]

קדנציה שנייה (1953-‏1958)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצחון דמוקרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1953 שב פיגרס לארצו, הקים את מפלגת החירות הלאומית (PLN), המפלגה המצליחה ביותר בתולדות קוסטה ריקה, והתמודד בראשה בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שהתקיימו מאז כינונה של החוקה החדשה. מערכת הבחירות נחלקה באופן ברור לפי המעמדות: האליטה חששה שפיגרס יפעיל מיסוי מוגבר על השכבות העשירות. אך למרות הכל, ולמרות חבירתו המפתיעה של אולטה דווקא לכוחות השמרנים, זכה פיגרס בשלטון, והפעם בצורה דמוקרטית.‏[1]

מאבק בדיקטטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיגרס דבק במדיניות סוציאלית, אבל לא קומוניסטית. הוא התבטא בתקיפות כנגד רודנים ביבשת אמריקה, ואף החרים את הוועידה הפנים-אמריקנית הגדולה בקראקס (ונצואלה) ב-1954, כי התקיימה בנוכחותו של מרקוס פרז, רודן ונצואלה באותה תקופה. על רקע ועידה זו ביקר פיגרס בחריפות את ארצות הברית, אשר לטענתו התנהלה בצביעות ביחסה לדיקטטורות האמריקניות. בשנת 1957, נחשף וסוכל ניסיון התנקשות בו על ידי שליחיו של רודן הרפובליקה הדומיניקנית, רפאל טרוחיו.‏[10][11]

1955 וסכנת הנפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי 'הלגיון הקאריבי' יצאו ב-1954 מקוסטה ריקה לניקרגואה במטרה להפיל את אנסטסיו סומוסה גרסיה, רודן ניקרגואה - אך ללא הצלחה. סומוסה יצא למתקפת נגד, אשר כוונה להפיל את שלטונו של פיגרס ולהשיב את קלדרון, בן בריתו לשלטון, ופלש לקוסטה ריקה. מטוסי קרב הפציצו ערים קוסטה ריקניות וגרמו לאבדות כבדות. פיגרס, נטול הצבא, פנה לארגון מדינות אמריקה ובבקשה לסיוע.‏[1][4][12]

הסיוע מארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייזנהאואר, נשיא ארצות הברית דאז, ספג סקנדל רק שנה קודם לכן - נחשפה מעורבות ה-CIA בהכשרת הכוחות אשר הפילו את ארבנס, הנשיא הנבחר של גואטמלה. ארבנס נחשד בקומוניזם, אך לאחר מעשה, נתגלה כי לא היה לו קשר ממשי לקומוניזם, ויתרה מכך, נחשף השקר של ארצות הברית, אשר הכחישה בתחילה את מעורבותה. הדבר גרר ביקורות רבות מבית ומחוץ, ואייזנהאואר, אשר עמד לפני מערכת בחירות חדשה, לא יכול היה לספוג מקרה נוסף בו ה-CIA מעורב בהדחת נשיא נבחר. מאחר שה-CIA היה שקוע עמוק בהכשרת הכוחות הניקרגואים אשר פלשו לקוסטה ריקה, הרגיש אייזנהאואר מחויב למנוע את נפילתו של פיגרס בידי נשק אשר סיפקה ארצות הברית. ארצות הברית נעתרה לבקשת הסיוע, ובהסכמת ארגון מדינות אמריקה מכרה לקוסטה ריקה מטוסי קרב בעלות של דולר ליחידה. בעזרת סיוע פעיל של מחלקת המדינה של ארצות הברית, שהייתה מעוניינת בשיפור תדמית החוץ האמריקנית, נסוגו כוחות צבא ניקרגואה. "לו היה כאן צבא, לא היינו נזקקים לנשק מסומוסה מניקרגואה. היה לנו כוח זמין בתוך קוסטה ריקה, והיינו מפילים את פיגרס בקלות", העיד מיגל הררה, מנהיג כוחות המורדים מ-1955. השלום שב לקוסטה ריקה ופיגרס השלים את הקדנציה שלו כנשיא.‏[1][4][12]

פרנסיסקו אורליך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות של 1958 התמודד פרנסיסקו אורליך, חבר הילדות הקרוב של פיגרס, לנשיאות בראשות ה-PLN. אורליך הפסיד למועמד השמרני אשאנדי בפער זעיר. גם הפעם היו טענות של זיוף בחירות, הפעם מכיוון הסוציאל-דמוקרטים, ושוב עלה איום לפתיחת מלחמת אזרחים. "אני לא מתכוון להכיר בתוצאות הבחירות האלה", כך אמר פיגרס, לפי חבר המפלגה אלברטו קאנס, אך אורליך הרגיע את הרוחות. קאנס מעיד כי "אורליך היה היחידי אשר יכל לדפוק על השולחן ולגרום לפיגרס להירגע ולהקשיב". ה-PLN הכירו לבסוף בתוצאות, ובבחירות הבאות שהתקיימו ב-1962 ניצח אורליך.‏[1]

הנאום בפני קונגרס ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 ביוני 1958 (חודש ויום לאחר ההפסד בבחירות) הוזמן פיגרס לנאום בפני הקונגרס של ארצות הברית. הנאום נערך במסגרת בירורה של תקרית בה ספג ריצ'רד ניקסון, סגן-נשיא ארצות הברית דאז, יריקות במהלך ביקור בוונצואלה. תקרית זו ביטאה זעם גדול של ציבור אשר פיגרס התבקש לעזור לקונגרס להבין. נאומו בקונגרס נשא אופי מפתיע, ועורר הדים רבים.

"עלי לדבר בכנות ואף בחוצפה, מפני שאני משוכנע שהמצב דורש זאת: העם אינו יכול לירוק על מדיניות חוץ, שזה מה שהם ניסו לעשות. אבל כאשר העם התייאש מכל האמצעים האחרים כדי לזכות באוזן קשבת, הדבר היחיד שנותר לעשות הוא לירוק.

כמובן, ביצעתם השקעות מסוימות בדיקטטורות האמריקניות הלטיניות. חברות האלומיניום שלכם לוקחות מהם בוקסיט כמעט בחינם. הגנרלים שלכם, האדמירלים שלכם, אנשי העסקים שלכם מקבלים שם יחס של מלכים, כמו שהסנאט שלכם אישר בעצמו אתמול (...) ובינתיים, הנשים שלנו נחטפות בידי גנגסטרים, הגברים שלנו מסורסים בתאי עינויים, והפרופסורים שלנו נעלמים ממסדרונות אוניברסיטת קולומביה בניו יורק. כאשר אחד מהמחוקקים שלכם קורא לזה "שיתוף פעולה כדי להילחם בקומוניזם", 180 מיליון לטינים מרגישים את הדחף לירוק.

(...) כאשר הממשלה שלכם הזמינה את פדרו אסטרדה, ה"הימלר" של האזור שלנו, כאורח של כבוד בוושינגטון - האם לא ירקתם בפניהם של כל הדמוקרטים באמריקה הלטינית?

אנחנו, האמריקנים הלטינים, עייפנו מלהצביע על שגיאות אלו. ירשנו את כל הפגמים של האופי הספרדי, אבל גם חלק ממעלותיו. העוני שלנו לא מגמד את גאוותנו".‏[2]

קדנציה שלישית (1970-‏1974)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1970 התמודד פיגרס על הנשיאות פעם נוספת ונבחר ברוב גדול. שתי נקודות ציון בולטות בקדנציה זו:

  • שיקומה של קוסטה ריקה ממשבר כלכלי, בין השאר על ידי מכירת 30 אלף טון של קפה לברית המועצות ב-1972 - מהלך אשר הפך את קוסטה ריקה למדינה היחידה במרכז אמריקה אשר מקיימת קשרים דיפלומטיים עם ברית המועצות.
  • ב-1971, חטפו מתנגדים לשלטונו של רודן ניקרגואה אנסטסיו סומוסה דביילה מטוס בנמל התעופה של סאן חוסה והחזיקו בבני הערובה על מסלול הנחיתה. פיגרס בעצמו אחז בתת מקלע וניהל את המשא ומתן עם החוטפים בעודו מכוון אותו לעברם בתא הטייס. בסופו של דבר נכנעו החוטפים ובני הערובה שוחררו בשלום.‏[3][4][13]

מפעל חייו - הסיוע הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הן כנשיא והן מחוץ לקדנציות הרשמיות, היה פיגרס מההוגים ומהלוחמים הבולטים של רעיון הסיוע הבינלאומי. בריאיון אשר העניק ב-7 ביוני 1970, אמר:

"השאלה היא לאיזו מידה של אחריות נדרשות כיום האומות המשגשגות ביותר באנושות, באשר לשלומה של האנושות כולה. עבור אלו מאיתנו אשר מאמינים כי הנטייה היא כלפי השתלבות, וכי זהו הסוף, בינתיים, של עידן מהפכני ארוך מאוד - זוהי אחריותם של אלו אשר הולכים קדימה, להביט אחורה ולחכות ולהסתכל, ולא לצבור פער גדול מדי מאלו אשר נופלים - וזה נכון לגבי כל אדם, משפחה, קהילה, ומדינה". "ועכשיו בידיהן (המדינות המשגשגות) כוח מיקוח אדיר אשר הופך אפשרי עבורן, לשמור את המדינות הפחות משגשגות מאחור, הרחק יותר ויותר, אם הם ירצו לנצל את כוחן כך. אבל זה מנוגד לחוקי הטבע. זה לא יקרה. אלו מאיתנו אשר נלחמו למען יחסים כלכליים מוסריים בין מדינות עשירות ועניות, יודעים שהושגה התקדמות משמעותית, והמדינות העשירות משוכנעות כיום, יותר מכפי שזה נראה, בצורך להביא לקידמה, לתוך המאה ה-20, את המדינות הלא מפותחות. וזה לא נעשה, הרבה בגלל ההוצאות על המלחמה. אז וגם היום, המלחמה ממשיכה להיות האויב העיקרי שלנו".‏[14]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישואיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיגרס התחתן פעמיים:

  • הנרייטה בוגס הייתה אשתו הראשונה. ב-1942 הם נישאו באלאבמה, והביאו לעולם שני ילדים: מוני וחוסה מארטי. ב-1952, לפני שיבתו לקוסטה ריקה, הם התגרשו.
  • קארן אולסן בק נישאה לפיגרס במהלך כהונתו השנייה כנשיא, בפברואר 1954, וליוותה אותו עד יומו האחרון. יחד הם הביאו ארבעה ילדים לעולם: חוסה, כריסטינה, מריאנו, וקירסטן.

בשנת 82' נשלחה קארן אולסן לכהן כשגרירת קוסטה ריקה בישראל.

ממשיך דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנם הבכור של קארן אולסן וחוסה פיגרס - חוסה פיגרס אולסן - התמודד בשנת 1990 על הנשיאות. יריבו בבחירות היה רפאל אנחל קאלדרון, בנו של קאלדרון (יריבו המושבע של פיגרס משכבר הימים). הבחירות התקיימו ב-8 במאי. קאלדרון ניצח.

חודש לאחר מכן, ב-7 ביוני 1990 (20 שנה בדיוק לאחר הריאיון הנ"ל) - נפטר חוסה מאריה פיגרס האב, ונחתם סיפורו של דון פפה.

ארבע שנים לאחר מכן, חוסה מאריה פיגרס הבן התמודד שוב בבחירות, שוב מול בנו של קאלדרון. הפעם, חוסה מאריה פיגרס ניצח.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 The Costa Rica Reader: History", Culture, Politics" By Steven Palmer, Iván Molina Jiménez
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Ameringer, C.D. (1978). Don Pepe: A Political Biography of José Figueres of Costa Rica. Albuquerque: University of New Mexico.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Jose Figueres, 82; Former Costa Rican President, Los Angeles Times, 9 June 1990, Part A; Page 34; Column 1
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 Jose Figueres, Times Newspapers Limited, 12 June 1990
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Bell, J.P. (1971). Crisis in Costa Rica: The 1948 Revolution. Austin: University of Texas.
  6. ^ Gleijeses, Piero (1992). Shattered hope: the Guatemalan revolution and the United States, 1944-1954. Editore Princeton University Press.
  7. ^ Ian Holzhauer, "The Presidency of Calderón Guardia (University of Florida History Thesis, 2004
  8. ^ Costa Rica's Fierce Pacifist, The New York Times 17 June 1990; Section 4; Page 20, Column 1
  9. ^ Jose Figueres Ferrer Is Dead at 83; Led Costa Ricans to Democracy, The New York Times, 9 June 1990, Section 1; Page 29, Column 1
  10. ^ Inter-American Relations And Encounters: Recent Directions in the Literature, Latin American Research Review 22 June 2000, Page 155
  11. ^ La Feber, Walter (1993). Inevitable Revolutions The United States in Central America. Norton Press. ISBN 0-393-03434-8., pg 102–105
  12. ^ 12.0 12.1 More on (CIA Agent) Cord Meyer Quoting: Ameringer, Charles (1990). U.S. Intelligence Foreign Intelligence: The Secret Side of American History. Lexington Books. ISBN 0-669-21491-4
  13. ^ La Feber, Walter (1993). Inevitable Revolutions The United States in Central America. Norton Press. ISBN 0-393-03434-8., pg 265 Citing Alan Riding in the New York Times, 9 Dec 1981, D6
  14. ^ [1] ראיון עם פיגרס, 8 ביוני 1970
הקודם:
תיאודורו פיקאדו
Flag of Costa Rica.svg נשיא קוסטה ריקה

19481949

הבא:
אוטיליו אולאטה
הקודם:
אוטיליו אולאטה
Flag of Costa Rica.svg נשיא קוסטה ריקה

19531958

הבא:
מריו אצ'נדי חימנס
הקודם:
חוסה חואקין טרחוס פרננדס
Flag of Costa Rica.svg נשיא קוסטה ריקה

19701974

הבא:
דניאל אודובר קירוס